1. תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975 (להלן: "החוק"). התובעת, ילידת 29.6.72 נפגעה בתאונת דרכים בעת שנהגה ברכבה בדרכה לעבודה ביום 13.9.09 (להלן: "התאונה"). התובעת, בת 37 בעת קרות התאונה ובת 41 היום. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המלל") כתאונת עבודה. הנתבעת הודתה בחבות ועל כן המחלוקת בהליך זה עניינה הנזק בלבד.
2. בית המשפט מינה את ד"ר חנן טאובר כמומחה בתחום האורתופדי, אשר קבע כי לתובעת נכות צמיתה של 10% בגין מגבלות בעמוד שידרה מתני. מתוך נכות זו, ייחס ד"ר טאובר לתאונה 5% ו - 5% ייחס למצבה הקודם של התובעת. כן קבע המומחה נכויות זמניות בשיעור של 20% לתקופה של שלושה חודשים מיום התאונה, אך ציין כי יש לכבד את אישורי המחלה שניתנו לתובעת לתקופה זו.

הנכות הרפואית והתפקודית

1. בדיון בפני נחקר ד"ר טאובר, כשעיקר טענתה של התובעת בנוגע לקביעותיו עניינה בייחוס 5% מן הנכות שקבע ד"ר טאובר, למצב קודם של התובעת. התובעת טענה בתצהירה, כי מעולם קודם לתאונה לא סבלה מכאבי גב ולא התלוננה על כאבי גב ועל כן לא ניתן לייחס לה נכות על סמך מצב קודם לכאורה, שכן כזה לא היה.
2. בסיכומיה, טוענת התובעת כי על בית המשפט לסטות מקביעתו של המומחה בדבר הנכות הצמיתה ולקבוע כי יש לייחס לתאונה את כל הנכות שנקבעה לתובעת ולכל הפחות לשנות את החלוקה ולקבוע כי 7.5% מן הנכות נגרמה עקב התאונה.
3. אין מחלוקת, כי ד"ר טאובר לא קבע את קביעתו לעניין מצבה הקודם של התובעת, על סמך תלונות או מסמכים רפואיים שקדמו לתאונה. כפי שהסביר ד"ר טאובר בעדותו בפני, הטעם לקביעתו נעוץ בבדיקת ה – CT שביצעה התובעת לאחר התאונה (ביום 3.6.10), ממנה עלו ממצאים ניווניים שלא יכולים היו להיגרם בתאונה, אלא חייבים היו להיות קיימים קודם לתאונה (ע' 5 ש' 1-8). ד"ר טאובר אף אישר, כי לא כל מי שיש לו שינויים ניווניים כפי שנצפו אצל התובעת, סובל ממגבלות תנועה (ע' 5 ש' 10-14). כמו כן אישר ד"ר טאובר, כי אילו לא היה מוצא מגבלות תנועה אצל התובעת בבדיקה הקלינית, לא היה קובע לה אחוזי נכות, על אף הממצאים הרנטגניים של שינויים ניווניים (ע' 7 ש' 3-5).
4. טוענת התובעת, כי אם שינויים ניווניים שאינם באים לידי ביטוי במגבלות תנועה, אינם מזכים באחוזי נכות, לא היה מקום לייחס את אחוזי הנכות הנובעים מהם, למצב קודם, שכן טרם התאונה הם לא גרמו לה למגבלות תנועה והיא לא סבלה משינויים אלה. על כן, גם אם נסכים כי התאונה הביאה לידי ביטוי מגבלה שהייתה קיימת עוד לפניה, הרי שלולא התאונה, המגבלה לא הייתה באה לידי ביטוי ואילו עמדה התובעת לפני וועדה רפואית טרם התאונה, לא הייתה מקבלת אחוזי נכות רק בגין השינויים הניווניים.
5. הנתבעת בסיכומיה, איננה משיבה לטענות אלה של התובעת, אלא מסתפקת בטענה כי ד"ר טאובר נחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ התובעת ולא מצא לנכון לשנות מחוות דעתו ועל כך אין מחלוקת. השאלה היא אם במקרה זה, ראוי כי בית המשפט יסטה מקביעת המומחה הרפואי, אם לאו.
6. התובעת מפנה לפסיקה רלוונטית בהקשר זה ובראשה דב"ע נג/46-01 מרגוליס נ. המל"ל פד"ע כו 364. בפסיקה הבוחנת סוגיה זו בדיוק, אכן לעיתים סטה בית המשפט מקביעות המומחה הרפואי בשל ייחוס אחוזי נכות רבים מדי למצב הרפואי הקודם של נפגע בתאונה. בת.א. (ק"ג) 759-09 אברוצקי נ. "הפניקס" חברה לביטוח בע"מ, מצוטט המומחה שם כך (בע' 3 לפסק הדין):

