פתיח;

המנוח קוריעת יצחק ז"ל, יליד 1937 /1/1, נפטר ביום 21/3/10 , לאחר שרכבו ,במהלך נסיעה התנגש במעקה, עקב התדרדרות במצבו , נקבע מותו. התובעים, שהם ילדיו של המנוח, טענו כי מות המנוח נגרם בתאונת דרכים, ולכן הם זכאים לפיצוי על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). הנתבעת , שהיא מבטחת רכבו של המנוח, טענה כי מותו נגרם מסיבה רפואית ולא עקב תאונת דרכים.

השאלה היא אם בנסיבות העניין נגרם למשיב נזק עקב ה"שימוש ברכב", שאז האירוע הוא בבחינת "תאונת דרכים", או שמא היה הרכב זירה לקרות האירוע בלבד, שאז אין האירוע בבחינת "תאונת דרכים".

נסיבות התאונה;

המנוח קוריעת יצחק ז"ל נהג ברכבו 94-465-51 מסוג יונדאי המבוטח אצל הנתבעת. ביום 21/3/10, במהלך הנסיעה ובסמוך לכיכר ליד בית ספר אחווה שבדימונה, התנגש רכב המנוח במעקה. לא הובאו נתונים מתיק המשטרה מצד הצדדים ביחס למידת הנזק שנגרם לרכב, לא הוגשה חוות דעת שמאי או תמונות של הנזק . בנוסף לא הובאו נתונים ביחס לסימני בלימה בזירה; מכשולים בתוואי הנהיגה או מאפיינים נוספים המלווים תאונה כזו, כדי לעמוד על נתונים שיספקו תמונה ביחס להתרחשות התאונה. הנתון היחידי הקיים ביחס לתאונה תיעוד רפואי של חבלות חיצוניות כעולה מהתיעוד הרפואי ומדו"ח מד"א.

מאופי הפגיעות – שפשופים בלבד, העדר הצגת חוות דעת שמאי שאמד את הנזק, תמונות ביחס להיקף הפגיעה ברכב, ניתן להסיק לכאורה כי מדובר בתאונה קלה.

דו"ח מד"א מיום 21/3/10 שסומן ת/1 (בכתב יד) בכל הקשור לנסיבות התאונה נרשם: " חשד לאירוע לב וכתוצאה מכך ארעה ת.ד." ובכל הקשור לבדיקתו הגופנית צוין: " הרגיש חולשה וסחרחורת, התנגש במעקה בטיחות, אין עדות לחבלות חיצוניות, חוור ומזיע .הוזמן אט"ן לחבירה עקב חשד לאירוע לב וכתוצאה מכך ארעה התאונה."

בדו"ח מד"א המודפס ת/2 צוין: "לדברי נהג האמבולנס נמצא במושב הנהג בהכרה ומתלונן על קשיי נשימה, נתקבל שכוב ומקובע עם לוח לגב, ברקע לדברי המשפחה במקום סובל ממחלת לב ויתר לחץ דם, לדבריו קושי בנשימה ורעב לאוויר ומבקש להסיר בכל תוקף את קיבוע הצוואר ואת לוח הגב בצורה אגרסיבית. בבדיקה בהכרה חולשה כללית ניכרת, דיספאניה קשה, רעב לאוויר, חיוורון, אינו יציב המודינמית."

בהשמך צוין כי בבדיקת הגוף נמצאו: "פצעי שפשוף קלים בגפיים העליונות", ובעקבות התדרדרות במצבו, איבד הכרה והחלו פעולות החייאה עד להגעתו לבית החולים, שם נקבע מותו בשעה 17:20.

לא בוצעה נתיחת הגופה עקב סירוב המשפחה, וגם לא הוצג בפני התיק המשטרתי המלא שבו ניתן לעיין בדו"ח הבוחן ושאר העדויות, והוצגו ,חלקית, מסמכים מתיק זה.

בתעודת הפטירה(נ/3) לא נקבעה סיבת המוות אם כי צוין "מוות בזמן נהיגה".

סיבת המוות בענייננו אינה ידועה. לאירוע לא היו עדים. כל שיש בידינו הן התעודות הרפואיות (דו"חות מד"א) ועדויות חלקיות מתיק המשטרה .

