רקע ותמצית טענות הצדדים

1. עסקינן בתביעה כספית- נזיקית על סך 250,000 ש"ח במסגרתה עתר התובע שהינו סוכן נסיעות במקצועו ובמקביל איש ציבור ומנהל עמותות הצדק והשוויון, כי בית המשפט יחייב את הנתבעים לפצותו בגין נזקיו אשר נגרמו בעקבות לשון הרע, רשלנות, הטעיה ותרמית, שקר מפגיע והפרת חובה חקוקה.

1. הנתבעת מס' 1 (להלן: "המועצה") הינה מועצה מקומית ועל פי הנטען היא המפרסמת והמוציאה לאור של הודעת הפרסום בה עסקינן וכן היא המעבידה ו/או השולחת של יתר הנתבעים. הנתבע מס' 2 (להלן: "חכרוש") היה גזבר המועצה במועדים הרלוונטיים. הנתבע מס' 3 (להלן: "עו"ד טאהא") שימש כיועמ"ש של המועצה במועדים הרלוונטיים. הנתבע מס' 4 (להלן: "בנא") כיהן כדובר המועצה במועדים הרלוונטיים ועל פי הנטען היה מי שערך, שלח ופרסם את הודעות הפרסום נשוא התובענה. הנתבע מס' 5 (להלן: עו"ד עואודה") הינו אחיו ו/או שותפו ו/או שלוחו של עו"ד מחמוד עואודה אשר פתח תיק מס' 10-04108-04-4 בלשכת ההוצל"פ בנצרת.
2. התובע טוען, כי ביום 20.7.10 התקשרו אליו אנשים בכדי לברר את פשר ההודעה שפורסמה באתרי אינטרנט (להלן: "ההודעה הראשונה") במסגרתה נטען, בין היתר, כי המועצה הגישה נגדו תביעה משפטית מאחר וקיבל ממנה כספים באופן בלתי חוקי. לטענתו, הוא ראה את הפרסום באתר Bokra ופנה לעורך התורן של האתר שטען, כי ההודעה התקבלה בדואר אלקטרוני מטעם בנא. בעקבות שיחתו עם העורך התורן הוסרה ההודעה מאתר האינטרנט, ברם מבירור שעשה עלה, כי ההודעה התפרסמה בשני אתרים נוספים.
3. התובע טוען, כי פנה לבנא בבקשה בהולה לחזור מפרסום לשון הרע בזדון והתראה טרם נקיטת הליכים משפטיים. לטענתו, בנא השיב, כי העובדות שפורסמו נכונות וביקש את החזרת הכספים שנגבו ביתר. התובע טוען, כי קיבל עותק מההודעה המקורית שנשלחה לאמצעי התקשורת ובמסגרתה נטען שהמועצה הגישה נגדו תביעה משפטית בבית משפט השלום בנצרת בגין קבלת כספים ממנה באופן בלתי חוקי וכי היא בקשה ממנו להחזיר כספים אשר קיבל במסגרת תיק הוצל"פ, למרות שכבר קיבל את הכספים לפני כמה שנים. עוד נאמר בהודעה, כי לטענת המועצה הוא קיבל 62,000 ₪ בשנת 2003 ואף על פי כן הגיש את פסק הדין להוצל"פ בשנת 2004 והחל לקבל כספים מתיק האיחוד. רק לאחר שמחלקת החשבונות במועצה בדקה את העניין התברר שהתובע קיבל את הכספים בצורה לא נכונה, פנה עו"ד טאהא לעו"ד עואודה אשר נעתר לבקשתו וסגר את התיק אולם התובע פתח את התיק מחדש. עוד נטען, כי עו"ד טאהא כבר הגיש תביעה נגד התובע לשם החזרת הכספים באופן מיידי. בהודעה צוין, כי המועצה שוקלת להגיש תלונה במשטרה נגד התובע.
4. לטענת התובע, רוב נוסח ההודעה הוא כזב ושקר מפגיע והיא נוסחה ופורסמה בחוסר תום לב ובהיעדר ניקיון כפיים. לטענתו, ההודעה מהווה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965.
5. התובע טוען, כי בחיפוש שערך לא עלה בידו למצוא תביעה שהוגשה נגדו, כפי שנטען, ותחת זאת ביום 24.7.10 נודע לו שביום 13.7.10 הוגשה נגדו בקשה בטענת פרעתי.
