ביום 9.7.09, בעת שהתובע העמיס מגשי מזון לתוך כננת בקומה החמישית, נפלה הכננת, התובע נפל עימה ארצה, ונפצע. התאונה אירעה תוך כדי עבודתו של התובע בחדר האוכל של ישיבה. בגין אירוע זה נתבעו מעבידו של התובע, חברת כח אדם, והישיבה בה הועסק. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות לקרות האירוע, והיקף הנזקים שנגרמו בעקבותיו. מחלוקות אלו יוכרעו להלן.

פרק א': האחריות

עובדות המקרה

1. התובע עבד אצל הנתבעת 2 (להלן: המעסיק), שהיא חברת כח אדם. המעסיק שלח את התובע לעבוד אצל הנתבעת 1 (להלן: הישיבה) כעובד כללי בחדר האוכל. על פי עדות מר אלברט אוחיון, מנהל המעסיק, התובע היה עובד יחידי של המעסיק בישיבה (עמ' 59 לפרו', ש' 34 – 35), הוא נשלח לעבוד כעובד מטבח כללי, ולא ניתנו לו הנחיות כלשהן לביצוע העבודה (עמ' 60 ש' 29 – 33). על פי עדותו, המעסיק לא בדק את מקום העבודה אליו נשלח התובע, אלא הסתפק בלשאול את הנתבעת 1 אם יש להם רשיון להפעיל במקום מוסד חינוכי, שלח את העובד לשם, ושילם את שכרו (עמ' 61 ש' 19 – 20).
2. הישיבה מנהלת שני מוסדות חינוך בשתי כתובות שונות בבית וגן, האחד הוא ישיבה קטנה, בה לומדים נערים עד גילאי 17, והשני היא ישיבה גבוהה, בה לומדים עשרות אברכים, רובם המוחלט בגירים. חלק קטן מתלמידי הישיבה הגבוהה הם קטינים, בגילאי כיתות י"ב. התאונה אירעה במבנה הישיבה הגבוהה (עמ' 53 ש' 6 – 16). הישיבה הגבוהה שוכנת בבניין בן חמש קומות. בקומה ראשונה של המבנה ישנו מטבח, ובו מבושלות ארוחותיהם של התלמידים. חדר האוכל שוכן בקומה החמישית של המבנה. על מנת להעביר את האוכל מהמטבח לחדר האוכל, ואת השאריות חזרה למטבח, מותקנת במבנה כננת, אשר מופעלת מתוך המטבח. עובד חדר האוכל היה מעמיס מגשים על הכננת בחדר האוכל, מתקשר למטבח ומשם היה מופעל מנוע המוריד את הכננת לקומת המטבח, שם עובד אחר היה פורק אותה (הודעות התובע בחקירתו במשטרה ובמשרד העבודה והרווחה, עמ' 104 – 105 לתיק המוצגים). נוסף על המבנה האמור, בשטח הישיבה היה מבנה נוסף, חד קומתי, ובו בית המדרש, וכיתת לימוד (עמ' 53 ש' 21 – 22).
3. בכל מה שנוגע לחינוך הנערים, מוכרת הישיבה כמוסד חינוך מוכר שאינו רשמי, ומקבלת תקצוב ממשרד החינוך. כחלק מתנאי הרשיון להפעלת בית ספר, נדרשה הישיבה להציג למשרד החינוך מדי שנה אישור מפקח בטיחות, לפיו המבנה בטוח לשימוש התלמידים. כדי להציג את האישורים הנדרשים, פנתה הישיבה מדי שנה למפקח בטיחות. מפקחי הבטיחות הוחלפו מדי שנה. המפקחים ערכו סיור במבנה ואישרו שהוא בטיחותי דיו על מנת לשמש את המוסד החינוכי. האישור ניתן על גבי טופס ייעודי של משרד החינוך. בטרם יוגש הטופס למשרד החינוך, נדרשת חתימה עליו של נציג הישיבה.
4. ביום 29.1.08 נערכה בדיקת בטיחות על ידי צד השלישי, מר יורם סבג, מפקח בטיחות (להלן: מפקח הבטיחות). בטופס שמילא מר סבג, ושעל פיו קיבלה הישיבה רשיון, נכתב שבמבנה הישיבה יש 2 כיתות לימוד, ואין בו מעליות, מתקני הרמה, אבזרי הרמה וכיוצ"ב (הטופס צורף לתצהירו של מר סבג). מפקח הבטיחות העיד בתצהירו שכאשר הגיע למקום, ליווה אותו נציג של הישיבה, הראה לו את המבנה החד קומתי בו מצויות כיתות הלימוד של הנערים, וזה המבנה שהוא בדק. על פי עדות מפקח הבטיחות, הוא לא ידע שנוסף על המבנה החד קומתי ובו כיתות לימוד, ישנו מבנה נוסף, רב קומתי, שקשור לישיבה, לא סייר בו, לא ראה את הכננת, ולא ידע שיש במקום מעלית או מתקן הרמה. עדות זו לא נסתרה.
5. לא הוצג בפני טופס בדיקת המבנה על ידי מר סבג, חתום על ידי נציג הישיבה, אולם הישיבה קיבלה רשיון של משרד החינוך, על כן יש להניח שנציג הישיבה חתם עליו, והעבירו למשרד החינוך.
6. ביום 9.7.09 הועסק התובע כעובד בחדר האוכל של הישיבה. כחלק מתפקידו נדרש התובע להעמיס על הכננת בקומה החמישית של המבנה גסטרונומים, דהיינו מגשי אוכל, שגודלם כגודל המשטח בדוכן העדים, מלאים בשאריות מזון. התובע החל בפעולת העמסה, ואז נפלה הכננת, והתובע נפל עימה. בשל תוצאות התאונה, היא נחקרה הן על ידי האגף לפיקוח על העבודה במשרד התמ"ת והן על ידי משטרת ישראל. כך תיאר התובע את התאונה בהודעתו במשטרה מיום 28.7.09:

"אני זוכר הכל. נשארתי בהכרה... העליתי את המעלית אלי. עכשיו, באתי לשים את המגשים, התכופפתי בצורה ככה, לשים את המגשים, ואז הכבל השתחרר הברזל העליון של המעלית פגע בי בגב כשאני במצב כיפוף והכניס אותי פנימה למעלית. כן. ואז ירדתי איתה בעצם שש קומות." (ש' 4 – 12).

בהמשך אותה הודעה שלל התובע מפורשות את האפשרות שהוא הניח רגל אחת בתוך הכננת, משום שהוא ידע שקיימת סכנת נפילה של הכננת (שם בש' 28).

1. בהודעה מאוחרת יותר מיום 22.8.10 (לאחר הגשת התביעה) חזר התובע על התיאור:

"ש. תאמר לי, האם מישהו הנחה אותך לא להיכנס למעלית?

ת. לא.

ש. אמרו לך לא להיכנס לתוכה?

ת. אה, לא להיכנס, לא נכנסתי לתוכה. ידעתי. מי שראה את המעלית ידע לא להיכנס למעלית.

ש. אז תתאר שוב איך זה קרה לך?

ת. התכופפתי להכניס את המגשים, היה צום בלילה, ואז נשאר מגשים בחדר אוכל התכופפתי להכניס את המגשים, הגוף שלי היה בחוץ, המעלית היא מחוץ לבניין, כשאתה מתכופף, אפילו אם הרגלים בפנים, הרגלים היו בתוך המבנה, אבל התכופפתי וחצי גוף עליון היה בתוך, השכמה, ואז פגע לי בשכמה הוו העליון של המעלית."

