בפני

כבוד השופט בדימוס יואל צור, יו"ר
ד"ר שלמה דוקס, חבר
עו"ד אראלה עפרון, חברה

מערער

דנה סמון
ע"י עו"ד יצחק הומינר

נגד

משיב

קצין התגמולים
ע"י עו"ד אסנת בן אברהם -בוגוד

החלטה

רקע כללי

1. ביום 1.6.03 הגישה המערערת למשיב בקשה להכרת זכות פגימה בשמיעה. המשיב החליט שהפגימה בשמיעה אינה קשורה לשירות הצבאי. על כך הגישה המערערת ערעור לוועדת הערעור במסגרת תיק ע"נ 48/04. וועדת הערעור דחתה את ערעור המערערת. על כך הגישה המערערת ערעור לביהמ"ש המחוזי במסגרת תיק ע"א 202/08 והצדדים הגיעו להסכמה כדלהלן: "...הערעור יתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לקצין התגמולים והדיון יחל מראשיתו. המערערת תהיה רשאית להציג ראיות נוספות, לרבות עדויות, הן באשר לתנאי השירות ועוצמת הרעש שלו נחשפה המערערת, והן לגבי המועד או המועדים בהם החלה הירידה בשמיעה. כמו כן מוסכם עלינו כי מבחינה דיונית, יראו את הדיונים בפני קצין התגמולים כהמשך הדיונים הקודמים, ועל כן לא תעלה טענת התיישנות. כמו כן רשאי כל צד להסתמך על חוות דעת, פרוטוקולים וחקירות נגדיות שהיו בפני הוועדה בהליכים קודמים, אך אין בכך כדי למנוע מכל צד לבקש להביא עד פעם נוספת להשלמת עדותו או להגיש חוו"ד חדשות". המערערת אכן פנתה למשיב בבקשה מחודשת אליה צורפו תצהירים מטעם המערערת. המשיב החליט לדחות את התביעה המחודשת. הערעור שלפנינו הוא ערעור על החלטת המשיב מיום 10.5.2010 בה הודיע המשיב למערערת : "...לאחר עיון נוסף בתביעתך ובהסתמך על תוצאות הבדיקות ומן הנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מתאריך 15.11.09 ו-7.4.10, הגעתי למסקנה כי אין מקום לשנות את החלטתנו הקודמת לפיה אין קשר בין הפרעת השמיעה ממנה הינך סובלת לבין תנאי שירותך הצבאי".

1. ב"כ הצדדים הסכימו לכך שכל התיק ע"נ 48/04 עד העדויות שהיו בו יצורף לתיק זה [ראו פרוט' עמ' 6 ש' 12-14].
2. להלן פרטים אודות המערערת:
   1. המערערת ילידת 1982;
   2. היא שירתה שירות חובה מיום 6.12.00 עד 24.8.02;
   3. היא עברה קורס מפקדות כיתה מ"כ בנים וכעבור חצי שנה ב-13.5.01 הוצבה לתפקיד מפקדת טירונים דותן; המערערת שירתה בתפקיד זה כשנה ושלושה חודשים עד לשחרורה משירות סדיר;
   4. המערערת היא כיום קצינה במשטרת ישראל; היא משמשת כיועצת ארגונית, לדבריה [ראו פרוט' עמ' 7 ש' 14];
   5. ד"ר זליג, שהיה המומחה מטעם המערערת בתיק ע"נ 48/04 תיאר את מצב השמיעה של המערערת על בסיס ממצאי בדיקה שנעשו למערערת ב-2004 ומצב זה קיים אף היום כך: "המערערת סובלת מירידה עצבית בשמיעה בשתי האוזניים ובנוסף מטינטון קבוע....בבדיקות שמיעה....נמצא ליקוי שמיעה עצבי דו צדדי של 48db בשתי האוזניים בטונים של הדיבור, וירידה נוספת עד db65 בטווח של Hz4000. ב-SRT נמדדה ירידה של db45 באוזן ימין ו-db35 באוזן שמאל".
3. בקדם משפט שהתקיים בפני יו"ר הוועדה ביום 30.6.13 נקבע בין היתר כדלהלן: "המערערת תהיה רשאית לזמן למועד ההוכחות את המומחים מטעם המשיב לחקירה נגדית אך תדע המערערת שיהיה עליה לשאת בהוצאות המומחים הללו;ככל שמדובר בראיות על דרך של תצהירים, אין מניעה להביא תצהירים של עדים למיניהם בכל נושא הנוגע לשמיעתה של המערערת;על בסיס ההסכמה שהושגה בע"א 2026/08 תהיה המערערת רשאית להביא עדים מטעמה ואף לחקור את המומחים מטעם המשיב בחקירה נגדית ולא תהיה מוגבלת אך ורק לשאלות ששאלה בדין הקודם בטרם הערעור לביהמ"ש המחוזי".
4. בעקבות ההחלטה הנ"ל שניתנה בקדם משפט הגישה המערערת באמצעות בא כוחה תצהירים של העדים הבאים: תצהיר של המערערת, ותצהירים של: עודד סימון [אביה של המערערת], גל קובי [חברת ילדות של המערערת], גיטל ששון ישראלי [שירתה ביחד עם המערערת], ליאת אוקנין לחיאנו [שירתה עם המערערת בטירונות ובקורס מ"כ, והעברה ביחד עם המערערת 5 מחזורי טירונות בשטח אש], רס"ן מולא איהב [מפקדה של המערערת במשך שנה ו-3 חודשים]. בדיון עצמו לא נחקרו כל מצהירי המערערת אלא רק המערערת עצמה, מר עודד סימון, גב' גל קובי וד"ר ראובן בן טובים [שהיה מומחה מטעם המשיב]. בסופו של דבר ויתרה המערערת על זימונו של רס"ן מולא איהב, אלא שב"כ המשיב טענה שאין להסתמך על התצהיר כאשר לא הייתה לה הזדמנות לחקור את העד על תצהירו. המערערת לא הביאה לעדות את המומחה מטעמה, והסתפקה בחקירת המומחה מטעם המשיב ובהשמעת עדים שאינם מומחים. לאחר מכן עבר התיק לסיכומים בכתב.

