רקע

1. ביום 31.5.09 נמצאה גופתו של רס"ן משה אביה, ז"ל, במשרדו במחנה הצבאי בו שירת המנוח, כשהיא מוטלת על כיסא, ירויה ללא רוח חיים. לרגליו היה מונח אקדחו האישי. על שולחנו של המנוח נמצאו 3 מעטפות :
   1. מעטפה שכותרתה "משפחה": אשר נמצאו בה מספר מסמכים (ביניהם מכתב הממוען לרעייתו של המנוח);
   2. מעטפה שכותרתה "צבא" ובה מכתב הממוען לכל מאן דבעי ודן בשירותו הצבאי של המנוח;
   3. ומעטפה שלישית שכותרתה "צוואה" שנחתמה ביום 13.4.09 היינו למעלה משבועיים לפני התאבדות המנוח;
2. בפנינו ערעור על החלטת המשיב מיום 26.5.10 . בעקבות החלטתו הודיע המשיב לגב' יערינה משה, אלמנת המנוח אביה משה,ז"ל, כדלהלן: "אבקש להבהיר כי אגף משפחות והנצחה פועל על פי שני חוקים: חוק קברות צבאיים המתייחס לחלל שנספה בתקופת שירותו וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה המתייחס לזכויות משפחת החלל שנספה עקב שירותו. בעלך היקר, ז"ל, מוכר כחלל צה"ל הואיל ונספה בתקופת שירותו בקבע בצה"ל. לצערי, על פי חוק משפחות חיילים פנייתך להכרה בזכויות נדחית, הואיל ובהתאם למסמכים וחומר הראיות שהובאו בפנינו אין קשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין שירותו בשירות קבע בצה"ל כמשמעותו בחוק".
3. להלן כמה פרטים אודות המנוח:
   1. המנוח יליד 1966;
   2. הוא התגייס לצה"ל ביום 19.7.1984; לאחר 4 שנים הוא השתחרר משירותו הצבאי;
   3. בשנת 1993 הוא שב לשרת בצה"ל כנגד ובשנת 2000 יצא לקורס קצינים והמשיך בשירות ואף התקדם מקצועית לשמש כראש זירה בחיל המודיעין;
   4. עובר להתאבדותו הוא היה נשוי ואב לשני ילדים;
   5. ביום 22.4.09, למעלה מחודש לפני ההתאבדות, פנה המנוח לרופא היחידה ודיווח על מתח רב שהופיע אצלו עקב אם מאושפזת בשל סרטן חוזר ואירועים מוחיים;
   6. חיילת ששירתה תחת פיקודו של המנוח דיווחה בעדותה למצ"ח שהמנוח פנה אליה בפנייה בעלת גוון רומנטי במהלך שירותה והיא דחתה זאת; בתחילת אפריל 2009 היא שוחחה עם המנוח וביקשה שיפסיק את כוונותיו הרומנטיות כלפיה ;
   7. ביום 26.5.09 שוחח אל"מ גולן עם המנוח ואמר לו שלדעתו הוא ראוי לקידום לדרגת סא"ל אך לא יקבל זאת עקב פז"מ לא מספיק;
4. טענותיהם העיקריות של המערערים היו כדלהלן:
   1. המשיב שגה כאשר דחה את התביעה וקבע שאין קשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין שירותו בשירות הקבע בצה"ל;
   2. לדעת המערערים, המשיב לא נתן משקל מספיק בהחלטתו למכתבים שהותיר אחריו המנוח. לטענת המערערים, המכתבים שהשאיר המנוח מעידים כאלף עדים על הקשר המובהק בין מותו לבין נסיבות שירותו הצבאי;
   3. המנוח אהב את שירותו הצבאי, ראה בו את ביתו והקדיש לו את חייו. הסיבה להתאבדות המנוח, לדעתם, מקורה בשירותו הצבאי באכזבתו של המנוח ממפקדיו ומהמערכת הצבאית וחוסר יכולתו האישית של המנוח לממש את תפקידו כפי שנדרש מהגדרת תפקידו ובשל הצרת צעדיו וכרסום בתפקידו ובמעמדו;
   4. המשיב לא נתן משקל מספיק לחוו"ד רמ"ד פסיכיאטריה במחלקה לבריאות הנפש במקרפ"ר אשר לדעתה, ממכתבי המנוח הנ"ל עולים תסכולו ואכזבתו של המנוח מהיעדר קידום מקצועי ומפיחות במעמדו המקצועי בתפקידו;
   5. על המשיב הנטל להוכיח היעדרו של קשר סיבתי בין התאבדות המנוח לבין שירותו הצבאי; זאת ועוד, על פי ההלכה, גם במקרה שקיימים גורמים נוספים להתאבדות (אף על פי שאין המערערים סבורים שזה המקרה) על המשיב להרים את הנטל להראות כי הגורמים האחרים הם שהיוו את הגורם הדומיננטי להתאבדות- נטל שלא הורם ע"י המשיב בתיק זה;
   6. המשיב לא נתן משקל מספיק לעדותה של אלמנת המנוח שהעידה כי לדעתה שירותו הצבאי של המנוח הוא שהביא להחלטתו לשים קץ לחייו;