1. בקדם המשפט ביום 3.2.16 העיד התובע כי "הנחתי את המגשים. מתקדמים קצת, מתכופפים להכניס את זה, וכשהתכופפתי זה פגע לי בכתף ונפלתי. הכננת עצמה פגעה לי בכתף. הרצפה של הכננת בגובה החזה אבל אני מתכופף להניח דברים וכשהתכופפתי זה פגע בי." (עמ' 3 ש' 3-5)

לתאונה לא היו עדי ראיה נוספים.

1. התובע העיד שהוא ידע שאסור בתכלית האיסור להכנס לתוך הכננת, וכי כננת זו אינה מיועדת להסעת בני אדם. לטענת הנתבעת, למרות האיסור, נכנס התובע לכננת, ולכן נפל עימה כשהיא נפלה. טענה זו מבססת הנתבעת, בין היתר, על הודעה שמסר במשטרה אחד ממנהלי התחזוקה בישיבה, עת שנחקר כחשוד, לפיה התובע אמר לו במהלך ביקור שלו בבית החולים עת אושפז בשל התאונה, שהוא הכניס אחת מרגליו לסל (עמ' 20 לתיק המוצגים), וכן על דברי מנהל הישיבה שכך אמרו לו עובדים אחרים (עמ' 26 לתיק המוצגים).
2. בחקירתו הנגדית נשאל התובע אודות הגרסה שמסר במשטרה ביום 22.8.10, ובפרט לגבי המשפט "אפילו אם הרגלים בפנים", והבהיר כי הכוונה שהרגלים היו בתוך המבנה, ומחוץ לכננת (עמ' 32 ש' 3). על גרסה זו חזר שוב ושוב (ר' עמ' 32 ש' 20, עמ' 34 ש' 7 – 11). בפעם הרביעית בה נשאל התובע אם לא ייתכן שאי פעם הכניס רגל לתוך הכננת הוא סייג עצמו ואמר שב- 99% מהפעמים הוא לא הכניס רגל לכננת, אולם עמד על דעתו שבשום אופן לא הכניס רגל לכננת במועד התאונה (עמ' 34, ש' 12 ואילך).
3. במסגרת חקירת האירוע על ידי האגף לפיקוח על העבודה בתמ"ת נבדקה הכננת על ידי המהנדס מיכאל סוויסה, אשר קבע "בהסתמך על הממצאים, הבדיקות, והסימולציות שנערכו, ניתן להעריך בסבירות גבוהה את תרחיש התאונה דלהלן:
   • • 1. פעולת ההעמסה של הכלים נעשתה על ידי העובד (התובע – מ.צ'.)
       2. מאחר ואין מתקן למניעת רפיון בתילוי נוצר רפיון בתילוי במהלך הפעלת המתקן.
       3. האונקל שאינו מאובטח נשמט מהתילוי במהלך העמסה.
       4. חלקו העליון של הסל פוגע בעובד וגורף אותו מסף הקומה לתוך הסל תוך תנועה של הסל מטה.
       5. הסל בתנועתו מטה מואט במידת מה על ידי שפשוף בין גוף העובד לקיר המבנה והחיכוך במסילות וכך נמנעה צניחה חופשית של הסל.

מסקנת המהנדס סויסה היא שהגורם לתאונה הוא התילוי הפגום של מתקן ההרמה, אשר נבנה ותוחזק ברמה ירודה ולקויה. (עמ' 87 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

1. לטענת הנתבעת, לא ניתן להסתמך על קביעה זו, ושכל חוות דעת המהנדס, שהוגשה כחלק מתיק החקירה, היא בגדר עדות שמועה. אכן, התובע לא הגיש חוות דעת מומחה מטעמו, וגם לא הגיש את חוות דעתו של המהנדס סוויסה (שהוגשה על ידי הנתבעים כחלק מתיק המשטרה), והמהנדס סוויסה לא נחקר בחקירה נגדית על חוות הדעת. על כן, לא ניתן לבסס ממצאים על חוות הדעת לכשעצמה.
2. יחד עם זאת, אני מאמינה לתובע שהוא לא הכניס רגלו לסל במהלך העמסת המגשים במועד התאונה. התובע מסר גרסה זו מייד סמוך לתאונה, כשנחקר פעמיים על ידי המשטרה, ופעם נוספת על ידי האגף לפיקוח על העבודה. בחקירותיו אלה עמד התובע על כך שהוא חש חבטה בכתפו, ובעקבותיה נפל לתוך הסל. גם בעת שהעיד בפני עמד התובע על הגרסה. חוות דעתו של המהנדס סוויסה יכולה לשמש רק כחיזוק לעדות התובע במשטרה. הכיצד? בעת חקירת התובע, הוא לא יכול היה לדעת את ממצאי המהנדס סוויסה, לפיהם אכן נשמט חלק מהכננת, ולפיכך יש לקבל כמהימנה את גרסתו לפיה חש מכה בגבו לפני שנפל עם הכננת. לפיכך אני קובעת שהתאונה אירעה בשל ליקוי בכננת עצמה, ובמנגנון התילוי שלה, אשר גרם לכך שחלקו העליון של הסל נשמט מהוו שאמור היה להחזיק אותו, פגע בתובע וגרם לכך שהתובע נפל לתוך הסל.