כמה ממסקנות וועדת הערעורים בתיק ע"נ 48/04

1. כפי שצויין לעיל, ערעורה הראשון של המערערת התברר במסגרת תיק ע"נ 48/04. להלן כמה קביעות שקבעה וועדת הערעור בתיק הנ"ל :
   1. וועדת הערעור קיבלה את חוות דעתו של ד"ר בן טובים, המומחה מטעם המשיב, שהתמונה האידיומטרית של המערערת מתיישבת עם המסקנה כי הירידה בשמיעה מתיישבת עם המסקנה כי היא נובעת מפגם גנטי ולא מחשיפה לרעש. מסקנה זו התבססה על כך שהפגיעה בשמיעת המערערת קיימת גם בתדרים נמוכים, ובנוסף לכך, חומרת הפגיעה ומהירותה מצביעים על פגם גנטי, ובנוסף לכך, הפגיעה בשמיעה הוחמרה לאחר שהחשיפה לרעש פסקה;
   2. המערערת לא הוכיחה שהייתה חשופה לרעש של כלי ירייה כבדים או לרעשי פיצוצים;
   3. המערערת אישרה שבזמן הירי עשתה שימוש באטמי אוזניים ולא הוכיחה שאטמים אלה אינם יעילים בהגנת השמיעה;
   4. המערערת לא הוכיחה שמגוריה בבסיס היו בקרבה למטווחים ולכן היא חשופה לרעשי ירי גם כשאינה עוסקת בהדרכה או מרכיבה אטמים;
   5. ד"ר בן טובים ציין בכנות כי אינו יודע אם הייתה תרומה מסוימת לשירות, וזה דבר שאינו יכול למדוד;
   6. המחלה פרצה לראשונה לאחר שחרור המערערת מהשירות, ואין תיעוד על פגיעה בשמיעה בעת השירות;
   7. הוועדה ציינה בהחלטתה ש"המערערת העידה כי זמן קצר לאחר תחילת השירות החלה לחוש בירידה בשמיעה- ואין אנו מתעלמים מכך";
   8. טענת המערערת שלא נעשו לה בדיקות שמיעה בניגוד להוראות אינה רלוונטית מאחר וההוראות מתייחסות למדריכי ירי והמערערת הייתה מ"כ שבין היתר הדריכה גם במטווחים;
   9. מחלת המערערת פרצה לאחר שחרורה ולכן אין להחיל עליה את ההלכה שנקבעה בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט שקבעה ש"מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות- הרי שלמרות קיומה עוד טרם השירות של נטייה קונסטיטוציונאלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידו".
   10. הוועדה קיבלה את דעתו של ד"ר בן טובים ש"חשיפה לרעש של ירי יכולה להחמיר את הירידה בשמיעה בתדרים הגבוהים בלבד בשיעור שאין הוא יכול להעריך- ברם אין מדובר ברעש ירי לו הייתה חשופה המערערת".
   11. הוועדה לא דנה בטינטון מפני שהצדדים לא התייחסו לכך.