חוות דעת המומחים הרפואיים

1. מונחות בפנינו חוות דעת רפואיות כדלהלן:

מטעם המערער- חוות דעת של פרופ' יגאל גינת מיום 4.12.11 וחוו"ד משלימה של פרופ' גינת מיום 3.6.12 שבאה לאחר חווה"ד המשלימה של ד"ר בקר, ז"ל ;

מטעם המשיב- שתי חוות של ד"ר דניאל בקר, ז"ל, שנפטר בטרם ההוכחות והיה צורך לקבל חוות דעת אחרות במקומן: האחת מיום 1.2.10 וחוו"ד משלימה מיום 8.4.12;

אף כי ד"ר דניאל בקר, ז"ל נפטר בטרם מועד ההוכחות ולא נחקר חקירה נגדית על חוות הדעת שנתן, יש מקום לאזכר את עיקרן בשל כך שהמשיב ביסס את החלטתו לדחות את התביעה בהסתמך על חוות הדעת הראשונה שנתן ד"ר בקר, ז"ל, ביום 1.2.10.

בשל פטירתו של ד"ר בקר, ז"ל, בטרם מועד ההוכחות, הגיש המשיב חוו"ד נוספת מטעמו. המדובר הוא בחוו"ד של ד"ר אהוד רוזיצקי מיום 10.9.17.

להלן כמה ציטוטים רלוונטיים מכל אחת מחוות הדעת המוזכרות לעיל, לפי סדר כתיבתן מבחינה כרונולוגית:

בחוות הדעת מיום 1.2.10 של ד"ר בקר, ז"ל [מטעם המשיב], הוא כתב , בין היתר כדלהלן:

".....מדובר בגבר אשר ביצע מעשה התאבדות ללא תחלואה נפשית או הפרעה אישיותית ברקע. הגורם המקצועי היחיד שהתבטא בנושא היא רמ"ד פסיכיאטריה- רס"ן ד"ר קרן גינת אשר העידה כי 'ייתכן שאישיותו של המנוח הייתה נוקשה ופרפקציוניסטית ולא יכול היה לסבול את המשבר על רע אישיותו הפרפקציוניסטית היה גדול מנשוא'...."

בהמשך מציין ד"ר בקר, ז"ל, את מחלת אמו של המנוח כסיבה אפשרית להתאבדותו.

"....באשר לנושאים הקשורים מבחינת תכנם לתנאי השירות- עליה בדרגה וחילוקי דעות מנהליים- מקצועיים, הרי שכפי שהסברתי לא רואה בנושאים הללו גורמים שיכלו להביא את המנוח לקפח את חייו. לא רק זאת אלא שלא ניתן להתעלם מכך ששני הנושאים הללו אין בהם אף לא שמץ של מאפיין צבאי. כן הצבעתי על גורמים אחרים (לא צבאיים) הרבה יותר משמעותיים כגורמים אפשריים להלך רוח שיכל להביא להתאבדותו של המנוח. בשל כל אלה, הנני ממליץ לא להכיר בקשר כלשהו בין התאבדותו של המנוח לבין תנאי שירותו בצה"ל".