אחריות הישיבה לתאונה

1. חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו אינה שנויה במחלוקת, והיא בגדר מפורסמות שאינן צריכות ראיה. על הישיבה חלה חובת זהירות גם כמחזיק והבעלים של המבנה, והכננת בכלל זה, אשר גם חובת הזהירות המוטלת עליהם אינה טעונה אסמכתא. נפילת כננת מהקומה החמישית לארץ היא כמעט בגדר "הדבר מדבר בעד עצמו". לישיבה היתה שליטה מוחלטת על הכננת, ובשליטתה מצויות גם הראיות היכולות להצביע על כך שנקטה אמצעים סבירים למניעת נפילתה הפתאומית. אולם ראיות כאלה לא הוצגו.
2. אמצעי סביר למניעת נפילת הכננת היה יכול להיות התקנתה על ידי מתקין מוסמך של מכשירי הרמה, התקנת מנגנוני בטיחות למניעת התנתקות, מעצורי חירום, בדיקה תקופתית של הכננת לגילוי מוקדם של בלאי או שחיקה של חלקים ממנה, והדרכה ושילוט המזהירים עובדים מהתנהגות העלולה להביא לנפילה עם הכננת. הישיבה לא הציגה ראיה לנקיטה של אפילו אמצעי אחד מבין האמצעים הללו. מנהל הישיבה נחקר על כך, אולם לכל השאלות הוא השיב שאינו זוכר. התשובות "לא יודע" ו"לא זוכר" חזרו לא פחות מ- 103 פעמים במהלך חקירתו של הרב האזרחי, הן כאשר נשאל על אמצעים שנקטה הישיבה לפני התאונה, והן כאשר נשאל על בדיקות שערך לקראת הכנת תצהירו, לפני כשנתיים. כאשר העד היחידי מטעם הישיבה אינו יודע ואינו זוכר ולו אמצעי אחד שנקטה הישיבה למנוע את התאונה, אין מנוס מלקבוע שהישיבה לא הוכיחה שנקטה אמצעים כלשהם.
3. פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 מגדירה מעלית כ"מיתקן המשמש לתנועת בני אדם או טובין בין רבדים קבועים, אשר לו תא או דוכן הנע במסלול מאונך או כמעט מאונך ותנועתו מוגבלת על ידי מכוון". הכננת המתוארת עונה במדויק להגדרה זו, ולפיכך הכללים הקבועים בפקודה בנוגע למעלית חלים גם עליה, על אף שאין חולק שנועדה אך ורק לנשיאת מגשי אוכל. ס' 60 לפקודה אוסר על שימוש במעלית אלא אם נבדקה על ידי בודק מוסמך.
4. אלא שהכננת לא נבדקה על ידי בודק מוסמך. מנהל הישיבה העיד שהכננת לא נבדקה, משום שהנהלת הישיבה סברה שהיא אינה טעונה בדיקה (עמ' 56 ש' 16). עדות זו תמוהה. כאשר נחקר מנהל הישיבה במשטרה, הוא הציג אישור מיום 25.10.06 על בטיחותה של כננת אחרת, המצויה במבנה השני של שהישיבה (עמ' 99 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). במכתבו לחוקרת מבהיר מנהל הישיבה שלא נמצאו מסמכים הנוגעים לכננת בה אירעה התאונה. מהעובדה שכננת אחרת של הישיבה נבדקה על ידי בודק מוסמך ניתן ללמוד שהישיבה היתה מודעת לחובה לבדוק בטיחותן של כננות. אלא שמודעות לחובה, ומילויה הם שני דברים שונים. על אף שהישיבה היתה מודעת לחובה, ועל אף שכאשר מולאה החובה בנוגע לכננת האחרת, מסמך הבדיקה תויק, נשמר והוצג במשטרה בעת הצורך, לא נמצא כל מסמך המאשר קיומם של אמצעי זהירות מינימאליים בנוגע לכננת נושא תביעה זו. אין לי אלא להסיק שהכננת לא נבדקה מעולם, ועל כן לא אותרו ליקויי הבטיחות שככל הנראה היו בה.
5. לו היתה הכננת נבדקת כמצוות פקודת הבטיחות בעבודה, יש להניח שהליקויים שככל הנראה היו בה, ושעליהם הצביע המהנדס סוויסה, היו מתגלים מבעוד מועד. בהעדר אישור בטיחות, אני קובעת שהישיבה והמעסיק הפרו את חובת הזהירות לספק לתובע וליתר עובדי המטבח סביבת עבודה בטוחה. הליקויים בכננת גרמו לנפילתה, ולנפילת התובע עימה, ולפיכך הישיבה אחראית לפצות את התובע.

אחריות המעסיק לתאונה

1. הצדדים נחלקו באשר לאחריותו של המעסיק שהוא חברת כח אדם לפצות עובד מטעמו, שנשלח למקום עבודה בו הוא חשוף לתנאי עבודה בלתי בטיחותיים. הדים למחלוקת זו ניתן למצוא גם בפסיקה. כך למשל בע"א (חי') 2898/04 אריה שירותי כח אדם בע"מ נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ (29.11.05) דעת הרוב, מפי כבוד השופט סוקול היא כי

"חובה זו של המזמין אינה פוטרת את חברת כוח האדם מכל אחריות. כך אין חולק שחברת כוח האדם חייבת לוודא שהמזמין אצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה. חברת כוח אדם השולחת עובד חייבת לוודא כי אצל אותו מזמין ישנה הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. קבלן כוח אדם שאינו מוודא זאת, מפר את חובת הזהירות כלפי העובדים (ר' ע"א (י"ם) 4272/03, פ.ס. הנדסה ותכנון נ' שרחה מוחמד, דינים מחוזי, לד(3) 255; ע"א 686/77, מרג'י משה נ' מקורות חרות מים לישראל בע"מ, פד"י לד(4), 365, ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 421,372). כך גם ברי שחברת כוח אדם השולחת עובד שאינו מיומן ואינו מתאים לתפקיד אליו נשלח, מפרה בכך חובות זהירות הן כלפי העובד והן כלפי המזמין, ואולי אפילו את חובת הזהירות כלפי שאר עובדיו של המזמין. ניתן למצוא מצבים רבים נוספים בהם חברת כוח האדם תימצא אחראית בנזיקין כלפי עובדים שנשלחו למזמיני עבודה.

מידת הפיקוח של חברת כוח האדם על תנאי העבודה של עובדיה המצויים בשליטתו של אחר משתנה בהתאם לנסיבות. חובתה של חברת כוח אדם השולחת עובד מקצועי בודד לשם ביצוע עבודה כלשהי, אינה זהה לחברת כוח אדם המספקת את כלל עובדי המזמין. כמובן שטיבו של המזמין, נוהלי הפיקוח הנהוגים אצלו וכדומה, משפיעים גם הם על השאלה אם הפרה חברת כוח האדם את חובת הזהירות כלפי העובד."

מנגד, דעת המיעוט שם, מפי כבוד השופט עמית, היא כי

"נזדמן לי להביע דעתי בעבר, כי יש לראות את חברות כוח אדם כמעסיק של העובד, בעוד מקום העבודה אליו מופנה העובד הוא המעביד (ההבחנה בין Employment לבין(Work , וכי בהעדר נסיבות מיוחדות אין להטיל אחריות על חברת כח אדם, מקום בו קיים מעביד בפועל, שתנאי הבטיחות הם בשליטתו ובאחריותו. ר' בהרחבה ת"א 4616/95 (עכו) עמאשה אמל נ. אנוש שירותי בניה בע"מ, דינים שלום טז 545; ת"א 368/01 (חי') ברקוביץ' נ. גדות תעשיות ביוכימיה בע"מ, דינים מחוזי לד(1) 97." (ההדגשות במקור – מ.צ'.)

1. אמירה זו של דעת המיעוט היא אמירת אגב, שכן במקרה שם הסכים כבוד השופט עמית שיש מקום להטיל על המעסיק הפורמלי אחריות בשיעור 20% לתאונת צניחה של מעלית, שכן חברת כח האדם העסיקה את כלל העובדים בפרויקט, ואשר ככל הנראה אחדים מהם היו אחראים לנפילת המעלית עקב עומס יתר.
2. וכן ראה תא (חי') 1326/98‏ ‏ כרמל שאול נ' ש.ניר הצפון (1991) בע"מ (24.7.07):

"על קיומה של חובת זהירות מושגית בין חברות כוח האדם לבין עובדיהן דומה שאין כל חולק (ראה ת"א [חיפה] 368/01 ברקוביץ אלכסנדר נ' גדות תעשיות ביוכימיה בע"מ ואח', תק - מח 2003(3), 4725) (ע"א (חיפה) 2898/04 אריה שרותי כוח אדם בע"מ ואח' נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ ואח', תק-מח 2005(4) 8723 , 8726. וראו גם ת"א (י-ם) 445/91 לאה שרון ואח' נ' או.אר.אס ואח', תק-מח 97(4) 823; ע"א 502/78 מ"י נ' ירוחם ניסים ואח', פ"ד לה(4) 748).

