עניינו של פסה"ד שלפניי ב- 4 תביעות נפרדות אשר ליבתן אחת, והיא נוגעת ליחסי שכירות בין התובעת, הגב' שושנה גוטעסמאן (ולהלן: התובעת), ובין הנתבעות, הגב' שמחה סרור (ולהלן: סרור) והגב' זהבה חבושה (ולהלן: חבושה).

עסקינן בשתי תביעות לפינוי מושכר ובשתי תביעות שטריות ואלה הן:

תא"ח  34062-07-10 כנגד חבושה, עניינו בתביעה לפינוי מושכר מדירת התובעת, המצויה ברח' העבודה 38 בעפולה.

תא"מ  19144-10-10 כנגד חבושה, עניינו בשני שטרי חוב אשר הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל במסגרת תיק הוצל"פ 09-03240-10-7.

תא"ח 34084-07-10 כנגד סרור, שעניינו בתביעה לפינוי מושכר מדירת התובעת, המצויה ברח' שיבולים 9 בעפולה.

תא"מ 42925-07-11 כנגד סרור, שעניינו בשטר חוב שהוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ במסגרת תיק הוצל"פ 09-03241-10-8.

בשל זהות הטענות אוחד הדיון בתיקים הנ"ל.

טענות התובעת

התובעת רכשה את דירתה של חבושה בהתאם להסכם מכר מיום 6.7.08. ביום 2.6.08 ערכה עמה הסכם שכירות, במסגרתו שכרה חבושה  את הדירה מהתובעת, החל מיום 10.7.08 ועד ליום 9.1.09. זאת בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך של 1,625 ₪.

התובעת טוענת כי פרט לתשלום בגין 6 חודשי שכירות, לא שילמה חבושה מאום. שיק שנמסר ע"י חבושה באמצעות ערב על חשבון חובה חולל מהסיבה שחשבון הערב עוקל, ותיק הוצל"פ לצורך גבייתו נפתח בהתאם.

חבושה אף לא פינתה את הנכס בתום תקופת השכירות, וממאנת לשלם את הסכומים הנקובים בסעיף 11 ב להסכם השכירות בגין אי פינויה במועד.

התובעת עתרה במסגרת הליך זה לפנות את חבושה מהדירה, וכן עתרה לחייבה לשלם לה סך של 30,000 ₪, על יסוד שני שטרי חוב שערכה חבושה לטובתה.

כאמור, פרט ל- 6 חודשי השכירות לא שולם מאום, וחבושה מוסיפה ומחזיקה בנכס מבלי לשלם. נכון ליום הגשת השטר לביצוע חלפו 18 חודשים. גם אם יש לקבל כי דמי השכירות עודם כפי שנקבע בהסכם, עולה החוב למצער כדי סכום השטרות ואף למעלה מכך, בהתחשב בפיצויים המוסכמים שנקבעו בהסכם השכירות. תביעה כספית נפרדת אף תוגש לאחר התגבשות מלוא הנזקים.

לגבי הגב' סרור טוענת התובעת, כי רכשה את דירתה של זו ברח' השיבולים  9 ביום 28.5.08.   באותו מועד נכרת הסכם שכירות בין הצדדים, במסגרתו שכרה סרור את הדירה החל מיום 1.7.08 ועד ליום 31.12.08, בדמי שכירות חודשיים בסך של 1,300 ₪ לחודש.

התובעת טוענת כי פרט לתשלום בגין 6 חודשי שכירות לא שילמה הנתבעת מאום, ושיק שנמסר ע"י סרור באמצעות ערב על חשבון חובה חולל בשל עיקול חשבון הערב. בגין שיק זה נפתח תיק הוצל"פ.

התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעת הפרה ומפרה את ההסכם, אינה מפנה את הנכס ואף מסרבת לשלם את דמי השכירות. במסגרת הליך זה עתרה התובעת להורות על סילוק ידה של סרור מן הנכס.

התובעת הגישה לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ שטר חוב שעשתה לטובתה סרור ע"ס של 15,000 ₪ ועותרת לחייבה בסכום זה.

טענות הנתבעות

חבושה טוענת כי הייתה הבעלים של דירה ברח' העבודה 39 בעפולה עד למכירתה לתובעת.

בשנת 2008 התקשרה חבושה בהסכם לרכישת דירת מגורים שנבנתה ע"י חב' נאות עמית יזמות בע"מ (להלן: החברה הקבלנית) בפרויקט ברח' קרן היסוד בעפולה (להלן: הפרויקט).

