6 יולי 2014

1. עניינו העיקרי של תיק זה בשלילת פיצויי פיטורים מהתובע עקב טענת הנתבעת להפרת משמעת חמורה.

2. מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבעת העידו גב' גילה אלקובי, גב' רחל ברנס ומר אלישע בר-אשר.

3. להלן עובדות הרקע:

א. הנתבעת – איזוטופ בע"מ – הינה חברה פרטית אשר בבעלותה רשת מעבדות, לביצוע בדיקות התאמה לתקן בענפי הבניין והתשתית.

ב. התובע, מר דוד ססי, עבד בנתבעת החל מיום 3.2.98, כאחראי בדיקות קרקע בסניף רחובות.

ג. עבודתו של התובע בתקופת העבודה הרלוונטית נעשתה ברובה במעבדה המצויה בסניף (סעיף 5 לתצהיר מר בר-אשר, שלא נסתר).

ד. שכרו החודשי של התובע עמד על סך של 5,650 ₪, בצירוף דמי אש"ל (שהתובע טוען כי הינם "רכיב פיקטיבי" – סעיף 13 לתצהירו) בסך של 92 ₪. בנוסף לכך קיבל דמי נסיעות, וכן גמול שעות נוספות בשיעור 125% ו – 150%.

ה. דיווח שעות העבודה של התובע, החל משנת 2007 או בסמוך לכך, נעשה בשלוש דרכים: באמצעות הדפסת כרטיס נוכחות במקום העבודה; באמצעות טלפון נייד שקיבל מהנתבעת, אשר איפשר הקלדת קוד המדווח על תחילת יום העבודה וסיומו (וכן איכון מיקום); ובמקרים חריגים בהם לא בוצע דיווח באף אחת מהדרכים לעיל – באמצעות דיווח ידני, שאושר על ידי מנהל הסניף (עדות בר-אשר בעמ' 23 לפרוטוקול ועדות ברנס בעמ' 30).

לא הייתה מחלוקת כי מדי חודש "היו הנתונים מחב' הטלפון הסלולארי ומרישומי מכשיר הנוכחות (ולעיתים גם מתוך דיווחים ידניים של העובד) מרוכזים לתדפיס נוכחות אחד, על פיו חושבו שעות העבודה של התובע ובהתאם היה משולם שכרו" (סעיף 7 לתצהירה של גב' רחל ברנס, סמנכ"ל כספים וכוח אדם בנתבעת).

ו. לטענת הנתבעת, במהלך חודש יוני 2007, תוך כדי ביקורת שגרתית, התגלה כי התובע דיווח דיווחי שעות כוזבים (סעיפים 7-8 לתצהיר בר-אשר). לאור זאת, כך לטענת הנתבעת, הוזהר התובע ונדרש לדווח על שעות עבודתו באמצעות החתמת כרטיס הנוכחות בלבד, אך לא עשה כן והמשיך לדווח בשלוש הדרכים שפורטו לעיל.

התובע לא התייחס לטענה זו בתצהירו; בחקירתו הנגדית הכחיש כי מאן דהוא שוחח עימו בשנת 2007 על דיווחים כוזבים (עמ' 15 לפרוטוקול).

ז. מר אלישע בר-אשר, עוזר מנכ"ל הנתבעת (להלן: בר-אשר), הגיש מזכר שכתב ביום 3.6.07 למנכ"ל הנתבעת (נספח א' לתצהירו), בו נכתב כדלקמן:

"נושא: סאסי דוד (רחובות) דיווח נוכחות

מבדיקה שערכתי מתגלה תמונה מאוד לא נעימה בלשון המעטה. הבדיקה נערכה באופן מדגמי למספר ימים (10) בחודש שעבר...

• דיווח מהבית בשעה מאוד מוקדמת והגעה לעבודה בפועל בשעה 8.00 – 9.00.
• יציאות באמצע היום?
• ניתוק הפלאפון מה – GPS בתחילת היום (האם עבד באותו יום?)

הראיתי את הנתונים לבצלאל (מנהל הסניף – ס.ד.מ), דרשתי ממנו ומדוד סאסי להקפיד להדפיס כרטיס בסניף בלבד, לא ישולם לעובד עבור דיווח טלפוני!! מעבר לכך נא התייחסותך".

נציין כבר כעת כי על בסיס רישום זה ועדותו של בר-אשר – שוכנענו כי התובע קיבל התראה כבר בחודש יוני 2007 בהתייחס לדיווחי שעות כוזבים.

ח. במהלך חודש ספטמבר 2008 התגלו שוב, לפי הנטען, דיווחי שעות כוזבים אצל התובע; ביום 22.10.08 נערך לתובע שימוע בגין כך (להלן: השימוע הראשון), על ידי סמנכ"ל הנתבעת גב' גילה אלקובי (להלן: אלקובי) ובנוכחות בר-אשר. לטענת אלקובי ובר-אשר, התובע הודה במהלך השימוע במיוחס לו, ולאחר שהובהר כי "אם התנהלות זו תישנה, ינקטו נגדו צעדים חמורים ביותר" (סעיף 13 לתצהיר בר-אשר) - נתן הסכמתו לניכוי השכר שקיבל בגין השעות הכוזבות משכרו (סך של 4,016 ₪). לטענת התובע, אולץ להסכים לניכוי על מנת למנוע את פיטוריו, הגם שההאשמות שהוטחו בו היו האשמות סרק (סעיף 3 לתצהירו).

ט. אין חולק כי במהלך השימוע הראשון חתם התובע על מסמך כדלקמן (נספח ב' לתצהיר אלקובי; להלן: מסמך ההסכמה לניכוי):

"בהמשך לשימוע שנערך במשרדה של גילה אלקובי ובהמשך לנתונים שהוצגו בפני לפיהם הדפסת הנוכחות שלי בעבודה לא תאמה את המציאות, אני מאשר לקזז משכרי את השעות שבהם נעדרתי (מילה זו אינה ברורה – ס.ד.מ) בעבודה לחודשים יולי אוגוסט וספטמבר".

עוד לא הייתה מחלוקת כי במהלך הביקורת האמורה נמצאו עובדים נוספים שביצעו דיווחי שעות כוזבים בסניף רחובות, וכי חלקם פוטרו תוך שלילה מלאה של פיצויי הפיטורים (לפסק דין שדן במקרה כזה ואישר את שלילת פיצויי הפיטורים ראו את דמ"ש (ב"ש) 3205/08 שחר פינגלה – איזוטופ בע"מ, מיום 8.6.10). הנתבעת הבהירה כי התובע לא פוטר באותה עת, והוחלט ליתן לו הזדמנות נוספת, בהתחשב בין היתר בוותק שלו במקום העבודה.