בין החובות המוטלות על חברת כוח אדם גם החובה לוודא שהיא אינה מציבה את העובד בסביבת עבודה הטומנת סיכונים שאינם סבירים, ומוטל עליה למונעם כדרך שמעביד סביר היה נוהג. כך נקבע בשורה של פסקי דין:

"אין חולק שחברת כוח האדם חייבת לוודא שהמזמין אצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה. חברת כוח אדם השולחת עובד חייבת לוודא כי אצל אותו מזמין ישנה הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. קבלן כוח אדם שאינו מוודא זאת, מפר את חובת הזהירות כלפי העובדים (ראה ע"א (י"ם) 4272/03, פ.ס. הנדסה ותכנון נ' שרחה מוחמד, דינים מחוזי, לד(3) 255; ע"א 686/77 מרג'י משה נ' מקורות חרות מים לישראל בע"מ, פד"י לד(4), 365, ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה פ"ד מב(1) 421,372)". (ע"א 2898/04 לעיל, בפסקה 18).

1. וכן ראה בת"א (מחוזי חיפה) 368/01 ברקוביץ אלכסנדר נ' גדות תעשיות ביוכימיה בע"מ (17.09.2003):

"פשיטא כי קיימת חובת זהירות מושגית של חברת כוח אדם, כמעסיק, כלפי עובדיה. אך עודנו באים להטיל אחריות על קורנית בשל הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון תחילה את אחריותה של גדות, שהייתה המעביד בפועל, קרי, מי שקיימה בידה את המרות והפיקוח בפועל. לעניין זה, די אם נפנה להסכם בין גדות לבין קורנית, בו נקבע כי גדות תמיין את העובדים שיופנו אליה על ידי קורנית, תבחן אם הם מתאימים לביצוע התפקיד, ותגדיר את המטלות שיוטלו עליהם. הוראות העבודה, שיטת העבודה, כלי העבודה והציוד, הזכות לפטר את התובע – כל אלו סופקו ונקבעו בלעדית על ידי גדות ללא זכות התערבות מצד קורנית. תפקידה של קורנית הסתכם בתשלום שכרו של התובע, כאשר גם גובה השכר נקבע מראש בהסכם. התאונה לא ארעה בשל התרשלותה של קורנית בבחירת העובד או בבחירת המעביד. לא נטען כי קורנית שלחה את התובע למקום עבודה נעדר תנאי בטיחות מינימליים, והיה זה צורם אם טענה ממין זו הייתה מועלית על ידי גדות. התאונה אף לא ארעה עקב פעולה של התובע, אלא בשל מכסה שנפל לפתע על ראשו, ללא קשר לעבודה שביצע באותה עת. אחריותה של גדות נובעת לא רק מהיותה המעביד בפועל של התובע על פי מבחן המרות והשליטה, אלא גם בהיותה המחזיק בחצרים. בנסיבות אלו, תמהני כיצד ניתן לייחס לקורנית הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע.

לניתוח מורחב של אחריות חברת כוח אדם בנזיקין, ראה פסק דיני בת.א. (עכו) 4616/95 עמאשה אמל תאופיק נ. אנוש שירותי בניה בע"מ, דינים שלום טז 545 והאסמכתאות שם. למקרים נוספים בהם בית המשפט פטר חברות כוח אדם מאחריות נזיקית ראה ת.א. (י-ם) 445/91 לאה שרון ואח' נ. או. אר. אס - כוח אדם בע"מ ואח', דינים מחוזי, לב(1) 93; ת.א. (עפולה) 2299/97 חיימוב מאיר נ. ע.ר.ד. שחר בע"מ, דינים שלום, י"ח, 742 והאסמכתאות שם."

1. במקרה שלפני העיד מנהל הנתבעת 2, מר אלברט אוחיון, שהתובע היה עובד יחידי של הנתבעת 2 שהועסק בישיבה (עמ' 59, ש' 34 - 35). לדבריו, התובע נשלח לישיבה, "הם בדקו אותו והוא התאים להם" (עמ' 58 ש' 34), וכי הוא לא נתן לתובע הדרכה בטיחות משום ש"לא היה זה מתפקידי" (עמ' 60 ש' 29 – 33). מר אוחיון לא העיד על ביקורות שנערכו בישיבה לבחון את תנאי העבודה שם, אלא רק שנציג מטעמו וידא שהיה לישיבה רשיון להפעיל מוסד חינוכי (עמ' 61 ש' 19 – 20).
2. אמנם, לא היתה למעסיק שליטה על הכננת ועל יתר תנאי העבודה של התובע, אולם על מעסיק שהוא חברת כח אדם מוטלת החובה לוודא שהמקומות אליהם הוא שולח את עובדיו עומדים בסטנדרטים של בטיחות. לא ניתן לומר שהמעסיק יכול היה לסמוך בעיניים עצומות על הישיבה, כמי שמעסיקה יועץ לבטיחות וגיהות בעבודה, או מנהל עבודה מוסמך. בהעדר ולו ביקור אחד במקום אליו נשלח העובד, לא ניתן לומר שהמעסיק יצא ידי חובתו כלפי העובד שנשלח על ידו לעבוד במקום בו הוא עלול היה לצנוח מגובה 5 קומות יחד עם כננת לשינוע סחורה.
3. במבחן האשם המוסרי, אין ספק שחלקה של הישיבה באחריות גדול מחלקו של המעסיק. כאמור, הישיבה היתה מודעת בפועל לקיומה של כננת, ולחובה לבדוק אותה על ידי בודק מעליות מוסמך. הישיבה היא לא רק מי שיצר את סביבת העבודה הלא בטוחה, אלא גם מי שאמור היה להדריך את העובדים בדבר כללי הבטיחות ולפקח עליהם. הישיבה היא גם מעביד וגם מחזיק המקרקעין, ובעליה של הכננת. המעסיק רק עצם עיניו מלבדוק את תנאי ההעסקה בישיבה. לפיכך אני קובעת שהמעסיק יישא ב- 10% מהאחריות לתאונה.

