השופטת ת' שרון נתנאל:

1. לפנינו ערעור המדינה על גזר הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט משה גינות), מיום 24.12.12, בתיק פלילי 30827-07-10.

בבימ"ש קמא הודה המשיב והורשע, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן, המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה על סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן: "החוק"), תקיפה סתם, עבירה על פי סעיף 379 לחוק ואיומים, עבירה על סעיף 192 לחוק.

2. העבירות הנ"ל בוצעו על ידי המשיב, ביום 29.10.09, במועדון "זיגוטה", אשר בעמק חפר, נגד המתלוננת, אשר היתה חברתו במשך 4 שנים ונפרדה ממנו ימים ספורים עובר לאירוע. במהלך הלילה תקף המשיב את המתלוננת ואף איים עליה, מספר פעמים, כדלקמן:

סמוך לשעה 02:51, אחז המשיב, בידו, בגרונה של המתלוננת, אשר רקדה על הבמה במועדון, הצמיד ראשו לאזנה ואיים עליה בכך שאמר לה: "יש לך 10 שניות לרדת מהבמה, אם לא אני דוקר אותך מול כולם" וכן תקף אותה, בכך שכרך את ידו סביב צווארה ונצמד אליה, תפס אותה בלסתה ודחף אותה באמצעות ראשו ובאמצעות ידו.

בהמשך הלילה, סמוך לשעה 02:53, שוב תקף המשיב את המתלוננת, בכך שנצמד אליה אחז בידו בלסתה ודחף את ראשה.

כרבע שעה לאחר מכן, חזר ותקף המשיב את המתלוננת בכך שאחז בפניה ואיים עליה בכך שאמר לה: "יש לך שניה לרדת, אם אני אראה אותך בקרבת גבר ארצח את שניכם" ובהמשך איים עליה בכך שאמר לה: "אם את לא יוצאת מפה אני אזיין אותך". המתלוננת אמרה שהיא תצעק אם המשיב לא יעזוב אותה ובתגובה תקף אותה המשיב בכך שסטר על לחיה. המתלוננת צעקה שיעזוב אותה והחלה לבכות והמשיב סטר לה פעם נוספת, בעוצמה חזקה יותר.

בשלב זה התקשרה המתלוננת למשטרה ומשהחלה לדבר עם המשטרה תקף אותה המשיב בכך שסטר על פניה וכן איים עליה בכך שאמר לה: "אם עוד פעם תתקשרי למשטרה אני אוריד אותך ואת המשפחה שלך".

בהמשך, שוב תקף המשיב את המתלוננת, בכך שהוציא מכיסו חפץ חד, החזיק אותו בידו באופן שלהבו מוסתר, הצמידו לזרועה של המתלוננת, תוך שהוא עושה עם החפץ תנועת חידוד, בסיבוב ודוקר אותה וכתוצאה מכך נגרם למתלוננת פצע דקירה. המשיב אף איים על המתלוננת בכך שאמר לה: "עכשיו זו דקירה קטנה ובפעם הבאה זה יהיה פה", תוך שהוא מצביע על צווארה ומוסיף: "זאת לא תהיה דקירה, זה יהיה רצח".

3. המשיב הודה בכתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון אשר הוצג בפני בימ"ש קמא בישיבת יום 24.4.12 והצדדים הסכימו, כי יופעל מאסר על תנאי בן 6 חודשים, שהוטל על המשיב בת.פ. 546/07 בביהמ"ש לנוער בחדרה (להלן: "המאסר המותנה") וכי מאסר זה ירוצה בדרך של עבודות שירות וכן סוכם, שיוטל עליו מאסר על תנאי, אולם כל זאת - בכפוף להמלצת שירות המבחן ובמידה שהתסקיר יהיה חיובי.