בחוות דעת מטעם המערערים של פרופ' יגאל גינת מיום 4.12.11, הוא כתב, בין היתר, כדלהלן:

"......כל הגורמים שהיו קרובים לאביה ז"ל, מתארים אותו כאדם וכקצין מוכשר, מסור לעבודתו, סגור וממעט לדבר על עצמו, מקורי בחשיבתו, עקשן ועומד על שלו....נראה לי כי המסמך החשוב, המהימן והמשמעותי מכולם היה מכתב ההתאבדות המופנה 'לעולם כולו'-'לכל מאן דבעי'. במכתב זה הוא מפרט את מצוקותיו- הן אלה שמחוץ לתפקידו הצבאי (מחלת אמו, ליווי משפחת החייל שהתאבד ביחידה) ואלה הנוגעות לתפקידו הצבאי (ירידת חשיבותה של הזירה שעליה היה מופקד-דבר שבהחלט לא הסכים לו, תחושת הזלזול שחש, הצרת צעדיו, אי הענות לבקשותיו, אי העלאתו בדרגה- ואשר הוא חש שכל אלה מסמלים אי הכרה בדעותיו, במאמציו, בחשיבות תפקידו, ועד לדרגה של אבדן אמון טוטאלי במערכת ואובדן יכולתו למלא את תפקידו...דברים אלה הם הסיבה האמיתית להתאבדותו של אביה ז"ל. אני מניח שגם אנשי צבא אחרים חשו רגשות דומים-אם כי אולי לא כל כך קיצוניים- ועשו פשרות או עזבו את המערכת ולא בחרו בפתרון הסופי הזה- וכאן באמת באה לידי ביטוי אישיותו הלא מתפשרת ולא מוותרת, ואין האונים שלו לעמוד מול המערכת-אבל זוהי גם אותה האישיות אשר שירתה את המערכת במסירות שנים רבות....".

בחוות הדעת המשלימה מיום 8.4.12 של ד"ר בקר, ז"ל [מטעם המשיב], שבאה בתגובה לחות הדעת של פרופ' גינת, הוא כתב , בין היתר כדלהלן:

"האם מכתב ההתאבדות הוא בעל ערך בשל קיומו שמעיד על כוונת ההתאבדות או בשלל תכנו שמעיד על מניעי ההתאבדות. מפתה לחשוב כי תוכן מכתב ההתאבדות היא "דרך המלך" להבין את הסיבות להתאבדות אך אין הדבר כך, בפרוש לא. זו לא הדעה של בכירי חוקרי נושא ההתאבדות או מה שנהוג לקרוא חוקרי נושא ההתאבדות או מה שנהוג לקרוא 'חוקי ניתוח פסיכולוגי שלאחר המוות'......היות ולהבנתי כל חוות הדעת של פרופ' גינת מבוססת על ערכו, מרכזיותו וחשיבותו של מכתב ההתאבדות, נראה לי שיש להסתייג מאד ממסקנותיו החד משמעיות....."

בהמשך חוות הדעת שב ד"ר בקר, ז"ל, ומזכיר 2 עובדות שלדעתו היו דומיננטיות בכך שהובילו להתאבדותו והם: אמו של המנוח שהייתה מאושפזת עקב מחלת סרטן חוזר; וגעגועים ותסכול מכך שחיילת ששירתה תחת פיקודו והוא היה מעוניין בה דחתה אותו ואף נזפה בו על התנהגותו כגבר נשוי וכמפקד.

"סיכומו של דבר, אין שינוי בעמדתי לגבי היעדר קשר בין מותו של אביה משה, ז"ל, במעשה התאבדות, לבין נסיבות שירותו הצבאי."

בחווה"ד המשלימה של פרופ' יגאל גינת מיום 3.6.12 (מטעם המערערים) נכתב, בין היתר כדלהלן:

".....1. משמעותו של מכתב ההתאבדות....הוא מסמך מפורט ולמעשה מאשים בגלוי את המערכת הצבאית שבה פעל ושלה הקדיש שנים ארוכות מחייו...