6. לטענתו, המועצה ופקידיה היו מודעים לפתיחת תיק ההוצל"פ, לגביית כספים על ידי עורך דין משוחרר מייצוג, להעברת הכספים מקופת המועצה לחשבונו הפרטי של עו"ד עואודה, ליריבות בין התובע לעו"ד עואודה ובין היתר הגשת תלונה נגדו בלשכת עורכי הדין והגשת תביעה נגדו.
7. עוד טוען התובע, כי הגיש בקשה לצו מניעה ובקשתו לסעד זמני נדחתה. התובע ציין, כי בהחלטה נקבע שהסעד הזמני מתרוקן מתוכנו ואין עילה לקיומו מאחר והפרסום כבר בוצע ועומדת בפניו הזכות להגשת תביעה בעילת לשון הרע. עוד נקבע, כי איזון האינטרסים בין זכות הציבור לדעת וזכות התובע לשם טוב פועל לרעת התובע. במסגרת החלטה זו חויב התובע בהוצאות הבקשה בסך 1,000 ₪ + מע"מ כחוק.
8. לטענתו, ביום בו ניתנה ההחלטה המפורטת לעיל פורסמה הודעה (להלן: "ההודעה השנייה") באתר אינטרנט וחמישה ימים לאחר מכן פורסמה הודעה בעיתון. לטענתו, הודעת העיתונות שפרסמה המועצה מטעה את הציבור ופוגעת בו בזדון. התובע ציין, כי בכותרת המודגשת של ההודעה נכתב, כי בית משפט השלום בנצרת דחה את תביעתו של התובע וחייב אותו בתשלום הוצאות בית משפט ושכר טרחת עורך דין. עוד טוען, כי בהודעה מופיעות טענות שקריות ו/או לא נכונות המפנות לפרוטוקול הדיון מיום 25.7.10 ולהחלטת בית המשפט מהמועד האמור וטענות אלו שונות לחלוטין וחורגות מנוסח הפרוטוקול וההחלטה באופן ניכר. התובע טוען, כי ההודעות נשוא התובענה אינן נכונות והן שקריות ומטרתן היחידה הינה לפגוע בו, בשמו הטוב, באמינותו ובמעמדו בחברה.
9. התובע טוען, כי פנו אליו אנשים רבים ובקשו הבהרות לאמור בפרסומים ואף האשימו אותו בנטען בפרסום. הדבר גרם לשיבוש בסדר יומו, עוגמת נפש ובזבוז זמן מיותר להבהרות בפני הפונים אליו. כן זה פגע במעמדו כאיש ציבור מוכר בהיותו מנהל עמותת הצדק והשוויון. בשל הפרסומים הוא לא התרכז בעבודתו, עשה טעויות, לא ניהל זמני נוכחות במשרד, שכח התחייבויות, לא עמד בהבטחות ואבד לקוחות. לטענתו, בכפר נפוצה שמועה לפיה גנב כספי ציבור מקופת המועצה והדבר התגלה וכי בית המשפט דחה את תביעתו וחייב אותו בהוצאות. התובע טוען, כי הפגיעה בשמו הטוב פגעה בפרנסתו. עוד טוען, כי התנהגות הנתבעים גרמה ועלולה לגרום לו לנזקים חמורים ובין היתר לפגיעה במצבו הנפשי.
10. התובע עתר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעים להתנצל בפניו, לפרסם הכחשה והתנצלות, לחייב את המועצה ו/או את עו"ד עואודה להחזיר לתיק ההוצל"פ כספים שהועברו ו/או נגבו שלא כדין ולשלם לו את סכום התביעה.
11. לטענת הנתבעים מס' 1-4 דין התביעה להדחות בין היתר מאחר ואין בתביעה תשתית עובדתית הקושרת אותם לתביעה. לטענתם, אין עילת תביעה נגדם ואין יריבות בינם לבין התובע. לטענת הנתבעים, התובע מגיש תביעה אישית נגד עובדי המועצה בכדי לגרום למועצה להיכנע ללחציו. הנתבעים טוענים, כי דין התובענה שהוגשה נגד הנתבעים 2-4 להדחות בשל העדר עילה ו/או יריבות וכי יש להם חסינות מכוח סעיף 7א לפקודת הנזיקין.