בעת מתן גזר הדין בבימ"ש קמא, ריצה המשיב עונש מאסר בן 13 חודשי מאסר (שנמנו החל מיום 1.8.12) וזאת - על פי גזר דין שהוטל עליו ביום 16.8.12, על ידי ביהמ"ש לתעבורה בחדרה (כבוד השופט גינות), בתיק מס' 400-08-12 (להלן: "תיק התעבורה"), בגין נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה, שימוש ברכב מנועי ללא ביטוח ונהיגה בקלות ראש.

4. תסקיר שירות המבחן (נושא תאריך 9.10.12), שהוגש בתיק דנן, היה שלילי ושירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית. לפיכך, לא היתה מחלוקת בין הצדדים, שההסכמה לעונש איננה תקיפה ואיננה מחייבת את המאשימה. לפיכך, נשמעו טיעונים פתוחים לעונש, דינו של המשיב נגזר והושתו עליו עונשים כדלקמן:

א. מאסר בפועל למשך 9 חודשים, בניכוי ימי מעצרו.

ב. הופעל עונש המאסר המותנה בן 6 חודשים, במצטבר לעונש המאסר בפועל, שהושת עליו ונקבע, כי סה"כ ירצה המשיב 15 חודשי מאסר, וזאת - בחופף לעונש המאסר אותו ריצה בעת מתן גזר הדין.

ג. מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים, שלא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירות על הסעיפים בהם הורשע.

5. המערערת טוענת, כי העונש שהוטל על המשיב אינו הולם, כלל ועיקר, את מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה לאור כך שמדובר במסכת של איומים ותקיפות כלפי המתלוננת, מצד המשיב, אשר בוצעו על ידי המשיב, שלחובתו עבר פלילי מכביד, בעת שעונש מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, ללא שהיה במאסר המותנה כדי להרתיעו מביצוע העבירות דנן.

בנוסף, תסקיר שירות המבחן מלמד, לטענת המדינה, כי למשיב נטייה להתנהגות עבריינית, אותה אין הוא מצליח לרסן וכי הוא נוטה להטיל את האחריות למעשיו על אחרים.

ב"כ המשיב טוען, כי עונש המאסר שנגזר על המשיב, מהווה סטייה קיצונית מהעונש שהוסכם עליו וזאת - גם כאשר מביאים בחשבון את העובדה שהתסקיר היה שלילי ושהסדר הטיעון אינו תקף. לדבריו, בימ"ש קמא הכיר את המשיב מהליך קודם, בו גזר את עונשו ואף שמע את המתלוננת והתרשם ממנה ובהתרשמות זו אין ערכאת הערעור מתערבת. נטען, עוד, כי מאז האירוע התחתן המשיב ונולדו לו שני ילדים וכי אין מדובר בבת זוגו של המשיב אשר ממשיכה לחיות עימו, אלא בקשר שהסתיים בשנת 2009. ב"כ המשיב ציין, כי המתלוננת עצמה אמרה, שאין לה שום קשר עם המשיב, שאין היא חוששת ממנו ושהיא אף מברכת אותו לשלום, כאשר הם נפגשים ברחוב.

עוד טען ב"כ המשיב, כי יש להתחשב בשינוי שחל באורח חייו של המשיב ובכך שאביו חולה ולפיכך, גם אם גזר הדין נוטה לקולא אין מקום להתערב בשיקולי בימ"ש קמא.

7. סבורים אנו, כי יש לקבל את ערעור המדינה ולהתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא.

כתב האישום המתוקן מתאר מסכת של תקיפות ואיומים חמורים כלפי המתלוננת ומשפחתה, שנמשכו לאורך הלילה ואף החריפו, במהלכו, עד שהמשיב עשה שימוש בסכין, באמצעותו חבל במתלוננת חבלה של ממש ואף איים עליה בחבלה חמורה יותר וברצח. כל אלה בוצעו על ידי המשיב במועדון הלילה, ללא שהוא נרתע מנוכחות עדים וממצלמות המותקנות במקום.

