לפניי תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים 1- 10 מחלקות 14 ו-349 הנמצאות בגוש 6130, רח' אסא קדמוני 57 בתל אביב (להלן ייקראו ביחד: "המקרקעין" ובנפרד "חלקה 14" ו- "חלקה 349" בהתאמה), בשכונת כפר שלם ( להלן: "המתחם"), מכוח ס' 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 וכן לתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה שבין 28.7.04 ועד ליום 31.12.09.

מבוא

התובעת 1 , "חלמיש", הינה חברה ממשלתית עירונית לדיור, לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב-יפו האמונה, בין היתר, על פינוי ובינוי שכונת "כפר שלם" בתל אביב.

התובעת 2 , עיריית תל אביב, הינה הבעלים של חלקה 349 בגוש 6130.

נתבעים 1, 2 ו-7 הינם ילדיהם של שמואלי דוד ומרים ז"ל,  הרשומים כבעלים של חלקה 15 בגוש 6130.

נתבע 3 הינו בן זוגה של נתבעת 2.

נתבעים 4, 5 ו-6 הינם ילדיהם של הנתבעים 2 ו-3.

נתבע 8 הינו בנה של הנתבעת 7.

נתבעת 9 הינה גיסתם של נתבעים 1, 2 ו-7, אשתו של מר משיח שמואלי אשר לא צורף כנתבע עם זאת, הגיש תצהיר בתמיכה לטענות הנתבעים ואף נחקר על תצהירו.

נתבע 10 הינו בנה של נתבעת 9.

ביום 14.3.13 , בהסכמת הצדדים, נמחקו נתבעים 7 ו-8 מהתובענה.

טרם אדון בתביעה לגופה, אביא בקצרה את הרקע לתביעה זו אשר הינה אחת מני תביעות רבות באשר לקרקעות המצויות בכפר שלם.

התובעת 1 הוקמה בשנת 1961, על מנת לשקם ולחדש שכונות בתל אביב, בין היתר את  כפר שלם, אזור אשר יושב בעידודה של מדינת ישראל בתחילת דרכה ואשר רמת התחזוקה של המבנים בו הייתה ירודה מאד.

בשנת 1965 חוקק חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") אשר לפיו הוקמה רשות שתפקידה היה בינוי ושיקום של משכנות עוני, איתור אזורים כאלה והכרזה עליהם כאזורי שיקום.

ע"פ החוק, מוסמך שר האוצר לבקשת הרשות, להפקיע לטובת המדינה מקרקעין באזור שיקום או מקרקעין סמוכים, כשהרשות על סמך אותה ההפקעה רשאית להורות על פינוי המקרקעין המופקעים ע"י המחזיק בהם תחת הצעה לדיור חלופי בהתאם להוראות האמורות בחוק.

בהתאם לס' 20 לחוק, באוקטובר 1969 (ילקוט פרסומים 1560) הכריזה הרשות לבינוי ופינוי של אזורי שיקום, באישור הממשלה ולאחר התייעצות בעיריית תל אביב יפו , על חלק מכפר שלם כאזור שיקום.

ביום 28.6.93 הודיעה מועצת מקרקעי ישראל במסגרת החלטה מס' 605, כי התובעת 1 תהא הגורם היחידי שיעסוק בפינוי, שיווק ובינוי כפר שלם (נספח ה' 1 לתצהירי התובעת 1). במסגרת החלטה זו , קבעה מועצת מקרקעי ישראל, כי הקרקעות בכפר שלם אשר נותרו בניהול המנהל וכן הקרקעות אשר יועברו למנהל מחברת רובינשטיין, יועמדו לרשות התובעת 1 .

ביום 6.6.96, הוציא מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון מסמך שכותרתו "ריכוז קריטריונים לפינוי כפר שלם", אשר קבע קריטריונים לזכאות לפיצוי עבור הפינוי וגובה הפיצוי. במסגרת אותם הקריטריונים נקבע, כי מועד החלתם, לצורך קבלת פיצוי עבור הפינוי הינו ה-1.4.87., קרי, תנאי לקבלת הפיצוי עבור הפינוי הינו מגורים בכפר שלם עובר למועד זה.

ביום 30.9.01 התקבלה במועצת מקרקעי ישראל החלטה 909 לפיה, ייחתם חוזה בין מנהל מקרקעי ישראל לחלמיש אשר יעגן מחדש הקצאת קרקעות לחלמיש באזור כפר שלם ויקבע הוראות ביחס להמשך פעילותה של חלמיש באזור כפר שלם.

ביום 4.3.04 התקבלה החלטה 995 המאשררת ומחדשת את תוקפה של החלטה 909 בשינויים מסוימים כמפורט בהחלטה (להלן: "החלטה 995" -נספח א' לכתב התביעה). בין יתר השינויים נעשו מספר שינויים בקריטריונים אשר נקבעו לפינוי כפר שלם במסמך משרד הבינוי והשיכון מיום 6.6.96 ,  כמפורט בס' 12 להחלטה 995.

לאור החלטה 995 ועל מנת ליישמה, נחתם ביום 28.7.04 חוזה בין מנהל מקרקעי ישראל לבין התובעת 1 על פיו, יועברו זכויות הבעלות והחכירה בקרקעות שבניהול המנהל בכפר שלם לידי התובעת 1 (נספח א' לכתב התביעה, להלן:" חוזה העברת זכויות").

במסגרת ס' 15 להסכם העברת הזכויות נקבע, כי המשך הפינויים בשטחי התובעת 1 יתבצעו על ידה בהתאם לקריטריונים הקבועים במסמך אשר הוציא משרד הבינוי והשיכון ביום 6.6.96 בכפוף לתנאים מסוימים,כשבין היתר במסגרת התנאים ניתנה האפשרות לשינוי בקריטריונים לזכאות (סעיף 15.2 לחוזה העברת הזכויות).

אין מחלוקת, כי בין השנים 1996- 2004 הופסקה פעילותה של התובעת 1 באשר להליכי הפינוי בכפר שלם. בשנת 2004 חודשו הליכי הפינוי בכפר שלם, כשוועדת הפינויים החלה לפעול בשנת 2005 .

עם הקמתה החליטה וועדת הפינויים  על הכנסת שינויים ותוספות לקריטריונים שקבע משרד הבינוי והשיכון ב-6.6.96 שמשמעותם, בין היתר, היתה צמצום של מספר הזכאים . כך נקבע, כי בני הדור השלישי שהמשיכו להתגורר במקום לא יוגדרו "זכאים" וכן זכאות בהתאם לשלושה תנאים מצטברים: מגורים רצופים בכפר שלם מבלי תקופת עזיבה , קשר לראש המשפחה בהתאם לסקר שעשתה התובעת 1 בשנים 1975- 1976 והגדרת זכאי ע"פ המועד הקבוע לזכאות הוא 1.4.87.

(ראה נספח ב' לנספח יד לתצהיר התובעת 1 "ריכוז החלטות ועדות פינויים" מיום 23.1.07).

ביצוע הפינויים בכפר שלם לא נעשה על יסוד חוק בינוי ופינוי אזורי שיקום אשר במסגרתו יש לדאוג לדיור חלופי למחזיקי המקרקעין המפונים,  אלא ע"פ קריטריונים אשר נקבעו ע"י משרד הבינוי והשיכון ומועצת מקרקעי ישראל ואשר שונו ע"י וועדת הפינויים בשלב מאוחר יותר, באופן אשר צמצם את הזכאות לקבלת פיצוי בגין הפינוי. ניתן לראות, כי החלקות אשר אף הוגדרו כאזורי שיקום בהתאם לחוק בינוי ופינוי אזורי שיקום והוכרזו כאזורי שיקום בכפר שלם, נכללו אף במסגרת הקרקעות אשר הזכויות בהם הועברו לתובעת 1 ע"פ חוזה העברת הזכויות.

