כללי

1. האם הנתבע, בנק מזרחי טפחות בע"מ, ממנו נטל התובע הלוואה באמצעות משכנתא, גבה מהתובע תשלומים ביתר ובשל כך חייב כספים לתובע? זאת תמצית המחלוקת בין הצדדים בתובענה שלפניי.

בשנת 1984 נטל התובע הלוואה לדיור אצל הבנק הנתבע שמספרה 81932/032-3 בסכום של 10,900 ₪ לתקופה של 25 שנה, לרכישת דירה ברחוב הארבעה 34/11 בירושלים, הידועה כגוש 30666 חלקה 2 (להלן: "ההלוואה" ו- "הדירה" בהתאמה).

2. התובע טוען, כי שילם את מלוא חובו לבנק ואף יותר מכך.

לדבריו, הוא עמד בתשלום ההלוואה, עד אשר נקלע לקשיים כלכליים עקב בעיות רפואיות בשנת 2006. אז החל הבנק בהליכי הוצאה לפועל נגדו והליך לפינוי דירתו. בדיעבד, טוען התובע, הסתבר לו שפרע את מלוא ההלוואה ואף מעבר לכך, ומשום כך על הבנק להשיב לו את הכספים שנגבו ממנו ביתר, בסך של 204,000 ₪, ולפסוק לו פיצוי בשל עוגמת הנפש שנגרמה לו במשך השנים, בין היתר בשל פינוי ביתו הצפוי, בסך של 100,000 ₪., סכום התביעה עומד על סך של 304,000 ₪.

3. הבנק הנתבע טען מנגד, כי לא רק שלא נגבו כספים ביתר, אלא שהתובע עדיין לא החזיר את מלוא ההלוואה. כמו-כן, התובע הגיש תביעה זו לאחר שנים ארוכות של הליכים משפטיים שהנתבע נקט ונוקט נגדו, בעקבות הפרות חוזרות ונשנות של כל ההסכמים, ההסדרים והפריסות עליהם חתם התובע מול הבנק ומול הוועדה הבין משרדית של משרד השיכון.

טענות התובע

4. ב"כ התובע, עוה"ד עז אלדד אשר ייצג את התובע מכוח מינוי הסיוע המשפטי טען, כי מאז נטל את ההלוואה בשנת 1985, עמד בתשלומים כפי שנחתם בהסכם שבינו ובין הנתבע (נספח א' לכתב ההגנה). כך היה עד לשנת 1999 לערך, אז נקלע לקשיים כלכליים כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב ונשלל ממנו רישיונו שנדרש לעבודתו כנהג. על אף הקשיים הכלכליים, בכל עת שצבר מעט כסף, הפקיד אותו בבנק על חשבון פירעון המשכנתא, בהתאם ללוחות הסילוקין של הבנק.

בחודש יוני 2003 פרס הנתבע את התשלומים מחדש לאור החובות שהצטברו לתובע, בהם לא יכול היה לעמוד.

לאחר פריסת המשכנתא, המשיך התובע לשלם את התשלומים כסדרם ברציפות עד לאוקטובר 2005 לערך, אז נקלע שוב לקשיים כלכליים עקב בעיותיו הרפואיות.

בדיעבד, גילה לתדהמתו, כי למעשה פרע את מלוא סכום ההלוואה עוד לפני פריסת התשלומים בשנת 2003 ואף שילם לנתבע תשלומים ביתר ועל כן הנתבע הוא זה שחייב לתובע כספים.

סך כל התשלומים ששילם התובע לנתבע ממועד התחלת פירעון המשכנתא בינואר 1985 ועד לשנת 2003 עמדו על כ-223,000 ₪, בעוד שלפי לוחות הסילוקין המקוריים של ההלוואה, היה עליו לשלם סך של כ-103,000 ₪ בלבד.

אלא שהנתבע המשיך לחייב את התובע בתשלומים שתפחו מחודש לחודש והגיעו לממדים "אסטרונומיים" עקב ריביות פיגורים שנצברו. לו היה הנתבע מיידע את התובע ביחס לחוב שהיה, סביר להניח שהיה פועל בשלב מוקדם יותר.