י. ביום 6.4.10 נשלחה לתובע הזמנה לשימוע נוסף (נספח ג' לתצהיר גב' אלקובי; התובע אישר את קבלתה בעמ' 8 לפרוטוקול), בה נרשם כדלקמן:

"בהמשך לשימוע אשר נערך לך באוקטובר 2008 לפיו הודית כי דיווחת על שעות עבודה שלא בוצעו בפועל והתחייבת כי הדברים לא ישנו הנך מוזמן לשימוע נוסף וזאת בשל העובדה כי בביקורת שנערכה נמצא כי הינך ממשיך בדיווחים כוזבים.

השימוע יערך ביום 11.4.10 בשעה 10.00 במשרדי".

יא. ביום 11.4.10 נערך השימוע כמתוכנן, בנוכחות אלקובי, בר-אשר וכן ב"כ הנתבעת עו"ד דוד רבל (להלן: השימוע השני). במהלך השימוע השני עומת התובע עם ממצאי ביקורת שנערכה בהתייחס לחודשים ינואר ופברואר 2010, במהלכה נמצאו לגביו לפי הנטען דיווחי שעות כוזבים. התובע הכחיש במהלך השימוע את המיוחס לו, וטען כי נשלח למשימות שונות מחוץ לסניף הנתבעת. להלן חלקים מתמליל השימוע השני, כפי שהוקלט על ידי הנתבעת (נספח ד' לתצהיר אלקובי):

"ג. אלקובי: אתה הוזמנת לשימוע היום. קיבלת בשבוע שעבר בעצם את ההזמנה, ואנחנו גם כתבנו, לפחות באופן כללי, על מה מדובר. אני מקווה שגם הבנת את תוכן הזימון. הבנת באיזה עניין הגעת לפה?

ד. ססי: כן.

ג. אלקובי: ... לפני שנה בערך, בסוף 2008, ישבנו כאן בחדר הזה ועשינו לך שימוע, כאשר התוכן של השימוע היה למעשה דיווחי כזב, דיווחים שקריים של נוכחות בעבודה. אתה זוכר? מה אתה זוכר?

ד. ססי: שאמרתם שאני עשיתי, כאילו, ש... שעות שלא מגיעים לי... במהלך הדיון הזה שהתבקשתי לחתום על מסמך ש... את השעות... שאני מתחייב לא, לא, לא לחזור על זה שנית...

א. בר אשר: יש פה... כמה דוגמאות... למשל ב – 6.2 יצאת מהמעבדה בשעה תשע וחצי וחזרת באחת עשרה בערך, הגעת למעשה הביתה, לאזור של הבית שלך, שעה וחצי...

ד. ססי: הרי שולחים אותי, שולחים אותי לכל מיני משימות, לכל מיני דברים...

א. בר אשר: זה הבית שלך... זה הכתובת של הבית שלך...

ג. אלקובי: כששולחים אותך למשימות, אנחנו רואים את זה, אנחנו גם יודעים את זה. כשאתה יוצא מהמעבדה וזה לענייני עבודה, לא על זה אנחנו מדברים, כמובן...אנחנו מדברים גם על חיתוכים הביתה במהלך יום עבודה, וגם על דיווחי שקר, דיווחי כזב, בדיוק כמו שהיה בפעם הקודמת, כאשר אתה בבית ואתה מדווח שאתה כבר בעבודה, ורק שעה לאחר מכן... אתה בעצם בפועל מגיע לעבודה.

ד. ססי: אני יכול להגיד לך, אני לא, לא, לא עשיתי דיווחי שקר, הכל היה אמיתי, יש את המנהל, יש את המנהל סניף שהיה נוכח וראה מחתים והכל... לא גנבתי ולא שום דבר... איזה יום אחד בכניסה, אז יכול להיות שיש לי איזושהי סיבה, שאני, או שמישהו נתקע, הלכתי אליו הביתה, או שעשיתי הסעה, או משהו כזה. זה גם כן יכול להיות דברים כאלה...

ג. אלקובי: דיווחת על כניסה בשבע בבוקר לדוגמא, ואנחנו רואים שבפועל אתה הגעת רק בשמונה למעבדה. אלה המקרים. על זה השימוע.

ד. ססי: ויש גם מקרים שלא שאלו אותי מתי זה, לא שאלו אותי, לא באו אלי, לא כלום... יכול להיות שהמנהל שעתיים רשם ככה על דעת עצמו... אני לא בן אדם שקרן. אני 15 שנה פה באיזוטופ, נתתי את הנשמה שלי ואת הלב... השתדלתי באמת לעשות כמיטב יכולתי במסגרת העבודה, לבצע את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר... כל היציאות האלה זה דברים שנשלחתי לבצע את המשימות שהוטלו עלי... יש אנשים שהם יודעים שאני ישבתי כל היום בסניף... אולי שלחו אותי לאיזה משימה בבוקר, שיצאתי מהבית...".

יב. ביום 12.4.10 פוטר התובע, לאלתר. במכתב הפיטורים (נספח ב' לתצהירו) נכתב כדלקמן:

"בהמשך לשימוע שנערך לך ביום 11.4.10, הריני להודיעך כי הנהלת חברת איזוטופ החליטה לאור השימוע ולאור הראיות אשר הוצגו בפניך, וכן בהמשך ישיר לשימוע שנערך לך באוקטובר 2008, כי תפוטר לאלתר מעבודתך בחברה.

כפי שהוסבר לך בשימוע, בביקורת אשר נערכה לך, נמצא כי הנך מדווח דיווחי שעות כוזבים. שעות בהן אתה נמצא בביתך, הינך מדווח כאילו אתה נוכח בעבודה. בדרך זו אשר אתה נוהג בה, בצורה שיטתית, קיבלת סכומי כסף רבים שאינם מגיעים לך, וזאת ביודעין ובכוונת תחילה.

מאחר והדברים אינם חדשים, וכפי שזכור לך, כבר באוקטובר 2008 הודית במעשים דומים והסכמת כי ינוכו לך משכרך שווה ערך השעות אשר דיווחת בכזב, וכן התחייבת כי דברים אלו לא ישנו וכי תקפיד על דיווחי אמת. על אף האמור לעיל, הסתבר כי המשכת לדווח שעות כוזבות עד עצם היום הזה.

על אף כי הוצגו בפניך ראיות ברורות המוכיחות כי הנך ממשיך בסורך, הרי שבחרת להכחיש את הדברים, ולכן אמירותיך כבר אינם אמינות עלינו. אנו רואים בהתנהגותך עבירת משמעת חמורה, הפרה יסודית של הסכם העסקתך, והתנהגות על גבול הפלילי. משכך, לא נותר לנו אלא לסיים מיידית את העסקתך בחברת איזוטופ. כמו כן, אנו רואים בהתנהגות זו נסיבות אשר שוללות את זכאותך לפיצויי פיטורין וכן דמי חלף הודעה מוקדמת.

חברת איזוטופ שומרת לעצמה את הזכות לתבוע ממך את הכספים אשר קיבלת שלא כדין".