מצב זה , הוביל לכאוס ובעיות אשר נוצרו בפינוי המתיישבים בכפר שלם. קשיים אלו הובילו בין היתר למתן החלטות נוספות של מועצת מקרקעי ישראל בעניין אשר החליטה למנות ועדת משנה לבחינת הקריטריונים שנקבעו בהחלטה 995 ואופן המשך הטיפול במתחם, כמו גם להידיינות בבתי המשפט אשר הביעו לא אחת את הבעייתיות והצורך במציאת פתרון הולם לבעיה שנוצרה בכפר שלם וכן להצעות חוק ספציפיות אשר הונחו על שולחן הכנסת בעניין פינוי כפר שלם כשהאחרונה שבהם הונחה על שולחן הכנסת ביום 1.7.13.

לא אחת, הביעו בתי המשפט את דעתם, לפיה יש להפריד בין סוגיית הפינוי לסוגיית הפיצוי , כשעניין זה אף בא לידי ביטוי בפס"ד ע"א 45766-03-12 שניתן ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב.

לאור האמור לעיל, יש לבחון את התביעה שבענייננו.

מן הכלל אל הפרט :

עסקינן בתביעה באשר לחלקות 14 ו-349 בגוש 6130 בכפר שלם.

ע"פ חוזה העברת הזכויות ממנהל מקרקעי ישראל לתובעת 1, זכאית האחרונה להירשם כבעלים של  1500 מ"ר מתוך 1919 מ"ר בחלקה 14, כשהבעלים הרשומים כיום על החלקה הינה מדינת ישראל (ראה נספח א' ונספח ב' 1 לכתב התביעה).

על חלקה 14 רשומה הערה על הפקעה, סעיפים 5 ו-7, מכוח תוכנית בניין עיר 460 ותוכנית בניין עיר 2352 החלות על המקרקעין לפיהן, מיועדים המקרקעין למטרת הרחבת דרך (ראה נספח ב' 1 וכן נספח ב' לתצהירו של מר שמואל שמוקלר, רכז רישום ובקרה באגף הנכסים בתובעת 2).

בהתאם לנסח הטאבו, התובעת 2 הינה הבעלים הרשומים של חלקה 349 בשלמות (נספח ב' 2 לכתב התביעה).

על חלקה 349 חלה תב"ע 460 אשר פורסמה למתן תוקף ביום 13.9.73 וכן תב"ע 2352 אשר פורסמה למתן תוקף בשנת 1985, לפיהן מיועדים המקרקעין לדרך (ראה נספח ב' לתצהירי התובעת 2).

חלקות אלו בגוש 6130 אינן נכללות במסגרת החלקות אשר הוגדרו כאזורי שיקום כאמור בהחלטה מאוקטובר 1969 (ראה ילקוט פרסומים 1560).

ביום 2.2.09 שלחה התובעת 1 לנתבעים מכתבי התראה למסירת החזקה במקרקעין, טרם נקיטת הליכים משפטיים על ידם. תביעה זו הוגשה לאור סירובם של הנתבעים לפנות את המקרקעין.

טענות הצדדים בקצרה:

לטענת התובעות, הנתבעים מחזיקים במקרקעין שלא כדין, תוך הסגת גבול הבעלים והפרת זכויותיהם בהם, ללא ידיעת הבעלים והסכמתם, בניגוד מפורש לרצונם ולדין.

עוד טוענות התובעות, כי הנתבעים בנו במקרקעין מבנים ללא שקבלו היתר לבנייתם, כשעצם בניית המבנים מהווה הסגת גבול במקרקעין.

לטענת התובעת 1, פנתה אל הנתבעים והתריעה בפניהם כי עליהם לפנות את המקרקעין, אולם חרף בקשותיה מסרבים הנתבעים לעשות כן (נספחים ה 1- ה 11).

לטענת התובעת 1, רשאית היא לדרוש את פינויים וסילוקם של הנתבעים מן המקרקעין, מכוח היותה זכאית להירשם כבעלת המקרקעין בחלקה 14 ומכוח היותה בעלת הזכות להחזיק בהם.

לחילופין טוענת התובעת 1, כי יש בידה ייפוי כוח והרשאה ממנהל מקרקעי ישראל מיום 11.5.06 לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים (נספח ו' לכתב התביעה).

לטענת התובעת 2, רשאית היא לדרוש את פינויים וסילוקם של הנתבעים מן המקרקעין, מכוח היותה הבעלים הרשום של חלקה 349.

לטענת התובעות, הנתבעים לא הוכיחו כל זכות חוקית להחזיק במקרקעין ועל כן הקריטריונים שקבעה הוועדה לבחינת פינויים של תושבי כפר שלם אינם חלים עליהם וממילא אינם זכאים לתשלום כלשהו. בעניין זה טוענות התובעות, כי הגם וסוברים הנתבעים שמגיע להם פיצוי, היה עליהם להגיש תביעה שכנגד או לפעול בהליך מנהלי באשר להחלטות הוועדה לבחינת הפינויים, אשר הינה רשות מנהלית.

לטענת התובעות בסיכומיהם, טענת הנתבעים שהינם ברי רשות במקרקעין, נטענה לראשונה בסיכומיהם ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה, מה גם כי הינה סותרת את טענתם המקורית והיחידה, באשר להיותם בעלים של המקרקעין.

לטענת התובעות, גם אם ייקבע שהנתבעים הינם ברי רשות במקרקעין, הרי שמדובר ברשות חינם הדירה שדינה להתבטל  עם הודעת התובעת 1 ולכל המאוחר במועד שליחת מכתבי ההתראה לנתבעים.

עוד טוענות התובעות, כי אף אם ייקבע שהנתבעים הינם ברי רשות, הרי שלכל היותר ניתן לפצותם בערך ההשקעה שהשקיעו במקרקעין, כשבענייננו לא הונחה תשתית עובדתית לגבי ההשקעות והיקפן ועל כן לא ניתן לפצותם אף בעניין זה, מעבר לכך שיהא בתשלום כזה משום ניגוד לתחושת הצדק.

נוכח מכלול טענות התובעות, שעה שהנתבעים מחזיקים במקרקעין ללא רשות הרי שעליהם לשאת בתשלום דמי שימוש ראויים.

למעלה מכך, טוענות התובעות, כי טענת הנתבעים להעדר זיקה למקרקעין נשוא התביעה, נשמעה לראשונה בסיכומיהם של הנתבעים ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה ודינה להידחות. לגופו של עניין , טוענות התובעות, כי הוכיחו זיקה אף למקרקעין מושא התביעה.

מנגד טוענים הנתבעים כי הוריהם, מר דוד ומרים שמואלי ז"ל, רכשו את הזכויות במקרקעין ,אלא  שמטעמים שאינם ידועים להם, הזכויות במקרקעין לא נרשמו על שמם, אף ששילמו את מלוא התמורה בגינם ואף שהחזקה נמסרה לידיהם. עוד מוסיפים הנתבעים, כי  המקרקעין מוחזקים על ידי בני המשפחה משך עשרות שנים משנות החמישים ועד היום.

לטענת הנתבעים, אין בחוזה העברת הזכויות כדי לפגוע בזכות העומדת להם מכוח חזקה ארוכת השנים במקרקעין , מכוח חוק בינוי ופינוי אזורי שיקום, מכוח החלטה 995 או כל דין אחר.

