1. תביעה שהגיש בנק המזרחי - טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") נגד מספר נתבעים. חלק מהנתבעים הכלולים בתביעה "יצאו מן התמונה". ההליך שבפני התנהל רק בעניינה של הנתבעת 3 (להלן: "לריסה").

2. הגב' לריסה חתמה כערבה להלוואה שנטלו גיסתה ואחיה, מר מיכאל גבריאלוב ז"ל (שבינתיים נפטר לבית עולמו).

בעניינה של הגיסה ושל שני ערבים אחרים, ניתנו פסקי דין.

3. ואלה עובדות הרקע הצריכות לעניין:

א. ההלוואה שבה מדובר, הועמדה על ידי הבנק ב- 05.08.1996.

ב. הלווים לא עמדו בהחזרי ההלוואה. ננקט הליך של מימוש משכון וסוף דבר, שב- 13.11.06! הנכס המשועבד נמכר תמורת הסך של כ- 12,500 דולר. המכירה אושרה בידי ראש ההוצאה לפועל.

ג. בסופו של דבר, התמורה שהתקבלה ממכירת הנכס, לא כיסתה אלא חלק קטן של ההלוואה. יתרת חובם של הנתבעים - אחרי מימוש המשכון - עמדה סמוך להגשת התביעה - על כ- 512,000 ₪.

ד. מטעמים הקשורים כנראה לשיקולי עלות-תועלת, הבנק הגיש תביעה בסך של 300,000 ₪ בלבד, ומתוכם, הוא תבע מלריסה רק את חלקה היחסי – 100,000 ₪. הבנק הדגיש, שהוא "ניטרל" את התווספות הריביות הנובעת מחלוף הזמן בכך, שהתביעה נגד לריסה היא בעצם בערכה "ההיסטורי" ללא ריביות.

אין זה מיותר להזכיר את הנתונים שהבנק עצמו פירט בכתבי טענותיו. על פי האמור בתצהירו של ישראל קרוב, פקיד בכיר בבנק, החוב הכולל לבנק עמד ביום 15.11.99 על כ- 220,000 ₪. (סעיף 6(ג) לתצהיר).

על פי האמור בתצהירו של פקיד הבנק מר חיים זילבר, הבנק לא דרש מהנתבעת (הכוונה ללריסה – י.ט) תשלום פיגורים וריביות מיום הגשת הבקשה לביצוע שטר המשכון בשנת 1999 - חוב שעמד על סך של כ- 220,000 ₪. על כן, "לא ברור מהם הנזקים הכספיים שנגרמו לכאורה, לטענת הנתבעת, וכיצד נזקים כספיים אלו "תפחו" עקב התנהלותו של הבנק לכאורה" (סעיף 11).

כשחלקה של לריסה עמד במקור על 70,000 ₪ עוד בנובמבר 1999, העמדתו היום, ב- 2014, על סך של 100,000 ₪, נראית על פני הדברים כסבירה והוגנת.

3. לריסה הגישה בקשת רשות להתגונן ובקשה זו נעתרה. להלן הנימוקים הכלולים בבקשה: אחד - לריסה לא ידעה שהלווים – אחיה המנוח ז"ל וגיסתה – לא עמדו בהחזרי ההלוואה, וגם לא ידעה שהוגשה בעניינם בקשה למימוש משכון. לטענתה, הבנק גם לא יידע אותה ולא שיתף אותה בהליכים הקשורים למכירת הדירה.

הנימוק השני – הדירה נמכרה במחיר לא ריאלי של כמעט 53,000 ₪. מתוכם רק כ- 14,000 ₪ שימשו להקטנת חוב ההלוואה.

הנימוק השלישי – הבנק לא פעל בשקידה ראויה ועצם התמשכות ההליכים על פני יותר מעשור, גרם לה לנזק המתבטא בכך, שבינתיים החוב תפח ל"ממדים מפלצתיים" . (סעיף 5 לבקשה).

הנימוק הרביעי – לאחיה המנוח של לריסה היה ביטוח חיים, שנועד לכסות את יתרת ההלוואה. המנוח ז"ל נפטר ב- 06.03.04. הבנק פנה לחברת הביטוח רק לאחר שחלפו כ- 4 שנים מאז פטירת המנוח. פנייתו של הבנק סורבה בשל התיישנות שבדין. טענתה של לריסה בהקשר הזה היא, שאילו הבנק פנה למבטחת בעוד מועד – היא הייתה מופטרת מכל חבות.