חוות דעת מומחה בית המשפט;

פרופ' חיים המרמן , שהתמנה כמומחה למחלות לב מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו מספר תרחישים אפשריים שיכולים להסביר את התרחשות התאונה, אך הדגיש כי בהעדר מידע נוסף וללא ניתוח הגופה לאחר המוות, כל האפשרויות הן בגדר השערות בלבד.

עם זאת דרג המומחה, בחוות דעתו, את התרחישים לפי מידת סבירותם, כאשר בראש ובראשונה מונה הוא –בצל מצבו ועברו הרפואי של המנוח , כי לקה באירוע לב ובעקבותיו נגרמה תאונת דרכים, שעל פי התיאור הייתה עצמית וקלה. הדבר לשיטתו, נתמך גם בדו"ח מד"א התומך בהשערה זו. עברו הרפואי והעובדה כי המנוח היה בדרגת סיכון גבוהה להתפתחות אירוע לב, כשמצטרף לכך פגיעה קלה כתוצאה מהתאונה, והאמור בדו"ח מד"א, מיקם המומחה השערה זו, במקום הראשון ,כהשערה הסבירה ביותר.

המומחה לא שלל אפשרות סבירה אחרת לפיה עקב התאונה נחשף המנוח להתרגשות קשה שתרמה להופעת אירוע לב. עוד ציין המומחה תרחיש שלישי לפיו חבלה פיזית בחזה ובלב הביאו למוות, אם כי ציין בחוות דעתו, שמדובר בהשערה בסבירות נמוכה לנוכח הנזק הקל שנגרם בתאונה והעדר חבלות חיצוניות בגופו( למעט שפשופים).

בחקירתו בפני אישר המומחה קיומו של תרחיש רביעי לפיו המנוח חש סחרחורת וחולשה במהלך הנסיעה, כתוצאה מכך איבד שליטה ברכבו, עקב כך סבל מדחק נפשי ואז לקה באירוע לב ( ראו עמוד 6 שורות 8-9).

המומחה מטעם בית המשפט, נמנע בחוות דעתו ובחקירתו, מלציין שיעור ההסתברות של כל תרחיש מכל התרחישים שמנה והסביר זאת לשאלת בית המשפט: " זה מאוד קשה, אבל בעשייה היומיומית אנו קובעים סדר של אבחנות מובילות ואנו כותבים שם את האבחנה הראשונה ואז השנייה שצריך לחקור או את סוג הבירור. אני חושב שהייתי שם את התרחיש הראשון במקום הראשון. קשה לי לומר כמה. כל מה שאגיד לא מדעי ולא מבוסס, אבל הייתי שם אותו ראשון. .....תרחיש א מקום ראשון ואז ב' ו ד' באותה מידה, ותרחיש ג' הנמוך ביותר." (עמוד 12 ו-13 שורות 29- 32 ו2 בהתאמה לפרוטוקול)

המומחה מטעם בית המשפט ועל יסוד מצבו הרפואי ודו"ח מד"א מיקם א תרחיש א' כתרחיש מועדף, בסיכומי התובעים , טענו שגם התרחיש הרביעי, הינו סביר באותה מידה של תרחיש א' וגם הוא מבוסס על מצבו הרפואי של המנוח וגם על יסוד דו"ח מד"א באותה מידה. ככל שעסקינן בהסתברות של כל תרחיש ותרחיש, אני סבור שגם תרחיש ד' גם הוא נתמך על ידי דו"ח מד"א ומצבו הרפואי הקודם.

על נטל ההוכחה;

אין מחלוקת כי בתביעה על פי פוליסת ביטוח (הגם שהיא על פי חוק כבמקרה דנן), נטל ההוכחה להוכיח את אירוע מקרה הביטוח, ובעניינו את התאונה, מוטל על התובע או חלפיו. נטל זה טומן בחובו שניים אלה; האחד, להוכיח את עצם התרחשות התאונה, והשני, את הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען (ובעניינו, בין המוות) לבין התאונה.