"... צריך שתהיה קורלציה בין התלונות לבין הממצאים הקליניים לבין בדיקות מעבדתיות. שכל הפאזל היה ביחד, מצטרפים לתמונה שאתה יכול לתת אותה..."

1. ונראה כי זהו הקושי הקיים גם במקרה זה. התובעת לא חלקה על עמדתו הרפואית של ד"ר טאובר, על פיה עולה מממצאי ה – CT כי היא סובלת משינויים ניווניים שמקורם לא יכול להיות בתאונה. טענתה היא, כי משאלה לא באו לידי ביטוי קליני לפני התאונה, אין מקום לייחס להם אחוזי נכות, כשסביר להניח כי אילו נבדקה טרם התאונה, רק על סמך ה – CT, לא הייתה מקבלת אחוזי נכות וכך העיד גם ד"ר טאובר כמפורט לעיל.
2. בנסיבות אלה, פונה התובעת לעיקרון הגולגולת הדקה "... לפיו המזיק מוצא את הניזוק כמות שהוא, ואחריותו חלה על מלוא היקפו של הנזק..." (ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני, פסקה 21 לפסק הדין, להלן: "פסד פלוני"). אני סבורה, כי כמו בפסד פלוני, גם בענייננו, השאלה של החלוקה המדויקת של הנכות, בין עברה של התובעת לבין הנזק שנגרם בתאונה, איננה מקדמת את ענייננו – שכן קביעה זו רלוונטית בעיקר כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות של התובעת.
3. בפסד פלוני בסעיף 23 נקבע:

" רשאי אפוא בית המשפט לסטות מהנכות הרפואית לצורך הערכת נכותו התפקודית של הניזוק או לצורך הערכת הפגיעה בהשתכרותו. כך, ברגיל, לגבי מצבו של הניזוק לאחר התאונה וכך, כמו במקרה דנן, לגבי הערכת מצבו של הניזוק לפני התאונה. ככלל, עניין הנכות התפקודית נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, המתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדויות...".

1. ובסעיף 24 לפסד פלוני נקבע:

" על מנת לזהות ולכמת את הנזק שנגרם למשיב, עלינו לבחון את השלכות התאונה הן על נכותו התפקודית הן על השתכרותו של המשיב לעומת מצבו לפני התאונה. בנקודה זו נזכיר כי אחת המטרות העיקריות, תכלית התכליות של דיני הנזיקין, היא "השבת המצב לקדמותו....".

1. בהמשך הדברים מובהר כי עיקרון "השבת המצב לקדמותו", חל גם בכל הנוגע לחוק. על כן, גם אם נראה, כי לא נכון רעיונית יהיה לייחס את מלוא 10% הנכות שנקבעו לתובעת לתאונה, כשברור כי חלק מן הנכות היה קיים עוד קודם לתאונה וללא כל קשר אליה, הרי שיש לקבל את טענת התובעת, כי אותה נכות קודמת לא השליכה בשום צורה על תפקודה טרם התאונה והחלה לבוא לידי ביטוי רק לאחר התאונה.
2. העולה מן האמור הוא כי אף כי אינני משנה את קביעתו הרפואית של המומחה ומקובלת עלי עמדתו כי יש לייחס רק 5% נכות רפואית לתאונה, הרי שאני סבורה כי יש לקבוע לתובעת נכות תפקודית בשיעור גבוה יותר אותו אעמיד על 7.5%.