לטענת הנתבעים, הסכם העברת הזכויות כפוף להחלטה 995 לפיה פינויים של תושבי כפר שלם הינו כנגד מתן דיור חלוף ודמי פינוי ע"פ קריטריונים שנקבעו ב-6.6.96 ובכפוף לסייגים האמורים בהחלטה. כמו כן, התובעת 1 אינה רשאית להגיש תביעת פינוי אלא לאחר מיצוי המשא ומתן עם כל תושב ותושב אשר לא הושגה עמו הסכמה על בסיס הקריטריונים האמורים.

לטענת הנתבעים, חזקתם ומגוריהם במקרקעין הינם בידיעת התובעות, כשלאורך השנים ועד שנת 2009 איש מטעם התובעות לא פנה אל הנתבעים בטענה כלשהי. משך הזמן הארוך בו נמנעו התובעות מלפנות אל הנתבעים באשר לחזקה במקרקעין והשימוש בה מהווה למעשה הסכמה והשלמה מפורשת עם נוכחותם של הנתבעים במקרקעין והוכחה להיותם בעלי זכויות במקרקעין.

בסיכומיהם טענו הנתבעים לראשונה, כי לתובעת 1 עצמה אין זיקה למקרקעין משחלקה 14 לא הועברה מחברת רובינשטיין למנהל , וכן כי בהתאם לחוזה העברת הבעלות רק 1500 מ"ר מתוך 1919 מ"ר הועברו לרשות התובעת 1.

מוסיפים הנתבעים בסיכומיהם, כי לעמדת התובעות, עד שנת 1994 המקרקעין כלל לא היו ברשות התובעת 1 כשהחל משנת 1996 ועד 2004 פעילותה של התובעת 1 הופסקה, ממילא לא הייתה לה זיקה או סמכויות במקרקעין למעט תקופה מזערית של שנתיים. 

דיון ומסקנות

התביעה דנא הוגשה מכוח סעיף  16 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הקובע:

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

בענייננו, המקרקעין מושא התביעה דנא כוללים שתי חלקות, חלקה 14 וחלקה 349.

אין מחלוקת כי התובעת 2 הינה רשומה כבעלים של חלקה 349.

באשר לבעלות בחלקה 14, הנתבעים טענו לראשונה בסיכומיהם, כי לתובעת 1 אין כל זיקה לחלקה / מקרקעין כולה או חלקה, כשבכתב ההגנה לא הכחישו הנתבעים קיומה של זכות זו אלא טענו לזכויות מכוח הסכם העברת הזכויות מהמנהל לתובעת 1, בין היתר בחלקה 14. טענה זו מהווה הרחבת חזית ודינה להידחות.

מעבר לכך שטענה זו נטענה במסגרת הסיכומים, הרי שהינה מנוגדת לראיות אשר הגישה התובעת 1 בכתב, במה דברים אמורים ?

עיון בנספח ה'2 לתצהירי התובעת 1 , תשריט אשר צורף להסכם בין המנהל לחברת רובינשטיין ושיכון עובדים (להלן: "הסכם רובינשטיין") וכן בנספח ב' להסכם רובינשטיין מגלה כי חלקה 14 הינה חלק מהחלקות אשר נרכשו והועברו למנהל.

ע"פ נספח ג' לחוזה העברת הזכויות המפרט את רשימת הגושים והחלקות שהועברו לחלמיש במכר, קרי זכויות בעלות מלאות,  חלקה 14 הועברה ברובה (1500 מ"ר מתוך 1919 מ"ר) לתובעת 1, ואף קבלה ייפוי כוח והרשאה ממנהל מקרקעי ישראל לפעול ולבצע פעולות מכל מין וסוג בשם המנהל לצורך פינוי הנתבעים בנכסים שבניהול המנהל בשכונת כפר שלם בתל אביב ( נספח ב' לתצהירו של גולן שמש מטעם התובעת 1).

מכאן, כי מעבר לזכות הבעלות של התובעת 1 במרבית חלקה 14 מתוקף חוזה העברת הזכויות, עומדת לתובעת 1 הזכות לתבוע בגין כל החלקה כולה לאור ייפוי הכוח וההרשאה שניתנה לה ממנהל מקרקעי ישראל (נספח ב' לתצהיר התובעת 1).

למעלה מכך, חלק מהנתבעים, פנו לתובעת לבחון את זכאותם לפינוי תמורת פיצוי (נספח יג'1 ו- יג'2 לתצהירו של מר גולן שמש מטעם התובעת 1) דבר המלמד על כך שהכירו בסמכותה וזכויותיה של התובעת 1 על המקרקעין.

עוד נקבע, בשורה של פסקי דין בעניין דומה, כי זכויות התובעת במתחם חלמיש בכפר שלם אינן שנויות במחלוקת,  כשלתובעת 1 יש אף הסכם פינוי שנחתם בינה למשפחת סלם אשר פונתה מהמקרקעין מושא התביעה דנא.

באשר לטענות הנתבעים, כי אף לגרסת התובעות עד לשנת 1994 המקרקעין מושא התביעה לא היו ברשות התובעת 1 כלל , וכי בין השנים 1996- 2004 הופסקה פעילותה של הנתבעת במקרקעין (כאמור בתצהירו של מר שמש עצמו), אין בהן כדי לשנות מזכות התובעת 1 לתבוע את פינוי המקרקעין מכוח הסכם העברת הזכויות ומכוח ייפוי הכוח שניתן לה.

לאור האמור לעיל , כאמור בס' 16 לחוק המקרקעין , עובר נטל ההוכחה לנתבעים להוכיח, כי החזקתם במקרקעין הינה כדין, ואינם מסיגי גבול במקרקעין.

בענייננו, טוענים הנתבעים לזכויות במקרקעין מכוח בעלות הוריהם במקרקעין. לטענתם, המקרקעין נרכשו ע"י הוריהם כדין ובתמורה בד בבד עם רכישת חלקה 15, אלא שבניגוד לחלקה 15 , מטעמים שאינם ידועים להם, המקרקעין לא נרשמו על שם הוריהם.

הנתבעים צרפו שטר מכר בגין רכישת הזכויות בחלקה 15 ורישום הזכויות על שם הוריהם, מרים ודוד שמואלי ז"ל- נספח ה' לכתב ההגנה.

בחקירתו הנגדית העיד מר משיח שמואלי, כי יודע מסיפורים ששמע שהוריו רכשו את המקרקעין מושא התביעה כשאינו יודע ממי ואינו יכול ליתן הסברים באשר לכך (פרוטוקול דיון מיום 19.3.13 עמ' 18 שורות 28- 31, עמ' 20 שורות 25- 27).

הנתבעת 2 העידה אף היא בחקירתה הנגדית, כי הידיעה שחלקות 14 ו- 15 נרכשו ע"י הוריהם  מבוססת על סיפורים ששמעו מהוריהם ומבני משפחה. בעדותה ציינה, כי בבעלותם רק חלק מחלקה 14 מבלי שידעה לומר באיזה חלק מדובר וממילא מבלי שהיה ברשותה הסבר כלשהו בעניין זה, בהינתן כי יש להם בעיה עם הצגת מסמכים באשר לחלקה 14.

(פרוטוקול דיון מיום 19.3.13 עמ' 25 שורות 2- 5, עמ' 26 שורות 12- 15).

מלבד טענה זו, המהווה עדות מפי השמועה, הנתבעים לא צרפו כל ראיה או אסמכתא אשר תעיד כי קיימת להוריהם זכות בעלות במקרקעין, כשע"פ נסח המקרקעין אשר מהווה ראיה בכתב לבעלות אין להורי הנתבעים , ולאחרונים מכוח זכות הוריהם, כל זכות במקרקעין.