לדבריה, מי שהציג עצמו כמנהל החברה ובעל מניותיה (אף שבדיעבד התברר כי לא כך הוא) הינו מר יהושע ברק (ולהלן: הקבלן), אשר שכנע אותה ואף הפעיל עליה לחץ לבצע את העסקה בדרך של "טרייד אין". במסגרתה, היא תמכור את דירתה הישנה ברח' העבודה, והתמורה ממכירתה תיזקף על חשבון מחיר הדירה בפרויקט.

במסגרת עסקת הטרייד אין נתבקשה חבושה ע"י הקבלן לחתום על הסכם שכירות לגבי דירתה שעמדה להימכר אז לתובעת. הסכמה זו נסמכה על התחייבותו המפורשת של הקבלן והבטחתו כי הוא עצמו יישא על חשבונו בדמי השכירות עבור הדירה. השטרות שביסוד התביעה הכספית ניתנו להבטחת הסכם השכירות שנחתם ביום 2.6.08.

התובעת, אשר חתומה כביכול על הסכם השכירות וכן על הסכם רכישת הדירה מיום 6.7.08, למעשה לא נכחה בארץ במועדים הנ"ל. מי שבפועל ניהל את המו"מ עם חבושה היה אחר, שהתחזה לכאורה כאילו הוא התובעת. במעמד כריתת ההסכמים נכחו רק חבושה, הקבלן, מתווך כלשהו, עו"ד כלשהו מטעמה של התובעת ואותו אחר שהתחזה לתובעת. חבושה עצמה לא יוצגה ע"י עו"ד בקשר עם העסקאות הנ"ל.

ברקע הדברים מוסיפה חבושה ומציינת, כי בעניינה של רכישת הדירה מהקבלן בפרויקט מתנהל הליך משפטי בבית משפט מחוזי בנצרת (ת"א 123-10), במסגרתו עתרה כנגד הקבלן, החברה הקבלנית ונתבעים נוספים, ביניהם התובעת עצמה (כנתבעת פורמאלית), ובאמצעות תובעת נוספת, הגב' רינה גלבוע, בגין מעשה הונאה, הצגת מצגי שווא, איחור ניכר במסירת הדירות בפרויקט, ניצול תמימותה וחוסר ניסיונה במכירת דירתה לתובעת, ואף שאלת זהותו של הקונה האמיתי של הדירה נושא הליך זה.

חבושה טוענת כי התובעת ואותו אחר שהתחזה לפעול בשמה, וכן הקבלן, היו שותפים לקנוניה לניצול תמימותה וחוסר ניסיונה, תוך שהציגו בפניה מצגי שווא והבטחות סרק, כך שהתנהגותם עולה כדי עושק של ממש. החתימו אותה על הסכם שכירות עוד לפני שבכלל מכרה דירתה לתובעת, ולאחר מכן החתימו אותה על הסכם למכירתה הכולל תנאים מקפחים בהיותם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל בתנאי השוק.

חבושה טוענת כי מי שחתם על הסכם המכר ועל הסכם השכירות חתם את שמה של התובעת עצמה, אף שהתובעת עצמה לא נכחה בארץ. אותו אחר שחתם בשמה לא חתם כמיופה כוח בשמה, אלא חתם את השם ממש. משמע, עסקינן בחתימה מזויפת.

עוד טוענת חבושה, כי ראייה לאותה מרמה ושיתוף פעולה בין הקבלן לתובעת מצויה בכך שהיא הוחתמה על הסכם השכירות נושא הליך זה כחודש ימים קודם לחתימתה על הסכם המכר לדירה. בית המשפט הופנה לכך, שכבר בהסכם השכירות מגדירה עצמה התובעת כבעלת הזכויות או הזכאית להירשם כבעלים של הדירה. חבושה טוענת כי הקבלן היה זה שהביא את התובעת וקישר בין הצדדים. לשאלתה את הקבלן מדוע היא נדרשת לחתום על הסכם השכירות, שהרי לפי הבטחתו והתחייבותו המפורשת בהסכם המכר היא אמורה להישאר בדירתה עד למסירת החזקה בדירה החדשה, השיב לה הקבלן כי הדבר אינו משנה, שכן הוא משלם את דמי השכירות בעבורה. 

בניגוד גמור להבטחות המפורשות ומתוך תמימות ובחוסר תשומת לב, חתמה חבושה על הסכם השכירות, שם נקבע כי תפנה את הדירה ב- 9.1.09, חודש לפני שהייתה אמורה לקבל את החזקה בדירה שבפרויקט.