2. עילת ההתאבדות-...נכון כי מחלה קשה של הורה גורמת למצוקה נפשית אצל ילדיו, אבל גם ההיגיון הבריא וגם החומר הכלול בתיק אינו תומך באפשרות שמחלת האם הייתה העילה המרכזית או המצטברת להתאבדותו של אביה ז"ל.

3. הסיפור של אהבתו הנכזבת לכאורה של אביה ז"ל לחיילת שהייתה בפיקודו ואי הסכמתה להיענות לו הוא מלודרמטי במקרה הטוב ומשמיץ במקרה הפחות טוב....

4. ד"ר בקר מתעלם, הן בחוות דעתו הראשונה והן בחוות דעתו המשלימה, מכל שרשרת האירועים המוזכרת הן במכתב ההתאבדות והן בעשרות העדויות המפורטות בפני חוקרי מצ"ח-השתלשלות הכוללת נגיסה בסמכויותיו של אביה ז"ל, הורדת חשיבותה של הזירה עליה היה מופקד בניגוד לדעתו, צמצום כוח אדם שעמד לרשותו, הבטחות אשר ניתנו לו ולא קוימו, אי הנכונות להמליץ עליו לעליה בדרגה ועוד כהנה וכהנה........

5. אין לי ספק כי במאזן השיקולים האפשריים להתאבדות, הכף נוטה באופן חד משמעי לכיוון הגורמים הקשורים בשירות הצבאי...".

בחוו"ד של ד"ר אהוד רוזיקי [מטעם המשיב] מיום10.9.17, נכתב, בין היתר, כדלהלן:

"......5. ניתן לומר כי חוויותיו של המנוח כפי שבאות לידי ביטוי במכתבי ההתאבדות הינן סובייקטיביות ולמלמדות על מבנה אישיותי נוקשה ולא על חריגה מתנאי שירות. ישנו פער בין טענות המנוח במכתבים לבין המציאות האובייקטיבית ביחידה. ייתכן כי המנוח רצה במה אחרונה לביטוי תסכולו ומעין ביטוי תוקפנות של 'סגירת חשבון' עם מפקדיו או כיסוי לכוונות אחרות שהיו במעשה האובדני כפי שפורט קודם לכן.

6. מעבר לכך, אני סבור כי מדובר במקרה זה בפעולת התאבדות מחושבת, מסודרת ונחושה . המנוח אירגן היטב את הפעולה עצמה תוך כתיבת מספר מכתבים ברורים ומנוסחים, כתב צוואה כחודש וחצי לפני האירוע וקיימים רמזים סמויים לכוונותיו בחודשיים טרם האירוע...הפעולה אינה נראית אימפולסיבית. לאור זאת פחות סביר כי המנוח הושפע מאירועים בשירות הצבאי בתקופה הקרובה טרם התאבדותו.

7. לאור כל זאת, אני סבור כי אין קשר בין נסיבות פטירתו של המנוח לבין תנאי שירותו בצה"ל.

8.......עמיתי מתעלם מעדויות המפקדים המדברות על כך שנושא ההחלטות המבצעיות ואי קידום דרגה נבעה מצרכים והחלטות מקצועיות מסודרות של חיל המודיעין בצה"ל. ....מעבר לכך, פרופ' גינת מתעלם מעניין הקשר של המנוח עם החיילת ביחידתו אשר סיומו היה משמעותי עבורו.....

סיכום: לאחר בחינת מקורות הסימוכין השונים אני סבור כי אין קשר בין נסיבות פטירתו של המנוח, רס"ן אביה משה ז"ל לבין תנאי שירותו בצבא. לאור זאת, איני מסכים עם מסקנות חוות הדעת של פרופ' גינת בעניין זה".