השופטת יעל וילנר בפסק דינה בת.א. (מחוזי חיפה) 942/04 עזבון המנוח עכאוי חמד ז"ל נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (25.9.2007) נידונה סיטואציה דומה לענייננו. השופטת וילנר התייחסה לשאלת נטלי ההוכחה, בקובעה כי בשלב הראשון על התובעים להוכיח ברמה הנדרשת במשפט האזרחי את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי, ובשלב השני, להוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק, כאשר ראוי להקל עם התובעים את הנטל בשלב זה. יפים דבריה של כב' השופטת וילנר בהתייחסותה למידת ההוכחה הנדרשת באומרה:

"השלב הראשון – על התובעים להוכיח את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי, ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, כלומר עליהם להתכבד ולהביא ראיות ממשיות קונקרטיות פוזיטיביות המוכיחות את עצם התרחשות התאונה והשימוש ברכב מנועי. השלב השני – במידה והתובעים עמדו בנטל בשלב הראשון, עליהם להוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק. להשקפתי, זה השלב בו ראוי להקל עם התובעים, ואציע את המודל הבא:

על התובעים להראות כי נמצאו ממצאים אופייניים בזירת התאונה, המעידים, כאפשרות סבירה, כי השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי, ממשי לקרות הנזק (ראה דבריו של כב' השופט אור בדנ"א 4015/99 רותם נ. מזאוי פ"ד נ"ז(3) 145 (2002), כמו; חבלות על גופו של הנהג שיכלו להביא לנזק או לתוצאה הקטלנית; סימני בלימה בזירה; מכשולים בתוואי הנהיגה, ועוד. במידה והתובעים עמדו בנטל (ראשוני) זה, או אז עובר הנטל על המבטחת להביא ראיות המקימות חשד ממשי כי הפגיעה או המוות נגרמו בשל נסיבות שונות שאינן נובעות מהתאונה. עמידה בנטל (כבד) זה, תחזיר את הכדור למגרשם של התובעים ויוטל עליהם נטל השכנוע הסופי או נטל ההוכחה המשני להפריך את החשד האמור. מצב מאוזן במקרה זה יביא לדחיית התביעה."

דבריה אלו קיבלו אשרור מבית המשפט העליון בע"א 4574/11 עיזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 19/5/13), כאשר כבוד השופט עמית יצחק ציין כי דברים אלו ,תוך ציטוט דבריה של כב' השופטת וילנר, מקובלים עליו.

בפרשת עכאוי מצא בית המשפט ממצאים שלאורם ביסס את קביעתו בניהם: סימנים המעידים על ניסיון המנוח לייצב את הרכב; עדת ראייה ; הפגיעות הגופניות עקב התאונה ומעל לכל המנוח היה צעיר ובריא וללא שבתיקו הרפואי קיים רמז, ולו דק, לבעיה רפואית העלולה לגרום למוות פתאומי תוך כדי נהיגה. כל הגורמים הללו חברו יחדיו ,ועל יסודם במצטבר, הגיע בית המשפט לתוצאה לפיה המוות נגרם בעקבות השימוש ברכב.

בסיכומי ב"כ התובעים הפנה ל- ת.א 1774/03 עיזבון המנוח אליק מייכלוב ז"ל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (13.11.2007) השופטת נ' אחיטוב קבעה, כי במקרה בו נסיבות מותו של הנוסע אינן ידועות, יש לדחות את הטענה האפשרית, כי מדובר בהתקף לב ולאמץ כלל של מדיניות שיפוטית ולקבוע, כי מדובר ב"תאונת דרכים" בהתווייתה כלל לפיו:

"כעניין שבמדיניות שיפוטית, כאשר הנסיבות אינן ידועות וברורות עד תום יש לאמץ את כלל על פני היוצא מן הכלל, את שקורה (לצערנו) מדי יום - ולא את הנדיר והבלתי-שכיח. " (להלן פרשת : "המנוח מייכלוב").

לכלל זה גם אני מסכים, והוא הולך בתלם שהותווה על ידי כב' השופטת וילנר ובעקבותיה בית המשפט העליון. עם זאת יש לזכור בעניין מייכלוב הנ"ל, הנזק לרכב היה משמעותי יותר ונקבע באורח פוזיטיב כי לא הוכח "קיומה של בעיית לב אצל המנוח" סעיף 11 לפסק הדין.