עוד טוענת חבושה, כי בניגוד למצג ולהתחייבות שהיו ידועים היטב לתובעת ולקבלן, הוחתמה חבושה על כך שהיא צריכה לשאת בתשלום דמי השכירות, וכן חתמה על השטרות נשוא תיק זה.

הקבלן הפר את התחייבותו המפורשת לשאת בעצמו ועל חשבונו בכל דמי השכירות בגין השכרת הדירה וכן את התחייבותו לפיה תוכל להחזיק בדירה עד למסירת החזקה בדירה שרכשה פרויקט, והביא את חבושה לשבר מולו היא עומדת היום.

חבושה מאשרת כי הקבלן שילם את דמי השכירות בהתאם להתחייבותו בגין 6 חודשי שכירות ראשונים, אולם בניית הפרויקט טרם הושלמה והחזקה בדירה טרם נמסרה לידיה. לדבריה, כעבור 6 חודשים פנה אליה המתווך שהיה שותף לעסקה בדרישה לתשלום דמי השכירות בגין הדירה. חבושה הפנתה אותו לקבלן, שאף הבטיח לה להסדיר את דמי השכירות, עד שהופתעה לקבל מספר חודשים לאחר מכן מכתב מב"כ התובעת, הכולל התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים.

התובעת ידעה היטב כי הקבלן התחייב לשאת בעצמו ועל חשבונו בתשלום דמי השכירות. ראיה לכך מצויה בעובדה שהקבלן באופן אישי חתם על שטר החוב כעושה השטר לצד חתימת התובעת.

עוד הוסיפה כי אינה זוכרת בבירור את נסיבות החתמתה על שטרי החוב ומה ההסבר שניתן לה בקשר עם הוצאתם, אולם למיטב זיכרונה נתבקשה לחתום על שטר חוב אחד בלבד, וכשהוצג בפניה שטר חוב נוסף נאמר לה כי מדובר בהעתק. אף על פי כן, הגישה המשיבה במסגרת תיק זה את שני השטרות לביצוע בלשכת ההוצל"פ.

חבושה מוסיפה וטוענת, כי הוכחה נוספת לניצול תמימותה וחוסר ניסיונה הייתה בהערכת שווי השוק של דירתה באמצעות שמאי ומכירתה לתובעת במחיר נמוך באופן משמעותי משוויה האמתי. לדבריה, זמן קצר מאוד לאחר שדירתה נמכרה, נמכרה דירה זהה לשלה באותו בנין ובאותה קומה בסכום העולה  ב - 82,000 ₪ על הסך שקיבלה עבור דירתה.

חבושה אף מוסיפה ומציינת כי אף שהדירה נרכשה בסך של 175,000 ₪, הרי שבקבלה שניתנה לה כנגד זקיפת סכום זה ע"ח מחיר הדירה בפרויקט נרשם סך של 130,000 ₪ בלבד. לדבריה לא קיבלה בפועל את מלוא התמורה מהתובעת ואך נאמר לה שזו העבירה את התשלומים לקבלן. לפיכך אף אינה יכולה לדעת מהו הסכום האמתי ששולם לקבלן.

טענותיה של סרור דומות מאוד לטענות חבושה, ולפיך אדרש אליהן בתמצית בלבד.

ביום 11.2.08 התקשרה סרור בהסכם (זכרון דברים) לרכישת דירת מגורים שנבנתה ע"י החברה הקבלנית בפרויקט,  תוך סיכום על טרייד אין עם דירתה. עלות הדירה בפרויקט עמדה ע"ס 420,000 ₪, כאשר דירתה ברח' השיבולים הוערכה בסך של 166,000 ₪. חוזה רכישת הדירה בפרויקט נחתם ביום 6.10.09.

בפועל, לא קיבלה סרור את החזקה בדירה בפרוייקט עד עצם היום הזה, מאחר שבנייתה טרם הושלמה.

גם סרור, כמו חבושה, שוכנעה ע"י הקבלן למכור את דירתה בעזרתו ולזקוף את התמורה ממכירתה על חשבון הדירה בפרויקט.  תחת לחציו של הקבלן והבטחותיו, הסכימה לבצע את העסקה בדרך של עסקת טרייד אין, במסגרתה מכרה את דירתה שלה לתובעת בהסכם מכר מיום 28.5.08. אותו אחר שנכח במעמד החתימה על הסכם השכירות וכן במעמד חתימה על הסכם המכר, בשמה של התובעת, הובא ע"י הקבלן עצמו, היה שותף מלא לניהול המו"מ עם סרור וכן להצגת מצגי השווא ולפיזור הבטחות הסרק בפניה.