משנשאל מר שמואלי משיח לעניין זה בחקירתו הנגדית העיד, כי לא ידוע לו אם אביו פנה לרשויות לסדר את רישום המקרקעין בטאבו, כי לא ניסה לגשת לטאבו לשיכון עובדים או לחברת רובינשטיין לקבלת מסמך אשר יעיד על הבעלות של הנתבעים במקרקעין, כשאינו יודע אם מישהו אחר עשה כן (פרוטוקול דיון מיום 19.3.13 עמ' 22 שורות 3- 15).

עוד העיד, כי לא חושב שיש מסמך נוסף מעבר למסמכים אשר צורפו במסגרת התביעה דנא אשר יכול להעיד על בעלות וכי אביו היה אדם מאד מסודר.

אף הנתבעת 2 העידה, כי היא לא הלכה לטאבו לוודא האם יש מסמכים באשר לחלקה 14, כשלא ידוע לה על מישהו אחר שהלך, תוך שהיא מאשרת את העובדה לפיה, אביה נחשב אדם ישר ומסודר (פרוטוקול דיון מיום 19.3.13 עמ' 28 שורות 13- 17).

שעה שהורי הנתבעים נרשמו כבעלי הזכויות בחלקה 15, שעה שהן מר שמואלי משיח והן הנתבעת 2 טענו כי אביהם היה אדם מסודר מאד, לא ניתן שלא לתהות על כך שההורים, דוד ומרים שמואלי ז"ל , לא פעלו להירשם כבעלי הזכויות במקרקעין מושא התביעה אשר נרכשה בתמורה מלאה על ידם, כטענת הנתבעים. זאת ועוד, מעבר לכך שכל הסכם מכר לא הוצג בפניי, הרי שלא הוצגו מסמכים אשר יעידו, כי אכן שולמה תמורה עבור המקרקעין.

מלבד זאת שלא צרפו הנתבעים כל מסמך אשר יעיד על בעלותם במקרקעין, הנתבעים אף לא צרפו מפת מדידה של החלקות אשר לטענתם הינם בבעלותם,  לא צרפו חוות דעת של מודד באשר למבנים המצויים על המקרקעין ולגדרי החלקות, שעה שהוגשה חוות דעת מטעם התובעת 1 ושעה שבעדותם אף לא ידעו להבהיר ולסמן על מפת המדידה אשר הוצגה להם ע"י התובעת 1 ,היכן בדיוק ממוקמים המבנים בהם הם מתגוררים על החלקות, אשר לטענתם נרכשו על ידי הוריהם.

מר שמואלי העיד בחקירתו הנגדית, כי  אינו יכול  לסמן על גבי התשריט היכן מתגורר כל אחד מהנתבעים. הנתבעת 2 בחקירתה הנגדית העידה, כי אינה יודעת לסמן היכן בדיוק היא מתגוררת והיכן הבת שלה אשר מתגוררת לידה. הנתבע 3, בעלה של הנתבעת 2 העיד, כי  אינו יכול לתחם את השטח.

מלבד עדותם של משיח שמואלי והנתבעים 2 3 ו-9 , נמנעו הנתבעים מלזמן עדים אשר יכולים לשפוך אור על הבעלות במקרקעין מושא התביעה.

חזקה היא, כי הימנעות הנתבעים מהבאת הראיות וזימון העדים אשר יכולים לשפוך אור על הנקודה מושא המחלוקת ולהוכיח את טענתם, משמשת לחובתם.

לאור האמור לעיל, משהנתבעים לא הביאו כל ראיה להוכחת זכותם הקניינית במקרקעין כטענתם, אדון במעמדם כברי רשות במקרקעין.

מעמדם של הנתבעים כברי רשות:

לעניין זה טענו התובעות, כי הנתבעים העלו רק בסיכומיהם את הטענה כי הינם ברי רשות במקרקעין, ועל כן מהווה טענה זו הרחבת חזית אסורה מה גם, כי  הינה עומדת בסתירה לטענת הבעלות כפי שנטענה על ידם במסגרת כתב ההגנה .

סבורני כי אין לקבל את טענת התובעות ויש לבחון בענייננו האם הנתבעים הינם ברי רשות במקרקעין, שכן בכתב ההגנה טענו הנתבעים אף לטענות הנוגעות לזכויותיהם מכוח חזקה של שנים במקרקעין ומכוח הוראות והחלטות אשר נקבעו באשר לפינויים של תושבי כפר שלם.

בספרו דיני מקרקעי ישראל  מגדיר ו. ויתקין,  בר רשות כך :

"בר רשות במקרקעין הוא מי שמחזיק במקרקעין בהסכמת בעל הזכות במקרקעין והוא אינו בבחינת מסיג גבול או פולש. "בר רשות" הוא בעל רישיון להחזיק בנכס".

בענייננו, אין מחלוקת כי הנתבעים לא נטלו רשות מן התובעות לבנות על המקרקעין, אלא שלטענת הנתבעים התובעות ידעו על חזקתם ומגוריהם על המקרקעין מושא התביעה כשהסכמתן להחזקתם במקרקעין נלמדת הן משתיקתם משך שנים כה ארוכות והן מהתנהגותם המפורשת.

כך, בשנת 2002 תיקנה התובעת 2 נזקים אשר גרמה למבנה המצוי בתוך הרצועה הצפונית ולגדר המצויה לאורך קו הגבול הצפוני, במהלך הריסת מבנה הסמוך למקרקעין מושא התביעה , במטרה  להשיב את המצב לקדמותו ואף סימנו גבול מחוץ לשטח מושא התביעה ובכך, הודתה התובעת 2  בזכויות הנתבעים על המקרקעין.

בע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים קבע כב' הנשיא מ. שמגר:

"לצורך היווצרותו של רישיון במקרקעין די בהתנהגותם של בעלי המקרקעין, ממנה ניתן להסיק, שהסכימו בדיעבד לשימוש של אחר ברכושם והשלימו עימו, ואין צורך בהסכם מפורש".

עוד נקבע בע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד לא[3], 214 :

"...העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי, למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רישיון מכללא Implied license".

מכאן, שתיקה ממושכת של בעל המקרקעין לתפיסת מקרקעין שבבעלותו ע"י אחר, שעה שהינו יודע על תפיסת המקרקעין, יכולה להעיד על הסכמה שבהתנהגות ליצור רישיון מכללא להחזיק במקרקעין.

על מנת לבחון האם בענייננו ניתן לנתבעים רישיון מכללא להתגורר במקרקעין , יש להידרש לשאלה מתי נבנו המבנים על ידי הנתבעים והאם אכן ידעו התובעות על התפיסה והסכימו לה, אם בהתנהגות- אם בשתיקתם, או אם בפעולות שבצעו.

על מנת להתחקות אחר מועד בניית המבנים צרפה התובעת 1, חוות דעת של המודד, מר גטניו ברנרד (להלן:"מר גטניו"), כשמנגד לא צרפו הנתבעים חוות דעת נגדית. (לעניין זה אציין, כי מר שמואלי משיח והנתבע 3 אישרו, כי תאמו עימם את המדידה של המקרקעין אם כי לא היו מעורבים בה).

חוות דעתו של מר גטניו התייחסה לשתי נקודות:

האחת, השוואה בין מצב התפיסה והיקף המחוברים כפי שהיו במקרקעין המוחזקים עתה ע"י הנתבעים במועד הסמוך ביותר לשנת 1959, לבין מצב התפיסה והיקף המחוברים כפי שהיו במועד הסמוך ביותר ליום 28.7.04.

השנייה, מיקום המבנה אשר שויך למשפחת סלם שושנה, ע"פ התרשים משנת 1996 שנערך ע"י המודד מר ליאון כהנא מטעם התובעת 1. כמו כן, נעשתה מדידה קרקעית על מנת לשקף את היקף החזקות במקרקעין בשנת 2011.