יג. כאמור במכתב הפיטורים, לתובע לא שולמו פיצויי פיטורים או חלף הודעה מוקדמת, ואף לא שוחרר לזכותו רכיב התגמולים בפוליסת ביטוח המנהלים. התובע קיבל את שכר עבודתו עד יום עבודתו האחרון, אך לא קיבל גמול שעות נוספות בגין חודש מרץ 2010. התובע דורש בתביעתו פיצויי פיטורים וכן פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, גמול שעות נוספות בגין חודש מרץ 2010, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך שווה ערך ל – 24 חודשי שכר, צו בדבר שחרור כספי התגמולים בחברת הביטוח וכן פיצוי בגין הוצאת דיבה בסך של 50,000 ₪.

הראיות שהובאו בפנינו

4. התובע הכחיש בתצהירו כי דיווח "דיווחים כוזבים" על שעות עבודתו (סעיף 20), וטען כי "מאז "השימוע" הראשון החתמת הכרטיס הייתה ידנית וכאשר לא ניתן היה להחתים נעשתה ע"י דיווח בע"פ, כל דיווחי נעשו כדין ותאמו את שעות עבודתי" (סעיף 21). לדבריו, אולץ לחתום על מסמך ההסכמה לניכוי שכן הובהר לו שיפוטר אם לא יעשה כן (סעיף 3 לתצהירו); לטענתו, "חתמתי על זה אך המלל הוכתב לי ע"י הגב' אלקובי מילה במילה. ביקשתי ממנה לפני המכתב לצאת להתייעץ והיא סירבה... אמרתי לה שאני בלחץ ורוצה לצאת והיא לא הסכימה" (עמ' 18 לפרוטוקול).

בחקירתו הוסיף התובע כי מנהל סניף רחובות דאז, מר בצלאל כהן (להלן: כהן), נכח בשימוע הראשון ו"הכל היה בידיעתו... הוא היה אותו מנהל סניף שידע מה בדיוק אני עושה" (עמ' 15).

5. לאור טענתו של התובע – שהועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית – לפיה כל שעשה היה בידיעתו של כהן, נשאל במפורש אם כהן "אמר לך לדווח שהתחלת לעבוד בשעה 7.00 גם כאשר התחלת לעבוד בשעה 8.00". על כך השיב התובע במילים הבאות:

"כן, כי כשאני עבדתי מולו, אמרתי לו לגבי העלאת שכר ותוספות הוא אמר שהוא לא יכול לעזור לי בדברים האלה אבל כן יכול לתת לי שעות נוספות. הוא מילא את השעות ולא אני, ברגע שיש ימים שאין לגביהם דיווחים אלקטרוניים או ידניים זה מגיע למנהל הסניף והוא ממלא וחותם על זה ומעביר הלאה. לפעמים הוא ממלא על דעת עצמו. לפעמים הוא לא שואל אלא ממלא ישר שהתחלתי בשעה 7.00 כי אלו השעות שאני אמור להתחיל. לפעמים הוא נותן לך את זה כעוד חצי שעה מתנה כי הוא לא יכול להוסיף לי במשכורת. באותה תקופה טיפלתי ברכבים של הסניף ואם רכב לא התניע בבוקר היו מתקשרים אלי והייתי צריך לטפל בזה מהבית בטלפונים ולהזמין גרר וכו'..." (עמ' 15-16).

6. התובע התבקש לחדד האם כהן אמר לו לטענתו "שהוא לא יכול לתגמל אותך במשכורת ולכן תשב בבית ותקבל שכר על שעות שאתה לא עובד", והשיב – "גם זה, וגם הוא אמר לי שברגע שאני נמצא בבית ומתחיל לקבל טלפונים אני למעשה עובד" (עמ' 16); עם זאת, בהמשך חקירתו אישר כי טיפולו הנטען בנושא כלי הרכב של עובדי הסניף נעשה "בדרך שלי למקום העבודה" (עמ' 17) ולא בעודו בביתו. כאשר נשאל מדוע, אם כך, דיווח על עבודה בשעות בהן שהה בביתו, השיב – "אני לא רשמתי את הדיווחים האלה אלא מנהל הסניף... הוא ידע בדיוק מה עשיתי לו כי עשיתי לו דברים מעבר – דברים אישיים כמו לחפש אוטו לאשתו, לדאוג להכניס את האוטו של אשתו למוסך, לנקות לו את האוטו ועוד. זו הייתה הדרך שלו גם לפצות אותי וגם להכיר תודה לפועלי" (שם). כאשר נשאל מדוע, אם כך, לא טען זאת מלכתחילה אלא הכחיש כי דיווח דיווחי כזב, השיב כי "כל מה שעשיתי זה היה ידוע למנהלים" (שם).

7. התובע נשאל האם לא הבין מהשימוע הראשון, שנערך עם אלקובי (שאין חולק כי הינה ממונה על כהן), כי דיווחי הכזב אינם מקובלים על הנתבעת, והשיב כי "בשיחה בצלאל אמר לה ולי שאני עושה עבודה מאוד טובה, הוא אמר שאישר לי את השעות" (עמ' 18). כאשר נשאל מדוע המשיך לדווח דיווחים ידניים גם לאחר השימוע הראשון על אף שנדרש שלא לעשות כן, השיב כי היו מצבים בודדים שהצדיקו זאת דוגמת הפסקות חשמל, אי תקינות של שעון הנוכחות או ימים בהם התבקש להתחיל את יום העבודה מחוץ לסניף.

עוד נשאל אם הגיע להסדר בדבר אישור שעות כוזבות גם מול מנהל הסניף שהחליף את כהן, מר שרון ישראלי (להלן: ישראלי), והשיב כי ישראלי מונה כמנהל הסניף כשלושה - ארבעה חודשים טרם השימוע השני, ובתקופתו "הייתי מחתים את כרטיס הנוכחות בלבד... היו מקרים בודדים שהיה שולח אותי ואז הייתי מדווח לשרון ישראלי טלפונית והוא רשם את זה ידנית" (עמ' 20).

8. התובע טען בתצהירו כי לא הוזמן כדין לשימוע השני - אך בחקירתו אישר כי קיבל את ההזמנה לשימוע שצוטטה לעיל, ובמועד הנקוב על גביה (6.4.10). עוד טען כי לא נמסרו לו המסמכים הרלוונטיים על מנת שיוכל להכין עצמו לטענות נגדו; כי לא ניתנה לו אפשרות להיות מיוצג על ידי עו"ד; ואף לא נמסר לו פרוטוקול השימוע (סעיף 4 לתצהירו). עוד הדגיש בתצהירו כי הוזמן לשימוע "בהיותי בתקופת מחלה עקב תאונת עבודה שארעה לי ביום 7.4.10 ואשר הנתבעת קיבלה דיווח עליה" (סעיף 5 לתצהירו) – אך בחקירתו אישר כי את ההזמנה לשימוע קיבל ביום 6.4.10 בעוד שתאונת העבודה הנטענת אירעה יום לאחר מכן.