לטענת סרור, התובעת הייתה מודעת היטב להתחייבותו המפורשת של הקבלן כלפיה כי עומדת לה הזכות להישאר בדירה עד להעמדת הדירה החדשה בפרויקט לרשותה, וראיה להתחייבות זו ניתן למצוא בזיכרון הדברים שצורף לכתב ההגנה כנספח א'.

יתרה מכך, בנוסף להתחייבותו של הקבלן כי הנתבעת תוכל להישאר בדירה עד לקבלת החזקה, התחייב הקבלן מפורשות לשאת בעצמו ועל חשבונו או באמצעות החברה הקבלנית בכל דמי השכירות בגין השכרת הדירה.

סרור טוענת כי הוחתמה בו ביום על הסכם המכר ועל הסכם השכירות. הסכמים אלה היו מוכנים מראש במשרדו של עו"ד סוסן בנוכחות הקבלן, אחיה  של התובעת מר ויזל אברהם וללא התובעת. כל הנוכחים ידעו על ההסכמות שבין סרור לקבלן, ידעו כי סרור לא מוסרת את החזקה בדירה לתובעת עד שתקבל דירתה מהקבלן וכי הקבלן ישלם את דמי השכירות לתובעת, כל עוד הנתבעת תתגורר בדירתה. כראיה לכך הוחתמה החברה הקבלנית על שטר חוב המצורף לתיק זה.

סרור טוענת, כי במסגרת עסקת הטרייד אין נמכרה דירתה לקבלן בסכום של 166,000 ₪, ובהסכם המכר שנחתם בין התובעת לנתבעת נרשם כי התובעת תשלם תמורת דירתה של הנתבעת סך של 150,000 ₪ בלבד. מכאן עולה השאלה, הכיצד אפשר שהקבלן יפסיד סך של 16,000 ₪ בעיסקה. יתרה מכך, בדיעבד נודע לסרור כי השווי האמיתי של דירתה שלה באותה עת עמד ע"ס של 200,000 ₪, כפי שנמכרה באותה עת דירה זהה לשלה.

גם סרור, כמו חבושה, הוחתמה על הסכם שכירות, ולפיו ובניגוד למוסכם, היא תישא בנטל דמי השכירות. הקבלן שילם עבור 6 חודשי שכירות, וכעבור שנה ב- 8/09 קיבלה סרור מכתב התראה לפיו עליה לסלק ידה מהדירה. הקבלן והחברה הקבלנית לא מכחישים כי עליהם לשלם את דמי השכירות לתובעת.

דיון והכרעה

במסגרת ההליך העידו לפניי התובעת, אחיה – מר אברהם ויזל, עו"ד סוסן, הקבלן מר יהושע בכור (ברק), הגב' חבושה והגב' סרור.

תמצית טענת הנתבעות הינה כי במסגרת עסקת "טרייד אין" ששוכנעו לבצע על ידי הקבלן ממנו רכשו דירות בפרויקט שהקים, מכרו הן (באמצעות הקבלן) את דירותיהן הישנות לתובעת. לאחר המכר התברר כי התובעת הייתה שותפה (באמצעות אחר שהינו אחיה) לקנוניה ביחד עם הקבלן לניצול תמימותן וחוסר ניסיונן של הנתבעות, העולה כדי עושק ממש. שכן, למעשה התחייב הקבלן (בהסכמת התובעת ולמצער בידיעתה) כי הן תוכלנה להיוותר בדירותיהן עד למסירת החזקה בדירות שבפרויקט, וכי הוא שיישא בדמי השכירות עד לאותו מועד. לכן אף חתמו על ההסכמים. כעת הן נותרו בפני שוקת שבורה, שכן עומדת כנגדן תביעת פינוי וכן הן נתבעות לשלם את דמי השכירות. 

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל מסמכי התיקים שלפניי, נחה דעתי כי דין התביעות להתקבל במלואן וכי את הגנת הנתבעות יש לדחות.

אנמק החלטתי.

אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לא שוכנעתי בקיומה של קנוניה בין הקבלן לתובעת או לאחיה. ממילא קנוניה כאמור לא הוכחה, ואף לא הוכח מה אינטרס היה לתובעת, אשר שילמה את מלוא התמורה עבור הדירות מראש, להשתתף בקנוניה כלשהי.