4. דיון והכרעה:

א. חרף טענתה של לריסה שהבנק פנה אליה לראשונה רק בשנת 2008, התברר מהראיות, שכונס הנכסים שלח לה ב- 09.12.99 או בסמוך לכך, הודעה על כך, שהוגשה בקשה לביצוע משכון. (ראו נספח ב' לתצהירו של עו"ד א. דוגין). בין שלריסה קראה את המכתב, ובין שבשל טרדות היומיום התעלמה ממנו, בין שהבינה את המשמעות של הכתוב, ובין שלא – עובדה היא, שהבנק פעל על פי הדין.

המציאות מלמדת, שקיים ציבור לא קטן של בני אדם, שמקבלים מכתבים מרשויות שונות של המדינה, רשויות המס, ביטוח לאומי, הוצאה לפועל וכו' – ופשוט מניחים אותם "בצד". ההנחה הזאת "בצד", משקפת הילך רוח של אי יכולת מנטלית, השכלתית וכלכלית להתמודד עם אותם "דברים רעים" שבוודאי כתובים באותם מכתבים.

אי היכולת של אותם "ששמים את המכתב בצד", להתמודד עם מכתבים מהסוג הנדון – מצערת ככל שתהיה – אין בה כדי לשנות מהעובדה, שהבנק או הרשות או כל גורם שהוא, אכן מלאו אחר חובתם החוקית ופנו אל הנמען. אין ביכולתו של הבנק, כמערכת גדולה, הפועלת באופן לא פרסונלי, לקיים מנגנון של תזכורות, כדי להבטיח, שהנמען אכן יקרא וגם יפנים את תוכן הפניות אליו. לעניין זה של פניית הבנק ללריסה – עוד אדרש בהמשך.

ב. הדין החל, הוא הוראת סעיף 26(א) לחוק הערבות תשכ"ז – 1967, המטיל על הנושה להודיע לערב תוך 90 יום - שהחייב לא קיים את חיובו. ככל שהנושה לא הודיע כאמור – יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך.

אכן, צודקת באת כוחו של הבנק בטענתה, כי לא די לו לערב להעלות באופן כללי וסתמי טענת קיומו של נזק עקב אי הודעה, אלא שיש גם להוכיח את הנזק הנטען.

בעניין זה ראו: בש"א (מחוזי-ירושלים) 8113/01 בנק לאומי לישראל נ' בלוריאן. פס"ד מיום 19.02.02 שניתן ע"י כב' השופטת מזרחי.

וכן ראו: ת.א (באר שבע) 5071/02 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' טל פסק דין מיום 21.12.03 שניתן ע"י כב' הרשם רוזין (כתוארו אז).

ג. אכן, קיימת אי נוחות רבה הנובעת משני עניינים עובדתיים. האחד – דירתם של הלווים נמכרה רק ב- 13.11.06 – כמעט שבע שנים! אחרי שהבנק הודיע לערבה לריסה על תחילת הליכי המשכון.

היסוד השני – הגורם אף הוא לאי נוחות רבה, טמון בעובדה, שהדירה נמכרה בסכום מגוחך, שרק כשליש ממנו – כ- 14,000 ₪ - שימשו לפירעון החוב. החלק הארי שימש למימון הוצאות.

כאמור, ההצטברות של שתי העובדות האמורות האלה: השתהות רבתי ומחיר נמוך במיוחד – יוצרים תחושה כבדה. אפילו מועקה.

על פי האמור בבקשה שהגיש הבנק לאישור מכירתה של דירת הלווים, שווי הדירה הוערך על ידי שמאי מוסמך בנקודות זמן שונות. כך למשל, ב- 23.05.00 שוויה הוערך ב- 42,000 דולר כאשר שער החליפין של הדולר עמד על 4.187 ב- 04.09.00 שוויה של הדירה הוערך ב- 50,000 דולר כששער החליפין עמד על 4.022. מאז מחירה של הדירה הלך וירד עד שב- 28.02.06 שוויה למימוש מהיר הוערך ב- 13,000 דולר.

סביר להניח, שהתנהלות נכונה יותר מצידו של כונס הנכסים, הייתה יכולה להביא למכירת הדירה במחירים טובים הרבה ממה שנמכרה בפועל.