בחוות הדעת התבסס מר גטניו על תצ"א מיום 17.6.60, תצ"א מיום 1.12.04 ,תרשים המודד לאון כהנא מיום 3.2.94 וכן על סמך מדידה קרקעית של התפוס על המקרקעין בשנת 2011.

כפי שניתן להיווכח ממפות המדידה אשר נערכו ע"י מר גטניו ניתן לראות, כי הרצועה המערבית מתייחסת לחלקה 349 והרצועה הצפונית מתייחסת לחלקה 14.

ע"פ מפות המדידה, קיימים מבנים בשנת 2004 הן ברצועה המערבית והן ברצועה הצפונית אשר לא היו קיימים בשנת 1960.

מכאן, נשאלת השאלה מתי נבנו המבנים האמורים על המקרקעין.

הרצועה המערבית- חלקה 349;

בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי ברצועה המערבית במקרקעין מושא התביעה (ראה תשריט מדידה- נספח לכתב התביעה), גידלו בני המשפחה עצי רימונים , גויאבות ושיחי גת , כשבשנים 1985- 1986 בני המשפחה ובעיקר מר משיח שמואלי, שהינו נכה ובשלב מאוחר יותר אף ינון דביר, אשר בנו נכה,  החלו לעשות שימוש בחלקה לצורך חניית כלי הרכב שלהם.

ע"פ מפות המדידה של מר גטניו, אשר כאמור לעיל, לא הובאה חוות דעת אחרת נגדית מטעם הנתבעים, בשנת 1960 לא היה על המקרקעין כל מבנה , כשבשנת 2004 ניתן לראות את סככת החניה אשר נבנתה ע"י הנתבעים.

בחקירתו הנגדית העיד מר שמואלי, כי שטח החניה המצוי בסמוך לביתו הנמצא על חלקה 15 , נמצא בחזקת הנתבעים זמן רב וכי הסככה אשר נבנתה בחנייה נבנתה על ידו בשנות ה-80.

הנתבעת 9 , אשתו של מר שמואלי העידה אף היא, כי החל משנת 1976 , השנה שבה החלה להתגורר בכפר שלם, כל השטח בו היא מתגוררת היה מצב נתון וכי לא ראתה שום דבר שהשתנה בשטח, לרבות החניה.  לדבריה, החניה הייתה תמיד בחזקתם כשהחניה משמשת ככניסה לחצר כל הבתים כולם, אלא שלא זכרה לומר בעדותה מתי נבנתה הסככה.

הנתבעים לא הוכיחו בפניי את טענתם באשר לייעוד שנעשה בשטח לעצי מטע ,מועד שינוי השטח לחנייה ומועד בניית הסככה על ידם משלא הביאו כל ראייה לבסס טענותיהם, הנתבעים לא הוכיחו כי התובעת 2 ידעה על החזקתם בקרקע לפני שנות ה-90.

עדותם של מר משיח שמואלי והנתבעת 9 המתגוררים סמוך לחנייה המצויה בחלקה 349 מושא התביעה, מחזקת את אי הידיעה של התובעות באשר לחזקתם בחלקה 349. כך למשל, העידו, כי לא צריך לקבל רשות להחזקת השטח מאחר שהשטח בבעלותם והועבר להם מהוריהם.

עוד העידו, כי אינם משלמים דמי שימוש, שכירות או חכירה על השטח אשר משתמשים בו כחנייה, מאחר שהמדובר בשטח השייך להם (פרוטוקול דיון מיום 19.3.13 עמ'21 שורות 17- 19, עמ' 24  שורות 17- 19).

לא זו בלבד אלא מעדותו של מר משיח שמואלי עולה, כי הנתבעים בנו את הסככה של החנייה מבלי לקבל היתר מהתובעת 2 לבנייתה בכוונת מכוון, תוך שהוא הסביר בעדותו, כי פנה לוועד כפר שלם ולא לתובעת 2 בעניין זה מאחר ש:"אצל העירייה הכל אסור מאז ומתמיד"  (פרוטוקול דיון מיום 19.3.13 עמ' 20 שורות 6- 12).

מכאן, שעה שהנתבעים לא הוכיחו כי השטח בבעלותם, שעה שהודו מפורשות כי לא קבלו היתר להחזיק בשטח ואף לא לבניית הסככה בשטח, שעה שלא הוכיחו  כי התובעות ידעו על החזקתם והשימוש במקרקעין והסכימו לכך , לא ניתן אף לקבוע כי הנתבעים הינם בעלי רישיון מכללא להחזיק בחלקה 349 .

הרצועה הצפונית- חלקה 14;

הנתבעים 2- 6 מתגוררים ברצועה הצפונית.

מר שמואלי משיח, הנתבעת 2, הנתבע 3 והנתבעת 9 העידו בחקירתם הנגדית, כי ברצועה הצפונית מתגוררים בני משפחה וביניהם אחים ,אחיות ואחיינים אולם לא ידעו לומר היכן כל אחד מתגורר ולמקמם ע"ג תשריט המדידה.

משנשאלו למועד הקמת המבנים העיד הנתבע 3, כי המבנים ברצועה הצפונית, בהם לטענתו מתגוררים אחיינים של הנתבעת 2 היו קיימים עוד משנת 1981, כשאינו יודע אם בצעו בהם הרחבות.

לעניין זה השיבה הנתבעת 2, כי אין זה מעניינה ממתי קיימים המבנים הנוספים שברצועה הצפונית. (פרוטוקול דיון מיום 19.3.13 עמ' 25 שורה 32, עמ' 26 שורה 1).

ניתן לראות כי אף ננקטו הליכים פליליים באשר למבנים ברצועה הצפונית כך, במסגרת עפ"א 080100/02 שמואלי מרים נ' עיריית תל אביב (נספח ט' לתצהיר מטעם התובעת 1) נדחה הערעור לביטול צו ההריסה אשר ניתן על מבנים אשר נבנו בחלקה 14 ו-15 בגוש 6130.

במסגרת פסק הדין אשר ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב ציין הרכב השופטים כי היקף הבניה והימשכותה בחלקות 14 ו-15  אף לאחר הוצאת צו הריסה מנהלי , בזמן ולמרות הליכים משפטיים, מעידה על בריונות בתחום המקרקעין והתעלמות מנורמות של כיבוד החוק ושלטונו.

מכאן, אתייחס לכל נתבע ונתבע מושא התביעה דנא בנפרד.

נתבע 1 :

באשר לנתבע 1, נטען כי הוא השתלט על חלק משטח המצוי ברצועה הצפונית אשר בעבר יושב  ע"י משפחת סלם שפונתה מהשטח בשנת 1994 תחת פיצוי שקבלה מהתובעת 1 .

בעניין זה הצהיר מר מוטי בלנגה (להלן: "מר בלנגה") , מנהל מחלקת גבייה בתובעת 1, ובעבר מנהל מחלקת הפינויים בתובעת 1 , כי ביום 6.7.94 החלה התובעת 1 בהריסת מבנה אשר הוחזק ע"י משפחה אשר פונתה ע"י התובעת 1 כנגד פיצוי. עוד הצהיר, כי במועד סמוך להריסת המבנה תפס הנתבע 1 את אותו השטח שלא כדין ובניגוד לרצון הבעלים.

לתצהירו של מר בלנגה צורף מכתב מיום 14.7.94 של מנהל המדור המשפטי למנכ"ל העירייה, י. כדורי , בו נכתב כי ביום 6.7.94 התחילו להרוס את המבנה של משפחת סלם אשר התגוררה בחלקה 14 וכי לאחר ההריסה , הנתבע 1  אשר גר בשכנות תפס את השטח וגידר אותו בפחים (נספח א'1 לתצהירו של מר בלנגה).