9. כראיה לתאונת העבודה הגיש התובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע עבודה, נושאת תאריך 4.5.10, בה נרשם כי "לדבריו הרים משא כבד והחלו כאבי גב" (נספח א' לתצהירו) וכי לא היה מסוגל לעבוד עקב כך החל מיום 7.4.10 ועד ליום 25.5.10 (להלן: אישור אי הכושר). עוד הגיש את אישור המוסד לביטוח לאומי, מיום 11.7.10, בדבר הכרה בתאונת עבודה מיום 7.4.10 (נספח א'1).

10. בחקירתו הנגדית הוסיף התובע כי דיווח על התאונה למנהל הסניף ישראלי מייד לאחר שאירעה, ואף הציג בפניו אישור מחלה. תחילה טען כי נתן לו את אישור המחלה שצורף לתצהירה של גב' אלקובי (ויפורט להלן), אך לאחר שהוסבה תשומת לבו כי אישור המחלה האמור הוצא רטרואקטיבית ביום 22.4.10 – טען כי "יש מסמך של בי"ח שהייתי בביה"ח ועשו לי בדיקות והוא קיבל את המסמך הזה שיש שם את ימי חופשת המחלה שהרופא קבע" (עמ' 9). כאשר נשאל מדוע לא הגיש את המסמך הנטען, השיב כי "אמציא אותו, אין לי אותו כאן" (עמ' 10; אך כל מסמך לא הומצא). כאשר התבקש להסביר את הפער בין ימי אי הכושר המצוינים באישור שהוגש על ידו (החל מיום 7.4.10) לבין ימי המחלה שניתנו לו (וגם זאת רטרואקטיבית, החל מיום 9.4.10), השיב כי "יש מסמך של ביה"ח קפלן שבו מצוין המועד של תאונת העבודה, שרון ישראלי קיבל את המסמך הזה..." (עמ' 10).

11. התובע אישר כי עבד כרגיל ביום 7.4.10 (לרבות לאחר התאונה הנטענת ועד סוף יום העבודה), ביום 11.4.10 (במהלכו חזר לעבודתו לאחר השימוע) וביום 12.4.10, אך לדבריו מנהל הסניף ישראלי ידע שהוא "בחופשת מחלה" ו"הפעיל עלי לחץ שאבוא למרות שידע" (עמ' 12). כאשר נשאל מדוע לא ציין בתצהירו כי נדרש לעבוד בתקופת מחלה/אי כושר, השיב כי "הוא ביקש ממני לבוא לשימוע. אחרי השימוע הוא ביקש ממני להמשיך, הוא אמר לי לחכות בסניף עד שנקבל את ההחלטה של השימוע. אמר לי לא לעשות שום דבר ולשבת בסניף" (שם).

התובע התבקש להסביר מדוע לא אמר דבר במהלך השימוע על תאונת עבודה או על כך שהינו בתקופת אי כושר, והשיב – "אמרתי את זה למנהל הסניף, מבחינתי הוא שזה שצריך לבוא ולעדכן אותכם" (עמ' 13). כאשר נשאל מדוע לא ביקש לדחות את השימוע לאור מצבו הרפואי, השיב – "דיברתי על זה עם מנהל הסניף שרון ישראלי והוא שכנע אותי שכדאי לי לבוא, כי המצב עדין ועל מנת שלא יחמיר, הם נעולים לפטר אותך" (שם).

12. התובע טען עוד בתצהירו (אך לא בכתב התביעה) כי פוטר על רקע סכסוכים פנימיים בנתבעת, וצירף כראיה לכך מזכרים של מנכ"ל החברה מיום 10.3.10 (שלא מוענו אליו אלא למנהל הסניף ישראלי), במסגרתם נדרש ישראלי לצמצם לאפס את השעות הנוספות המבוצעות על ידי התובע וכן להפסיק את הפעלתו בתחום השיווק (נספח ה' לתצהירו). עם זאת, איש מעדי הנתבעת לא נשאל בקשר לכך במהלך החקירה הנגדית והתובע לא חזר על טענה זו בסיכומיו; ב"כ הנתבעת אף הבהיר בתחילת דיון ההוכחות כי מדובר בהרחבת חזית שהוא מתנגד לה (עמ' 7 לפרוטוקול).

במאמר מוסגר יצוין כי התובע אישר בחקירתו כי ישראלי מועסק כיום בחברה מתחרה לנתבעת, בה מועסק גם הוא עצמו (עמ' 8 לפרוטוקול).

13. בר-אשר העיד כי הוא שערך את שלוש הביקורות במהלכן נמצאו דיווחים כוזבים אצל התובע. ביחס לביקורת שבוצעה במהלך חודש ספטמבר 2008 העיד כי התייחסה לחודשים יולי – ספטמבר 2008, וכי התגלו במהלכה דיווחי שעות כוזבים שביצע התובע, לרבות שעות בהן הדפיס את שעת ההגעה באמצעות הטלפון הנייד בזמן ששהה עדיין בביתו; שעות בהן עזב את המעבדה לצורך סידורים אישיים שונים בלא דיווח על הפסקה; ושעות בהן יצא מוקדם ממקום העבודה אך הדפיס שעת עזיבה מאוחרת יותר כשהוא מחוץ למעבדה (תדפיסי הטלפון הסלולארי, דו"חות הנוכחות של התובע ותרשומת בכתב ידו של בר-אשר בקשר לכך צורפו לתצהירו כנספחים ב' – ד').

בר-אשר הוסיף כי בתחילת חודש אפריל 2010 ערך ביקורת נוספת, והסתבר כי התובע ממשיך בדיווחי הכזב. בר-אשר צירף את תדפיסי הטלפון הסלולארי של התובע ודו"חות הנוכחות שלו מהחודשים ינואר ופברואר 2010, מהם עולה כי בתאריכים 3, 4 ו – 8 לינואר וכן 26 לפברואר דיווח התובע על שעת עבודה מוקדמת מהשעה בה הגיע בפועל לעבודה (בהפרשים של עד שעה), ואילו בתאריכים 25 לינואר וכן 2, 3, 13 ו – 21 לפברואר עזב את המעבדה לשעה בערך במהלך יום העבודה (נספחים ה' ו – ו' לתצהירו).

14. בר-אשר אישר כי מנהל הסניף אמור היה לאשר בחתימתו את הדיווחים הידניים של התובע; כי דרך כלל אכן עשה זאת; כי מנהל הסניף יכול היה לבדוק את מהימנות הדיווחים טרם אישורו לכך; וכי מספר המקרים בהם נעשה דיווח ידני הינו דרך כלל מצומצם. כאשר נשאל מדוע לא הגיש את הדיווחים המאושרים, השיב כי אינו יודע אם נשמרו (אם כי הוא מעריך שכן – עמ' 27) ולא התבקש להגישם (עמ' 23). כאשר התבקש להסביר מדוע מלינים כלפי התובע על דיווחים כוזבים כאשר הדיווחים הידניים אושרו על ידי מנהל הסניף, השיב כי אינו יכול לדעת אם כל הדיווחים אושרו (עמ' 28) וכי "אולי התובע שכח להדפיס ולא השאיר ברירה, הסביר למנהל והמנהל אמר בסדר ורשם" (עמ' 26).

בר-אשר התבקש עוד בחקירתו להתייחס לשימוע הראשון, ואישר כי לא הוגש זימון בכתב לאותו שימוע ולא הוגש פרוטוקול שלו; עם זאת, עמד על כך שהתובע לא ביקש לצאת ולהתייעץ טרם חתימתו על מסמך ההסכמה לניכוי, ואינו זוכר אם המסמך הוכתב על ידי אלקובי (עמ' 27).

15. אלקובי העידה כי במהלך השימוע השני לא היו לתובע תשובות מספקות לממצאי הביקורת, ו"נוכח הממצאים הברורים ידעתי כי הוא משקר" (סעיף 16 לתצהירה). בנוסף, לקחה בחשבון כי "מדובר בהתנהלות עבריינית שיטתית – הוצאת כספים ממעביד במרמה ובאמצעות דיווחי כזב – אשר לא פסקה חרף התראות חוזרות ונשנות" (סעיף 17). לאור זאת, וכאשר התובע לא אמר דבר במהלך השימוע או בסמוך לו על תאונת עבודה או על כך שהינו שוהה בתקופת אי כושר – החליטה לפטר את התובע, תוך משלוח מכתב הפיטורים לידיו בלבד בתוך מעטפה סגורה.

16. אלקובי הדגישה כי רק ביום 22.4.10 קיבלה הנתבעת אישור מחלה ראשון מהתובע, חתום על ידי רופאת משפחה מאותו יום, ביחס לתקופה 9.4.10 – 5.5.10 בגין "כאב גב תחתון" (נספח ו' לתצהירה), שאינו תעודת אי כושר לנפגע בעבודה ואף לא מתיישב עם תעודת אי הכושר שהומצאה בדיעבד. עוד הדגישה כי התובע כלל לא נעדר בימים אלו אלא עבד כרגיל בימים 11.4.10 ו - 12.4.10 (דו"ח הנוכחות צורף כנספח ז' לתצהירה), וממילא הנתבעת לא ידעה כי שהה באי כושר כביכול בפרק הזמן בו פוטר.

בחקירתה נשאלה אם ביררה עם מנהל הסניף אם ידע על פגיעתו של התובע, והשיבה כי "לא נדרשתי לברר מכיוון שהנושא הזה לא עלה בשום שלב בשימוע ולא היה לי שמץ של מושג שהתובע נמצא בחופשת מחלה. את האישור קיבלנו בדיעבד" (עמ' 32).

17. בחקירתה נשאלה עוד אלקובי על השימוע הראשון, ואישרה כי לא נערך במהלכו פרוטוקול; לדבריה, "לא ראינו סיבה להעלות את הדברים על הכתב כי הסתפקנו למעשה בנזיפה ובכך שהעובד הסכים שהסכום יקוזז משכרו והתחייב שהדברים לא יחזרו על עצמם" (עמ' 31). בנוסף הכחישה כי התובע ביקש להתייעץ טרם חתימתו על מסמך ההסכמה לניכוי, ולדבריה "אילו היה מבקש – ודאי שהייתי נענית לבקשה" (שם). עוד נשאלה מדוע כהן, שעדיין מועסק בנתבעת, לא הוזמן למסור עדות, והשיבה כי "הוא לא נכח בשימוע הראשון ובוודאי שלא בשימוע השני... את השימועים אני ערכתי. הנתונים הם נתוני אמת מתוך תוכנה שלא קשורה לבצלאל כלל ועיקר. השימוע שערכתי בתקופתו של בצלאל לא התבסס על שום דבר שהיה קשור לבצלאל או שבצלאל אמר ולכן לא הבאנו תצהיר שלו" (עמ' 32). מאותן סיבות לא הוזמן ישראלי להעיד, מה גם שאינו מועסק בנתבעת מזה מספר שנים.

אלקובי נשאלה עוד על טענתו של התובע כי כהן היה מודע לדיווחיו וראה בכך דרך להעלאת שכרו, והשיבה כי "... אין למנהל הסניף שום אינטרס לסכם עם עובד לשלם לו מעין תוספת שכר ולפברק שעות עבור עובד, זו טענה הזויה" (עמ' 32).

הכרעה

18. אין חולק כי התובע פוטר, ולכן הנטל הינו על הנתבעת להוכיח כי פוטר בשל הפרת משמעת חמורה (סעיף 53 לתקנון העבודה שנחתם בין התאחדות התעשיינים להסתדרות הכללית, ומהווה את ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים), וכי קיימת הצדקה לשלילת פיצויי הפיטורים וחלף ההודעה המוקדמת בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 וסעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001.

19. לאחר שקילת הראיות שהוצגו בפנינו וטענות הצדדים, שוכנענו כי הנתבעת עמדה בנטל, להוכיח כי התובע ביצע הפרת משמעת חמורה שבאה לידי ביטוי בדיווחים כוזבים על שעות עבודה, תוך קבלת שכר וגמול שעות נוספות שאינו מגיע לו. להלן הנימוקים להכרעתנו זו:

א. ראשית נציין באופן כללי, כי עדותו של התובע הייתה מגמתית ובלתי עקבית (והדברים עולים מפירוט גרסאותיו לעיל), ולא אפשרה להקנות לה אמון ממשי. מאידך, עדויותיהם של שלושת עדי הנתבעת לא נסתרו כלל, ועדותם הותירה רושם ענייני ומהימן.

ב. בר-אשר העיד, ולא נסתר, כי מצא פערים בין שעת תחילת עבודתו של התובע בפועל בהתאם לאיכון החברה הסלולארית, לבין דיווחיו הידניים על שעות תחילת עבודתו. כך, וכדוגמא, ביום 3.1.10 דיווח התובע כי החל עבודתו בשעה 7:10 (ולאור זאת קיבל גמול שעות נוספות בגין עבודתו באותו יום), אך לפי דו"ח הטלפון הסלולארי הגיע לעבודה אותו יום רק בשעה 8:05, וטרם לכן שהה בביתו. גם למחרת, יום 4.1.10, דיווח התובע כי החל עבודתו בשעה 7:15 (ולאור זאת קיבל גמול שעות נוספות בגין עבודתו באותו יום), אך לפי דו"ח הטלפון הסלולארי הגיע למקום העבודה בשעה 8:04 וטרם לכן שהה בביתו. בר-אשר צירף, להוכחת טענותיו, את דו"חות הנוכחות של התובע (המלמדים כי במועדים הרלוונטיים בוצע דיווח ידני על שעות תחילת העבודה), וכן את דו"חות חברת הסלולאר המפרטים את מיקומו של התובע.