12. לטענת הנתבעים, התובע מנסה ליחס להם מעשים לא חוקיים אשר לא התרחשו. לטענתם, התובע פרסם בכלי התקשורת הודעה נגדית וצירף אליה את כתבת המועצה. הנתבעים טוענים, כי בהודעתו תקף התובע בחריפות את המועצה ועובדיה, וביניהם הנתבעים, ופגע בשמם הטוב. לטענתם, העובדה שהתובע הגיש את המודעה האמורה מקנה למועצה זכות לידע את הציבור אודות העניין ואין בכך יסוד לתביעת התובע.
13. הנתבעים טוענים, כי האמור בפרסום נשוא התובענה הינו אמת ואין בפרסום בכדי להקים לתובע עילת תביעה נגדם. הנתבעים טוענים, כי ניתן פסק דין אשר חייב את המועצה לשלם לתובע סכום כסף במסגרת ת.א. 4096/99. הנתבעים טוענים, כי בכתב התביעה שהגיש התובע בתיק 4470-06-08 ישנה הודאה של התובע בדבר תשלום סכום פסק הדין במלואו. לטענתם, כיום מבקש התובע לגבות את הסכום האמור, על אף שכבר גבה אותו והכל על חשבון הקופה הציבורית. לטענת הנתבעים, הסכום אשר נפסק, כי על המועצה לשלם לתובע במסגרת התובענה אשר התנהלה ביניהם שולם במלואו בשנת 2003, בדרך של קיזוז, והתובע אישר קבלת הכספים ופירעון החוב. הנתבעים מוסיפים, כי בשנת 2004 נפתח תיק הוצל"פ לשם ביצוע פסק הדין, על אף שכבר נפרע. לאחר פנייה של הנתבע מס' 3 לנתבע מס' 5 סגר האחרון את התיק אולם התובע הגיש בקשה להחייאת התיק בטענה, כי בא כוחו פעל לכאורה ללא הרשאה ובדרך זו הוא נהנה מתשלומי היתר המועברים לתיק מתיק האיחוד. בעקבות האמור, הגישה המועצה בקשה בטענת פרעתי למתן צו להחזרת הכספים.
14. הנתבעים טוענים, כי מהאמור לעיל עולה, כי אופי הפרסום בו עסקינן הינו אמתי ונכון. לטענתם, גם תוכן הכתבה אשר פורסמה לאחר הדיון בבקשה לצו מניעה זמני הינו אמת. לטענת הנתבעים, אין בפרסום הנטען לשון הרע וכן עומדות להם ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע לרבות הגנת אמת דיברתי. כמו כן, הם מכחישים את הנזקים הנטענים ו/או קיומו של קשר סיבתי בינן לבין פעולותיהם.
15. אציין, כי במסגרת כתב התביעה העלה התובע טענות נגד עו"ד עואודה וטען, כי פתח את תיק ההוצל"פ האמור וגבה את הכספים שהתקבלו מהמועצה ללא ידיעתו ו/או הסכמתו. כן טען, כי מעשיו ומחדליו הנטענים של עו"ד עואודה אינם הולמים את מקצועו ומהווים עבירה על חוקי וכללי לשכת עורכי הדין. לטענתו, המעשים האמורים הציתו את המחלוקת בינו לבין הנתבעים וגרמו לנזקיו. הנתבע מס' 5 הגיש כתב הגנה במסגרתו פירט את טענותיו המכחישות את טענות התובע. כמו כן, הנתבע מס' 5 הגיש בקשה להפקדת ערבות וניתנה החלטה ביום 5.10.11 לפיה על התובע להפקיד ערבות להבטחת הוצאות הנתבע מס' 5 מהנימוקים שפורטו שם. ביום 7.12.11 ניתנה החלטה לפיה התובענה נגד הנתבע מס' 5 נמחקה משלא הפקיד התובע את כספי הערבות כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט.

הראיות

1. התובע והנתבעים מס' 2-4 הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף העיד עו"ד עואודה. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

1. על כתפי התובע מוטל הנטל להוכיח את הפרסום, כי עסקינן בלשון הרע וכי נגרם לו נזק בעקבות הפרסום. לחלופין, עליו להוכיח, כי הוא זכאי לפיצוי אף ללא הוכחת נזק. ככל שיעלה בידי התובע להוכיח טענתו באשר לפרסומים ובנוגע לכך שהם מהווים לשון הרע הרי שעל הנתבעים להוכיח, כי עומדות להם ההגנות המפורטות בחוק איסור לשון הרע.
2. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שבחנתי ושקלתי את מכלול טענות הצדדים והראיות שהוצגו לפניי אני קובעת, כי דין התובענה להדחות, מהנימוקים שיפורטו.
3. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965, מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול:
   "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
4. סעיף 2 לחוק קובע, כי מקום בו לשון הרע הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע או אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע, רואים בכך פרסום לשון הרע. הנה כי כן, במסגרת סעיף 2 לחוק, ערך המחוקק הבחנה בין פרסום בכתב לבין פרסום שאינו בכתב. מקום בו הפרסום איננו בכתב נדרש, כי הפרסום היה מיועד לאדם אחד או יותר מלבד הנפגע. כן נדרש, כי הוא הגיע בפועל לאדם נוסף מלבד הנפגע, אף אם לא האדם אליו היה מיועד הפרסום. מקום בו עסקינן בפרסום בכתב, די בכך שלפי הנסיבות הוא עשוי היה להגיע לאדם אחד מלבד הנפגע, אף אם לא יועד לאיש.
5. בענייננו, עסקינן בכתבות אשר הופיעו באתרי אינטרנט ובעיתון. המועצה מודה, כי היא פרסמה את ההודעות וכי עסקינן בפרסום על פי החוק. מכאן, ככל שיקבע, כי האמור בהודעות נשוא התובענה מהווה לשון הרע הרי שפרסומן מהווה פרסום לשון הרע בהתאם לחוק ויהיה על המועצה להוכיח טענתה לפיה חלות ההגנות המפורטות בחוק.
6. לשם הכרעה בשאלה, האם פרסום מהווה לשון הרע אם לאו משתמש בית המשפט במבחן האובייקטיבי. המבחן האמור נגזר ממטרתו של החוק- מניעת פגיעה בשמו הטוב של אדם, כפי שהוא נתפס בעיני הבריות. על כן, הפרשנות הניתנת לפרסום הינה בהתאם למובן אשר האדם הסביר היה מייחס לאמור בפרסום. בחינת תוכנו של הפרסום נעשית על דרך בחינת הפרסום בכללותו, בחינה אובייקטיבית שאינה נדרשת לתחושותיו של הנפגע מהפרסום, אלא בוחנת כיצד היה הפרסום מובן בעיני כל.
7. במסגרת הפרסום הראשון נטען, כי המועצה הגישה תביעה נגד התובע ובמסגרתה ביקשה, כי ישיב כספים שקיבל ממנה על אף שלא הגיעו לו מאחר וכבר קיבלם בעבר. בנוסף נטען בהודעה, כי היועמ"ש של המועצה פנה לבא כוחו של התובע ובעקבות פנייתו נסגר תיק ההוצל"פ אולם התובע פתח את התיק מחדש ועל כן הוגשה נגדו תביעה בכדי שישיב את הכספים שנגבו ביתר. כן צוין, כי המועצה שוקלת להגיש תלונה במשטרה נגד התובע בכדי לחקור אם קיימת עבירה פלילית או כוונה להשגת כספים באופן לא חוקי. עוד צוין, כי התובע הינו פעיל בארגון מקומי.
8. כפי שציינתי לעיל, בעת שבית המשפט בוחן האם ביטוי מסוים מהווה לשון הרע אם לאו, עליו לבדוק כיצד הביטוי האמור נתפש על ידי הבריות, תוך הפעלת מבחן אובייקטיבי. על פי עקרונות אלו מצאתי, כי הטענות המפורטות בכתבה האמורה, כמפורט לעיל, מהוות לשון הרע. ברי, כי אדם סביר יראה בטענה, לפיה הוגשה תביעה נגד התובע להשבת כספים שקיבל מבלי שהגיעו לו וכי נשקלת הגשת תלונה נגדו במשטרה בשל האמור, כטענה אשר יש בה בכדי לפגוע בשמו הטוב של אדם. במסגרת ההודעה אשר עסקה בהגשת התביעה על ידי המועצה ישנה התייחסות למעשים המיוחסים לתובע ואשר עלולים להיות בעלי גוון פלילי ואשר מלמדים על חוסר יושר או התנהגות לא מוסרית. המעשים המיוחסים לתובע במסגרת הכתבה האמורה הינם מעשים לא ראויים ויש בפרסום זה בכדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. עסקינן בפרסום אשר יש בו בכדי לבזות אדם בשל מעשים או התנהגות המיוחסים לו. מצאתי, כי יש בפרסום האמור בכדי "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים או התנהגות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".