לתצהירי התובעת 1 צורפו מזכרים משנת 1996 (נספחים ב' 1 ו- ב' 2) שנערכו ע"י מר לאון כהנא , מודד מטעם התובעת 1,  במסגרתם צוין, כי הנתבע 1 בנה מבנה חדש בסמוך למבנה קיים בחלקה 15 ,אשר הינה בבעלות הוריו ,על חלק משטח ממנו פונתה משפחת סלם תמורת פיצוי עוד בשנת 1994.

ע"פ חוות דעתו של מר גטניו ( מפה 1 עם המדידה הקרקעית שנעשתה ביום 7.7.11 ) ניתן לראות, כי המבנה אשר מצוי על המקרקעין משנת 1961 ובמדידה הקרקעית מיום 7.7.11 הגולש לתוך תחום התפיסה של הנתבעים, הינו המבנה ממנו פונתה משפחת סלם כאמור בתרשים שנערך ע"י לאון כהנא מיום 3.2.94.

עוד כתב מר גטניו בחוות דעתו, כי המבנה שניצב ממזרח לתחום התפיסה נהרס לפני 12/2004 וכי עיון בתרשים שנערך ע"י לאון כהנא מלמד, כי המבנה שנמדד במדידה הקרקעית מיום 07.07.11 נבנה בחלקו על חצר מבנה שתועד בתרשים מיום 3.2.94.

מכאן כי על פי האמור בחוו"ד ומפות המדידה המצורפות לה, המבנה המיוחס כי נבנה על ידי נתבע 1 נהרס במועד שהינו קודם לחודש 12/2004 . למעלה מכך, גם כיום לא ניתן לראות מבנה אחר המצוי באותו חלק של החלקה וזאת בהתאם למפת המדידה משנת 2011 .

מר משיח שמואלי העיד, כי נתבע 1 אינו מתגורר במקרקעין אלא בכתובת אחרת, ברחוב התדהר 14 בתל אביב, בנכס אחר בבעלות המשפחה, מבלי שטרח לציין ממתי העתיק את מקום מגוריו.

הנתבע 1 טען בכתב ההגנה שהוגש מטעמו, כי הינו מחזיק כדין במקרקעין נשוא התביעה שלפני, כאשר ישנה אינדיקציה לכך שהכתובת הרשומה במשרד הפנים, הינה במקרקעין מושא התביעה, מבלי שהנתבע 1 טרח לצרף תצהיר מטעמו בתמיכה לטענותיו, ממילא מבלי שטרח להתייצב ליתן עדות לחיזוק טענותיו.

לאור זאת, למרות שלא ברור האם בפועל מתגורר נתבע 1 במקרקעין מושא התביעה, ניתן כנגדו פסק דין לפינוי מחלקה 14 .    

הנתבעים 2- 6:

הנתבעים 2 ו-3 הינם הוריהם של הנתבעים 4- 6.

הנתבעת 2 בחקירתה הנגדית העידה, כי נולדה בכפר שלם, כי ביתה נמצא סמוך לבית הוריה המצוי בחלקה 15 וכי אינה יודעת למקם את הבתים על גבי התשריט. עוד העידה, כי התגוררו צמוד למשפחת סלם אשר התגוררה בחלקה 14 וכי חלקו גינה משותפת (פרוטוקול דיון מיום 19.3.13 שורות 2- 5).

הנתבע 3 העיד בחקירתו הנגדית, כי מיום נישואיו לנתבעת 2 בשנת 1981 עבר להתגורר עם הנתבעת 2 ,במבנה אשר היה קיים על המקרקעין מושא התביעה (פרוטוקול דיון מיום 19.3.13 עמ' 28 שורות 29- 32).

הנתבעת 2 העידה, כי מלבד הנתבעת 4, יתר ילדיה – הנתבעים 5 ו-6 מתגוררים עמה בביתה.

ע"פ מרשם האוכלוסין (נספח ג' 1- 10 לתצהיר התובעת 2), הנתבעים 2-5 דיווחו על כניסתם למקרקעין בשנת 1983 ואילו הנתבעת 6 דיווחה על כניסתה למקרקעין ביום 15.9.87. הנתבעים 2 ו-3 משלמים ארנונה לתובעת על המבנה המצוי על המקרקעין מושא התביעה עוד משנת 1990.

כמו כן,  בשנת 2002 תיקנה התובעת 2 נזקים אשר נגרמו לנתבעים 2-3 על המקרקעין מושא התביעה, בעת שהתובעת 2 פעלה ביום 29.7.02 להריסת מבנה הצמוד לדירתם של הנתבעים 2 ו-3 .

מהמסמכים שצורפו ניתן לראות, כי ביום 8.2.04 פנו הנתבעים 2 ו-3 לתובעת 1 בבקשת פינוי תמורת פיצוי (נספח יג' 1 לתצהיר התובעת 1). ביום 31.3.04 השיבה התובעת 1 לנתבעים, כי אינם מופיעים כזכאים לפיצוי בגין הפינוי.

מכאן, כי התובעות ידעו על הימצאותם של הנתבעים על המקרקעין כבר בשנת 2004 בעוד שרק בשנת 2009 פנו אליהם בהתראה לפינוי המקרקעין.

לאור האמור לעיל, סבורני כי הנתבעים 2 ,3 וילדיהם, הנתבעים 5-6, המתגוררים עימם במבנה שבו העידו כי הינם מתגוררים בו מאז נישואיהם, לפני המועד הקובע, הינם ברי רשות במקרקעין.

מלבד היותם של הנתבעים 2- 6 מתגוררים במבנה המצוי על חלקה 14 במקרקעין מושא התביעה עוד משנת 1983, ניתן לראות כי החל משנות ה-90  בנו ללא היתר מבנים שונים על חלקה 14, כשבאחד המקרים אף ננקטו נגד הנתבעת 2  הליכים פליליים בעניין.

הנתבעת 2 העידה בחקירתה הנגדית, כי לאחר שנות ה-90 הרחיבה את דירתה בחדר וחצי כשבמבנה זה מתגוררת כיום בתה מורן היא הנתבעת 4 . הנתבע 3 אישר בחקירתו הנגדית עניין זה.

כך, ניתן לראות כי גם באשר למבנה בשטח של 46.24 המצוי על חלקה 14 ואשר נבנה ע"י הנתבעת 2 והנתבע 3 הוצא ביום 25.9.03 צו הריסה,  לאחר שבקשה לביטול צו ההריסה בשב 012469/03 , שהוגשה ע"י הנתבעת 2 לבית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב, נדחתה. ערעור על פסק הדין, עפא 80227/05  אשר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב  נדחה  אף הוא ע"י כב' השופט ד"ר קובי ורדי ביום 29.3.07.

יצוין, כי ביום 7.6.07 על יסוד פסק הדין בערעור הוגש נגד הנתבעת 2 כתב אישום בגין בניה לא חוקית על אותו המבנה . ביום 2.3.08 הורשעה הנתבעת 2 ע"פ הודאתה. בחקירתה הנגדית אישרה הנתבעת 2  עניין זה ,כשטענה כי מבנה זה נהרס על ידה.

מכאן, כי ביחס לחלקה 14, מלבד המבנה בו התגוררו הנתבעים 2 ו-3 מיום נישואיהם, המבנים האחרים לרבות המבנה אשר נבנה על ידם לבתם, הנתבעת 4, נבנו  ללא היתר, בשלב מאוחר יותר, לאחר שנות ה-90 , על מקרקעין אשר הנתבעים אינם ברי רשות בהם כלל.