באפריל 2009 שילם התובע תשלומים נוספים בסך של 40,000 ₪, כך שהסכום הכולל ששילם לבנק מינואר 1985 ועד לינואר 2010 עמד על כ-307,000 ₪.

טענות הנתבע

5. הנתבע טען, כי לאחר שתמו כל ההארכות שניתנו לתובע על פני שנים רבות, כלו כל ההקלות והופרו כל ההסדרים, ולאחר שכל ניסיונות התובע לעכב את ההליכים בערכאות שונות והוצאה לפועל נדחו, מוגשת כעת תביעה זו, בבחינת אחיזה בקרנות המזבח וניסיון לדחות את הקץ ולזכות בעיכוב הליכים נוסף.

כבר בשנת 1998, נקט הנתבע הליכים לגביית חוב ההלוואה, לאחר שהתובע הפר את התחייבויותיו ולא פרע את תשלומי ההלוואה כסדרם. נגד התובע נפתח אז תיק הוצאה לפועל למימוש הנכס, מונה כונס נכסים וננקטו הליכי פינוי נגדו. בשנת 2003, בעקבות פניה של התובע לוועדה הבין-משרדית של משרד השיכון, בוצעה פריסה של יתרת ההלוואה. בשנת 2008, לאחר שהתובע חזר והפר את התחייבויותיו במשך זמן רב ולא פרע את תשלומי ההלוואה, נפתח נגד התובע תיק הוצאה לפועל נוסף, ושוב מונה כונס נכסים למימוש הנכס. רק עתה, לאחר שנים שבהן ננקטים נגדו הליכים לגביית החוב, נזכר התובע בטענותיו ומעלה לראשונה את טענותיו לפיהם החוב נפרע על ידו ביתר, לפני למעלה מ-7 שנים.

זאת ועוד, בחודש ינואר 2010 נחתם הסדר ובקשה מוסכמת להנפקת הודעות פינוי ליום 2.8.10, בחתימת התובע ואשתו המתגוררת בנכס, אשר הוגש לראש ההוצאה לפועל וקיבל תוקף של החלטה. אף שבמסגרת אותו הסדר, התובע לא ויתר על טענותיו לעניין הפעולות שנעשו בהלוואה, התחייב לפרוע את החוב ואת ההוצאות עד ליום 29.7.10 וכן התחייב לפנות את הנכס ולמסור את החזקה בו לכונס הנכסים במידה והחוב לא יפרע עד המועד הנ"ל.

משלא עלה בידי התובע לפרוע את החוב בהתאם להתחייבותו על פי ההסדר הנ"ל, ועל מנת לזכות בעיכוב נוסף של הליכי הפינוי, הגיש את תביעתו זו.

בנוסף, הנתבע העלה טענת התיישנות וטען, כי לשיטת התובע, היה על הנתבע לחדול מלחייב את התובע, עוד לפני 2003, ומכאן שעילת התביעה התיישנה ודינה להידחות מטעם זה בלבד.

דיון והכרעה

6. מלבד התובע, העיד מטעמו רואה החשבון מר יונס מוחמד, שערך חוות דעת מטעמו.

מטעם הנתבע העיד רואה החשבון מר אורי מועלם, שערך חוות דעתו מטעמו, מר חיים זילבר, מורשה חתימה במחלקת גביית משכנתאות במחלקה הארצית אצל הנתבע.

יצוין, כי לאחר שסיכמו הצדדים את טענותיהם, ביקשו הצדדים לעכב את מתן פסק הדין על מנת לאפשר לתובע לפנות לוועדה הבין-משרדית להגיע להסדר, אולם הוועדה דחתה את טענת התובע, ולפיכך ביקש התובע ליתן פסק דין בעניינו.

לאחר ששמעתי את העדויות מטעם הצדדים ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהגישו, ונתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם בכתב ובעל פה, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות מהטעמים שיובהרו בהמשך.