ג. התובע טען כי הנתבעת הסתפקה בהגשת דו"חות הנוכחות המרוכזים (שכללו ריכוז של דיווחי השעות בכל חודש העבודה כפי שהגיעו מהדיווחים הידניים, משעון הנוכחות ובאמצעות הטלפון הסלולארי), ולא הגישה את הדו"חות הידניים, מהם הוזנו שעות העבודה מושא ימי הביקורת. לטענתו, ככל שהיו מוגשים הדו"חות הידניים – ניתן היה לראות כי לא הוא שביצע את הדיווח הידני על שעת תחילת עבודתו במועדים הנטענים, אלא מנהל הסניף. טענה זו אינה מועילה לתובע, שכן גם אם מנהל הסניף הוא שרשם בכתב ידו את שעת תחילת העבודה – עשה כן על סמך דיווח שהעביר לו התובע; ובלשונו של התובע – "היו מקרים בודדים שהיה שולח אותי ואז הייתי מדווח לשרון ישראלי טלפונית והוא רשם את זה ידנית" (עמ' 20). עוד נציין כי הטענה בדבר ביצוע הדיווחים הידניים על ידי מנהל הסניף כלל לא צוינה בכתב התביעה או בתצהירו של התובע, והדבר מלמד כי התובע עצמו לא ראה בכך הסבר מספק. התובע אף לא ביקש את הדיווחים הידניים במסגרת גילוי המסמכים, ככל שאכן סבר שיש באפשרותם לסייע לו.

ד. בר-אשר העיד בנוסף, ולא נסתר, כי מצא פרקי זמן במהלך יום העבודה במהלכם עזב התובע את מקום העבודה והלך לביתו, מבלי לדווח על הפסקה וכאשר קיבל בגין שעות אלו שכר מלא (ואף גמול שעות נוספות בגין המשכו של אותו יום עבודה). כך, ולמשל ביום 25.1.10 החתים התובע כרטיס בשעה 7:23 ובצאתו בשעה 18:21, וכתוצאה מכך קיבל גמול שעות נוספות בגין למעלה משלוש שעות. עם זאת, דיווחי חברת הסלולאר מלמדים כי התובע עזב את מקום העבודה בשעות הצהריים והלך לביתו, בלא לדווח על הפסקה ובלא לנכות זמן זה מזמן העבודה בגינו קיבל שכר.

ה. התובע לא התייחס כלל, בתצהירו או בסיכומיו, למסמכים שצורפו לתצהירו של בר-אשר ומעידים על הדיווחים הכוזבים (הן לגבי שעת תחילת העבודה והן להפסקות במהלכה), ולא ניסה ליתן להם פרשנות שונה מזו שעולה על פני הדברים. ביחס לשעות תחילת העבודה ניסה התובע לטעון כי ביצע עבודה בביתו בשעות הבוקר (סיוע לעובדי הנתבעת שרכבם נתקע, על ידי יצירת קשר טלפוני עם חברת הגרר), אך בהמשך עדותו אישר כי את הסיוע נתן בדרכו למקום העבודה ולא מביתו, כך שממילא - וגם אם היינו מניחים כי הסיוע האמור (שאינו חלק ממסגרת תפקידו של התובע) יכול להיחשב כזמן עבודה - אין בו משום הסבר לשעות שדווחו כשעות עבודה ובמהלכן שהה התובע בביתו. ביחס להפסקות במהלך יום העבודה לא סיפק התובע כל הסבר שהוא, מלבד טענה כוללנית במהלך השימוע כי לעיתים נשלח למשימות במהלך יום העבודה. כאשר הוסבר לו כי מדובר בשעות בהן יצא במהלך יום העבודה לביתו ולא למשימה במסגרת העבודה – לא הייתה לו תשובה כלשהי, והוא לא ניסה לטעון (למשל) כי רשאי היה לצאת או כי קיבל לכך אישור ממנהל הסניף.

ו. לאמור לעיל יש להוסיף כי הסבריו של התובע - מעבר לכך שהיו כוללניים ולא הוכחו כלל - סתרו זה את זה, בלא שהתובע סיפק הסבר כלשהו לשינויי הגרסאות. כך, בשימוע הראשון בשנת 2008 הודה התובע בביצוע דיווחים כוזבים, ואף אישר לנכות את השעות הכוזבות משכרו - ואנו נותנים בקשר לכך אמון מלא בעדויותיהם של אלקובי ובר-אשר. בשימוע השני בשנת 2010 טען התובע באופן סתמי כי נשלח למשימות על ידי מנהליו וכי ייתכן כי המנהל הוא שרשם את הדיווחים על דעת עצמו. בתצהיר עדותו הראשית, במסגרתו אמור היה לפרט את מלוא טענותיו העובדתיות, הכחיש התובע באופן לקוני כל דיווח כוזב ולא טרח לספק הסבר כלשהו, כאשר עמימות מכוונת זו פוגעת באופן ממשי במהימנותו. בחקירתו הנגדית טען, כאמור, למענה טלפוני לעובדים שנתקלו בבעיה עם רכבם ויצירת קשר עם הגרר על מנת לעזור להם, אך בהמשך הודה כי ביצע זאת בדרכו מהבית למקום העבודה ולא מביתו.

רק לאחר שהובהר לתובע שאין בכך משום הסבר מדוע דיווח על שעות עבודה במהלכן שהה בבית - טען במפתיע כי אכן בוצעו בגינו דיווחים כוזבים, אך זאת ביודעין ועל ידי מנהל הסניף הקודם (כהן), כדרך להעלות את שכרו ולפצותו על עבודות פרטיות שביצע עבורו. התובע הודה לפיכך כי בוצעו בגינו דיווחים כוזבים, אשר על בסיסם קיבל שכר.

ז. בסיכומיו של התובע מתבסס הוא על טענה עיקרית שלא מצאה ביטוי בכתב התביעה או בתצהירו, ולפיה מנהל הסניף הקודם הוא שדיווח כאמור על שעות עבודה שלא ביצע. טענה זו אינה מקובלת עלינו, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, וכאמור לעיל, הטענה עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של התובע, באופן מפתיע וללא תימוכין כלשהם; שנית, התובע לא הזמין את כהן למתן עדות, ואף לא הזכיר את שמו בכתב התביעה או בתצהירו באופן שהצדיק את זימונו מצד הנתבעת; שלישית, טענה זו בדבר דיווחים כוזבים ביודעין הופנתה כלפי כהן בלבד, בעוד שהביקורת בגינה פוטר התובע (החודשים ינואר ופברואר 2010) נערכה בתקופת כהונתו של ישראלי, כך שממילא אין רלוונטיות להאשמותיו של התובע כלפי כהן, שכאמור לא הוכחו כלל. רביעית, גם אם היינו מניחים כי מנהל הסניף היה שותף לדיווחיו הכוזבים של התובע (וכאמור הדבר לא הוכח) ואף יזם אותם - אין בכך כדי להפחית מחומרת התנהלותו של התובע עצמו.