מצד הנתבעות לא הוכח כי אלה לא הבינו את תכנם של ההסכמים עליהם חתמו או כי הדבר לא הוסבר להן כהלכה. ההיפך הוא הנכון. הנתבעות היו מיוצגות במהלך עריכת ההסכם על ידי עו"ד סוסן (אשר ייצג את שני הצדדים).

כך אף לא הוכח, ואפילו ידעו התובעת או אחיה כי הקבלן משלם את דמי השכירות השוטפים, כי התובעת נתנה הסכמתה לגבות את דמי השכירות מהקבלן (בוודאי ממנו בלבד). ממילא, הדבר עומד בניגוד מפורש להסכם השכירות שנערך בכתב ושעליו חתמו הצדדים. לא הוכח אף כי התובעת או אחיה נתנו הסכמתם לדחות את מועד הפינוי עד למועד קבלת החזקה של הנתבעות בדירות שבפרויקט.

מנגד, הוכח כי התובעת רכשה את דירות הנתבעות וקיימה את מלוא חיוביה בתשלום התמורה על פי ההסכמים שנחתמו, ולפיכך זכאית היום בדין כי תביעתה תתקבל.

אדרש תחילה לטענות התובעת ולאחר מכן לטענות הנתבעות.

כאמור, אין חולק על העובדה שדירות הנתבעות נרכשו ע"י התובעת ואותו אחר אליו מפנות הנתבעות, אינו אלא אחיה של התובעת, שהוסמך בשמה ובמקומה לפעול לרכישתן.

הנתבעות לא ביקשו בהליך זה לבטל את הסכמי המכר (סעד אשר ממילא אינו מצוי בתחום סמכותו של בית משפט זה) ואף לא ביקשו לעשות כן בהליך אחר. משכך, לא ברורה כלל טענתן החוזרת ונשנית כי לא התובעת היא שחתמה על ההסכמים.

יתרה מזו, טענה זו אף לא הוכחה לגופה, שכן התובעת עצמה, לאחר שההסכמים נספחי א' ו-ב' לתצהירה (בעניין חבושה) הונחו לפניה, טענה כי ככל הנראה היא שחתמה עליהם (עמ' 37 לפרוטוקול שורות 4-7) וכן על הסכם המכר והשכירות בעניינה של סרור (ראה עמ' 40, שורות 9 ואילך).

גם מחקירתו של עו"ד סוסן עלה כי ככל הנראה התובעת היא שחתמה על ההסכמים. לדבריו, הוא שלח את ההסכמים אליה לחתימה (עמ' 50 ש' 22-23).

אציין, כי מעדותה של התובעת ניכר שלא הייתה בקיאה בפרטי ההתקשרות עם הנתבעות וסמכה על אחיה אשר ערך את העסקאות, החתים את הנתבעות וקיבל לידיו ככל הנראה את הכספים אשר שולמו בעד השכירות בראשית הדרך. ואולם, ממילא היא מאשרת כי הסמיכה את אחיה לרכוש בשמה ועבורה את הדירות מהנתבעות.

כאמור, לפי שאין תובענה או טענה כנגד הסכמי המכר, הרי שאין צורך להתעכב כלל על טענה זו של הנתבעות.

כך אף אין מחלוקת כי הנתבעות קיבלו לזכותן את מלוא התמורה בגין המכר.

הנתבעות שתיהן אישרו, כי הכספים בגין המכר הועברו לקבלן לזכותן בתמורה לרכישת הדירות בפרויקט (ראה אישור סרור בכתב מיום 1.6.08 ואישור התשלומים לחבושה בחתימתה ובחתימת הקבלן מהמועדים 6.7.08, 14.8.08 ו – 31.7.08). הנתבעות אינן משמיעות טענה כלשהי כי הסכומים ששולמו על ידי התובעת חסרים במשהו או כי לא הועברו על פי דרישתן לקבלן.

טענותיהן כי אינן יודעות במדויק מהו הסכום שהועבר לידיו, אינן מתיישבות עם האישורים המונחים בתיק ועם העובדה שהן זוכו כאמור במלוא הסכומים ששילמה התובעת (ואף למעלה מהם) בדיוק כפי שסוכם מראש עם החברה הקבלנית במסגרת הסכמי המכר שערכו עמה.

אציין בהקשר זה כי אף שבנקודה זו (מדוע נזקף לזכות הנתבעות סך גבוה מזה ששולם לחברה הקבלנית), לא נשמע כל הסבר, הרי שאין עוררין על כך שלכל הפחות כל הסכום ששלמה התובעת נזקף לזכותן ע"ח הדירות שרכשו.