מן הכלל לפרט;

על יסוד כל אלה נבחן את המקרה שבפנינו.

למעשה, קיימות שתי אפשרויות רלבנטיות במקרה שלפני, היכולות להסביר את מות המנוח. האפשרות האחת היא, שהמנוח לקה בליבו תוך כדי נהיגה, ובעקבות כך אירעה תאונת דרכים ובהמשך בשל התדרדרות מצבו נקבע מותו. האפשרות האחרת (שהיא למעשה גם ב' וגם ד' על פי דברי המומחה) , מכונית המנוח נתקעה במעקה מסיבה רפואית( אפשרות ד') או כל סיבה אחרת (אפשרות ב') , כתוצאה מכך לקה התובע באירוע לב שהוביל למותו.

א. העדר ממצאים אופייניים התומכים בגרסת התובעים;

התובעים לא צירפו את תיק המשטרה ובעיקר את דו"ח הבוחן על מנת לעמוד על קיומם של אופייניים ביחס להתרחשות התאונה, סימני בלימה, סימנים כלשהם המראים כי חלה סטייה או כל פעולה מצד המנוח כדי להימנע מהתאונה. הדבר דרוש כדי לבסס העדפה של התרחיש שתאונה קדמה לאירוע לב.

התאונה הייתה תאונה קלה והתובעים נמנעו מלהציג תמונות הנזק או דו"ח שמאי כדי לעמוד על היקף הפגיעה ברכב כדי להבין את עוצמת התאונה. לא זו בלבד, התאונה לא גרמה לפגיעות בגופו של המנוח למעט שפשופים קלים בלבד, דבר המלמד על כך שמדובר בתאונה קלה מאוד. יש להוכיח ,ונטל זה על התובעים, כי בעת הנהיגה או בסמוך לה התרחש אירוע חיצוני "פאטאלי", אשר עשוי היה לגרום בלבו של המנוח את אותן תמורות שהביאו כביכול למותו, מאפיינים אלו, לא הובאו בפני.

אני סבור כי מאפיינים ביחס לתאונה יכולים לחזק תרחיש מסוים על פני אחר ביחס למה קדם למה , אירוע לב או תאונה שגרמה להתרגשות שהולידה אירוע לב, לו היו סימני בלימה , תאונה עוצמתית, או עדויות למסלול הנסיעה, היה ביכולתו להעדיף תרחיש שהתאונה קדמה לאירוע הלב, אך , במקרנו, אין בנמצא דבר.

ב. העדר ניתוח הגופה ;

עצם ההימנעות, מניתוח גופה לאחר המוות, יכולה לנבוע ממספר מניעים ,ביניהם מצפון ודת אך לא רק. לא ניתן, לטעמי לקבוע באופן קטיגורי, כי בכל פעם המשפחה נמנעת מניתוח הגופה, תשמש הימנעות זו , כנגדם.

לא הובא בפני המניע לסירוב ניתוח הגופה . ועל כן לא ניתן לזקוף זאת לחובתם, אך כאשר חסרה תשתית עובדתית , שעל יסודה ניתן להעדיף תרחיש על פני אחר, וכאשר המומחה מטעם בית המשפט נמנע מלציין שיעור כל אחד ואחד מהתרחישים, כי לא בוצע ניתוח שלאחר המוות, הופך, הניתוח לאחר המוות, כמכשול ,מפני העדפת גרסה על פני האחרת, וכל אפשרות נשארת כהשערה בלבד וניחוש.

ג. הפגיעות הגופניות ;

צוות מגן דוד אדום שהגיע לאירוע מצא את המנוח , סובל משפשופים בלבד, עקב התאונה ולא אובחנו חבלות רציניות כלל ועיקר, הדבר משתלב היטב , עם הנזק הקל שנגרם לרכב במהלך התאונה. אין ולא תועד בכל המסמכים הרפואיים חבלת חזה או חבלה אחרת משמעותית שיכולה לבכר תרחיש ד' על פני התרחיש האחר.