הפסד השתכרות בעבר

1. התובעת בסיכומיה אינה תובעת פיצוי כספי בגין שלושה חודשים וחצי בהם שהתה בחופשת מחלה לאחר התאונה, שכן במהלך תקופה זו, קיבלה שכר ע"ח דמי פגיעה ולא נגרמו לה הפסדים.
2. הפיצוי אותו תובעת התובעת, עניינו בחודשיים חל"ת בהם שהתה לאחר שילדה ומיצתה את חופשת הלידה שלה. לטענתה, אחת הסיבות לאי חזרתה לעבודה מיד בתום חופשת הלידה ולהישארותה בחל"ת, הייתה התאונה ועל כן יש לפסוק לה פיצויים השווים למחצית סכום המשכורת שהייתה מרוויחה אילו הייתה עובדת ובשיערוך להיום מדובר על 12,975 ש"ח.
3. הנתבעת טוענת כי בתום חופשת הלידה בחרה התובעת מסיבותיה שלה, לצאת לחופשה ללא תשלום וכי כבר בחודש יולי 2010 חזרה לקבל שכר רגיל. הנתבעת טוענת, כי אי כושר זמני וחופשת מחלה צריכים להיקבע על ידי המומחה הרפואי, אשר לא קבע נכות זמנית מעבר לשלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה. לטענת הנתבעת, אי חזרת התובעת לעבודה מיד בתום חופשת הלידה, נבעה משיקולי נוחות של התובעת בלבד ובהיעדר כל ראיה אובייקטיבית כי יש קשר בין החל"ת לבין התאונה אין לפסוק לתובעת כל פיצוי בגין ראש נזק זה.
4. מקובלת עלי עדות התובעת, כי בין שיקוליה שלה להישאר בבית בחודשים מאי ויוני 2010, הייתה גם התאונה. אני סבורה עם זאת, כי גורמים רבים חברו יחדיו והביאו להחלטה זו של התובעת, שכפי שהיא עצמה העידה, איננה חריגה בקרב מורות וגננות (ע' 12 ש' 6). התובעת הייתה אחרי לידה בניתוח קיסרי והיו לה חמישה ילדים בבית, מדובר היה בחודשיים האחרונים של השנה, כשמיולי קיבלה התובעת שכר כמו כל עובד הוראה שאינו עובד בחופשת הקיץ אך מקבל שכר (ע' 12 ש' 20,21) וכאמור אין זה חריג לגננת להאריך את חופשת הלידה על ידי חל"ת.
5. יחד עם זאת, השאלה הרלוונטית בהקשר של הפיצוי, הוא הצורך הרפואי, או המניעה בשל מצב רפואי, מחזרה לעבודה. בכך מקובלת עלי עמדת הנתבעת, כי מומחה בית המשפט לא קבע כי מעבר לשלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה, יש לתובעת נכות זמנית המצדיקה אי כושר ואף רופאיה של התובעת לא קבעו לה חופשות מחלה נוספות. על כן, גם אם אחד מן השיקולים של התובעת כשהחליטה לא לשוב לעבודה לחודשיים האחרונים של השנה היה התאונה, אינני סבורה כי יש לפצותה על כך, שכן לא הייתה מניעה רפואית כי תשוב לעבודה ולא הייתה מניעה מטעם מקום העבודה כי תשוב לעבודה כפי שהיא עצמה העידה (ע' 11 ש' 10-15).

הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת הזולת בעבר

1. טוענת התובעת, כי בגין הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת הזולת בעבר יש לפצותה בסכום גלובלי של 25,000 ₪. לטענתה, בדרך כלל העסקת עזרה בבית איננה נעשית עם תלושי שכר וקבלות ועל כן קשה להביא ראיות בעניין זה, אולם ברור כי אישה עם 10% נכות בגב התחתון זקוקה לעזרה בבית.
2. הנתבעת טוענת כי התובעת לא הביאה כל ראיה לכך שנזקקה בעבר לעזרת הזולת או שתיזקק בעתיד לעזרה כזו ועל כן אין לפסוק לה בראש נזק זה כל פיצוי. כך גם לעניין הוצאות רפואיות, טוענת הנתבעת, כי התובעת זכאית הייתה לקבל החזר על כל הוצאה רפואית שהוציאה מאחר שמדובר היה בתאונת עבודה שהוכרה ככזו ועל כן אין מקום לפצותה בגין רכיב נזק זה כלל.
3. ככלל, צודקת הנתבעת כשטוענת כי הוצאות שהוצאו בעבר טעונות הוכחה ולמעשה התובעת או בעלה כלל לא טענו בתצהיריהם כי נשכרה על ידם עזרה בשכר בעקבות התאונה. טענתם הייתה כי בעקבות התאונה נדרש בעלה של התובעת לסייע לה בעבודות הבית עקב מגבלותיה הפיסיות.
4. אני סבורה כי מן הסתם, אישה במחצית השנייה של ההיריון, שנקבעו לה 20% נכות זמנית, נזקקת לעזרה בבית וגם אם הסיוע ניתן רק על ידי בן זוגה, יש מקום לפיצוי כלשהו בגין התקופה שלפני הלידה ובסמוך לאחריה. התובעת לא טענה להוצאות נסיעה כלשהן וטענה להוצאות רפואיות לגביהן הביאה קבלות ספורות. על כן אני סבורה כי יש מקום לפצות את התובעת פיצוי גלובלי בגין רכיב נזק זה בסכום של 5,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות

1. התובעת איננה חולקת על כך שהיא עובדת כיום באותה משרה בה עבדה טרם התאונה ועל כן אין גריעה ברגע זה מכושר ההשתכרות שלה או משכרה. אולם, לטענתה, בפניה עוד 26 שנות עבודה ועל כן יש לקחת 75% מן החישוב של גריעה בהשתכרות בהנחה של גריעה של 10% משכרה של התובעת. על כן תובעת התובעת 145,242 ₪ בגין ראש נזק זה.
2. הנתבעת טוענת כי התובעת לא הביאה כל ראיה לטענה בדבר פגיעה אפשרית בכושר השתכרותה ועל כן אין לפסוק לה כל פיצוי בגין רכיב נזק זה.
3. כפי שקבעתי לעיל, אני סבורה כי לתובעת נכות תפקודית של 7.5%, אשר בשלב זה לא באה לידי ביטוי בגריעה כלשהי משכרה. יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה היא כי אין להתעלם מנכות תפקודית, היכולה להביא לגריעה בשכר, גם אם ברגע זה אין הדבר בא לידי ביטוי ועל כן בהתאם לפסיקה זו, יש לחשב מחצית מן הפיצוי שהיה נפסק אילו אכן הייתה גריעה בהתאם לנכות התפקודית. ראה בהקשר זה למשל ע"א 7950/02 קלישובסקי נ. לוין, שם דובר בנכות רפואית של 40% ובית המשפט מצא לנכון לפסוק מחצית מן הסכום על פי החישוב הרגיל.
4. על כן ובהתאם לנתונים שמביאה התובעת בסיכומיה, של שכר של 8,947 ₪ נומינלי לחודש, מדובר בגריעה של 641 ₪ לחודש ובהיוון, בהנחה של עבודה עד גיל 62, מדובר ב – 120,000 ₪. מחצית מסכום זה תביא לפיצוי בסכום של 60,000 ₪. אציין, כי אין טעם טוב להניח כי התובעת תמשיך לעבודה עד גיל 67 והיא אף לא טענה כי בכוונתה לעשות כן.

הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת הזולת בעתיד

1. התובעת טוענת כי לאור אופי פגיעתה, היא תזדקק בעתיד לטיפול רפואי אשר בחלקו אינו ממומן ע"י חוק בריאת ממלכתי. נוסף על כך טוענת התובעת כי הנטל להוכיח כי את הטיפולים והאביזרים הרפואיים הדרושים לניזוק יוכל לקבל מקופ"ח מוטל על המזיק, ובנטל זה הנתבעת לא עמדה. לטענת התובעת יש לקחת בחשבון עזרה בשיעור מינימאלי של שעתיים בשבוע, שהם 344 ₪ לחודש, וזאת עד גיל 82. לנוכח כל האמור תובעת התובעת פיצוי בסך 120,000 בראש נזק זה.
2. הנתבעת טוענת כי בהתאם לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו – 2010) התשס"ט 2009, כל הטיפולים יסופקו על ידי קופות החולים לרבות טיפולי פיזיותרפיה וכיו"ב ומכל מקום המומחה לא ציין כל צורך של התובעת ולא נשאל על כך בשאלות הבהרה. על כן לטענת הנתבתע, אין מקום לפסוק כל פיצוי בראש נזק זה. כך גם לעניין עזרת הזולת שהתובעת לא הוכיחה כי תיזקק לה.
3. אציין, כי טענתה של התובעת לעניין נטל ההוכחה איננה במקומה. אילו הוכיחה התובעת צרכים רפואיים, היה מקום לטעון טענות לעניין נטל ההוכחה בכל הנוגע לאפשרות שהם יסופקו על ידי קופת חולים ללא תשלום. אולם בענייננו, התובעת לא הוכיחה כי תיזקק לטיפול רפואי או אחר או אביזרים רפואיים כלשהם בעתיד עקב התאונה ובחוות דעתו של ד"ר טאובר אין כל התייחסות לצרכים רפואיים כאלה והוא לא נשאל על כך בחקירתו על ידי ב"כ התובעת.
4. אשר לסיוע בבית, הרי שהתובעת ובעלה, לא טענו כי הם מעסיקים או כי בכוונתם להעסיק עזרה בשכר בבית, אלא אך ורק טענו לדרישה לסיוע מוגבר של בעלה של התובעת עקב התאונה. לא מצאתי כי טענות כלליות אלה ולנוכח הנכות הלא גבוהה של התובעת, מצדיקות פסיקת הוצאות בסכום אותו תובעת התובעת.
5. למרות זאת נראה כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי גם בראש נזק זה ואני מעמידה אותו על סך 3,000 ₪.

כאב וסבל

1. התובעת טוענת כי על פי החוק, 10% נכות מזכה את התובעת בסכום של 16,000 ₪ וכי גם אם בית המשפט סבור שהנכות של התובעת פחותה מכך הרי שבהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון) תשל"ו 1976, רשאי בית המשפט לקבוע פיצוי של עד 10% מהסכום המקסימאלי. על כן מבקשת התובעת לאור נסיבות הפגיעה, להיעתר לבקשה ולפסוק 10% מן הסכום המקסימאלי.
2. הנתבעת טוענת כי לאור נכותה הרפואית ה"מזערית" של התובעת , ולאור העובדה כי כלל לא אושפזה, סכום של 5,000 ₪ יהיה פיצוי הולם בנסיבות העניין.
3. כאמור לעיל, לא מצאתי לנכון לשנות את קביעתו של ד"ר טאובר לעניין שיעור הנכות שנגרמה לתובעת עקב התאונה, היינו 5%. יחד עם זאת קבעתי כי לנוכח הביטוי הקליני של הנכות שקדמה לתאונה, רק לאחר התרחשות התאונה, נכותה התפקודית עקב התאונה עומדת על 7.5%.
4. בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות הן לעניין סבלה של התובעת בעקבות התאונה , הן לעניין גילה של התובעת, והן לעניין הקשיים שחוותה עקב התאונה החלטתי כי יש לפצות את התובעת בסכום של 12,000 ₪ בגין ראש נזק זה .

סוף דבר

1. לסיכום אם כן על הנתבעת לפצות את התובעת בסכומים שיפורטו להלן:

הוצאות רפואיות, נסיעות, ועזרת הזולת בעבר - 5,000 ₪

הפסד כושר השתכרות - 60,000 ₪

הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת הזולת בעתיד – 3,000 ₪

כאב וסבל - 12,000 ₪

סה"כ 80,000 ₪

לסכום זה יש להוסיף, הוצאות משפט בסכום של 2,500 ₪ (כשסכום זה כולל אגרת בית משפט ותשלום חלקי למומחה) ושכר טרחת עו"ד בסך 12,272 ₪ . הסכומים האמורים ישולמו לתובעת בתוך 30 יום מיום שתקבל הנתבעת את פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד תשלומם בפועל.

1. המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז אלול תשע"ג, 22 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.