טענות הצדדים בהודעת הערעור ובכתב התשובה

1. טענותיה העיקריות של המערערת בהודעת הערעור היו כדלהלן:
   1. שהמשיב טעה בכך שלא התחשב בשירותה הצבאי שהיה בן 21 חודש בהם הייתה חשופה לרעשים הנובעים מאימוני חי"ר ובין היתר ירי אינטנסיבי הן בנק"ל והן בכלים יותר כבדים שהיו נהוגים באותה עת בצה"ל;
   2. וכן טעה בקובעו שהירידה בשמיעה היא תולדה של תחלואה קונסטיטוציונלית בעוד שהמערערת לא סבלה לא היא ולא משפחתה הן מצד אביה והן מצד אימה מבעיות שמיעה כלשהן;
   3. וכן טעה בכך שהתעלם מעדויות משפחתה וחברותיה שהיו ערים לירידה בשמיעה ועל התעקשותה של המערערת שלא לדווח על כך מאחר ורצונה היה להמשיך ולשרת את המדינה בחיל קרבי;
   4. וכן טעה בכך שקבע שהתמונה האודיטורית של המערערת אינו תולדה של רעש ;
   5. וכן טעה בכך שהיו בתנאי שירותה של המערערת החמרה במצבה הרפואי המגיעה ל-100%;

1. טענותיה העיקריות של ב"כ המשיב בכתב התשובה היו כדלהלן:
   1. שפניית המערערת למשיב היא בבחינת בקשה לעיון מחדש, אלא שלא נמצאה כל ראיה חדשה שמצדיקה שינוי של החלטתו הקודמת;
   2. עוד נטען שהמערערת לא צירפה להודעת הערעור ולנימוקיה חוות דעת רפואית ולכן יש למחוק את הערעור;
   3. עוד נטען שהערעור אינו מגלה עילה כלשהי או הצדקה כלשהי להתערבות בהחלטת המשיב;
   4. עוד נטען שלא היה בתנאי שירותה של המערערת כדי לגרום ו/או להחמיר את הליקוי בשמיעתה;
   5. וכן נטען שאין קשר של גרימה או החמרה בין הליקוי ממנו סובלת המערערת לבין שירותה הצבאי;

דיון

1. השאלה שעלינו להחליט לגביה היא האם יש קשר סיבתי בין הלקות בשמיעה שממנה סובלת המערערת לבין חשיפתה של המערערת לרעש בתקופת שירותה הצבאי. לאחר עיון כולל בטיעוני שני הצדדים, בחוות הדעת ובחקירתם של המומחים בדיון שהיה בתיק ע"נ 48/04 והן בחוות דעתו ובחקירות שנחקר ד"ר ראובן בן טובים, המומחה מטעם המשיב גם במסגרת תיק זה, בתיקה הרפואי של המערערת לרבות התצהירים מטעם המערערת בתיק זה, הננו מחליטים שהוכח לנו ברמה של "מתקבל מאד על הדעת" שהלקות בשמיעה שלה היא שילוב של גורמים גנטיים וגורמים סביבתיים [חשיפתה לרעש]. במילים אחרות, חשיפתה של המערערת לרעש בשירותה הצבאי החמירה את מצב השמיעה שלה ; ומכאן שדין הערעור להתקבל בחלקו. להלן יובאו הנימוקים למסקנה זו.
2. המערערת התקבלה לשירות הצבאי ונקבע לה פרופיל רפואי 97. אנו מקבלים את נכונות האמור בעדויות שאכן המערערת הייתה חשופה לרעשי ירי תמידיים בזמן שירותה. בבקשתה בטופס להכרה בנכות ציינה "...את כל שירותי כמ"כית העברתי בשטח אש 109, זהו שטח קטן אשר ממש צמוד אליו יש את קריית המטווחים. כל הזמן גם בשעת פעילות עם החיילים וגם כשלא הייתי חשופה לרעשי הירי הבלתי פוסק, ובעקבות זה חלה ירידה משמעותית בשמיעה". המערערת אמנם השתמשה באטמי אוזניים בעת ההדרכה אך לא הוכחה יעילותם [ד"ר זליג המומחה מטעם המערערת בתיק ע"נ 48/04 ציין שהורדת הרעש בעקבות האטמים היא לא יותר מ5-10%]. בנוסף לכך, המערערת חייתה והתגוררה בזמן השירות בבסיס הידוע בשם שטח אש 109 שכל פעילותו עוסקת בירי.
3. אמנם לא נעשו למערערת בדיקות שמיעה אך בעניין זה העיד ד"ר בן טובים שגילוי מוקדם של הירידה בשמיעה לא היה מונע את ההתדרדרות או כלשונו: "...פגמים שמיעתיים מהסוג הזה שנתקלתי בהם אינך יכול לעצור את ההחמרה בשמיעה" [ראו פרוט' עמ' 10 ש' 22-24]. ד"ר בן טובים הודה ברוב כנותו כך: "אינני יודע בכנות, אם לא הייתה תרומה מסוימת, אך זה דבר שאינני יכול למדוד" [ראו פרוט' בתיק ע"נ 48/04 עמ' 4 ש' 15-16].
4. המערערת הבהירה בעדותה, שאנו מקבלים אותה כנכונה, שאף כי חשה בזמן השירות בירידה בשמיעה לא פנתה לעזרה רפואית ולא התלוננה על כך והעידה:"זה נכון שבזמן הצבא שמתי לב לירידה בשמיעה אבל לא רציתי לקחת את הסיכון ולו הקל ביותר שיוציאו אותי מהתפקיד עליו חלמתי כל חיי" [ראו פרוט' עמ' 6 ש' 5-6]. גם במקום אחר בעדותה היא העידה כך " אמרו לי כל הזמן למה לא התלוננתי במהלך הצבא ואני לא מבינה איך אפשר לדרוש מילדה בת 19 שכל חלומה להיות מ"כית בצבא להתלונן ולקחת סיכון שיוציאו אותה מהתפקיד הזה" [ראו פרוט' עמ' 7 ש' 3-5]. חיזוק לעדותה ניתן למצוא הן בעדות העדה גל אלקובי שהעידה "היא כן חשה שיש ירידה בשמיעה. יש איזשהו תהליך של בנאדם שחי חיים מסוימים, מהרגע שהוא חש בירידה עד שהוא מודה בזה בפני עצמו, לאחר מכן להודות בפני אחרים וללכת ולהתחיל בטיפול רפואי וזה תהליך שלוקח זמן" [ראו פרוט' עמ' 8 ש' 23-25]. באותו כיוון העיד אביה של המערערת מר עודד סימון שציין "היא לא רצתה במהלך השירות לשמוע על בדיקות רפואיות" [ראו פרוט' עמ' 8 ש' 10-11]. על בסיס הראיות שהובאו בפנינו אנו קובעים שחלה ירידה בשמיעה אצל המערערת עוד במהלך השירות .
5. עם זאת, אנו סבורים שאין לקבל את טענת ב"כ המערערת שמדובר בקשר של גרימה, כי אם רק בקשר של החמרה. ד"ר בן טובים הבהיר בעדותו העיד בעניין כמות הירידה בשמיעה אצל המערערת והמסקנות הנובעות מכך, אם מדובר בפגם גנטי או בחשיפה לרעש בלבד כך" נשאלתי על כך בשנת 2005 וציינתי שברמה התיאורטית יכולה להיות תרומה של מספר דציבלים בתדרים הגבוהים לחשיפה לרעש ....נזק שמיעתי מושרה רעש בעשור הראשון לחשיפה במהלך 10 השנים הראשונות יורד בקצב של 2 דציבל לשנה ברעש קבוע ומזיק סביב תדר 4000.אם מדובר בשנה שנתיים של חשיפה לרעש , זה אומר ירידה בתדרים הגבוהים של 6-8 דציבל, ברמה התיאורטית" [ראו פרוט' עמ' 11 ש' 14-17] ובמקום אחר העיד "ברמה התיאורטית ייתכן תרומה של 5 דציבלים בתדרים הגבוהים". אך לצד כל האמור לעיל, אנו סבורים, שהואיל והירידה בשמיעה אצל המערערת הייתה ירידה דרסטית שאינה אופיינית יש לקבל את דברי המומחה מטעם המשיב, שלא הופרכו בנקודה זו, שבמקרה של המערערת מדובר בשילוב של פגם גנטי שעליו השתלב גורם סביבתי של רעש. מסקנתנו מתבססת על הודאת המומחה מטעם המשיב שהעיד כך : "מדוע אני העליתי את הנושא הגנטי, אין לי הוכחה לזה ואין מעבדה שיכולה לבדוק את ה-400 האתרים הללו בגלל תצורת תבנית שמיעתית. התבנית השמיעתית צורת העקומה היא מאד שכיחה ומובהקת לנזקים שמיעתיים ממקור גנטי" [ראו פרוט' עמ' 10 ש' 28-30]. באופן דומה כתב ד"ר בן טובים בחוות דעתו מיום 15.11.09 שם כתב כך: "מסקנותי, ובשלושת חוות הדעת שכתבתי במהלך השנים,הינן שעיקר הנזק האודיטורי אינו תולדת רעש כזה או אחר, וזאת בהסתמך על הפרמטירים/הקריטריונים/והמידע הרפואי המסייע-בקביעת אבחנת נזק אודיטורי מושרה רעש, אם לאו...ולשאלה באם לחשיפה לרעש (כזה או אחר) הייתה תרומה/השפעה וכד' ולו במשהו- קשה לאמוד (ולדעת) והדבר נשאר ברמה התיאורטית בלבד". יצויין כי המומחה מטעם המשיב לא היה יכול לקבוע את שיעור ההשפעה מרעש וקבע בחוות דעתו הנ"ל ש"מדובר על נסיגה של כ-2DB בשנה ובתחום תדרי Hz4000- ובעשור הראשון לחשיפה. כך שאם ותיאורטית הייתה השפעה לרעש במהלך 2 שנות עבודתה – הינם כ-4-5DB בלבד ובתחום התדרים הגבוהים". יצויין שבעדות בע"פ דיבר המומחה הנ"ל על ירידה של DB 6-8 ובחווה"ד בכתב על DB4-5. הוועדה איננה יודעת האם לירידה בשמיעה של המערערת בנתונים הנ"ל יש השלכות על גובה התמלוגים שהמערערת תהיה זכאית להם, אך מכל מקום זהו שיעור ההחמרה בשמיעת המערערת כתוצאה מתנאי שירותה, וכך אנו פוסקים.
6. סעיף 72(ג) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) קובע כדלהלן:

"ליקוי שמיעה בתחום צלילים גבוהים 3000 ו-4000 הרץ החל ב-25 דציבלים (בנוסף לליקוי שמיעה בתחום הדיבור)-

1. ללא טינטון או עם טינוטון לא קבוע 1%;

2. כנ"ל עם טינטון קבוע המתחיל לא יותר מחצי שנה לאחר חבלה ולא מאוחר מיום ההפסקה לחשיפה לרעש-10%".

המערערת טענה לטינטון בשתי האזניים . לא ברור מתי החל הטינטון. כשם שהוועדה הקודמת [ראו סעיף 6(יא דלעיל) ציינה "הוועדה לא דנה בטינטון מפני שהצדדים לא התייחסו לכך" אף בשלב זה של הדיון נותר אותו מצב.

1. בהתחשב בכל האמור לעיל, הננו קובעים שהמערערת עמדה בנטל והראתה שאף כי סבלה מפגם גנטי בשמיעה שלה, לקות השמיעה שלה הוחמרה קלות בעקבות חשיפתה לרעש בשירותה הצבאי. אנו מעמידים את ההחמרה בשיעור של 30%.
2. לפיכך, הערעור מתקבל. בנסיבות העניין והואיל ומדובר במקרה גבולי של החמרה, אין צו להוצאות כל צד יישא בהוצאותיו הוא. וועדה רפואית מטעם המשיב תקבע את גובה ההחמרה והמשיב יקבע בעקבות זאת את התגמולים המגיעים לה, ככל שמגיעים לה בהתחשב בשיעור ההחמרה.

חברי הוועדה חתמו על עותקים נפרדים של ההחלטה.

על המזכירות לשלוח עותק מההחלטה לצדדים.

--------------------------- ----------------------- ---------------------------

יואל צור, שופט בדימוס ד"ר שלמה דוקס עו"ד אראלה עפרון

יו"ר הוועדה חבר חברה