7. כאמור,הנתבע העלה טענת התיישנות, והצדדים העלו טענותיהם לעניין זה בכתב.

נוכח התוצאה הסופית של דחיית התביעה, הרי שהדיון בטענה זו מתייתר, אך למעלה מן הצורך אעיר, כי יש לדחות את טענת ההתיישנות. בתביעה שלפניי רכיב נזיקי, והחיוב שחייב הנתבע את התובע הוא מתמשך, כך שנראה שההלכה שנקבעה בע"א 573/12 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' גולדסיל בע"מ, בבית המשפט העליון, מיום 29.8.12, יפה לענייננו.

שם, כמו בענייננו, נדון מקרה של חוב משכנתא ונקבע, כי במצב דברים בו האירוע העוולתי הכולל מרכיב נזק, הוא אירוע מתמשך המוליד עילות תביעה בזו אחר זו, לא חלה התיישנות.

יחד עם זאת, אציין כבר עתה, כי השיהוי הניכר שהשתהה התובע בהגשת תביעתו והעלאת טענותיו בשלב כה מאוחר לאחר שנים ארוכות של התדיינויות בינו ובין הנתבע, הן במשא ומתן ביניהם בנוגע להלוואות והפיגורים והן במסגרת הליכי הוצאה לפועל, כל זאת, תוך שהוא ממשיך להעביר לנתבע תשלומים לפירעון ההלוואה, מעלה קושי, מכרסם ומטיל דופי בטענותיו ובתביעתו.

החזר הלוואת המשכנתא

8. גרסתו של התובע, כפי שהיא נפרשת בתצהיר עדותו הראשית ועדותו בחקירה שכנגד, מעלה כי התובע חש שהבנק הנתבע רימה וניצל אותו באמצעות גביית יתר. התובע עומד משתאה נוכח האמרת ההלוואה שנטל לפני יותר משלושה עשורים, תפיחתה, החיובים המרובים והשלכות אי עמידתו בהם.

ואולם, שאר הראיות והעדויות שהוצגו ונשמעו, מלמדות כי לא כך הם פני הדברים.

עיון מדוקדק בעדות התובע עצמו, מעלה כי תחושתו של התובע, אינה מגובה או נתמכת בתשתית ראייתית ועובדתית איתנה ומוצקה.

התובע עצמו מודה כי לא שילם את ההלוואה כסדרה ולא עמד בתשלומי ההלוואה מספר פעמים, בשל אירועים שונים בחייו.

התובע סיפר על תאונת דרכים שבה היה מעורב ואשר הובילה אותו לקשיים כלכליים שבעקבותיהם התקשה לעמוד בתשלום ההלוואה, אולם גרסתו ביחס לאותה תאונה לא הייתה עקבית.

בכתב התביעה כלל לא מצוינת אותה תאונה, והיא עולה ונזכרת לראשונה בתצהיר עדותו של התובע.

בתצהירו מתקשה התובע לנקוב במועד בו ארעה התאונה, והוא מציין שני תאריכים למועד התרחשותה- בשנת 1989 ובשנת 1999.

בחקירה הנגדית מציין, כי ביום 23.5.89 ארעה התאונה, ואילו ב"כ בסיכומיו בכתב טוען, כי הסתבכותו הכלכלית הראשונה של התובע בעקבות התאונה הייתה בשנת 1999.

כך בעדותו במענה לחקירה הנגדית, מעיד התובע שבעקבות אותה תאונה משנת 1989, נשלל רישיון הנהיגה שלו ומקור פרנסתו כנהג נגדע באחת. כמו כן, ריצה בשל אותה תאונה מאסר למשך שלושה חודשים. התאונה גרמה לו קשיים כלכליים, ולכן הפסיק לשלם את ההלוואה, והנתבע פרס את התשלומים (עמ' 21 לפרוט').