ח. התובע טען בסיכומיו לאי זימונם לעדות של מנהלי הסניף כהן וישראלי, אך בהתחשב בכך שטענותיו בקשר אליהם הועלו לראשונה בחקירתו הנגדית - לא מצאנו לנכון לייחס לחובת הנתבעת את אי זימונם. עוד טען התובע כי כל דיווח ידני אושר על ידי מנהל הסניף, אך גם אם מנהלי הסניף לא בדקו כנדרש את דיווחיו הידניים – אין בכך כדי להכשיר את עצם הדיווח הכוזב מצד התובע עצמו, ביודעין ותוך קבלת שכר וגמול שעות נוספות בגין שעות במהלכן לא ביצע עבודה בפועל.

ט. נוכח כל האמור לעיל, הנתבעת עמדה בנטל להוכיח כי התובע ביצע דיווחי כזב וקיבל שכר שאינו מגיע לו. עם זאת, הנתבעת לא הוכיחה את ההיקף המדויק בו בוצע הדבר, והסתפקה בהבאת דוגמאות אקראיות מהחודשים ינואר ופברואר 2010, המלמדות כי הדבר לא נעשה מדי יום אך בהיקף לא מבוטל.

19. בהתחשב בקביעות העובדתיות לעיל, יש לקבוע אם מוצדק היה לשלול מהתובע את פיצויי הפיטורים וחלף ההודעה המוקדמת במלואם. בהתאם לפסיקה, על בית הדין לשקול בהקשר זה את כלל נסיבות המקרה ולשקללן, תוך שהינו לוקח בחשבון את "תכליתה של הזכות לפיצויי פיטורים מחד, והתכלית שבשלילתם מאידך" (עב' (ת"א) 7697/02 תמר מייזר (בבליוביץ) – צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, מיום 23.11.05; פסק הדין אושר על ידי בית הדין הארצי – ע"ע 60/06 מיום 30.10.06).

במסגרת זו יש לבחון את חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; משך הזמן ומספר הפעמים בהם בוצעו; חומרת הנזק שנגרם למעסיק; ההקשר התעשייתי; ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים; משך תקופת העבודה; טיב היחסים בין הצדדים במהלך תקופת העבודה שקדמה להפרת המשמעת; מידת האמון ששררה בין הצדדים; מעמדו של העובד ותפקידו; תרומתו של העובד למקום העבודה; ונסיבותיו האישיות, כל זאת תוך הבאה בחשבון כי גם הפיטורים כשלעצמם הינם עונש חמור (ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה – בן ציון קליין, מיום 2.7.01; ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ – אלכסנדר צ'רניאקוב, מיום 31.5.07; ע"ע 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ – אלכסנדר פסחוביץ, מיום 17.12.09).

20. לאחר שקילת כלל הנסיבות, שוכנענו כי במקרה שלפנינו קיימת הצדקה לשלילה של 75% מפיצויי הפיטורים וחלף ההודעה המוקדמת. קביעה זו לוקחת בחשבון מחד את שנות עבודתו הרבות של התובע ועצם הענישה בפיטוריו לאלתר, ומאידך את החומרה הרבה שיש לייחס להפרת האמון מצד התובע, דווקא בהתחשב בוותקו במקום העבודה ובאמון שרחשו לו, בהעברת דיווחים כוזבים באופן שיטתי, תוך נטילת שכר שלא הגיע לו ועל אף שהוזהר פעמיים (הן בשנת 2007 והן בשנת 2008) שהנתבעת רואה בחומרה את התנהגותו.

התובע לא הוכיח כי רכיב האש"ל הינו רכיב פיקטיבי ולכן שכרו הקובע הינו 5,650 ₪. פיצויי הפיטורים החלקיים המגיעים לתובע הינם לפיכך בסך של 17,220 ₪, וחלף ההודעה המוקדמת – בסך של 1,412 ₪. לא מצאנו הצדקה לפיצויי הלנה, באשר עצם הזכאות הייתה במחלוקת ממשית.

21. התובע טען עוד לפגמים בהליכי השימוע שנערכו לו, הן בשנת 2008 והן בשנת 2010. ביחס לשימוע הראשון כבר קבענו לעיל כי אנו נותנים אמון בעדויותיהם של אלקובי ובר-אשר, לפיהן התובע הודה בביצוע דיווחים כוזבים ונתן הסכמה מפורשת לניכוי השעות הכוזבות משכרו; על אף שקיימת בעייתיות בכך שמסמך ההסכמה לניכוי אינו מכומת – שוכנענו כי די בו, בנסיבות העניין, כדי לקיים אחר הוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"א – 1951, ולא בכדי המשיך התובע לעבוד משך חודשים ארוכים לאחר מכן מבלי שהעלה טענות כלשהן בקשר לכך (לרבות במהלך השימוע השני, אשר בתחילתו הופנה לשימוע הראשון ואישר את שאירע בו). גם את דרישתו להחזר הניכוי במסגרת ההליך שלפנינו – העלה התובע באופן לקוני בלבד, ואף בלא לצרף את תלושי השכר במסגרתם בוצע הניכוי.

22. אשר לשימוע השני – שקדם לפיטוריו של התובע – לא הייתה מחלוקת כי התובע קיבל הזמנה בכתב לשימוע; הזמנה זו פירטה, גם אם באופן כללי, את המיוחס לו; הזמנה זו נמסרה לו חמישה ימים טרם המועד בו התקיים השימוע; התובע לא ביקש חומר נוסף כלשהו טרם השימוע או דחייה של מועד השימוע; ואף לא ביקש להתייצב בליווי עורך-דין. במהלך השימוע נמסר לתובע פירוט של המיוחס לו ואף הוצגו בפניו דוגמאות ספציפיות עם הדו"חות המלמדים על כך, וניתנה לתובע הזדמנות להתייחס לדוגמאות אלו – מבלי שביקש זמן נוסף לצורך כך. התובע אמנם לא קיבל פרוטוקול של השימוע, אך גם לא ביקש פרוטוקול כאמור, ובמסגרת ההליך נמסר לו תמליל של שיחת השימוע בכללותה.

בהתחשב בכל זאת, לא מצאנו כי נפלו פגמים כלשהם בהליך השימוע. נהפוך הוא – התרשמנו כי מנהלי הנתבעת הגיעו אליו בלב פתוח ונפש חפצה, לשמוע את הסבריו של התובע לדיווחים הכוזבים שהתגלו – אך אלו לא ניתנו.