הנתבעות טענו בנוסף כי דירותיהן נרכשו על ידי התובעת במחיר שהינו נמוך ממחיר השוק. ואולם, אף אחת מהן לא הביאה לפניי חוו"ד שמאית להעיד על טענה זו והיא נותרה טענה בעלמא. גם אותם מי שלכאורה מכרו דירות זהות לאלה של הנתבעות במחיר גבוה יותר (ראה סע' 34 לכתב ההגנה של חבושה וסע' 43 לתצהיר סרור), לא הובאו להעיד, ועובדה זו יש לזקוף לחובת הנתבעות. יתרה מכך, כפי שעלה מהעדויות, שווי הדירות הוערך בחוו"ד שמאית (ראה עדות חבושה עמ' 72 ש' 29 וכן עמ' 74 ש' 24 ואילך). גם חוו"ד זו לא הונחה לפניי. ממילא, אף אם נערכה במימונו של הקבלן, במסגרת ההתקשרות עמו סביב מכר הדירות בפרויקט, הרי שלא הוצגה חוו"ד אחרת המעידה על הערכה אחרת. יתרה מכך, אין לפניי כל עדות על קשר כלשהו בין התובעת (או אחיה) לבין אותה חוו"ד, אשר נערכה ככל הנראה חודשים מספר טרם ההתקשרות בין התובעת לנתבעות.

הסכמי השכירות נחתמו על ידי הנתבעות. בהתאם לאמור בהם, תקופת השכירות תמה זה מכבר (לגבי סרור ביום 31.12.08 ולגבי חבושה ביום 9.1.09). משתמה התקופה ואין הסכם אחר להארכתה, ולפי שדמי השכירות אינם משולמים, על הנתבעות לפנות את הדירות ולהעבירן לידי התובעת.

התובעת שילמה תמורה מלאה בעד קניינה, ולתובעת הזכות הברורה מאליה ליהנות ממנו.

אכן, הפרויקט בו רכשו הנתבעות את דירותיהן נקלע לקשיים, ואין מחלוקת כי טרם נתקבלה החזקה בדירות. יחד עם זאת, קושי זה של הנתבעות לא ניתן לגלגל לפתחה של התובעת, משלא הוכח (כפי שיובהר להלן) כי הייתה צד לקנוניה כלשהי עם הקבלן להונאת הנתבעות.

האם הוכחה קנוניה בין התובעת לקבלן המקימה לנתבעות הגנה בפני התביעה

תחילה יאמר כי הנתבעות טענו לקנוניה בין התובעת לקבלן אך לא יצקו תוכן של ממש לטענה זו. הנתבעות לא הסבירו מהי אותה קנוניה, כיצד באה לידי ביטוי בהתנהגות התובעת או החברה הקבלנית ומה אינטרס היה לצדדים להתקשר בה.

ראשית הפרשה מבחינת הנתבעות הינה ברכישת הדירות בפרויקט שהקימה החברה הקבלנית. דירות אלה נרכשו על ידי הנתבעות עוד בטרם ההתקשרות בינן לבין התובעת. ההסכם בין החברה הקבלנית לחבושה נערך ביום 6.2.08 היינו כ – 4 חודשים טרם ההסכם עם התובעת, וזכרון הדברים עם סרור נחתם ביום 11.2.08.

חבושה עצמה אישרה בעדותה שקיבלה מספר חודשים למכור את הדירה, אף שטענה כי בשלב כלשהו לחץ עליה הקבלן כי עלויות הבניה מתייקרות (עמ' 74 ש' 2). סרור אישרה כי ניסתה למכור את דירתה בעצמה ואף פנתה למספר מתווכים בעיר (עמ' 79 ש' 27 ואילך).

בהתאם לנספח ד' להסכם המכר של חבושה עם החברה הקבלנית, הוסכם כי חבושה תמכור את דירתה תוך 6 חודשים כדי לממן את יתרת התמורה המגיעה לחברה הקבלנית. באותו נספח אף הוערך מחירה בסך של 180,000 ₪. עוד הוסכם, כי במידה ובתוך 6 חודשים לא תמכור חבושה את דירתה, תהיה החברה הקבלנית רשאית לעשות כן, ואז תזוכה חבושה ב - 180,000 ₪.

בזכרון הדברים שנערך עם סרור, סיכמה אף היא עם החברה הקבלנית כי דירתה תימכר בדרך של "טרייד אין" לצורך מימון הדירה בפרויקט, ודירתה הוערכה בסך של 166,000 ₪.