למשיב הרשעות קודמות בעבירות רכוש ואלימות, בגינן הוטל עליו עונש מאסר וכן מאסר מותנה ואת העבירות דנן ביצע המשיב, חודשים ספורים לאחר שהשתחרר ממאסר קודם ובעוד מאסר על תנאי, בר הפעלה, תלוי ועומד מעל ראשו, אולם בכל אלה לא היה כדי להרתיעו מביצוע העבירות דנן.

חרף גילו הצעיר של המשיב (בן 21 שנים בלבד), בעברו עבירות של שוד מזוין, פריצה לבנין, התפרצות למקום מגורים, היזק לרכוש וגניבה ובנוסף, כאמור - ההרשעה דלעיל בתיק התעבורה, בגינה נדון ל- 13 חודשי מאסר בפועל.

לא למותר לציין, כי גם בתיק התעבורה הופעל נגד המשיב מאסר על תנאי, בן 12 חודשים (כולו בחופף למאסר בן 13 החודשים שנגזר עליו שם) היינו - גם שם לא הרתיע מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, את המשיב מביצוע עבירות נוספות.

8. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי המשיב רכש דפוסים עברייניים ומנהל אורח חיים שולי מגיל צעיר וכי התנהלותו מאופיינת באימפולסיביות, ילדותיות וקושי לקבל סמכות ומרות. בעבר היה בקשר עם שירות המבחן, אולם גילה יכולת מעטה להשתלב בהליך טיפולי ואף התנגד להליך. קצינת המבחן מציינת, כי המשיב אינו סבור שקיימת בעיה בהתנהלותו, או כי הוא זקוק לטיפול כלשהו והוא שולל התנהגות אלימה בחייו כיום. לטענתו, הוא שולט כיום בהתנהגותו וזאת, על רקע התבגרותו והיותו אב לשני ילדים.

הערכת שירות המבחן היא, כי המשיב אינו בשל כיום להירתם לתהליך של שינוי במצבו ובתפקודו, כי הוא זקוק לענישה בעלת גבולות ברורים וכי הוא נתון בסיכון להישנות התנהגות בעייתית ולפיכך נמנע שירות המבחן מהמלצה.

9. על רקע האמור לעיל, העונש הכולל שנגזר על המשיב, בגין העבירות בהן הורשע (15 חודשי מאסר בפועל, מתוכם - 6 חודשים הם המאסר על תנאי שהופעל), נמצא ברף התחתון של מתחם הענישה, ההולם את חומרת העבירות בנסיבותיהן ואת נתוניו של המשיב, כמפורט לעיל.

כאמור - בימ"ש קמא הפעיל את עונש המאסר, כשהוא חופף במלואו למאסר בתיק התעבורה, כך שבפועל ירצה המשיב, רק 7 חודשים מתוך 15 החודשים שנגזרו עליו וסבורים אנו כי, בנסיבות הענין, לא היה מקום לעשות כן.

על מצב דברים כזה, בו נגזר דינו של אדם למאסר, בעת שהוא מרצה מאסר אחר, חל סעיף 45 (ב) לחוק העונשין הקובע:

"(ב) מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר".

בע"פ 1601/03 מאיר עיני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 949, 957-958 (2005) דחה ביהמ"ש העליון טענה, לפיה יש לגזור מסעיף 45(ב) הנ"ל כלל, לפיו באין טעם מיוחד אשר בגינו מן הראוי שבית-המשפט יורה על הצטברות העונשים, לא ישא הנידון אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר, בקבעו, כי "גישה זו, אף שיש לה אחיזה מסוימת בפסיקתו של בית-משפט זה בעבר (ראו: ע"פ 269/78 חליוואה נ' מדינת ישראל פ"ד לד(1) 396, 401), לא נתקבלה על-ידי בית-המשפט כמדיניות עונשית כללית ומחייבת. אדרבא, בע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל פ"ד נז(3) 562 (להלן: עניין קוזירוב) נקבע כי:

'על דרך הכלל ייאמר, שבמקום בו סבור בית המשפט - בנסיבותיו הספציפיות של עניין פלוני - כי שיקולי הגמול וההרתעה גוברים על שיקולים אחרים, תגבר הנטייה לצבור עונשי מאסר אלה-אל-אלה, במלואם או בחלקם'". ראו גם: ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל פ"ד נז(2) 273).