דיון

1. השאלה העומדת לדיון בערעור זה היא האם התאבדותו של המנוח בוצעה בשל מצוקה הקשורה בשירות הצבאי או בשל סיבות אחרות שאין להן כל קשר לשירות הצבאי. לאחר עיון בתיק מצ"ח וחוות הדעת הרפואיות שהוגשו ע"י שני הצדדים לרבות שמיעת המומחים מטעם שני הצדדים ועדות אלמנתו של המנוח הננו מחליטים לקבל את הערעור. הננו סבורים שאכן סיבת התאבדות של המנוח הייתה קשורה קשר הדוק לשירות הצבאי. להלן טעמינו למסקנה זו.
2. ראשית, נציין כי איננו מקבלים את האמור בחוות דעתו של ד"ר בקר, ז"ל, שעל בסיס חוות דעתו דחה המשיב את תביעת המערערים להכרה בקשר הסיבתי שבין התאבדות המנוח והשירות הצבאי. ד"ר בקר, ז"ל, בחוות דעתו המשלימה מיום 8.4.12 שם הפנה לספר בעריכת א. לינרס בשם LIVES AND DEATHS שכולל קטעים ממחקריו של א. שניידמן. בהסתמך על אותו ספר כתב ד"ר בקר, ז"ל, בחוות דעתו כך :"...'פתקי התאבדות ' הם חלון מיוחד לדקות שלפני מעשה ההתאבדות. לדבריו אותם 'פתקים' הינם מאד מאכזבים כי רובם מאד סטריאוטיפים ואף הוא מכנה אותם בנאליים ואומר 'אי אפשר בכלל לכלול פתק (התאבדות) אשר יהיה באמת נותן מידע או הסבר' 'הם לא דרך המלך להבנת תופעת ההתאבדות". הספר הנ"ל אינו יכול להיקרא "אסכולה" במובן שנתנה לכך הפסיקה. . ברע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון עמד כב' השופט זמיר על מהות הנושא של "אסכולה רפואית" וכך קבע: "...אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים". במקרה שלפנינו לא ניתן לומר שמדובר ב"פתקים". המנוח הותיר 3 מסמכים: 2 מכתבים וצוואה. במכתב "לכל מאן דבעי" המנוח ציין את אכזבותיו ותסכוליו הנובעים מן המערכת הצבאית . במסמך זה הוא מאשים בגלוי את המערכת הצבאית שבה פעל ושלה הקדיש שנים רבות מחייו. לכן, אנו נסתמך על מכתב ההתאבדות כמסמך שמשקף את העילה של המנוח להתאבד.
3. שנית, איננו מקבלים את הדעה שבה תמך ד"ר בקר, ז"ל, שמחלת אמו של המנוח עד כמה שהיא ציערה אותו נחשבת כעילה להתאבדותו. המסמך הרפואי היחידי שיש בעניין זה הוא מסמך מ-22.4.09 שהיה כחודש לפני התאבדות המנוח ולפי מסמך זה הוא פנה לד"ר שוורץ רופא היחידה ודיווח על מתח רב שהופיע עקב מחלת אמו שהייתה מאושפזת בשל מחלת סרטן חוזר ואירועים מוחיים. הוא דיווח על הפרעות שינה וקיבל כדורי שינה. מעבר למסמך זה אין כל תיעוד שמצביע על קשיים נפשיים שהובילו להתאבדותו. אנו מקבלים בהקשר זה את דעתו של פרופ' גינת שכתב בחוות דעתו המשלימה כך: " נכון כי מחלה קשה של הורה גורמת למצוקה נפשית אצל ילדיו, אבל גם ההיגיון הבריא וגם החומר הכלול בתיק אינו תומך באפשרות שמחלת האם הייתה העילה המרכזית או המצטברת להתאבדותו של אביה ז"ל.".