בהמשך חקירתו הנגדית של התובע מתברר, כי גם בשנת 1994, היו "חזרות" של תשלומים וקושי לעמוד בהלוואה, וכך גם בשנת 1997 (עמ' 22 לפרוט').

לדברי התובע, על אף הקשיים, הפקיד כסף לבנק לתשלום ההלוואה, וביוני 2003, פרס הבנק את ההלוואה מחדש עד שנת 2016, לאחר שלא היה בידיו לעמוד בתשלומים עקב מצבו (עמ' 23, שורות 7-8).

הפער בין טענתו של התובע לבין החיוב כפי שהוא, בא לידי ביטוי בתשובתו כאשר נשאל כיצד הוא טוען שסיים לשלם את ההלוואה. וכך השיב:

"לא סיימתי את ההלוואה לדעתי גביתם ממני יותר אני לא רואה חשבון ולא כלכלן אבל לא יכול שאקח 10,000,900 לירות ... בשנת 84... זה היה הלוואה ממשלתית..." (עמ' 23, שורות 18-26).

9. מעדות נציג הנתבע, מר חיים זילבר עולה, כי עוד קודם לשנת 1998, לאחר שהתובע הפר את התחייבויותיו ולא פרע את ההלוואה כסדרה במשך תקופה ארוכה, ננקטו הליכים למימוש הדירה, ונפתח תיק הוצאה לפועל למימושה, מונה כונס נכסים מטעם הנתבע וננקטו הליכי פינוי.

בהמשך נעתרה הוועדה הבין-משרדית לבקשת התובע, ובהחלטתה מיום 12.3.03 פרסה את תשלומי ההלוואה.

נוסף לפריסת התשלומים משנת 2003, התחייב התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, עבור הליך כינוס הנכסים שהחל, והנתבע נעתר לבקשת התובע ופרס גם סכומים אלה לתשלומים.

ואולם, גם לאחר פריסת התשלומים בשנת 2003, חזר התובע ולא פרע את ההלוואה כסדרה. במהלך שנת 2007, לאחר הצטברות פיגורים בסך של כ-30,000 ₪, פנה התובע שוב לוועדה הבין-משרדית, כשהפעם דחתה את בקשתו לפריסת בתשלומים, והנתבע חידש את ההליכים נגד התובע (החלטת הועדה מיום 19.9.07, נספח ה/1 לתצהיר מר זילבר).

בהמשך, בחודש פברואר 2008 נשלח אל התובע מכתב התראה בגין הפיגורים בהלוואה (מכתב מיום 13.2.08, נספח ו' לתצהיר זילבר).

בתגובה למכתב ההתראה, שלחה עו"ד רחל גילבאום מכתב לב"כ הנתבע, ובו ציינה כי היא מייצגת את התובע בהליכים משפטיים המתנהלים בינו ובין אשתו, ומסרה:

"בני הזוג פועלים נמרצות למציאת פתרון לסילוק חוב הפיגורים אליו מתייחס מכתבך שבנדון. ככל שלא יימצא פתרון כזה, חרף המצופה, יפעלו בני הזוג למכירת הנכס עליו רובצת ההלוואה בכוחות עצמם, מה שיחסוך הוצאות רבות הן להם והן לבנק".

לפיכך, ביקשה עוה"ד בשולי מכתבה ארכה בת 6 חודשים שבמהלכה לא ינקוט הנתבע בהליכים (נספח ז' לתצהיר זילבר).

אלא שגם לאחר מכתב ההתראה, והתשובה לו, לא פרע התובע את חובו, ובחודש אפריל 2008 פתח הנתבע תיק לביצוע המשכון בלשכת ההוצאה לפועל. תיק זה נפתח לאחר שהתובע לא שילם את תשלומי ההלוואה במשך 17 חודשים רצופים. במסגרת אותו תיק מונה ב"כ הנתבע, עו"ד רוסק, ככונס נכסים על זכויותיו של התובע.

מר זילבר העיד, כי רק לאחר שנתיים שבהן התנהל תיק ההוצאה לפועל ובסמוך למועד הפינוי, העלה התובע את הטענות שהוא מעלה כאן.