בית המגורים של הנתבעים 2-3 עמם מתגוררים נתבעים 5-6 ;

אין מחלוקת, כי הנתבעים 2 ו-3 לא משלמים דמי שימוש וחכירה על המקרקעין מושא התביעה (פרוטוקול דיון מיום 19.3.13 עמ' 21 שורות 17- 19 ), מכאן כי המדובר בברי רשות במקרקעין ללא תמורה.

ההלכה הנוהגת באשר לביטול רישיון הניתן ללא תמורה נקבעה בע"א 96/50 יעקב צינקי אוח' נ' ויקטור ע.כיאט ואח', פ"ד ה[1], 474:

"רישיון הניתן חינם ללא כל תמורה, איננו הסכם במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעת זה כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון".

נדירים המקרים בהם הכירה הפסיקה במצב בו הרישיון הוא בלתי הדיר, כשהמשותף למקרים אלו היה כי ניתנה רשות מפורשת של בעל המקרקעין להבדיל מרשות מכללא, כי הייתה השקעה ניכרת במקרקעין וכי הבנייה עצמה נעשתה בהסכמתו המפורשת של בעל המקרקעין (לעניין זה ראה ע"א (ת"א) 1414/00 דן גת נ' עונה יוסף[פורסם בנבו], 41306/04 העמותה לקידום מועדון הכדורגל גדנ"ע ת"א נ' הרן דימן מנחם{פורסם בנבו]).

בענייננו הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל על כתפיהם להוכיח, כי הרשות שניתנה להם היא בלתי הדירה, משלא הוכיחו קבלת רשות מפורשת להחזיק במקרקעין. הנתבעים לא הוכיחו מה הן ההשקעות אשר השקיעו במקרקעין וכן לא הוכיחו בפניי אימתי נעשתה הבנייה על ידם וכי הבנייה עצמה נעשתה בהסכמתו המפורשת של הבעלים במקרקעין באותה העת.

מה גם כי בענייננו, המדובר בחלקה במקרקעין אשר הייתה בבעלות מדינת ישראל (ראה נסח הטאבו נספח א' לכתב התביעה) ועל כן עסקינן במקרקעין הנחשבים כרכוש ציבור, כשנפסק לעניין זה רשות חינם במקרקעי ציבור אינה יכולה להיות בלתי הדירה (רע"א 997/06, מרדכי בן חמו נ' מ"י משרד הבריאות[ פורסם בנבו]).

מכאן, הודעת התובעות על אי הסכמתן להחזקת הנתבעים במקרקעין מהווה גילוי דעת המבטל ומפקיע את ההרשאה להחזיק ולהשתמש במקרקעין.

אשר על כן, יש לבחון בענייננו את זכאות הפיצוי לנתבעים בגין ביטול הרשות.

הפסיקה קבעה, כי ישנם מקרים בהם דורש הצדק תשלום פיצויים עבור פינוי המקרקעין כשיש מקרים בהם אין הצדק דורש את תשלום הפיצויים כשלעיתים בנסיבות מסוימות תשלום פיצויים אף יכול לנגוד את תחושת הצדק (ע"א 496/82 רוזן נגד סלונים פ"ד לט(2)337, 342).

בענייננו, נקבעו הוראות ספציפיות באשר לפינוי המחזיקים בכפר שלם.

ההוראות נקבעו בשנת 1996 ע"י מועצת מקרקעי ישראל, כשבמהלך השנים ניתן לראות כי שונו הוראות אלו ע"י וועדת הפינויים. לא אחת, הלינו מחזיקי קרקעות בכפר שלם על הרכב וועדת הפינויים ,פעולת וועדת הפינויים והחלטותיה לרבות שאלת הזכאות לפיצוי בגין הפינוי, עניין אשר מצא ביטוי בדו"ח מבקר המדינה , בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל אשר במסגרת החלטה 1198 מיום 15.3.10 הסמיכה ועדת משנה מטעמה על מנת לבחון את הקריטריונים שנקבעו בהחלטה 995 לפינוי מתחם כפר שלם וטרם ניתנו במסגרתה מסקנות והחלטות, וכן נדונה במסגרת פסקי דין אשר היו מודעים לקשיים בעניין זה (ראה פס"ד ע"א 45766-03-12 ,אשר ניתן לאחרונה בבית משפט המחוזי בתל אביב)  וביניהם עתירה, בג"ץ 9123/11 תנועת דרור ישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' –אשר טרם הוכרעה.

מבלי לבחון את פעולות ועדת הפינויים ושינוי הקריטריונים על ידה, כאמור בהחלטה מיום 6.6.96 נקבע כי המועד הקובע לזכאות לקבלת פיצוי,  הינו ה-  1.4.87.

בהתאם לרישום  במרשם האוכלוסין ובעדותם של הנתבעים 2 ו-3 לעניין זה, אשר מצאתי אותה מהימנה,  שוכנעתי כי הנתבעים 2-3,  התגוררו בכפר שלם טרם המועד הקובע לעניין הזכאות קרי 1.4.87 , כשהנתבעת 2 העידה כי למעט הנתבעת 4 יתר ילדיה מתגוררים עמה בביתה.

למעלה מכך,  אין מחלוקת בין הצדדים לפיה, הנתבע 3 פנה בשנת 2004 אל התובעת 1 על מנת לקבל פיצוי בתמורה לפינוי. הנתבע 3 העיד במהלך חקירתו הנגדית כי,  לאחר שנעשתה פנייה באמצעות התובעת 1  בשכונה בה הוא מתגורר, לאורך רחוב 57 ד',  לכל דיירי הרחוב למעט אליו, בחר ליזום פנייה אל התובעת 1 בטרם יחליט על ביצוע  שיפוץ  ביתו .

במקרה דנא לא התקיים כל משא ומתן עם הנתבעים 2 ו-3 , לאחר שהתובעת 1 קבעה, כי הנתבעים 2 ו-3 אינם זכאים כלל לפיצוי ואינם נמצאים ברשימת התובעת 1 כמי שזכאים לפיצוי תמורת פינוי.

מר שמש העיד בעניין זה, כי הסקרים בוצעו במקרקעין אשר היו מיועדים לפינוי כשהנתבעים 2 ו-3 לא היו במקרקעין מושא התביעה בזמן הסקרים,  בו בעת שמשפחות אחרות הגרות בסמיכות הופיעו בסקרים. (ראה עדותו בעמ' 9 לפרוטוקול מול השורות 14- 18).

זה המקום לציין, כי חוות דעתו של המודד מר גטניו, מטעם התובעת 1, התייחסה למבנים אשר נבנו בין השנים 1960 ל-2004, טווח גדול מאד כשלא צוין מתי נבנו המבנים ע"י הנתבעים אם לפני המועד הקובע לקבלת הפיצוי כאמור בהחלטה מיום 6.6.96 או לאחריו.

סבורני, כי עד לבירור זכאותם של הנתבעים 2 ו-3 לפיצוי במסגרת זכאותם של יתר המשפחות המתגוררות בכפר שלם, סוגיה אשר טרם באה על פתרונה אם בדרך חקיקתית ואם במסגרת שיפוטית שעה שעתירה אשר באה בשערי בית המשפט טרם הוכרעה,  אין לפנותם מן המקרקעין בשלב זה.

איני סבורה שבנסיבות האמורות, התליית תשלום הפיצויים כתנאי לפינוי יהא בו כדי לנגוד את תחושת הצדק, אלא להיפך סבורני, כי פינוי הנתבעים 2 ו-3 והפרדת סוגיית הפיצוי במקרה זה, שעה שהוכח בפניי כי הינם מתגוררים במקרקעין עוד טרם המועד הקובע ושעה שעדיין אין קביעות המהוות מסמרות באשר לקריטריונים של פינוי המשפחות בכפר שלם, בשים לב לבעייתיות כאמור לעיל ולהיסטוריה של המקום, הוא אשר ינגוד את תחושת הצדק.