קשה להבין מדוע ענין מכירתה של הדירה נסחב מאז שנת 2000 ועד שנת 2006.

אכן, המקום להעלות טענות בענין זה, היו הליכי הוצאה לפועל, שכבר הסתיימו. אבל, התחושה הלא נוחה כאמור, שורה גם על הליך זה.

ד. הבנק טען, שהלווה העיקרי, מיכאל גבריאלוב ז"ל, נפטר בהיותו אדם צעיר וכי לא יכול היה להעלות על הדעת, שניתן וצריך לבדוק אפשרות פניה לחברת הביטוח שהוציאה למנוח פוליסת ביטוח חיים, שבה הבנק היה מוטב. (סעיף 14 לתצהירו של מר זילבר).

מדובר בעניין נורמטיבי. האם יש להטיל על הבנק חובה לבדוק אם החייב העיקרי עודנו בחיים, כדי שלא להחמיץ את מימוש פוליסת ביטוח החיים?

אין זה מיותר לציין, שעל פי עדותו של מר זילבר, בניגוד לתפקוד של קודמו בתפקיד, "בגלל שכבר צברתי וותק רב, אני ניגש לכל מערכת אפשרית על מנת לחפש כל מידע אפשרי". (עמ' 17 שורות 28-31). אין מדובר בעניין פרסונלי של דרך תפקודו של פקיד א' או פקיד ב'. מדובר במגוון ובהיקף של בדיקות, שסביר לצפות שהבנק ינקוט בהן. כידוע, מקום שניתן לצפות לנזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן, קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה. ראו: ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י לז' (1), 113.

עובדה היא, שהתנהלותו של מר זילבר המתבססת על ניסיונו רב השנים, מובילה אותו לחפש כל מידע אפשרי.

שמע מיניה, שהיכולת לצפות נזק מהסוג הנדון, אינה שמורה רק לבעלי חוש נבואי מיוחד, אלא היא ענין ריאלי לחלוטין. הניסיון הפשוט מורה, שצפיית נזק מהסוג האמור – היא ענין ריאלי לחלוטין.

קביעת נורמה המחייבת את הבנק לבדוק בנסיבות דומות, בדיקה רלבנטית, אם החייב עודנו בחיים, אינה מטילה על הבנק נטל קשה במיוחד. מדובר בבדיקה פשוטה שאינה מצריכה השקעה כספית של ממש או משאבים מיוחדים.

"המחיר" שמערכת צריכה לשלם כדי להביא לשיפור, והיחס בין העלות לתועלת הם שיקול שבית המשפט לקח בחשבון. ראו: ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' נ.נחמיאס ואח' פד"י כ"ט (1), 63.

אחת מטענות הבנק הייתה שהיה לה ללריסה ליידע את הבנק בעניין פטירתו של אחיה – הלווה העיקרי. אמת, נכון הדבר שהבנק פנה אל לריסה כשנקט בהליך של מימוש המשכון. אבל, פניה זו הייתה בבחינת המינימום ההכרחי.

קשה להבין על שום מה הבנק ציפה שלריסה תעדכן אותו בעניין משפחתי (פטירתו של אחיה), כשהבנק עצמו לא פנה אליה במשך שנים.

כללו של דבר, הטלת התוצאות של פניה מאוחרת למבטחת – המתבטאת בהחמצת האפשרות שהחוב לבנק יפרע מכספי הפוליסה – על כתפיה "הצרות" של לריסה בלבד – נראית לי כבלתי הוגנת.

אני קובע אפוא, שהבנק היה צריך לבדוק, כעניין של אמצעי של זהירות סבירה, אם הלווים העיקריים עודם בחיים. עובדה היא, כאמור, שאין מדובר בסטנדרט זהירות שמקורו בחכמה שלאחר מעשה, אלא ניסיון החיים הפשוט, הוא שמוביל לצורך בבדיקה האמורה.

התוצאה היא אפוא, שאין זה סביר ואין זה הוגן, להטיל את התוצאות המעשיות של אי בדיקה כאמור, על לריסה. אילו הבנק ערך את הבדיקה הפשוטה האמורה – תובענה זו לא הייתה באה לעולם, ולריסה לא הייתה מועמדת בסיכון שתתבע בסכום של 100,000 ₪ ובתשלום הוצאות משפט.

התביעה נדחית. הבנק ישא בהוצאותיה של לריסה בסכום של 10,000 ₪.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ד, 07 מאי 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה