עסקינן בתביעה כספית לתשלום תמורה בעד סחורה שסופקה לנתבע.

עפ"י הנטען בכתב התביעה המתוקן ובתצהירו של התובע, ביום 15.1.10 או בסמוך לכך, התובע סיפק לנתבע עפ"י הזמנתו אבן חיפוי בסכום של 23,258 ₪ לפי חשבונית מס' 558 אשר הונפקה בתאריך הנ"ל, אך חרף פניות רבות אליו הנתבע לא שילם את חובו.

לעומת זאת טוען הנתבע, כי אכן רכש מאת התובע אבן חיפוי אך זאת בשנת 2009 לפי חשבונית מספר 552 מיום 7.7.09 ובסך של 37,280 ₪, ולא בשנת 2010 ובסכום המצוין בחשבונית, והוא שילם לתובע את מלוא התמורה לפי קבלה מס' 460 המצורפת אשר הונפקה על ידי התובע עצמו.

עוד טוען הנתבע, כי הסחורה שסופקה לו הייתה פגומה ושונה מזו שנבחרה על ידי הלקוח שאצלו עבד בחיפוי קירות הבית, ובעקבות כך הלקוח נמנע מלשלם לו את כל התמורה המגיעה לו ועיכב תחת ידו סכום של 31,500 ₪.

במסגרת הדיון אשר התקיים לפניי העידו העדים הבאים: התובע, הנתבע, הלקוח מר אבי כסאר, ומר רזי זבן.

במסגרת הסיכומים שלהם כל אחד מהצדדים הפנה לסתירות שעלו בגרסת האחר תוך שהתובע מוסיף וטוען כי הנתבע לא הוכיח את טענתו לקיזוז בגין פגמים או אי התאמה בסחורה.

אקדים לומר, כ לאחר ששמעתי את העדים ושקלתי טענות הצדדים, נחה דעתי לדחות את התביעה.

אפתח בכך, כי גרסאות שני בעלי הדין נגועות בסתירות מהותיות, כפי שיפורט להלן.

התובע טען בכתב התביעה הראשון שלו כי הנתבע רכש סחורה בסך של 37,280 ₪ לפי חשבונית מספר 552 והתמורה בגינה לא שולמה. אלא מה, רק בעקבות חשיפת קבלה מס' 460 על ידי הנתבע, שלפיה שולם סכום החשבונית הנ"ל במלואו, ביקש התובע לתקן את התביעה ולתבוע את הנתבע בסכום החשבונית השנייה שמספרה 558.

השינוי המהותי בגרסת התובע פוגם במידה רבה באמינותו, משום שאין חולק כי הלה לא הוציא תעודות משלוח בכל פעם בה סיפק לנתבע סחורה, ואם טען בפעם הראשונה כי חשבונית אחת לא שולמה, מה שהתברר כלא נכון, מניין לנו לדעת כי החשבונית השנייה אכן משקפת קיומו של חוב? נתון זה הוא בעל משמעות משום שהנתבע טוען כי ביצע רכישה אחת בלבד אצל התובע.

בעייתיות נוספת בגרסת התובע אני מוצאת בעבודה, כי החשבונית נשוא הדיון ומספרה 558 היא מיום 15.1.10 – זמן רב לאחר המועד בו טוען הנתבע כי רכש את הסחורה בקיץ 2009 ובמועדים שמתיישבים יותר עם מועד הנפקת חשבונית מספר 552 וקבלה מספר 460. ואפרט - לפי העדות של התובע, הנתבע הגיע אליו הביתה לאחר שהסחורה סופקה כבר והוא (התובע) מסר לו ביד 2 חשבוניות והנתבע הבטיח לשלם את החוב תוך מספר ימים. אולם לאחר תקופה טען הנתבע בפניו כי הסחורה שסופקה לבית הלקוח הייתה פגומה (עמ' 3 שורות 14-16 ועמ' 2 שורה 2 לפרוטוקול).

גרסה זו של התובע אינה מתיישבת עם העובדה כי שתי החשבוניות הן ממועדים שונים לחלוטין ובפער של כחצי שנה אחת מהשנייה. לא זו אף זאת, אין זה הגיוני כי התובע מסר לנתבע את החשבוניות בו-זמנית אם החשבונית הראשונה שולמה הרבה קודם לכן (לפי קבלה 460).