9. כאמור, לאחר הפרסום האמור הגיש התובע בקשה לצו מניעה ובקשתו נדחתה לאחר שנקבע, בין היתר, כי הסעד הזמני מתרוקן מתוכנו ואין עילה לקיומו מאחר והפרסום כבר בוצע. במסגרת החלטה זו חויב התובע בהוצאות הבקשה. התובע טוען, כי בעקבות החלטה זו פורסמו הודעה באתר אינטרנט ובעיתון. לטענתו, במסגרת הפרסום האמור המועצה הטעתה את הציבור ופגעה בו בזדון. לטענתו, בהודעה נכתב, כי בית משפט השלום דחה את תביעתו וחייב אותו בתשלום הוצאות ושכר טרחה. התובע טוען, כי בהודעה מופיעות טענות שקריות המפנות לפרוטוקול ולהחלטה והן שונות לחלוטין מהאמור בפרוטוקול ובהחלטה.
10. התובע נשאל מה לא נכון בהודעה השנייה מיום 25.7.2010 והשיב, כי נאמר שבית משפט השלום דחה את תביעתו וחייב אותו לשלם אגרת בית משפט ושכ"ט עו"ד. התובע הוסיף, כי זו הכותרת. התובע נשאל, האם זה נכון שבתוך ההודעה כתוב שבקשתו נדחתה והשיב, כי כתוב שבית המשפט השלום דחה את התביעה שלו וחייב אותו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. התובע טען, כי בזמן הפרסום התביעה שלו הייתה שרירה וקיימת. לטענתו, בקשתו נדחתה והוא חויב לשלם שכ"ט עו"ד ולא אגרת בית משפט (עמ' 15 ש' 17-24).
11. התובע הוסיף, כי בפרסום כתוב שבית המשפט דחה את בקשתו לאיסור פרסום וחייב אותו בתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. הוא נשאל מה לא נכון בעניין זה והשיב, כי נכון שבקשתו נדחתה והוסיף, כי בהודעה כתוב שהוא שייך למיעוט בכפר והוא לא טען טענה כזו בפרוטוקול. בנוסף נכתב בהודעה שבית המשפט דחה את התביעה שלו כאילו זה נגמר. לטענתו, אף נכתב בהודעה שהמועצה הגישה נגדו תביעה להחזרת כספים וכי זכות הציבור לדעת ושאל היכן כתוב בהחלטה שזו זכות הציבור לדעת (עמ' 15 ש' 24-32, עמ' 16 ש' 1-3). התובע נשאל, האם זה הכל והשיב, כי פחות או יותר (עמ' 16 ש' 5-6). הוא נשאל כיצד הוא נפגע מאי הדיוק האמור ובתגובה טען, כי צריך לפרסם את האמת. לטענתו, הביאו לידיעת הציבור דברים שקריים שפגעו בו (עמ' 16 ש' 7-8).
12. התובע נשאל מה ההבדל בין בקשה לבין תביעה, מבחינת הציבור, בכל הקשור לכך שבית המשפט לא נעתר לבקשה למניעת פרסום והשיב, כי הציבור הבין שהכול נגמר והוא הפסיד. לטענתו, מדובר בהחלטה מנומקת לפיה הפרסום כבר נעשה ולכן אין היגיון לתת צו מניעה (עמ' 16 ש' 18-22).
13. התובע נשאל, האם בפרסום השני מובן שהתביעה אשר המועצה מדברת עליה היא התביעה שלו למנוע את הפרסום והשיב בחיוב וטען, כי זה אומר שהתביעה הזו נדחתה. הוא נשאל, האם הוא מאשר שבית המשפט לא מנע את פרסום ההחלטה במסגרת ההחלטה ובמקום להשיב טען, כי כאשר ידע שנפגע הוא לא ישב בחיבוק ידיים וכי המועצה פגעה בכבודו וזה הדבר היחיד שיש לו (עמ' 16 ש' 9-17).
