התובעת הינה חברת הפקות, אשר עסקה, בין היתר, בהפקת אירועים תחת השם "הנוער ינהג אחרת".

לטענת התובעת, בפגישה שנערכה בהשתתפות הנתבעים 2 ו-4, שהינם נציגי הנתבעות 1 ו-3, הוסכם על הפקת אירוע ברוח המותג האמור, בו יופיעו גם אמנים שונים. המועד שנקבע לקיום האירוע היה יום 17.4.05. בהמשך, החלו הנתבעים לפרסם את האירוע וכן בחרו את האומנים שיוזמנו להופיע באירוע.

לטענת התובעת, רק בשלב מאוחר יותר התברר, כי הנתבעים מתכוונים לבסס את תקציב האירוע ממכירת כרטיסים בלבד. על רקע זה, הבהירה התובעת, כי במידה ולא יימכרו מספיק כרטיסים עלולה להיווצר בעיה, והאירוע עלול להסתיים בהפסדים כבדים. הנתבעים, מצדם, טענו כי מכירת הכרטיסים בעיצומה וכבר נמכרה כמות נכבדה של כרטיסים לאירוע.

בסמוך לאירוע, הועלתה הצעה לפיה תערך הפקת האירוע בשותפות של ארבעת הגורמים: התובעת, מתנ"ס רמת הנגב (נתבעת 1), מתנ"ס ארנון ומועצת אשכול (נתבעת 3), כך שכל צד ייקח חלק שווה ברווח או בהפסד. לטענת התובעת, לאחר שכבר הוציאה הוצאות רבות, לרבות הזמנת האומנים, וכן הוצג לה המצג לפיו נמכרו לא פחות מ- 1,300 כרטיסים, נתנה הסכמתה להצעה, וזאת לאחר שהובהר כי גם יתר הצדדים מסכימים.

מתנ"ס רמת הנגב חתמה על ההסכם, ואף הסכימה להיות ערבה לחלקו של מתנ"ס ארנון. לתובעת נמסר כי גם מועצת אשכול חתמה על ההסכם, אף שעותק חתום לא הגיע לידיה.

עם סיום האירוע התחוור לתובעת, כי נמכרו רק כ-500 כרטיסים, ולא כפי שנטען בפניה מלכתחילה. על כן, האירוע הסתיים בהפסד, אשר לטענת התובעת עומד על סך של 123,922 ₪. חלוקת ההפסד, בהתאם להסכם, מטילה על כל אחד מארבעת הצדדים לו, מימון ההפסדים בסך של כ- 30,980 ₪.

מתנ"ס רמת הנגב שילמה את חלקה ואת חלקו של מתנ"ס ארנון בהפסדים. מועצת אשכול לא שילמה את חלקה (למעט סך של 2,340 ₪ ששולמו לאחד הספקים).

התובעת דורשת ממועצת אשכול לשאת בחלקה בהפסדים, בסך של 28,640 ₪, וכן טוענת, כי הנזקים שנגרמו לתובעת בגין ההפסדים בהם נשאה, בסך של 30,980 ₪, נובעים כתוצאה מהתנהגות הנתבעים וממצגי השווא שהציגו הנתבעים, ועל כן מבקשת לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין כך.

הנתבעים 1 ו-2 דוחים טענות התובעת לגבי ההתנהלות קודם לאירוע. מכל מקום, לנוכח העובדה כי מתנ"ס רמת הנגב נשא בחלקו על פי ההסכם, אין התובעת יכולה לדרוש ממנו פיצוי בגין נזקיה.

גם הנתבעים 3ו-4 דוחים את טענות התובעת ומדגישים כי מועצת אשכול לא חתמה על ההסכם ומכל מקום, הנתבע 3, אשר שימש בתפקיד מנהל מדור נוער באגף החינוך, לא היה מוסמך לחייב את המועצה בהתחייבות כספית. לגבי הנסיבות הנוגעות לאירוע, טוענים הנתבעים 3 ו-4 כי מלכתחילה הובהר כי למועצה אין תקציב לאירוע וכי הוא ימומן ממכירת כרטיסים בלבד.

מטעמה של התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר ירום כהן שהינו הבעלים והמנהל של התובעת.

מטעמם של הנתבעים הוגשו תצהירי הנתבעים 2 ו-4 וכן תצהיר של סגן ראש המועצה האזורית אשכול.

העדים שתצהיריהם הוגשו, העידו בבית המשפט ונחקרו בחקירה נגדית אודות המפורט בתצהירי העדות הראשית. כמו כן, זומנה למתן עדות גב' זיוה שביט, מנהלת מתנ"ס רמת הנגב בתקופה הרלבנטית.

לאחר שבחנתי את הראיות ואת העדויות שהובאו בפניי ושקלתי טענות ב"כ הצדדים בסיכומים, החלטתי לקבל את התביעה נגד הנתבעת 3 ולדחות את התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2.

בין התובעת למתנ"ס רמת הנגב נחתם הסכם, ערב קיומו של האירוע, לפיו יחלקו הצדדים ברווחים ובהפסדים (ההסכם נושא תאריך יום 14.4.05, נספח ג' לכתב התביעה). מתנ"ס רמת הנגב קיים חלקו בהסכם. כמו כן, פעל לצורך תשלום חלקו של מתנ"ס ארנון בהסכם.

לא מצאתי כי מתקיימות הנסיבות המביאות לביטולו או לבטלותו של ההסכם, אשר לו ניתנה הסכמתם של התובעת ושל מתנ"ס רמת הנגב (בשמו ובשם מתנ"ס ארנון).

בשלב בו נכרת ההסכם, מצב הדברים לגבי מכירת הכרטיסים כבר היה ברור. בידי התובעת היתה האפשרות לעמוד על טענותיה נגד הנתבעים, לרבות לגבי המצגים שעל פי הנטען הובאו בפניה על ידי נציג מתנ"ס רמת הנגב (הנתבע 2). התובעת בחרה להגיע להסכם, אשר תואם את היקף הסיכון (כאשר באותו שלב כבר סביר היה להניח שיהיו הפסדים) ועל פיו ההפסדים יחולקו בין ארבעת הצדדים. בכך, התובעת ויתרה על טענותיה נגד הצדדים האחרים להסכם, ביחס לאירוע.

לנוכח חתימתה של התובעת על ההסכם ובהמשך לכך, קבלת הכספים ממתנ"ס רמת הנגב וממתנ"ס ארנון, התובעת מנועה מלטעון נגד גורמים אלו לגבי נזקים הנוגעים לאירוע.

התובעת הסכימה עם הצדדים האחרים, כי כל אחד מהם יישא בתשלום רבע מההפסד באירוע, ועל כן אינה יכולה כעת לדרוש מיתר הצדדים, אשר נשאו בחלקם וקיימו את ההסכם, לשלם גם את חלקה בהפסדים.

לפיכך דין התביעה נגד נתבעים 1 ו-2, להידחות.

לעניין התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4, הרי שעולה מן הראיות, כי נציג מועצת אשכול, היה שותף למצג שהובא בפני מנהל התובעת, לגבי השתתפותה של המועצה באירוע. כמו כן, נציג המועצה היה שותף למצגים שהוצגו בפני מנהל התובעת (בשלבים הראשונים) לפיהם האירוע עתיד לכלול מכירת כרטיסים בכמות נכבדה. כך, המועצה גם היתה שותפה לפרסומו של האירוע, במסגרת הפרסומים המשותפים שהופצו.

אכן, הגורם המרכזי אשר עמד בקשר עם מנהל התובעת היה הנתבע 2, נציג מתנ"ס רמת הנגב. גם גורם זה הבין, נוכח התנהלות נציג המועצה בעניין, כי המועצה משתתפת באירוע וכן תשתתף בחלוקת הרווחים או ההפסדים, ככל שיהיו. למעשה, התנהלות שלושת הגורמים המשתתפים באירוע (מתנ"ס שער הנגב, מתנ"ס ארנון ומועצת אשכול), היתה בשותפות, כך שהמצגים שנוצרו בפני התובעת, על ידי כל אחד מנציגי גורמים אלו, היו שלובים זה בזה. המחויבות ההדדית בין שלושת הגורמים המשתתפים, חיזקה את המצג המשותף שנוצר כלפי התובעת.

הסכמת מתנ"ס רמת הנגב להסכם שהתגבש בסמוך לאירוע, נעשתה גם היא על יסוד המצגים שבאו מכיוון מועצת אשכול, ומתוך ידיעה כי מועצת אשכול משתתפת באירוע ועל כן ממילא יהיה עליה לשאת, ביחד עם יתר הגורמים האחרים, בתוצאות הכלכליות שלו הנובעות מהמצגים שהוצגו בשלב הראשון. ידיעה משותפת זו של מתנ"ס רמת הנגב ושל התובעת היתה מבוססת על התנהלות כלל הגורמים המעורבים, לרבות מצד מועצת אשכול.

הנה כי כן, אף אם מועצת אשכול לא חתמה על ההסכם, הרי שהיא חייבת כלפי התובעת מכוח עילה נזיקית, על יסוד המצגים שהוצגו מטעמה בכל הנוגע לאירוע, להשתתפותה בו, להיקף המכירות (בשלבים הראשונים), כמו גם ביחס לחלוקת ההפסדים (בעת שהתברר כי עתידים להיות כאלו). אלמלא הנחות המוצא האמורות, עליהם הסתמכה התובעת (ונראה שגם מתנ"ס רמת הנגב), האירוע לא היה מתקיים.

ברור, כי ביטולו של האירוע היה מסב נזקים גדולים יותר, מאשר אלו שהתגבשו בפועל. הקטנת הנזקים היתה אינטרס משותף של כלל הצדדים הנוגעים בדבר, גם של מועצת אשכול, שכן כאמור, זו היתה שותפה לתכנונו, להערכות המוקדמות לגבי היקף מכירת הכרטיסים, גיבושו והוצאתו אל הפועל של האירוע.

יש מקום לחייב את מועצת אשכול בגין אותו נזק שנגרם לתובעת, ביחס למצב הדברים שבו היתה המועצה משתתפת בהפסדים. היינו, יש להעמיד התובעת באותו מצב שבו היתה, אלמלא המועצה פעלה בניגוד למצגים שהובאו מטעמה, החל מתחילת תכנונו של האירוע ועד למועד שבו היה ברור לכל המעורבים, כי בהעדר חלוקה של ההפסדים, האירוע יתבטל, דבר שיגרום לנזקים כבדים (יותר מאלו שהתרחשו בפעול) אשר אותם היה מקום לחלק בין הגורמים המעורבים (לרבות מועצת אשכול).

על כן, ביחס למועצת אשכול, הנזק אותו זכאית התובעת לקבל, אינו עומד על מכלול נזקיה של התובעת בגין האירוע, אלא בשיעור חלקה של המועצה. כך יוצא, כי חלוקת הנזק בין הגורמים השונים, תואמת את החלוקה אשר סוכמה במסגרת ההסכם, אשר רק לאחר קיומו של האירוע הסתבר, כי מועצת אשכול לא חתמה עליו.

על כן, מועצת אשכול חייבת לשלם לתובעת רבע מסך הנזק. אני מקבל את תחשיב התובעת לגבי ההפסד (לעניין היקף ההוצאות פחות היקף המכירות), אשר חלוקתו בין ארבעת הגורמים מעמידה הנזק אשר בו צריך לשאת כל צד, על סך של כ- 30,980 ₪. מסכום זה הסכימה התובעת להפחית סך של 2,340 ₪ ששולם על ידי מועצת אשכול לאחד הספקים, ועל כן על מועצת אשכול לשלם לתובעת סך של 28,640 ₪.

המועצה הבהירה, כי הנתבע 3 פעל בשמה ומטעמה, ותוך כדי תפקידו, ולפיכך לא מצאתי מקום לחייבו באופן אישי, ובפרט כאשר הוטל החיוב באופן ישיר על המועצה, כמפורט לעיל.

לסיכום:

התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2, נדחית. התובעת תישא בתשלום הוצאות נתבעים 1 ו-2 וכן בתשלום שכ"ט עו"ד של נתבעים אלו בסך של 5,900 ₪.

התביעה נגד נתבעת 3, מתקבלת (בחלקה). הנתבעת 3 תשלם לתובעת את הסך של 28,640 ₪, כמפורט בסעיף 24(א) לכתב התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל ממועד הגשת התביעה יום 12.7.10.

כמו כן, הנתבעת 3 תישא בתשלום הוצאות התובעת בהליך זה וכן בתשלום שכ"ט עו"ד של התובעת, בסך של 5,900 ₪.

ניתנה היום, י' אב תשע"ג, 17 יולי 2013, בהעדר הצדדים.