אחריות הצד השלישי – מפקח הבטיחות

1. כאמור לעיל, מפקח הבטיחות הוזמן לבדוק את מבנה הישיבה לצורך קבלת רשיון ממשרד החינוך. בטופס אותו מילא נרשם באופן פוזיטיבי שאין במקום מעלית או מתקן הרמה. לטענת הישיבה, די בכך כדי לקבוע שמפקח הבטיחות התרשל בבדיקת המבנה. דא עקא שעל פי הטופס, מפקח הבטיחות אישר את בטיחותו של מוסד חינוכי ובו 2 כיתות לימוד בלבד. אני מקבלת את עדותו של מר סבג לפיה בעת הסיור במקום נילווה אליו נציג הישיבה, והוא שהראה לו את המבנה החד קומתי אשר נבדק על ידו, ונמנע מלהראות לו את המבנה הגדול יותר, ובו מצויה הכננת. עדות זו לא נסתרה על ידי העד מטעם הישיבה, אשר לא זכר מאומה, אך אישר שכאשר מזמינים יועץ בטיחות מלווה אותו במקום "פועל זוטר או איש אחזקה" (עמ' 49 ש' 1 – 5). מכל מקום, מנהל הישיבה ידע בוודאות שלא הוא האיש שליווה את מר סבג בסיור במבנה (עמ' 51 ש' 21 – 22). בנסיבות אלה, ומשלא הובא לעדות מי שסייר עם מפקח הבטיחות במקום, אין לי אלא לקבל את עדותו של מר סבג ככתבה וכלשונה.
2. יצויין, כי עדות זו מתחזקת מאישור בטיחות שניתן למבנה ביום 25.3.04 על ידי מפקח הבטיחות שאול רוטנברג (עמ' 96 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת), אשר גם בו סומן שאין במבנה מעלית. מהעובדה ששני בודקי בטיחות שונים סברו שאין במקום מעלית, ניתן להניח שעובדי הישיבה נמנעו מלערוך לבודקי הבטיחות סיור במבנה על כל המתקנים שבו, כעדות מר סבג.
3. הנתבעת מנסה לטעון שהסתמכה על אישורו של מר סבג שהמבנה עומד בסטנדרט של בטיחות. אולם, אין לטענה זו יסוד בראיות. כאשר נחקר במשטרה מנהל הישיבה כחשוד, הוא ביקש להוסיף שבניהול הישיבה הוא הסתמך על אישור מפקח בטיחות. אולם לדבריו, ההסתמכות לא היתה על בדיקתו של מר סבג, אלא על בדיקתו של מר רוטנברג, מחברת ש.נ.ה.ב. שירותי ניהול בטיחות (ר' עמ' 103 לתיק המוצגים, תשובה מס' 26). לפיכך, אני דוחה את טענת ההסתמכות על בדיקת מר סבג, כפי שהעלו הנתבעות.
4. יודגש כי מר יורם סבג אינו בודק מעליות מוסמך, ולפי הטופס שהוא מילא, אילו היתה במקום מעלית, או מתקן הרמה אחר, היה עליו לצרף לטופס אישור בודק מוסמך. לפיכך, לא יכולה היתה הישיבה להסתמך על אישורו של מר סבג לבטיחות מתקן ההרמה, אף אילו נבדק על ידו, כטענתה. לפיכך, אין מקום להטיל אחריות כלשהי על מפקח הבטיחות, ודין ההודעה לצד שלישי להידחות.

אשם תורם

1. לטענת הנתבעים, יש להטיל אשם תורם משמעותי על התובע, שכן הוא פעל בניגוד להנחיות הבטיחות, ולשכל הישר, כאשר נכנס לכננת במהלך הנחת המגשים בתוכה. התובע מסכים שכל מי שעיניו בראשו ראה שמסוכן להיכנס לכננת, אולם הוא חולק על הטענה לפיה הוא נכנס אליה, ומעבר לכך, חולק על הטענה שניתנו לו הוראות בטיחות.
2. הטענה לפיה התובע נכנס לכננת מבוססת על ארבעה סוגים של ראיות: הודעה במשטרה שמסר מר דרוויש, ממנה עולה שכך אמר לו התובע בעודו מאושפז בבית החולים, שמועות ששמעו עובדי הישיבה סמוך לאחר האירוע, אשר לא ברור מה מקורן, דוחות שמילאו עובדי הישיבה או המעסיק מהן משתמע במעורפל שהתובע נכנס לכננת, והודעתו במשטרה, כפי שפורטה לעיל. לא ניתן לבסס ממצא שבעבודה על ראיות אלו.
3. מר דרוויש לא הוזמן להעיד בפני על דברי התובע, אשר לכאורה נאמרו לו במהלך אשפוזו. התובע הכחיש דברים אלו במהלך עדותו, ובנסיבות אלה, לא ניתן להעדיף שמועה רחוקה זו על פני עדות שניתנה תחת אזהרה, ושעמדה במבחן החקירה הנגדית. שמועות אלמוניות שמקורן אינו ידוע, והסתובבו לפני מספר שנים, אינן מקור מהימן לקביעת עובדות. ייתכן שמקורן של השמועות בסברה, שכן אנשים הניחו שאדם לא ייפול עם הכננת אלא אם הוא עומד בתוכה. אולם סברה זו נובעת מבורות באשר למנגנון הנפילה של הכננת, והתעלמות מהעובדה שרכיב מתכתי ניתק ממנה, פגע בתובע, והפיל אותו אל הכננת.
4. יתר על כן, על אף שהשמועות עלולות להיות שגויות, הן יכולות להסביר את הדיווחים השגויים של המעסיק והישיבה, אשר ייתכן שהיו מושפעים משמועות אלו. לפיכך, לא ניתן לקבוע ממצאים גם על דיווחים אלו. גרסת התובע כפי שנמסרה במשטרה אמנם עשויה להיות משתמעת לכאן או לכאן, אולם בעדותו בפני הסביר התובע את אמירתו במשטרה, ואני מקבלת עדות זו, על אף חוסר מהימנותו של התובע בעניינים אחרים שיפורטו להלן.
5. מעבר לצורך אומר, כי אף אם הניח התובע רגל אחת בכננת לצורך הכנסת המגשים, אין בכך כדי להפחית מאחריותה של הישיבה לתחזוקת הכננת באופן שזו לא תיפול, להדרכת התובע כיצד לעבוד עימה על מנת להימנע מסכנה, ולפיקוח אחר עבודתו לוודא שהוא פועל על פי ההנחיות. מטבע הדברים, השגרה שוחקת את תחושת הפחד שיש לעובד מפני סכנות אליהן הוא נחשף באופן קבוע. רק רענון הנחיות בטיחות מעת לעת ופיקוח אחר יישומן ימנע תאונות במצבים של סיכון מובנה. על כן מוטלת על מעבידים חובה להקטין את הסיכונים ולהפחית את המצבים המסוכנים למינימום האפשרי, ולוודא שעובדיהם אינם נכנסים לשאננות הנובעת משגרה. הנתבעים לא מילאו אף אחת מחובות אלו, ואין להטיל על התובע אשם בגין כך. (ר' גם ע"א (נצ') 52496-03-17 ערין, השקעות ובניה בע"מ ואח' נ' אבו עלי ואח' (19.7.17)).
6. לסיכום, אין מקום להטיל על התובע אשם תורם לקרות התאונה.

פרק ב': שיעור הנזק

1. התובע, יליד 18.5.86, נולד פג, וסבל מלידה מהמיפרזיס (שיתוק חלקי או חולשה) בפלג גוף שמאלי.
2. התובע נפגע ביום 9.7.09, בהיותו כבן 23. בשל הנפילה מהקומה החמישית, נגרמו לתובע שברים (או פריקות) בשורש כף יד ימין, שבר בכתף ימין, פצע מדמם במרפק, קונטוזיה ריאתית קטנה וחזה אויר. תחילה אושפז התובע בטיפול נמרץ, אולם משם הועבר למחלקה הכירורגית להמשך טיפול. התובע נותח פעמיים, פעם אחת בשורש כף היד, ופעם שניה לצורך קיבוע השבר בכתף. התובע אושפז כשלושה שבועות, אשר בסיומם שוחרר, והמשיך לעבור טיפולי פיזיוטרפיה. בעקבות חשד להתפתחות RSD נשלח לשיקום במחלקת השיקום בהדסה הר הצופים.

הנכות הרפואית

1. התובע ביקש להסתמך על חוות דעתו של ד"ר יצחקי מיום 16.6.11. על פי חוות הדעת, תלונות התובע היו

"כאבים בכתף ימין והגבלה בטווחי התנועה. הדבר מגביל אותו בפעילות יומיומית כגון פתיחת בקבוק קוקה קולה. אין לו מספיק כח ביד. כשאוכל צריך לנוח קצת ביד ימין וקצת ביד שמאל. לא מגיע לארונות גבוהים. יושב בבית ולא עושה כלום."