4. שלישית, איננו מקבלים את הדעה שבה תמך ד"ר בקר, ז"ל, שפנייתו הרומנטית של המנוח אל החיילת שהייתה תחת פיקודו והדחייה שדחתה אותו קשורה להתאבדותו. אירוע זה כלל לא נזכר בחוות דעתו הראשונה של ד"ר בקר, ז"ל [אותה חוות דעת שעל בסיסה נדחתה תביעת המערערים]. האירוע נזכר, משום מה, רק בחוות הדעת המשלימה של ד"ר בקר, ז"ל. אילו היה ד"ר בקר מעיד, היה יכול להבהיר מדוע הזכיר את העובדה הנ"ל רק בחוות הדעת המשלימה ולא בחוות הדעת הראשונה (המקורית) שעל בסיסה דחה המשיב את תביעת המערערים. למרות המיילים ששלח המנוח אל אותה חיילת גם לאחר שהשתחררה מהשירות הצבאי, אין לומר שנגרם למנוח משבר כה גדול מהדחייה שדחתה אותו, עד שהיה מוכן להתאבד בשל כך. מכתבו אל רעייתו (אלמנתו) מצביע דווקא על אהבה גדולה מצדו לרעייתו ולילדיהם המשותפים. ד"ר רוזיצקי (המומחה מטעם המשיב) בחוות דעתו כתב ש" פרופ' גינת מתעלם מעניין הקשר של המנוח עם החיילת ביחידתו אשר סיומו היה משמעותי עבורו". גם אם סיום הקשר היה משמעותי עבורו, ואיננו סבורים כך, הוא לא היה כה משמעותי עד שבגללו חפץ המנוח לסיים את חייו. הוא מעולם לא כתב לאותה חיילת שבלעדיה חייו אינם חיים, או הערה שדחייתה אותו היא כה קריטית. בהקשר זה יש להזכיר את עדות אלמנת המנוח שלפיה גם אם היה מדובר בפרשת אהבים הוא לא היה מתאבד בשל כך וגורם צער לילדיו. הדבר החשוב לו היה השירות בצבא ומשפחתו [ראו פרוט' עמ' 15 ש' 14-24].
5. בין החומר המצוי בתיקו של המערער היה מייל ששלח המנוח למסדר הבונים החופשיים . המשיב באמצעות ב"כ ניסה ללמוד מהמייל על השקפת המנוח שכדי להיות חופשי צריך אדם למות או להתאבד. אלא שמה שכתב המנוח לא חייב להתפרש כך. במייל הנ"ל הוא כתב, בין היתר, כדלהלן: "...באמת ובתמים לא פגשתי מעודי מישהו שהעיד על עצמו שהוא מאושר...לגבי חופש...העניינים פשוטים יותר-אין אדם חופשי....הדרך היחידה להיות חופשי הינה להוציא את עצמך מהחברה ובעצם לחדול להיות אדם...". באשר לכך שהוא לא פגש מישהו שהעיד על עצמו שאינו מאושר, מילים כאלה לא יכולות ללמד על רצונו למות או להתאבד. ייתכן מאד שהוא לא היה מאושר בגלל עבודתו ותסכולו ממקום השירות שלו. בה במידה מהמילים "...לחדול להיות אדם" לא ניתן ללמוד שבהכרח התכוון המנוח למות. ייתכן ובעיניו בעל חיים (להבדיל "מאדם") הוא חופשי ולא בהכרח "אדם מת". מכל מקום, כל ספק בעניין זה חייב להתפרש לטובת המערערים.
6. מכתב ההתאבדות של המנוח מצביע על המניע להתאבדות המנוח. הוא תיאר כיצד הוא נאלץ להתמודד עם תהליך של ירידה בהתייחסות לנושאים עליהם הוא הופקד וכל זאת בתהליך מתמשך של כרסום בלתי פוסק. הוא לא הצליח לדאוג לצרכים הבסיסיים של אנשיו כגון עזרה בשכ"ד לקצינה. הוא ניסה להתמודד עם מגמה זו , אך ללא הצלחה. בשבועות האחרונים לפני ההתאבדות מפקדו קיבל החלטות בניגוד לעמדתו תוך העמקת הפגיעה בעשייה והוא לא יכול היה לשאת באחריות לכך. מעבר לכך בשבוע האחרון הוא עודכן בכך שלא הועלה בדרגה לסא"ל, והוא איבד את האמון במערכת. נכון שכלפי חוץ לא הראה המנוח סימנים אך בתוך תוכו העובדות הללו השפיעו עליו מאד.