במסגרת הליך ההוצאה לפועל האחרון שננקט נגד הנתבע ורעייתו, הגיעו הצדדים להסדר, על פיו אישרו הנתבע ואשתו, כי יתרת ההלוואה לסילוק הינה בסך 149,062 ₪ נכון ליום 5.1.10. בנוסף, אישרו כי הם חייבים סכום של כ-23,000 ₪ נוספים בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד וכונס הנכסים בהליך ההוצאה לפועל (נספח ח' לתצהיר זילבר).

אציין, כי עדותו של מר זילבר הייתה מקובלת ומהימנה עלי. מתצהירו נראה כי הפרטים הרלוונטים שהובאו לעיל מבוססים על המסמכים נ"ל, ועל כן נחה דעתי כי הוא העיד על פרטי חובותיו של התובע כהוויתם.

10. ביחס לטענת התובע לפיה הנתבע לא הודיע לו כראוי ובמועד על חובותיו, הרי שהליכים אלה שהתנהלו במהלך השנים, אינם מאפשרים לקבל טענה זו, כפי שהעיד מר זילבר, בחקירה נגדית:

"ש. פניתם אי פעם לתובע ואמרתם לו יש חוב?

ת. צוחק. התובע נמצא כבר בטיפול בא כח הבנק לא מאתמול ולא משלשום אלא שנים רבות והוא מקבל דוחות מידי שנה וזה קודם כל עד היום. המחשב חייב לשלוח והוא שולח כל שנה דוחות מה הופקד ומה לא ובשנים האחרונות למשל לפחות בכל תקופת התביעה סכום אחד וזה 0" (עמ' 28 לפרוט').

טענת התובע לפיה הנתבע לא הודיע לו במועד על חובותיו, נסתרה גם במכתבים שהגיש הנתבע. כפי שעולה ממכתב ב"כ הנתבע שנשלח לתבוע ביום 13.2.2008, הנושא כותרת "התראה אחרונה לפני נקיטת הליכים משפטיים" (נספח ו' לתצהיר מר חיים זילבר).

כך עולה גם ממכתב שנכתב בתשובה לבקשת התובע לפריסה נוספת של תשלומים, מיום 19.9.07, כי הועדה הבין-משרדית דאז דחתה את בקשתו של התובע.

התכתבויות אלה בין הצדדים במהלך השנים, מעידות כי טענת התובע לפיה לא היה מודע להצטברות החובות נגדו, אינה יכולה להתקבל.

11. זאת ועוד; התובע מסתמך בתביעתו על הסכם ההלוואה הראשוני, שנכרת בינו ובין הנתבע בדצמבר 1984. אלא שמאז נכרת אותו הסכם, על פי גרסת התובע עצמו, השתנו העתים, התובע שנקלע לקשיים לא עמד בהתחייבויותיו על פיו, והבנק פרס לו את התשלומים על מנת שיוכל לעמוד בהם.

אין חולק, כי תקופת ההלוואה נקבעה בהסכם לעשרים וחמש שנה. מכאן, שגם לו עמד התובע בתשלומים כסדרם, היה מסיים לשלם את ההלוואה בשנת 2010, לכל המוקדם. אלא שהתובע לא שילם את התשלומים במועדם, פיגר פעמים רבות, עד שלבסוף נפרס לו החוב מחדש, והטענה שכבר בשנת 2003 סיים לשלם את ההלוואה במלואה, אינה יכולה להתקבל גם בשל כך.

חיובי הנתבע על פי חוות הדעת

12. בכתב התביעה התבסס התובע על מכתב רואה החשבון בן עמרם בו נכתב, כי על פי "מספר נתונים" שהמציא להם התובע, ביחס להלוואה, ולאחר בדיקה ראשונית שעשו, נראה כי מאז ינואר 1985 ועד 1.6.2003, שילם התובע סך של כ-223,000 ₪ בעוד שלפי לוחות הסילוקין המקוריים היה אמור לשלם סך של כ-103,000 ₪.