בבדיקתו מצא ד"ר יצחקי שאין דלדול של שרירי הכתף, ושהתובע יכול להרים ידו הימנית פסיבית עד 80 מעלות אבדוקציה ופלקסיה. בשורש כף היד מצא המומחה שאין דפורמציה, דלדול שרירים או הגבלות תנועה, אבל קיימת חולשה. מסקנת ד"ר יצחקי היא שנותרה לתובע נכות בשיעור 40% בגין מגבלת התנועה בכתף, ולא נותרה נכות בשורש כף היד.

1. התובע נבדק גם על ידי ד"ר וייס מטעם הנתבעות. תיאור הבדיקה שביצע ד"ר וייס שונה בתכלית מהבדיקה אצל ד"ר יצחקי, כאשר ד"ר וייס מתאר כיצד התובע התנגד לכל נסיון לבדוק את טווח התנועה של היד, ועל שורש כף היד לבש התובע מגן. ד"ר וייס העריך את נכותו של התובע בשיער 25% בגין הכתף וקבע שלא נותרה נכות בשורש כף היד.
2. נוכח הפערים בין המומחים, מונה ד"ר מתן לבדיקת התובע, כמומחה מטעם בית המשפט והוא נתן חוות דעתו ביום 4.3.13. בתלונותיו בפני ד"ר מתן תיאר התובע את מצבו כך:

"לא יכול לסחוב בקבוק קולה, קושי בהזזת יד ימין וכתף ימין, במאמץ כאבים קשים בכתף ובשורש כף היד, אינני יכול לעבוד יותר במטבח בישיבה כפי שעבדתי בעבר. הצלקות ביד מפריעות לי. לא יכול להתגלח לבד ולהתלבש לבד."

בבדיקה תיאר ד"ר מתן כיצד התובע הולך כאשר ידו הימנית צמודה לגוף, והוא מתקשה בהורדת הבגדים וחבוש במקבע חצי קשיח לשורש כף יד ימין. ד"ר מתן מצא דלדול שרירים הן באמה והן בכתף, והגבלת תנועה הן בשורש כף היד והן בכתף. לפיכך קבע ד"ר מתן כי לתובע נכות בשיעור 35% בגין המגבלה בכתף ובשיעור 10% נוספים בגין שורש כף היד.

1. בהיות התאונה תאונת עבודה, התובע נבדק גם על ידי הוועדות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי (ר' תעודת עובד ציבור מיום 3.1.16). ביום 3.12.09 נבדק התובע על ידי וועדה רפואית ראשונה שמצאה דלדול שרירים והגבלה ניכרת הן בכתף והן בשורש כף היד, וקבעה 100% נכות זמנית עד ליום 30.6.10.
2. ביום 17.6.10 נבדק התובע בשנית. הוועדה הרפואית מצאה

"דלדול בולט של שרירי חגורת כתף ימין מאחור. מחזיק יד ימין צמודה לגוף. צלקת באורך 14 ס"מ היפרטרופית. לא מסוגל לבצע תנועות אקטיביות ופסיביות עקב כאבים. מגבלה בתנועות המרפק. כף יד ימין דלדול קל של השרירים. מגבלה בינונית בשורש כף יד. סגירת יד מלאה אך חלשה. יד לא קרה. צבע עור תקין. ללא הזעת יתר. תחושה שמורה."

נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 70% עד ליום 31.12.10.

1. ביום 7.10.10 נבדק התובע בשלישית. התובע לא ביצע תנועות אקטיביות ופסיביות בכתף, לטענתו עקב כאבים עזים. הוועדה ציינה ששרירי חגורת הכתפים מפותחים אך מדולדלים. "גם תנועות במרפק לא מבצע. יש לציין כחלון כף יד עם דלדול שרירי כף יד ומגבלה באיגרוף אקטיבי. פרסטזיה בכל היד." וועדה זו קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 40% בגין הנכות בכתף ובמרפק ובגין תסמונת RSD שהתפתחה עקב הפציעה. כמו כן נקבע כי ת' 15 תופעל במלואה, וסה"כ הנכות נקבעה בשיעור 60%.
2. ביום 13.11.13 זומן התובע לדיון נוסף בפני וועדה רפואית, לאחר שנערך אחריו מעקב סמוי. בדיון בפני הוועדה הרפואית צפה התובע בקלטת שצולמה במהלך המעקב, ואישר שהתמונות הן שלו. הוועדה בדקה את התובע, ומצאה שאין דלדול שרירים בחגורת הכתף או באמה, וכי התובע מרים כתף באבדוקציה עד 30 מעלות וכיפוף קדמי עד 40 מעלות. הוועדה ציינה כי בקלטת נראה התובע מרים ידו עד 180 מעלות בנחת, כנראה כסימן שלום. לפיכך הנכות הופחתה ל- 20% לצמיתות. תקנה 15 הופעלה באופן חלקי, והנכות נקבעה בשיעור 25%, לאחר הפעלת התקנה.
3. בעקבות קבלת תיק המל"ל, ביקשה הנתבעת להציג את הקלטת לד"ר מתן, וד"ר מתן עיין בה וביקש לבדוק שנית את התובע. בחוות הדעת המשלימה מיום 4.12.16 כותב ד"ר מתן שנמצא מעט דלדול שרירים בכתף ימין, והגבלת תנועה קלה. ד"ר מתן סיכם את חוות הדעת כך:

"אין ספק שיש הבדל מהותי בבדיקה היום וזאת לאחר בדיקת הקלטת והידע של הנבדק שראיתי זאת. אין ספק שנפגע בגפה ימנית עליונה, כף יד וכתף. היה לו שיקום ממושך ואפשר שפיתח בתקופה ראשונה RSD דבר הניתן לראות בצילומי רנטגן מ- 2013 המראים אוסטיאופורוזיס יחסי מימין. בבואי לקבוע את נכותו אני צריך לבדוק את החולה ומחלתו ולהתחשב בבדיקות העבר עת הצליח להערים עלי ועל חברי הבודקים. נכותו בגין הפגיעה הכללית של הכתף ושל כף היד הינה בשל השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי הינה 12% לפי סעיף 35(1) בין ב' ל- ג'."

הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה, ולפיכך אני קובעת כי נכותו הרפואית עומדת על 12%.

הפסדי שכר בעבר

1. עובר לתאונה עבד התובע, כאמור, כעובד מטבח כללי, ושכרו עמד על 3,309 ₪ לחודש בממוצע (ר' תלוש השכר לחודש יוני 2009, החודש שלפני התאונה, המצוי בתיק המל"ל).
2. לפני עבודתו אצל הנתבעות, עבד התובע כפועל במחלבת תנובה השתכר 6,055 ₪ לחודש בממוצע בשנת 2006. עם סיום עבודתו בתנובה עבר התובע לעבוד כמוכר בחנות נעלים, שם השתכר 3,067 ₪ לחודש בממוצע בשנת 2007, ובשנת 2008 הוא השתכר כ- 3,694 ₪ לחודש בממוצע.
3. לאחר התאונה, לא חזר התובע למקום עבודתו בישיבה, ולמעשה הוא הפסיק לעבוד כליל עד שבחודש מאי 2014 החל התובע לעבוד במוקד העירוני בעיריית ירושלים. לטענתו, עבודה זו מותאמת למגבלותיו, והוא עובד בה על תקן השמור לאנשים עם מוגבלויות. במקום זה השתכר התובע סך של 3,626 ₪ לחודש בממוצע בשנת 2014, ו- 5,469 ₪ לחודש בשנת 2015. לא הוצגו תלושים לאחר שנת 2015, אם כי התובע ממשיך ועובד במוקד 106 עד היום.
4. לטענת התובע, התאונה גרמה לכך שהוא לא יכול היה לעבוד כליל מיום התאונה ועד לחודש מאי 2014, ולפיכך יש לפסוק לו הפסד שכר מלא למלוא התקופה. הנתבעת מצידה טוענת שכיוון שהתובע הערים על בודקיו, כפי שניסח זאת ד"ר מתן, יש לקבוע שנכותו התייצבה על 12% סמוך לאחר תום תקופת אי הכושר הסמוכה לאחר התאונה.
5. מתיקו הרפואי עב הכרס של התובע, כפי שצורף הן לתצהירו והן לתיק המוצגים מטעם הנתבעת, ניתן לראות שהתובע היה מאושפז 19 ימים לאחר התאונה, ושוחרר לביתו ביום 28.7.09, כשכתפו נתונה בסד, עם הוראה שלא להניע הכתף ואישור לחופשת מחלה למשך 6 שבועות (עמ' 18 לתצהיר התובע). ביום 31.12.09 הוא נבדק במחלקה הכירורגית, ואובחן חשד ל- RSD, בשל רגישות יתר, שינויי צבע וכאב ניכר בכף היד (עמ' 133 לתיק המוצגים). גליונות מעקב במרפאה האורטופדית מהחודשים מרץ, מאי, יוני ו- ספטמבר 2010 (עמ' 128 – 131 לתיק המוצגים) מלמדים שהתובע התלונן על כאבים, נמצאה אצלו מגבלת תנועה בכתף, והוא הופנה לטיפולי פיזיוטרפיה. על פי תיק קופ"ח טיפולי הפיזיוטרפיה והידרותרפיה נמשכו עד ליום 3.10.10 (עמ' 184). ואולם, מרישומי המכון לפיזיוטרפיה לא מצאתי תיעוד על טיפולים לאחר 11.1.10. ביום 27.6.11 פנה התובע לרופא המשפחה והתלונן על "כאבים בשורש כך יד שמאל, כאבים בגב תחתון וכאבים ממושכים בכתף ימין לאחר תאונה/נפילה מ- 6 קומות", כאשר ממצאי הבדיקה הם שאין נפיחות או סימן של דלקת בשורש כף יד שמאל, אולם נמצאו כאבים בשרירי הגב התחתון. התובע הופנה לאורטופד, אולם לא ניתנו לו תעודות מחלה (עמ' 178 לתצהירו). התובע טופל במרפאת שיקום בהר הצופים בחודש פברואר 2010, שם נקבע כי התובע מוגבל ביכולתו לשוב לעבודה בשוק עבודה פתוח, והומלץ על שיקום מקצועי (עמ 182 – 183 לתצהיר). כמו כן טופל התובע בריפוי בעיסוק בחודשים אפריל – מאי 2010 (עמ' 184 לתצהיר). על פי דו"ח ממרפאת ריפוי בעיסוק, התובע הניע את הגפה, והכאב פחת.
6. ד"ר מתן קבע בחוות דעתו הראשונה שהתובע היה באי כושר מוחלט לעבוד למשך 3 חודשים, וב- 50% נכות במשך 9 חודשים נוספים. בחוות דעתו המשלימה הוא לא התייחס לנושא זה, ולא הופנו אליו שאלות הבהרה בעניין.
7. בהתחשב בעובדה שהתובע לא חזר למקום עבודתו, ולא קיבל שכר לאחר התאונה, ובאינטנסיביות של הטיפולים בשנה הראשונה לאחר התאונה, אני סבורה שיש לפסוק לתובע הפסד שכר מלא לשנה זו. לפיכך אני פוסקת לתובע סך של 39,708 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, בגין הפסדי השכר בשנה הראשונה לאחר התאונה. סכום זה במעוגל עומד על 46,500 ₪.
8. לאחר תום תקופת אי הכושר, בהתחשב בטווחי התנועה שנרשמו על ידי הרופאים המטפלים, ובפער המשמעותי בין התמונה שהציג התובע בפני רופאים אלו לבין תלונותיו בפני המומחים שבדקו אותו והוועדות הרפואיות, אינני סבורה שהתובע עמד בנטל להוכיח שהימנעותו המוחלטת מעבודה נובעת ממצבו הרפואי לאחר התאונה.
9. התובע נפגע בהיותו כבן 23, צעיר בתחילת דרכו המקצועית. נתוני השתכרותו לפני התאונה מצביעים על חוסר יציבות. אמנם בשנת 2006 התובע השתכר כ- 6,000 ₪ לחודש, אולם בשנים שלאחר מכן השכר היה נמוך בהרבה, ולא הגיע כדי 4,000 ₪ לחודש. יחד עם זאת, בשים לב לגילו, לעובדה שהוא השתכר תקופה מסוימת שכר גבוה בהרבה, ולשכר המינימום היום, אני סבורה שבסיס השכר על פיו יש להעריך את הפסדי השכר בעבר הוא 5,000₪ לחודש, נכון להיום.
10. לפיכך, לתקופה זו אני פוסקת לתובע פיצוי חודשי גלובאלי בסך 600 ₪ נכון להיום, הסכום כולל הפסדי הפרשות לפנסיה. סכום זה משקף הנחה שבתום שנה של טיפולים אינטנסיביים, נכותו התייצבה, והיא דומה לנכותו היום, וכי התאונה פגעה ביכולת ההשתכרות של התובע כשיעור נכותו הרפואית. מאז התאונה חלפו 8 שנים, לפיכך הפסד השכר מתום השנה הראשונה ועד היום, בתוספת ריבית מאמצע התקופה עומד על 52,000 ₪, נכון להיום.

הוצאות רפואיות ועזרה בעבר

1. התובע לא הציג קבלות בגין הוצאותיו לטיפולים רפואיים, ולא בכדי. יש להניח שטיפולים אלו כוסו במלואם על ידי קופת חולים והמוסד לביטוח לאומי. התובע גם לא טען לעזרה בשכר. התובע התגורר ומתגורר עם אביו, ולא ניהל בשום שלב משק בית עצמאי. יחד עם זאת, התובע היה מאושפז במשך כשלושה שבועות. גם לאחר תקופה זו, הן על פי עדותו והן על פי התיעוד הרפואי, התקשה התובע להתרחץ לבדו בשל מגבלות התנועה ביד. לפיכך אני מעריכה נזקיו בגין נסיעותיו לטיפולים ובגין עזרת קרובים בסכום גלובאלי של 7,500 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