7. ד"ר רוזיצקי, המומחה מטעם המשיב, כתב בחוות דעתו כדלהלן: "אני סבור כי מדובר במקרה זה בפעולת התאבדות מחושבת, מסודרת ונחושה . המנוח אירגן היטב את הפעולה עצמה תוך כתיבת מספר מכתבים ברורים ומנוסחים, כתב צוואה כחודש וחצי לפני האירוע וקיימים רמזים סמויים לכוונותיו בחודשיים טרם האירוע...הפעולה אינה נראית אימפולסיבית. לאור זאת פחות סביר כי המנוח הושפע מאירועים בשירות הצבאי בתקופה הקרובה טרם התאבדותו". אנו סבורים שעצם העובדה שההתאבדות הייתה "מחושבת, מסודרת ונחושה" ולא אימפולסיבית אינה צריכה להוביל למסקנה, שאנו חולקים עליה, ש" לאור זאת פחות סביר כי המנוח הושפע מאירועים בשירות הצבאי בתקופה הקרובה טרם התאבדותו". התסכול שלו מהשירות היה מתמשך ולא בסמוך להתאבדות ולכן סביר שהוא הושפע מאירועים בשירות הצבאי באופן מתמשך. לכן, איננו מקבלים את חוות דעתו של ד"ר רוזיצקי שמקיש מכך שההתאבדות הייתה מתוכננת ובלתי אימפולסיבית שזה פחות סביר שהמנוח הושפע מאירועים בצבא.
8. ממכלול החומר הראייתי שהובא בפנינו ניתן ללמוד שאישיותו הייחודית של המנוח הביאה להתאבדותו. למעשה שני המומחים סברו שההתאבדות נבעה בין היתר מהאישיות שלו [ראו פרוט' עמ' 35 ש' 29-31]. פרופ' גינת ציין בעדותו שהמעשה נעשה מתוך תחושה של דחק וחוסר מוצא [ראו פרוט' עמ' 23 ש' 7]; ובמקום אחר ציין ש"פה הייתה מסירות מיוחדת לעבודה והעבודה הייתה החיים שלו ולכן האכזבה הייתה לא נסבלת מבחינתו" [ראו פרוט' עמ' 30 ש' 20-21]. באותה רוח ציין ד"ר רוזיצקי, המומחה מטעם המשיב, שאישיות המנוח הייתה "מאד פרפקציוניסטית....זה הכול או כלום. או שהוא משיג את מה שהוא רוצה או שאין כלום" [ראו פרוט' עמ' 35 ש' 15-17]. מקובל עלינו שבשל אישיותו המיוחדת והבלתי מתפשרת , הנסיבות שהיו במהלך שירותו הצבאי הביאו אותו למצב שבו לא יכול היה לעמוד במצבים המקצועיים שנקלע אליהם. במובן זה חלים הדברים שכתב ביהמ"ש ברע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים שהתייחסו אמנם למי ששירת במשטרה אך הדברים רלוונטיים גם לשירות צבאי ש"...מנקודת מבטו של הניזוק הספציפי ותכונותיו המיוחדות- 'גולגולתו הדקה'- שירותו במשטרה, ההוראה שקיבל והוויכוח עם הממונים עליו הם שהובילו לאירוע ולפריצת המחלה, הגם שייתכן שאצל פרטים אחרים לא היו תנאי שירות אלה מובילים לתוצאה זו".

1. בע"א 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לו'(4) 361, 366 נקבע ש"אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". הננו סבורים שהמערערים עמדו בנטל והוכיחו שמתקבל מאד על הדעת שאופי שירותו של המנוח בצבא ביחידה 8200 גרמו להתאבדותו המצערת.
2. לאור כל האמור לעיל הערעור מתקבל . הננו מחייבים את המשיב לשלם למערערים הוצאות ע"ס 10,000 ₪ .

------------------------------------- --------------------------------------- ------------------------

כב' השופט בדימוס יואל צור פרופ' צבי שטרן גב' חנה גורדון

יו"ר הוועדה חבר חברה

ניתנה היום, כ' אדר ב' תשע"ט, 27 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.