14. באשר לפרסום האמור אינני מקבלת את טענת התובע לפיה הוא מהווה פרסום לשון הרע. הפרסום האמור כולל עובדות באשר להחלטת בית המשפט בנוגע לבקשת התובע באשר לצו המניעה. אין בפרסום האמור בכדי להשפיל את התובע, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לבזות אותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו או לפגוע במשרתו. ברי, כי היה בידי המועצה להתייחס בפרסום להחלטת בית המשפט, אשר לא נקבע, כי אין לפרסמה. בפרסום האמור אין התייחסות לתובע המהווה לשון הרע. לא די בקיומם של אי דיוקים בכדי לתמוך בטענת התובע לפיה עסקינן בלשון הרע ואין בטענת התובע בנדון בכדי לסייע לו בהוכחת טענתו, כי עסקינן בפרסום לשון הרע. אינני מקבלת טענת התובע לפיה בגין אי הדיוקים האמורים נגרמו לו נזקים. אין בעובדה שבפרסום צוין, כי במסגרת ההחלטה נדחתה תביעת התובע, כאשר הלכה למעשה נדחתה בקשתו לצו מניעה, בכדי ללמד, כי עסקינן בפרסום לשון הרע. כאמור, התובע העיד כי בפרסום האמור ברור, כי מדובר בבקשתו לצו מניעה אשר נדחתה והוא חויב בהוצאות.
15. במסגרת ההודעה השנייה נטען, כי התובע טען שהפרסום הראשון כוון נגדו בהיותו בן מיעוט בישוב כפר כנא. התובע נשאל, האם הוא ציין בפניות רבות שלו למועצה וגם בכתבי בי דין שהוא בן מיעוט ובתגובה טען, כי הגזבר אמר את זה וכי זו עובדה. הוא נשאל, האם אמר שהוא נרדף בגלל שהוא מיעוט והשיב, כי בגלל שהוא מנהל עמותת צדק. התובע טען, כי הוא לא אמר את זה בדיון וכי הגזבר אמר לו את זה. הוא נשאל, האם אמר שרודפים אותו בגלל שהוא בן מיעוט ובתגובה טען, כי אם הפרסום היה נעשה לבן חמולה בכפר הייתה מלחמה בכפר עם הרוגים (עמ' 16 ש' 26-31). הנה כי כן, התובע לא שלל טענה לפיה טען, כי הפרסום היה בשל היותו בן מיעוט וטענתו הינה, כי לא אמר את הדברים בדיון. אין בטענה זו בכדי להועיל לתובע שכן בפרסום נטען שהתובע טען שהפרסום מכוון נגדו בהיותו בן מיעוט ולא, כי טענה כאמור מופיעה בפרוטוקול. כמו כן, אף אם הייתה מתקבלת טענת התובע בעניין זה מצאתי, כי אין בכך בכדי ללמד, כי הפרסום מהווה פרסום לשון הרע כהגדרת המונח בחוק. אין באי דיוק בפרסום בכדי ללמד, כי עסקינן בלשון הרע.
16. אציין עוד, כי התובע נשאל מה הנזק אשר נגרם לו והשיב, כי הנזק קבוע בחוק (עמ' 17 ש' 8-9). התובע לא הוכיח, כי נגרם לו נזק כלשהו בגין הפרסום האמור, אשר ממילא מצאתי כי אינו מהווה פרסום לשון הרע כהגדרת המונח בחוק.
17. הנה כי כן, מצאתי, כי הפרסום הראשון בו עסקינן מהווה פרסום לשון הרע בחוק בעוד שהפרסום השני אינו כולל לשון הרע. כאמור, המועצה מודה בעצם פרסום ההודעות ועל כן מוטל עליה, כעת, להוכיח, כי חלות ההגנות הקבועות בחוק. באשר ליתר הנתבעים מצאתי, כי אין להטיל עליהם אחריות לפרסום האמור.
18. במסגרת כתב התביעה נטען, כי המועצה היא המפרסמת והמוציאה לאור של הודעת הפרסום בה עסקינן וכן היא המעבידה ו/או השולחת של יתר הנתבעים. עוד נטען, כי חכרוש היה גזבר המועצה במועדים הרלוונטיים ועו"ד טאהא שימש כיועמ"ש של המועצה במועדים הרלוונטיים. באשר לבנא נטען, כי כיהן כדובר המועצה במועדים הרלוונטיים ועל פי הנטען היה מי שערך, שלח ופרסם את הודעות הפרסום נשוא התובענה.