"כלל אצבע" לגבי חפיפתם של עונשי מאסר, או צבירתם, נקבע בע"פ 3205/12 מדינת ישראל נ' סרגי ניקולייב, (24.2.13), שם נאמר: "צבירתם של מספר עונשים תתאים בעיקר לסיטואציה שבה בין מספר עבירות אין כל זיקה, או כאשר חומרתן המופלגת של העבירות מחייבת כי העונשים ירוצו במצטבר. אולם, מקום בו יש לראות במספר עבירות כמשתייכות למסכת עבריינית אחת, כי אז הכלל הוא כי העונשים בגינם יחפפו זה את זה" -

10. בימ"ש קמא נימק את חפיפת העונש, כאמור, בכך שהמעשים בהם הורשע המשיב נעשו על ידו על רקע פרידה של המתלוננת ממנו ביום האירוע, בכך שהאירוע אירע 4 שנים לפני גזר הדין בדברי המתלוננת לפיהם היא אינה חוששת מהמשיב, בכך שלמשיב נולדו, בינתיים, שני ילדים ובכך שהוא הודה בהזדמנות הראשונה.

לטעמנו, אין בכל אלה כדי להוות נימוק, המצדיק חפיפת עונשי המאסר.

העובדה שהמעשים נעשו על ידי המשיב סמוך לאחר שהמתלוננת נפרדה ממנו אינה מהווה נימוק לקולא, שכן היא מצביעה דווקא על מסוכנותו של המשיב, אשר מגיב באימפולסיביות, בהתנהגות עבריינית חמורה, כפי שעולה גם מתסקיר שירות המבחן, מה גם שכזכור - המשיב אינו רואה את הפסול שבמעשיו ואינו מעונין לשנות מדפוסי התנהגותו.

בניגוד לאמור בגזר הדין, המשיב לא הודה בהזדמנות הראשונה. הוא כפר בכתב האישום והתיק נקבע להוכחות. בישיבת ההוכחות לא חסך המשיב את עדותה של המתלוננת והסדר הטיעון, במסגרתו הודה המשיב בכתב אישום מתוקן, נחתם רק לאחר שהמתלוננת העידה. נסיבותיו האישיות של המשיב (גילו הצעיר והיותו אב לילדים) מהוות, אכן, שיקול לקולא, אולם גם בכוחן אין כדי להפחית, במידה כה רבה, מהעונש ההולם שיש להטיל במקרה זה, בהתחשב בעבירות ובנסיבותיהן ובהתחשב במשיב עצמו.

על כך יש להוסיף, כי עונש המאסר אותו ריצה המשיב בעת גזירת דינו על ידי בימ"ש קמא, הוטל עליו, כאמור, בגין עבירות תעבורה, שהינן עבירות מסוג שונה לחלוטין מאשר העבירות עליהן הוא נדון על ידי בימ"ש קמא בפסה"ד מושא הערעור, כך שגם מבחינה זו אין כל הצדקה לחפוף בין המאסרים.

בנסיבות הענין, לאור כך שעונש המאסר שנגזר על המשיב אינו חמור, בהתייחס לעבירות שבוצעו על ידו ובהתייחס לכלל הנסיבות כפי שפורטו לעיל, גם לא מצאנו מקום לחפוף חלק מהמאסר.

11. סופו של דבר - אנו מקבלים את הערעור ומורים, כי עונש המאסר בן 15 החודשים, שנגזר על המשיב, על ידי בימ"ש קמא, ירוצה, כולו, במצטבר לעונש המאסר שהוא מרצה בגין תיק התעבורה.

שאר רכיבי העונש שגזר ביהמ"ש קמא יישארו בעינם.

השופט ר' שפירא [אב"ד]:

אני מסכים.

השופט א' קיסרי:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת תמר שרון נתנאל.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ג, 09 מאי 2013, במעמד הצדדים ובאי כוחם.