זכרון הדברים אף כלל התניה מפורשת כי סרור תהא זכאית להישאר לגור בדירתה הישנה עד למועד קבלת החזקה בדירה בפרויקט. הסכמה כאמור, מצויה גם בסע' ד' לנספח ד' להסכם המכר עם חבושה.

מהעדויות שנשמעו לא הוכח כי התובעת או אחיה היו מודעים להסכמות אלה או קשורים בהן באופן כלשהו. נהפוך הוא. התברר כי החברה הקבלנית לא ניהלה כל מו"מ לעניין המכר עם אחיה של התובעת, אשר לדבריו פגש את הקבלן רק במועד חתימת ההסכמים. אין לפני ראייה, ולו בעדות סתם, כי הנתבעות עצמן הודיעו לתובעת (או לאחיה) על ההסכמות בינן לבין החברה הקבלנית בדבר הפינוי או דמי השכירות.

לדברי ויזל, על הדירות נודע לו ממכר שלו, מתווך בשם נפתלי (ראה עדותו בעמ' 12 ש' 16). ביחס לדירת חבושה ציין כי ביקר בדירה ביחד עם נפתלי, שם פגש את חבושה. הצדדים נדברו ביניהם בנוגע לפרטים הטכניים של מחיר הדירה, לרבות סוגית המיטלטלין שייוותרו בה (המזגן). ויזל שילם במקום לחבושה בהתאם לדרישתה סך של 1,000 דולר בגין המיטלטלין (ראה עדותו בעמ' 12 ש' 25 וראה אישור חבושה לכך עמ' 73 לפרוטוקול ש' 26 ואילך).

לאחר סיכום הדברים פנה יחד עם חבושה לעו"ד סוסן, שם לראשונה פגש את הקבלן.

ויזל הכחיש שיחה מקדימה עם הקבלן או כל מו"מ עמו או היכרות אישית או עקיפה עמו. באותו מפגש אצל עוה"ד קיבלה חבושה דמי קדימה וסכום נוסף, וויזל נטל את ההסכם ושלחו לאחותו (עמ' 13, שורה 19 ואילך).

ביחס לטענת חבושה כי יש לתמוה על כך שהסכם המכר נערך כחודש לאחר הסכם השכירות, הבהיר ויזל כי עו"ד סוסן פנה אליו וטען באוזניו כי חבושה עלולה להינזק מהעסקה בשל מס כלשהוא שהיה אמור לחול עליה, ובשל כך עוכבה החתימה על הסכם המכר למשך חודש ימים. טענה זו לגופה לא הוכחשה על ידי חבושה, וזו אף אישרה לאחר מכן בחקירתה כי הייתה צריכה להמתין עד לסיום התקופה, נוכח מכירת דירה קודמת שהייתה בבעלות הוריה, כדי שלא תחוב במס (עמ' 73 ש' 31 – עמ' 74 ש 5).

אם כן, יש לדחות את טענתה כי לא ברור הכיצד הוחתמה על הסכם שכירות חודש טרם רכישת דירתה על ידי התובעת.

לגבי דירת סרור השיב ויזל, כי גם אותה הציע לו אותו נפתלי לרכוש, וכי שילם לנפתלי דמי תיווך בגין כך. גם לגבי דירה זו טען כי המו"מ נוהל בין הצדדים עצמם במועד בו הראתה לו סרור את הדירה, וכי המחיר שסוכם עמד על 150,000 ₪.

לדברי ויזל, משום שהדירות נרכשו לצורכי השקעה, העדיף כאלה בהן מתגוררים מי שיכולים לשמש כשוכרים פוטנציאלים (עמ' 12 ש' 15 ואילך). משמע, האינטרס של התובעת היה שהנתבעות יוסיפו ויגורו בדירות ללא הגבלת זמן, כל עוד הן משלמות דמי שכירות.

גם מחקירת הקבלן נלמד כי לא היה קשר מוקדם עם התובעת או אחיה. מי שחיבר בין הצדדים היה מתווך דירות בשם נפתלי שאותר על ידי אשת המכירות של הפרויקט (ראה דבריו עמ' 60 ש' 16).

אותו נפתלי, שהינו עד רלוונטי ואפשר שיכול היה לשפוך אור על פרטי העסקה, כפי שסוכמו אם סוכמו בין אחי התובעת לקבלן כנטען על ידי הנתבעות, לא הובא על ידי הנתבעות לעדות. עובדה זו יש לזקוף לחובתן, בהתאם להלכה בדבר הימנעות מזימונו של עד. בהקשר זה אפשר כי ניתן היה אף להיעזר בעדות אותה אשת מכירות של החברה הקבלנית, אולם אף היא לא זומנה.