ד. חוות הדעת מומחה בית המשפט;

גם המומחה מטעם בית המשפט לא סיפק מענה לעדיפות התרחיש כי בעת הנהיגה או בסמוך לה התרחש אירוע חיצוני "פאטאלי", אשר עשוי היה לגרום בלבו של המנוח את אותן תמורות שהביאו ,כביכול, לתחילתו של אירוע לבבי שהוביל למותו.

המומחה מטעם בית המשפט ביכר בחוות דעתו ובמהלך חקירתו, כי התרחיש בעל הסבירות הגבוה, הוא תרחיש א' לפיו במהלך נהיגתו, לקה התובע באירוע לב ובעקבותיו נגרמה תאונת דרכים. עמדת הבכירות , לדידו של המומחה, נובעת ממצבו הרפואי הקודם כחולה קרדיאלי-הסובל מגורמי סיכון ללקות באירוע לב וכן על יסוד דו"ח מד"א .

העדפה זו נראית בעיני סבירה ומבוססת על יסוד החומר הקיים . עצם אי מתן הבכורה לכל תרחיש, לרבות זה שטוענים לו התובעים, נוכח נטל השכנוע המוטל על התובעים, די בו כדי לקבוע כי הם נכשלו בנטל הראשוני, לקשור בין המוות לשימוש ברכב.

גם אם הייתי טועה במסקנתי, הנטל עובר את הנתבעת, להביא ראיות המקימות חשד ממשי כי הפגיעה או המוות נגרמו בשל נסיבות שונות שאינן נובעות מהתאונה. עמידה בנטל (כבד) זה, תחזיר את הכדור למגרשם של התובעים ויוטל עליהם נטל השכנוע הסופי או נטל ההוכחה המשני להפריך את החשד האמור. מצב מאוזן במקרה זה יביא לדחיית התביעה.

ה. חשד ממשי לנסיבות אחרות- האמנם;

אני סבור כי הנתבעת עמדה בנטל זה.

המנוח היה בן 73 במותו, סבל מטרשת עורקים מופשטת עם עדות למחלה בעורקים הכלילים , בעורקי הרגליים, מצב לאחר אוטם שריר הלב החל מגיל 60 ולאחר אירוע מוחי בגיל 44. המנוח סבל מגורמי סיכון לטרשת כגון: יתר לחץ דם, עישון והיפרליפדמיה. המומחה מטעם בית המשפט הגדירו : "אין ספק כי המנוח היה בדרגת סיכון גבוהה להתפתחות אירוע לב לנוכח סיפור עברו."

גם המומחה מטעם בית המשפט נתן את הבכורה להתרחשות אירוע לבבי שהביא לתאונה ולא להיפך, העדפה שבעיני, מבוסס על יסוד עברו הרפואי, העדר פגיעות גופניות, והתיעוד הרפואי שתמך, בחלופה זו.

בפסיקה שהובאה על ידי הצדדים ובה בית המשפט, הכיר באירוע כתאונת דרכים( פסק דינה של השופטת וילנר ואחיטוב) בשני המקרים נשללה מחלת לב קודמת , ומשכך היה סביר יותר להכיר בתרחיש התאונה. במקרנו, המנוח היה בדרגת סיכון גבוהה להתפתחות אירוע לבבי, דבר שהופך תרחיש האירוע הלבב כסביר יותר.

נוכח עברו הרפואי של התובע , דו"ח מד"א, קביעת המומחה מטעם בית המשפט, הוכיחה הנתבעת נסיבות המקימות חשד ממשי כי הפגיעה או המוות נגרמו בשל נסיבות שונות הקשורות במחלתו של המנוח , שברור שאינן נובעות מהתאונה.

מכאן ,הכדור עובר, למגרשם של התובעים לעמוד בנטל השכנוע הסופי או נטל ההוכחה המשני להפריך את החשד האמור.

התובעים כשלו בנטל השכנוע הסופי או לכל היותר מדובר במצב מאוזן , שבו כאמרת המומחה, אין ולא ניתן להעדיף תרחיש על פני משנהו, ואי לכך , דין התביעה להידחות.

אין צו להוצאות.

זכות ערעור תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ד, 31 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.