1. כאמור לעיל, התובע נפגע בתאונה בהיותו כבן 23, וכמי שעשה את צעדיו הראשונים בשוק העבודה. בתצהירו, טען התובע שהוא התכוון לעבוד ולחסוך כסף לקראת פתיחת עסק עצמאי (ס' 16 לתצהיר). בחקירתו הנגדית שינה טעמו וטען שהתכוון להשלים את לימודי התיכון לקראת תעודת בגרות, ואולי להמשיך בלימודים (עמ' 19 ש' 4 – 6 וכן עמ' 21 ש' 23 – 29). אלו תכניות ערטילאיות, אשר אם היו קיימות, לא לוו במחשבות מעשיות ואופרטיביות.
2. מהתיעוד שהוצג עולה שיכולותיו האקדמיות של התובע לא היו גבוהות. התובע סבל מלקויות למידה חמורות כבר בבית הספר היסודי (עמ' 312 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת), שבאו לידי ביטוי גם בחטיבת הביניים (עמ' 292 לתיק המוצגים). את בית הספר התיכון סיים התובע בכיתת הכוון, בבגרות חלקית (פרוטוקול הדיון, עמ' 14 ש' 21 – עמ' 15 ש' 6). לפיכך, אין זה מקרי שהעבודות המזדמנות שביצע עד לתאונה היו עבודות פיזיות, וגם השיקום התעסוקתי שהוצע לו על ידי המוסד לביטוח לאומי לא היה אקדמי. יחד עם זאת, גם יכולותיו הפיזיות של התובע היו מוגבלות עוד קודם לתאונה, שכן הוא סבל מהמיפרזיס מלידה. קשה לקבל את הטענה לפיה נכות בשיעור 12% ביד פוגעת בכושר ההשתכרות, בעוד שהמיפרזיס לא השפיע על כושר זה כלל.
3. בנסיבות אלה, ועל אף גילו הצעיר, אינני סבורה שנכון להעריך את כושר השתכרותו של התובע על פי השכר הממוצע במשק. יחד עם זאת, בהתחשב בשכרו הנוכחי, בשכרו ערב התאונה, ובשכר המינימום, אני סבורה שנכון להעריך את כושר השתכרותו של התובע בשיעור של 6,000 ₪ לחודש.
4. קיים קושי להעריך את נכותו התפקודית של התובע. במהלך כל עדותו בפני עמד התובע כשידו הימנית צמודה לגופו. ואולם, מדיווחי ד"ר מתן והוועדה הרפואית של המל"ל עולה שבקלטת המעקב נצפה התובע מניע את ידו בחופשיות. גם בתמונות שהציגה הנתבעת מתוך עמוד הפייסבוק של התובע נראה שהתובע מניע ידו בלא מגבלה (נ/1).
5. ככלל, תפקודו של נפגע לאחר תאונה עשוי ללמד על מידת התפקודיות של הנכות. כלל זה קשה ליישום במקרה שלפני. שכרו של התובע ידע עליות ומורדות לפני התאונה, ולא ברור אם שכרו היום משקף שיפור לעומת השכר אלמלא התאונה, או שמא הוא משקף ירידה, הנובעת מהפגיעה בכושר ההשתכרות. במצב דברים זה, אין לנו אלא לפעול על פי החזקה לפי הנכות האורטופדית משקפת בדרך כלל את הנכות התפקודית.
6. לפיכך את הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע אני מעריכה בכ – 190,000 ₪ במעוגל (מקדם היוון 263.9785). על סכום זה יש להוסיף את אבדן הזכויות הפנסיוניות בשיעור 12%, דהיינו 22,800 ₪.

עזרה לעתיד

1. בהתחשב בשיעור נכותו של התובע, בטיבה, בנכותו המולדת ביד השמאלית, אני פוסקת לתובע עזרה לעתיד בשיעור גלובאלי של 15,000 ₪.

כאב וסבל

1. התובע נפל עם הכננת מגובה של כחמש קומות, מבלי לאבד הכרה. ניתן רק לתאר את האימה שחש בשניות אלו. לאחר דקות ארוכות ששכב על הקרקע, פונה למחלקת טיפול נמרץ עם פגיעה ריאתית ושברים מרובים. התובע היה מאושפז משך כמעט 3 שבועות, והמשיך ועבר שיקום ממושך במשך שנה. לאחר כל אלה, נותרה לתובע נכות בשיעור 12%. בהתחשב בכל אלה, ובשנים הרבות שחלפו מאז התאונה ועד היום, אני מעריכה את הנזק הלא ממוני לתובע בשיעור של 90,000 ₪ נכון להיום.

ניכויים

1. על פי חוות דעת אקטוארית מיום 9.7.17, סך התגמולים שהתובע קיבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי עומד על 368,868 ₪.

סיכום

1. הנתבעות הפרות את חובתן לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה, ובשל הפרת חובה זו אירעה התאונה שגרמה לנפילת הכננת, ונפילתו של התובע עימה. אין מקום להטיל על הצד השלישי או על התובע אחריות לתאונה. הנתבעת 1, אשר החזיקה במבנה בו אירעה התאונה, התקינה את הכננת שנפלה והיתה אחראית על תחזוקתה, היתה אמורה לתת לתובע הוראות בטיחות ולפקח על מעשיו, תשא ב- 90% מהאחריות לתאונה. הנתבעת 2, אשר העסיקה את התובע והפנתה אותו לעבוד במקום בו אין תנאי בטיחות מינימאליים תשא ב- 10% מהאחריות לנזקיו.
2. נזקי התובע הם כדלקמן:

הפסדי שכר בעבר 98,500 ₪

הוצאות רפואיות ועזרה בעבר 7,500 ₪

הפסדי שכר לעתיד 190,000 ₪

הפסד זכויות פנסיוניות 22,800 ₪

עזרה לעתיד 15,000 ₪

כאב וסבל 90,000 ₪

סה"כ 423,800 ₪

בניכוי תגמולי המל"ל עומד סכום הפיצוי על 55,000 ₪ במעוגל. סכום זה נמוך מרבע מהנזק. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת 1 בתשלום רבע מ- 90% מהנזק, דהיינו 95,355 ₪. הנתבעת 1 תשלם 10% מהנזק, בניכוי חלקה בתגמולי המל"ל, דהיינו 5,493 ₪.

1. על סכומים אלו יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וכן הוצאות משפט.
2. ההודעה לצד שלישי נדחית, מהטעמים שפורטו לעיל. ההליך שבפני נפתח במשלוח הודעות צד ג' כנגד ארבעה גורמים, אשר לכאורה היו אמורים לפקח על הישיבה, ולמנוע ממנה להחזיק בכננת בלתי בטיחותית. כנגד שלושה מהגורמים הללו נמחקה ההודעה לצד שלישי בשלבים מוקדמים יותר. לא מצאתי טעם והצדקה למשלוח ההודעה לצד שלישי כנגד מר סבג מלכתחילה, ומשנשלחה, לא מצאתי הצדקה לנהל אותה עד תום ההליך. כפי שבצדק טען הצד השלישי, כתב ההגנה שלו פירט את גרסתו לאירועים, ובהם את טענתו לפיה הוא אישר את בטיחותן של שתי כיתות לימוד בלבד, שכן זה המבנה שהראה לו המנהלן שליווה אותו בעת סיורו במקום. טענה זו אפילו לא נבדקה על ידי שולחות ההודעה, לא לפני משלוח ההודעה לצד שלישי, ולא בשום שלב בעת ניהול ההליך. במצב דברים זה, יש לחייב את שולחות ההודעה בהוצאות המשפט הריאליות שנגרמו לצד השלישי. ב"כ הצד השלישי התייצב לחמישה דיונים, מתוכם שני דיוני הוכחות, ודיון נוסף לסיכומים בעל פה. שולחות ההודעה יישאו בשכר טרחת עו"ד הצד השלישי בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וכן בהוצאות משפט אחרות שנגרמו לו, אם נגרמו.

ניתן היום, י"א אב תשע"ז, 03 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.