בנסיבות העניין, למעט מפי הנתבעות עצמן, לא הייתה לפניי ראיה כלשהי לתמוך בטענה כי התובעת קשרה עם הקבלן לנצל תמימותן ולהונות אותן.

אכן, יש ממש בטענת הנתבעות, אשר נתמכת בזיכרון הדברים שנערך עם החברה הקבלנית (סרור) או בהסכם עצמו (חבושה), כי הובטח להן שיוכלו להיוותר בדירותיהן עד לקבלת הדירה בפרויקט. כן יש ממש בטענה כי החברה הקבלנית התחייבה לשלם את דמי השכירות לפחות למשך שנה (ראה עדות הקבלן עמ' 61 ש' 3 ואילך וכן סע' 47 לכתב ההגנה שהוגש בבית המשפט המחוזי בנצרת המדבר על מלוא התקופה). יתרה מכך, לדברי הקבלן, החברה הקבלנית נשאה בתשלום למתווך ולעוה"ד סוסן במקום הנתבעות (ראה דבריו בעמ' 66 ש' 5 – 7), ואף נהגה בהתאם להסכמות עם הנתבעות וזיכתה אותן במחיר המוסכם, למרות שהדירות נמכרו במחיר נמוך יותר (ראה בעניין חבושה עדותו בעמ' 62 ש' 3 ובעניין סרור עדותו בעמ' 66 ש' 3). לכאורה, החברה הקבלנית נהגה בהתאם להסכם.

אולם יחד עם זאת, בשים לב לתוכן הסכם השכירות הקובע את מועד תום תקופת השכירות ואת זהות החייב בדמי השכירות, ולעובדה שתוכן הסכמים אלה הוסברו לנתבעות על ידי עו"ד סוסן כפי שהעיד (ראה עמ' 57 ש' 13 ואילך), והן חתמו עליהם, הרי שאין בטענות שהשמיעו הנתבעות כדי לקשור את התובעת להתחייבות שנתנה החברה הקבלנית. אף אם ידעה התובעת (או ידע אחיה) כי מי שישלם עבור השכירות יהיה הקבלן ואף שהקבלן ערב לכך באופן אישי, הרי שאין בכך כל ראיה להסכמה שהנתבעות יהיו רשאיות להיוותר בדירה גם אם תמה תקופת השכירות והן אינן משלמות מאום, או ראיה לכך שעל התובעת לגבות את דמי השכירות מהקבלן, למרות שעל הסכם השכירות חתומות הנתבעות.

בנסיבות העניין, אין בפי הנתבעות יותר מאשר הנחה לא מבוססת שהתובעת הייתה מודעת להתחייבויות החברה הקבלנית כלפי הנתבעות, ונתנה להן הסכמתה. בהנחה זו אין די.

לפיכך ועל יסוד כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעות.

אני מורה לנתבעת לפנות את הדירות בתוך 45 יום מהיום.

אשר לתביעות הכספיות –

מצאתי לדחות את טענת חבושה (שממילא נזנחה בסיכומיה) כי חתמה על שטר חוב אחד בלבד. התובעת הציגה שני שטרות שנחתמו על ידי הנתבעת להבטחת חיובי השכירות. עו"ד סוסן שנשאל בנקודה זו אישר כי נחתמו 2 שטרי חוב - אחד בהתאם להסכם השכירות והשני כתחליף לשיק הביטחון (עמ' 54 ש' 14 ואילך ראה גם עדות הקבלן עמ' 63 ש' 19).

לגופו של הסכום לא השמיעה חבושה כל טענת הגנה, וטענתה בדבר הסכמת התובעת כי הקבלן לבדו יישא בחיובים נדחתה על ידי לעיל.

בנסיבות העניין, אני מחייבת את חבושה לשלם לתובעת סך של 30,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד עריכת השטרות ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התשלום ישולם בתוך 30 יום.

בפי סרור לא הייתה כל טענת הגנה נוספת על פני הקנוניה הנטענת לעיל. טענה שנדחתה על ידי.

נוכח האמור, אני מחייבת את סרור לשלם לתובעת סך של 15,000 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד עריכת השטר ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התשלום ישולם בתוך 30 יום.

הנתבעות יישאו בהוצאות התובעת וכן בשכ"ט ב"כ בסך של 8,000 ₪ כל אחת מהן.

ככל שלא ישולמו הסכומים במועד ובסכום כפי שנקבע לעיל, רשאית התובעת לחזור ולפעול בתיקי ההוצל"פ שפתחה.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ה, 15 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.