ואם לא די בכך, הרי שלא ייתכן כי העסקה השנייה לאספקת סחורה הייתה בסמוך ליום 15.1.10 (מועד הנפקת החשבונית השנייה) כפי שטוען התובע, שכן הנתבע צירף מכתבו של הלקוח (ערוך בידי אשת הלקוח) מיום 10.1.10, קרי 5 ימים לפני מועד הנפקת החשבונית, המתאר את הליקויים ואי ההתאמות שהתגלו באבן שבה נעשה שימוש בדירתו. בנסיבות אלה, ברי כי החשבונית הנ"ל הונפקה לאחר שהסחורה כבר סופקה והורכבה בבית הלקוח – דבר שמתיישב עם טענת הנתבע לפיה משפנה אל התובע בטענות לגבי הסחורה הפגומה שסופקה ללקוח, לרבות דרישה לפצות אותו בגין נזקיו, האחרון ביקש להקדים תרופה למכה והנפיק את החשבונית נשוא כתב התביעה המתוקן שמספרה 558.

לעניין זה אבקש להוסיף ולהדגיש, כי התובע לא זימן לעדות את הנהג מטעמו אשר ביצע את ההובלה לבית הלקוח על מנת שיעיד לגבי מועד אספקת הסחורה, אף שהיה בידו לעשות כן.

לצד זאת, גם גרסת הנתבע לא הייתה חפה מקשיים. בהקשר זה ניתן להצביע על הסתירה בגרסת הנתבע אשר טען כי שילם את התמורה לתובע במזומן, בעוד שהתובע מחזיק בשיק חוזר של הנתבע אשר מתייחס לטענתו לתשלום חלק מסכום החשבונית הראשונה שמספרה 552 (אגב כך אציין, כי בקבלה מספר 460 שמתייחסת לחשבונית הראשונה, לא מפורט הכיצד שולם הסכום, האם במזומן או שמא בשיקים).

אעצור בנקודה זו כדי להעיר, כי לא מצאתי ממש בטענת התובע לגבי קיומה של סתירה נוספת בגרסת הנתבע בשל הכחשתו קבלת הסחורה. בחינה מדוקדקת של גרסת האחרון מלמדת, כי הנתבע הכחיש אך רכישת או קבלת הסחורה נשוא החשבונית השנייה, ואולם הוא לא הכחיש באופן גורף קבלת סחורה מאת התובע.

הנה כי כן, קיימת בעייתיות לא פשוטה הן בגרסאות שני הצדדים והן בחשבונית נשוא הדיון (החשבונית השנייה שמספרה 552) באופן שמשליך על המשקל שניתן לייחס לה משום שחשבונית זו היא הראיה היחידה המבססת את עילת התביעה. במצב דברים זה, ומאחר שהתובע נושא בנטל השכנוע ובנטל הראשוני של הבאת הראיות, אני מוצאת כי התובע לא עמד בנטל זה ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

ברם, גם אלמלא הקביעה שלי לעיל הייתי מגיעה לאותה תוצאה, וזאת מדוע?

אומנם טענת הנתבע לגבי קיומם של פגמים ואי התאמה באבן בין זו שנבחרה על ידי הלקוח במקום העסק של התובע לזו שסופקה בפועל, היא טענה שלא נתמכה בחוות דעת של מומחה, ואולם די לטעמי בעדויותיהם של הנתבע, של הלקוח ושל מר זבן כדי לבסס את הטענה האמורה. מעדויות אלו עולה תמונה עגומה באשר לשינויים שחלו בצבע האבן שנבחרה על ידי הלקוח לזו שסופקה על ידי התובע, שלא לדבר על הסדקים שהתגלו בה. פגמים אלה התגלו לאחר הגשם הראשון ובעיצומן של עבודות החיפוי. אפילו התובע עצמו הוזמן והגיע לבית הלקוח על מנת להתרשם בעצמו מפגמים אלה.

מתוך תצהירו של הלקוח מר כסאר והמכתב שנשלח על ידי אשתו לנתבע עוד ביום 10.1.10 מתברר כי הלקוח עיכב תחת ידו סכום של 31,500 ₪ שלא שולם לנתבע בשל הטרוניה הקשה שהייתה לו ולאשתו בקשר לפגמים שהתגלו באבן, ולא בשל פגמים בקשר לעבודות אחרות.

הנתבע לא טען טענת קיזוז באופן מפורש, אך בצדק טען בסיכומיו כי התובע הפר את התחייבותו כלפיו – לספק ללקוח את הסחורה שסוכם עליה – וכפועל יוצא מכך נגרם לו נזק העולה אפילו על סכום התמורה. בנסיבות אלה, שורת הצדק וההגינות מחייבת שלא לקבל את התביעה.

סיכומו של דבר, אני מורה על דחיית התביעה.

לפנים משורת הדין, ובהינתן הדעת למכלול הנתונים, אני קובעת שכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ד, 18 מאי 2014, בהעדר הצדדים.