בהינתן שהנתבעים 5 ו-6 מתגוררים עם הוריהם, נתבעים 2 ו- 3, בביתם אין להורות על פינויים מביתם, במיוחד שעה שעסקינן בפיצוי המוענק לבית אב ולא פיצוי אישי ובשים לב כי המדובר על דור שלישי.

דמי שימוש ראויים ;

לעניין זה הגישו התובעות שתי חוות דעת של שמאי המקרקעין מר יובל אלון (להלן: "מר אלון"), מבלי שהוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעים.  חוות הדעת התייחסו לתקופה שמיום 28.7.04 הוא יום החתימה על הסכם העברת הזכויות לתובעת 1 ועד ליום 31.12.09.

חוו"ד ראשונה של מר אלון, צורפה על ידי התובעות לכתב התביעה מטעמן ואשר נערכה על ידו ביום 15/2/10 ביחס לחלקי חלקה 349 ו- 14 בגוש 6130, נשוא כתב התביעה שלפני ובהתאם לאמור בה הוערכו דמי השימוש בסכום כולל של 580,346 ₪.

אלא שבמהלך ניהול התיק עתרו התובעים להארכות מועד לצורך הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם לרבות חוו"ד באשר להערכת שווי דמי השימוש באמצעות מומחה מטעם התובעות, תוך שהם מבקשים מביהמ"ש ליתן צו כניסה למקרקעין על מנת שהמומחה יבצע מדידה ובהתאמה הגשת הראיות על ידי התובעות.

ביהמ"ש נעתר לבקשות התובעות לרבות מתן הארכות מועד לצורך הגשת ראיות התובעות ותצהירי עדות ראשית וביניהם אכן צורפה חוו"ד שנייה של מר אלון שנערכה ביום 9/1/12 לפיה, ננקב סכום של  99,833 ₪ (לא כולל מע"מ) בלבד בגין דמי שימוש עבור המבנים שנתפסו על ידי הנתבעים שלא כדין.

מר אלון לא נשאל לעניין הפער בחקירתו.

שעה שבפני ביהמ"ש מונחות שתי חוו"ד בפערים משמעותיים, מבלי שניתן לכך כל הסבר מניח את הדעת, הרי שיש להעדיף את חוו"ד השנייה מן הטעם שהיא מאוחרת לחוו"ד הראשונה, אשר הוגשה עם הגשת התביעה, בטרם בוצעה מדידה של השטחים המוחזקים על ידי הנתבעים שלא כדין , כל זאת בעקבות בקשה שהגישו התובעות למתן ארכה לצורך הגשת חוו"ד , היא חוו"ד השנייה שהוגשה על ידי מר אלון ואשר משקפת נאמנה את מצב התפיסה של הנתבעים את השטח שהוגדר בחוו"ד לאותן מטרות, שלא כדין והן משום שחוו"ד זו הינה לטובת הנתבעים.

עיון בחוות הדעת השנייה מעלה, כי לא ברור איזה חלק בדיוק מיוחס למי מהנתבעים, חוו"ד מתייחסת למבנה של כ- 17 מטר, סככה בגודל של כ- 16 מטר ויתרת התפיסה- חצר בגודל של כ- 200 מטר. לצורכי חישוב דמי השימוש ולאחר הפחתה של 20% למגורים בבניה מאולתרת, נלקח בחשבון שטח כולל של 33 מטר בלבד .

משנשאל מר אלון ,לעניין זה בחקירתו השיב, כי לא יודע באופן אישי מי מהנתבעים מחזיק באיזה חלק ומהו גודל השטח אלא רק בהסתמך על מפת המדידה של מר גטניו.

כאמור בחוות דעתו, אמד מר אלון שלושה מרכיבים בגינם יש לשלם דמי שכירות: הסככה המצויה בחלקה 349, מבנה וחצר המצויים בחלקה 14.

הסככה בשטח של כ- 16 מ"ר:

באשר לסככה המצויה בחלקה 349, לאור האמור לעיל משקבעתי כי הנתבעים לא היו ברי רשות להשתמש ולהחזיק בחלקה 349 ועל כן נחשבים מסיגי גבול במקרקעין ומשהנבעים טענו כי כל בני המשפחה משתמשים בה ,  על הנתבעים יחד ולחוד לשלם דמי שימוש ראויים בגין השימוש בחלקה זו.

בהתאם לחוו"ד שטחה של הסככה הינו כ- 16 מטר, לצורך חישוב דמי השימוש הראויים לאחר מקדם של 25% שטחה הינו 4 מטרים וכן יש להפחית את אותם 20% שהופחתו על פי חוו"ד מהשטח הכולל.

באשר לחצר ולמבנה, אף כי לא צוין בחוות הדעת מי משתמש ומחזיק בחלקים אלו,  ע"פ הראיות אשר הובאו בפניי, חוות הדעת של מר גטניו, מפות המדידה ועדויות הצדדים עצמם, סבורני כי על הנתבעים 2- 6 לשאת בתשלום דמי השימוש עבורם כמפורט לעיל.

החצר והמבנה בשטח של 200 מ"ר:

הנתבע 3, סימן ע"ג מפת המדידה חלק מהשטחים אשר בגדרי המחלוקת, מצאתי את סימוניו כתואמים את יתר הראיות כפי שהובאו בפניי (סומן והוגש ת1/4), סימן באות  Y את החצר עליה היה מצוי המבנה אשר נבנה על ידו ועל ידי הנתבעת 2 ונהרס, כשציין בעדותו כי חצר זו  ריקה כיום.

ניתן לראות במפת המדידה של מר גטניו משנת 2011 , כי אכן ע"ג השטח אשר סומן ע"י הנתבע 3 כ-Y היה מבנה הרוס כשלא מסומן כל מבנה אחר בחלק זה.

מר שמואלי משיח העיד, כי הנתבע 1 אינו מתגורר במקרקעין מושא התביעה (פרוטוקול דיון מיום 19.3.13 עמ' 22 שורות 21-27).

ביחס למבנה בשטח של כ- 17 מטר אשר מחויב לצורכי דמי שימוש באופן מלא, בהפחתה של 20% למגורים בבניה מאולתרת, כאמור בחוו"ד, בהעדר חוו"ד נגדית מטעם הנתבעים, הרי שמדובר באותו מבנה שבנו הנתבעים 2 ו- 3 עבור בתם הנתבעת 4 ומשכך, עליהם לשאת בדמי השימוש הראויים בגין אותו שטח.

סוף דבר;

הנני מחייבת את הנתבעים כולם ביחד ולחוד לשלם דמי שימוש ראויים לתובעת 2 בגין שימוש בסככה המצויה בחלקה 349 בגין שטח של 3.2 מטר בלבד, בהתאם לחוו"ד השנייה של מר אלון.

בנוסף, הנני מחייבת את הנתבעים 2-6 לשלם לידי התובעת 1 דמי שימוש ראויים בהתאם לחוו"ד של מר אלון, ביחס ליתרת השטח בגין המבנה והחצר המסתכמת ב- 29.8 מטר.

נוכח התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש, שעה שהתביעה בגין פינוי הנתבעים 2-6 מבית המגורים שלהם, התקבלה בכפוף לבחינת פיצוי בהתאם לקריטריונים, שעה שהתביעה לתשלום דמי שימוש ראויים התקבלה במלואה למעשה כנגד אותם נתבעים 2-6, אינני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

מזכירות תשלח עותק פסק הדין בדואר רשום + א.מ. לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ד, 12 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.