כלומר, ממכתב רואה החשבון בן עמרם עולה, כי התובע שילם ביתר 120,000 ₪.

מכתב זה, מעבר לכך שהוא מתבסס על חומר חלקי בלבד שהגיש התובע כראות עיניו לעורכו, חותם רואה החשבון בן עמרם בכך שיש מקום לבדיקה נוספת בעניין.

13. בהמשך, הגיש התובע חוות דעת רואה חשבון מר יונס מוחמד (עת/1).

בחוות דעתו מיום 4.6.12 , סקר המומחה מטעם התובע את הסכם ההלוואה, נתוני הלוואות הפיגורים משנת 2003, דו"חות חיובים וזיכויים עד שנת 2010, ודו"חות מקוריים של ההוצאה לפועל. יחד עם זאת, ציין המומחה כי לא היו בידיו "כל מידע לגבי אחוזי ריבית הפיגורים של הבנק" וכי לא נלקחו בחשבון חישובי הלוואות חדשות משנת 2003.

לאחר שסקר את החומר שהיה בידיו, סיכם המומחה:

"לאור האמור לעיל, שווי הניפוחים לתאריכים 12/1998 ו- 6/2003 הינו 164,324 ₪".

נוסף על כך, ציין כי קיים "ניפוח" של ריביות הפיגורים, שלגביהן אין לו מידע.

לבסוף, הגיע רואה החשבון למסקנתו :

"החזר מלא של המשכנתא המקורית משנת 1984 מבלי להכליל הלוואות משנת 2003 ומבלי להתייחס לריביות פיגורים או כל תשלום נוסף היה דורש ממר בן אורי יצחק לשלם סך של 162,625 ₪ עד שנת 2010. כל התשלומים הנוספים מהווים יתרות ריביות בשל פיגורים ועמלות בנקאיות והלוואות חדשות שהבנק חייב את מר יצחק בהם".

עיון בחוות דעת זו, עוד בטרם חקירתו של המומחה – עורכה, מעלה קושי רב, בכך שבהתחשב ברקע לתביעה- אי עמידתו של התובע בתשלומים, ההליכים שנקט הנתבע בשל כך, והחיובים שנוספו בגין אלה עוד בטרם נפרסו התשלומים בשנית בשנת 2003, היה עליה לכלול התייחסות לכל אלה, אך אלה אינם זוכים להתייחסות בחוות הדעת, ונראה כי היא חושבה ונערכה בהיעדרם.

בחקירתו הנגדית של המומחה מטעם התובע עלו קשיים נוספים. תחילה התברר כי מדובר בחוות דעת ראשונה, בה עורך מומחה זה בדיקה של הלוואה של מוסד בנקאי, וכי הוא ערך את חוות הדעת מאחר שרצה לעזור לתובע שהיה במצב כלכלי קשה (עמ' 9 לפרוט' מיום 6.3.14).

בחקירתו, לא היה בידי המומחה להשיב על השאלה מה גובה החוב שהתובע חב לנתבע (עמ'9-10 לפרוט'). גם בחקירתו, מאשר המומחה כי לתובע היו פיגורים רבים אך יחד עם זאת חוזר על כך שלא התייחס לריבית הפיגורים בחוות הדעת, ולא לקח זאת בחשבון (עמ' 11, ש' 29-30 ובעמ' 12, ש' 4).

כמו כן, אישר המומחה שלא כלל בחוות דעתו חיובים בגין ביטוח חיים, ביטוח נכס והוצאות משפטיות (עמ' 13, ש' 18 לפרוט').

ולבסוף מודה המומחה עצמו בחקירתו, כי התובע לא עמד בכל החיובים המוטלים עליו, ופיגר בתשלומים:

"ת. המסמך הזה אומר עד מאי 03' החיובים של הבנק צריכים להיות 138,368 שקל, הבנק חייב 161,966. הוא שילם 104,059 שקל.