23. התובע שם דגש, בכתב התביעה ובסיכומיו, על כך שהוזמן לשימוע בזמן היותו בתקופת אי כושר, אך אין חולק כי ההזמנה לשימוע נמסרה לו ידנית ביום 6.4.10, כאשר תאונת העבודה שנגרמה לטענתו (הרמת משא כבד וכאבי גב תחתון כתוצאה מכך) אירעה ביום 7.4.10. המסמך הרפואי היחיד שהוגש על ידי התובע בתמיכה לטענתו הינו תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה שהוצאה ביום 4.5.10 היינו כשלושה שבועות לאחר סיום עבודתו, ולא די בה על מנת להוכיח כי הנתבעת ידעה או אמורה הייתה לדעת במועד השימוע (11.4.10) או במועד הפיטורים (12.4.10) כי התובע מצוי בתקופת אי כושר. דווקא הנתבעת היא שהגישה מסמך רפואי מוקדם יותר, שהוצא ביום 22.4.10 ונמסר לה לטענתה באותו יום, שהינו תעודת מחלה המתייחסת באופן רטרואקטיבי לתקופה שהחלה ביום 9.4.10 (ולא 7.4.10), אך גם תעודה זו אינה מלמדת כי במועד השימוע או במועד הפיטורים – יכולה הייתה הנתבעת לדעת כי התובע מצוי בתקופת אי כושר.

24. התובע טען בהקשר זה, לראשונה בחקירתו הנגדית, כי טופל בבית חולים ביום 7.4.10 וכי אי הכושר היה בידיעתו של מנהל הסניף ישראלי בזמן אמת, אך לא הגיש כל מסמך המעיד על כך (לרבות המסמך מבית החולים, שנטען על ידו כי נמצא ברשותו). התובע אף לא זימן לעדות את ישראלי, שאינו עובד עוד בנתבעת אלא באותו מקום עבודה בו מועסק התובע עצמו, ואף לא הזכיר את שמו טרם חקירתו כמי שידע על אי הכושר או התאונה – ומכאן שלא אפשר אף לנתבעת להזמינו על מנת לסתור את הטענה. אף אין מחלוקת כי התובע לא ביקש את דחיית זימונו לשימוע נוכח אי כושר; לא אמר דבר ולו ברמז במהלך השימוע עצמו על אי כושר או תאונת עבודה; ואף נכח בעבודה כרגיל ביום השימוע ויום למחרת, כך שלא הייתה כל סיבה מבחינת הנתבעת לחשוד כי הינו בתקופת אי כושר. טענות התובע בנוגע לפיטורים במהלך תקופת "מחלה" נדחות לפיכך, ואך פוגמות במהימנותו של התובע.

25. אשר לדרישת התובע לגמול שעות נוספות בגין חודש מרץ 2010 –

א. ככלל, גם אם התובע נתפס כמבצע דיווחים כוזבים בחודשים ינואר ופברואר 2010 – אין בכך כדי להצדיק אי תשלום גמול שעות נוספות, ככל שעבד שעות נוספות, בחודש מרץ 2010. בנוסף, לא ניתן לקבוע מראש כי כל השעות הנוספות שדווחו על ידי התובע הן שעות כוזבות, והנתבעת יכולה הייתה להוכיח כי הדיווחים כוזבים, באותה דרך בה עשתה כן בחודשים שקדמו לכך. הנתבעת אף לא רשאית הייתה לבצע ניכוי כוללני וחד צדדי של גמול השעות הנוספות של חודש מרץ 2010 בגין שעות כוזבות מהחודשים ינואר ופברואר 2010.

ב. משמעות האמור לעיל הינה כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות כדין בגין שעות נוספות שביצע בחודש מרץ 2010, ככל שהיו כאלו. עם זאת, לא הוגש כל מסמך המלמד על שעות נוספות שבוצעו, והתובע הסתפק בדרישה כוללנית לסך של 2,200 ₪ (סעיף 16 לתצהירו), מבלי לפרט כלל כיצד הגיע לסכום זה ועל מה הינו מבוסס. התובע אף לא טען מה מספר השעות הנוספות שבוצעו על ידו במהלך אותו חודש (או באילו מועדים), אלא הסתפק בטענה כוללנית לפיה "הנתבעת לא שלמה לי את השעות הנוספות בהן עבדתי" ו"בדו"ח הנוכחות... "נמחקו" ע"י הנתבעת השעות הנוספות שביצעתי" (סעיף 10 לתצהירו), תוך צירוף דו"ח נוכחות לחודש מרץ 2010 ממנו עולה כי לא בוצעו שעות נוספות כלל. התובע אף לא ביקש כי יומצאו על ידי הנתבעת דיווחים אחרים לחודש מרץ 2010 (ככל שהיו כאלו).

ג. לאמור לעיל יש להוסיף כי התובע עצמו צירף לתצהירו מסמך המלמד כי התבקש שלא לבצע שעות נוספות בהעדר צורך לכך (נספח ה' לתצהירו), וגם בחקירתו טען כי "אני העובד היחידי בסניף רחובות שאסרו עליו לבצע שעות נוספות..." (עמ' 19). לאור זאת, גם אם היה התובע מוכיח כי ביצע שעות נוספות בחודש מרץ 2010 - הרי שעשה כן על דעת עצמו ולאחר שהובהר לו כי אין אישור לכך.

ד. לאור האמור, וגם תוך לקיחה בחשבון של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"א - 1951 והעברת הנטל לנתבעת, שוכנענו כי אין לחייב את הנתבעת בתשלום כלשהו בגין גמול שעות נוספות לחודש מרץ 2010.

26. התובע עמד בסיכומיו גם על הדרישה לפיצוי בגין הוצאת דיבה, בשל מכתב הפיטורים ובשל הטענות שהופנו כלפיו בהליך השימוע. התובע לא פירט את טענותיו בקשר לכך ולא הפנה לסעיפי החוק הרלוונטיים, אלא הסתפק בטענה כוללנית. לאחר שקילת הטענות, אנו סבורים כי התובע לא הוכיח כלל ועיקר רכיב זה של תביעתו, ומוטב לולא עמד עליו. אלקובי העידה, ולא נסתרה, כי מכתב הפיטורים נמסר לתובע אישית במעטפה סגורה. הגורמים היחידים שכותבו למכתב זה הינם מנכ"ל הנתבעת והיועץ המשפטי שלה, והגורמים היחידים שנכחו בשימוע הינם הסמנכ"לית, עוזר המנכ"ל והיועץ המשפטי – היינו אותם אורגנים מטעם הנתבעת אשר טיפלו, ובאופן דיסקרטי, בהליך הפיטורים. בנסיבות אלו, אין כל מקום לטענה של הוצאת דיבה ולא מצאנו הצדקה להרחיב בקשר לכך.

27. סוף דבר - התביעה נדחית ברובה. התובע זכאי לפיצויי פיטורים חלקיים בסך של 17,220 ₪, וחלף הודעה מוקדמת חלקי בסך של 1,412 ₪, כאשר לשני הסכומים יתווספו ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 12.4.10 ועד התשלום בפועל.

בהתחשב בתוצאה לעומת סכום התביעה, שוכנענו כי יש לחייב את התובע בתשלום הוצאות לנתבעת, בסך של 5,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן יתווספו לסכום זה ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ד, (6 יולי 2014), בהעדר הצדדים.