ש. אז יש לו חוב לפי השיטה שלך.

ת. נכון יש לו חוב. אני לא טוען שאין לו חוב. אני אומר החוב שיש לך אפילו אני מקבל את הסכומים שלך צריך לקבל להוריד את הסכומים שאני הגעתי אליהם.

ש. אתה אומר שבשנת 03' קיים חוב.

ת. כן. אתה מדבר על 32 אלף שקל. יש סכומים שלא כלל אותם כמו 13 אלף שקל ששולמו להוצלפ" (עמ' 12 ש' 23-30 לפרוט').

בנוסף, בהמשך חקירתו, אישר המומחה מטעם התובע, כי לא יתכן שבשנת 2003, פרע התובע את ההלוואה (ש' 16 בעמ' 13 לפרוט'). הבהרה שהבהיר המומחה בחקירה החוזרת, לפיה אמר שבשנת 2003 נותר חוב לבנק, כיוון שהנתבע לא לקח בחשבון את התשלומים ששילם התובע בהוצאה לפועל, אינה פותרת את הבעיות הקיימות בה.

14. כנגד חוות הדעת מטעם התובע, הוגשה חוות דעת רואה חשבון מר אורי מועלם.

על פי חוות הדעת מטעם הנתבע, תוצאות התחשבנות הלוואות שניתנו לתובע, מלמדות על יתרה לחובת הלווה- התובע ליום 31.1.10 בסך 147,576 ₪.

חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, בניגוד לחוות הדעת מטעם הנתבע, התייחסה למלוא הפרטים הצריכים לעניין. מעבר לפירוט והתייחסות ריביות הפיגורים וההצמדות, מתייחסת חוות הדעת גם להלוואות נוספות שניתנו לתובע במהלך שנות החזר ההלוואה, לצורך תשלום לנתבע עבור ההוצאות שנדרשו להליכי ההוצאה לפועל, כונסי נכסים, עורכי דין, שכר טרחתם וכדומה. חוות הדעת גובתה בלוחות הסילוקין של הבנק, דוח התחשבנות ולוח שיעורי ריבית פיגורים.

התובע טען, כי מאחר שהמומחה כיהן או מכהן בעבר כחבר דירקטוריון בקופת הגמל של הבנק, יש לדחות את חוות דעתו. אלא שבחקירה הנגדית העיד המומחה, כי הוא עובד עצמאי שנותן חוות דעת לבנק הנתבע ולבנקים נוספים מזה 25 שנה, ואינו משמש שכיר ומקבל משכורת מנתבע.

ב"כ התובע טען עוד, כי המומחה מטעם הנתבע התבסס על נתונים שהפיק הבנק, והמומחה מסר שאכן קיבל את הנתונים הבסיסיים על ההלוואות ועל תנאיהם. אולם, אין בידי מי מהצדדים נתונים אחרים, גם לא בידי התובע. ניתוח הנתונים נעשה על ידי המומחה מטעם הנתבע באופן ענייני, מפורט ומשכנע, נחה דעתי כי חוות דעתו משקפת מהימנה את מצב חיובי התובע אצל הנתבע.

חוות הדעת מטעם הנתבע, מבוססת כדבעי, והיא מהווה משקל נגד מול חוות הדעת מטעם התובע. היא תומכת ומאשרת את גרסת הנתבע, ועל פיה הנתבע אינו נושא בחוב כספי כלשהו כלפי התובע.

סיכומו של דבר

15. נוכח כל האמור לעיל, משכשל התובע בהוכחת תביעתו ולא עלה בידו להוכיח או לשכנע כי הנתבע חייב לו כספים בשל ההלוואה שניתנה, ומנגד, הראה הנתבע כי אינו חייב לתובע כספים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות.

אשר להוצאות משפט- בשים לב למצבו הכלכלי של התובע, ובנסיבות העניין, אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט, ובנוסף שכ"ט עו"ד, 3,500 ₪.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ג' תמוז תשע"ה, 20 יוני 2015, בהעדר הצדדים.