19. חכרוש העיד, כי המידע לפרסום לא יצא ממנו וכי לא היה שותף להעברת המידע לגורם המפרסם (עמ' 20 ש' 22-25). הוא נשאל מהיכן בנא הביא את המידע והשיב כי יש לשאול אותו (עמ' 20 ש' 26-27). חכרוש הוסיף, כי הוא אינו יודע דבר מהפרסום. נטען בפניו, כי בתצהירו הוא אמר שהוא מודע לכל העניין. בתגובה השיב, כי הוא מודע לכסף וכי פרסום בעיתונות זה תחום של הדוברות (עמ' 21 ש' 5-8). חכרוש נשאל, האם לא נתן הוראות והשיב בשלילה וטען, כי אינו קשור לנושא (עמ' 21 ש' 13-14). הוא נשאל פעם נוספת מאיפה הדובר ידע מה לפרסם והשיב, כי יש לשאול אותו (עמ' 21 ש' 16-17). אף עו"ד טאהא העיד, כי לא היה קשור לפרסום (עמ' 25 ש' 1). במסגרת כתב התביעה לא העלה התובע טענה כלשהי הקושרת את חכרוש ואת עו"ד טאהא לפרסומים נשוא התובענה. כמו כן, לא עלה בידי התובע לסתור את טענותיהם של חכרוש וטאהא באשר לחוסר מעורבותם בפרסום ההודעה בה עסקינן. ברי, כי לא די בעובדה שהשניים היו בעלי תפקידים במועצה במועדים הרלוונטיים, כפי שנטען בכתב התביעה, בכדי לייחס אליהם את הפרסום אשר נעשה על ידי המועצה ולהטיל עליהם אחריות בגינו.
20. באשר לבנא, הרי שהוא מודה, כי פרסם את ההודעה בה עסקינן במסגרת תפקידו כדובר המועצה. בנא נשאל מה הייתה כוונתו בפרסום והשיב, כי מאחר שהוא דובר של מועצה ציבורית הוא יוצא מתוך נקודת הנחה שזכות הציבור לדעת והוסיף, כי הדברים נכונים בעיקר לאור העובדה שהתובע מציג עצמו כפעיל ציבור ונלחם למען הצדק והשוויון (עמ' 22 ש' 30, עמ' 23 ש' 1-2). הוא נשאל מי נתן לו הוראה לפרסם והשיב, כי זה לא עניין של הוראה. בנא טען שזה מה שראוי לפרסום (עמ' 23 ש' 4-5). בנא נשאל מהיכן הביא את המידע שפרסם והשיב, כי חלק מתפקידו לפרסם זה ללקט מידע מכל גורם במועצה ולפרסם את זה לציבור. הוא נשאל מי הוא הגורם והשיב כאשר מוגשת תביעה בשם המועצה והוא יודע עליה הוא לוקח את הפרטים (עמ' 23 ש' 8-11).
21. הנה כי כן, אין מחלוקת, כי בנא פרסם את ההודעה במסגרת תפקידו. לא הוכח, כי בנא פעל מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות כאמור ותחת זאת השתכנעתי, כי מילא תפקידו בתום לב. לפיכך, אין להטיל עליו אחריות לפרסום אשר נעשה במסגרת עבודתו אצל המועצה. אציין עוד, כי אף אם הייתי מקבלת את טענת התובע לפיה יש לראות בנתבעים 2-4, או בחלקם, כמי שאחראים לפרסום ההודעה נשוא התובענה יחד עם המועצה הרי שמצאתי, כי עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בחוק, כפי שיפורט בהמשך.
22. כאמור, המועצה הודתה, כי עסקינן בפרסום אשר בוצע על ידה וכן מצאתי, כי ההודעה הראשונה מהווה לשון הרע כהגדרת המונח בחוק. כעת יש לבחון האם עומדות למועצה ההגנות הקבועות בחוק בנוגע לפרסום הראשון.
23. המועצה טוענת, כי עומדת לה הגנת אמת בפרסום. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
24. חכרוש נשאל, האם מה שפורסם הוא אמת ולאחר שהוצג לו הפרסום הראשון הוא השיב, כי כתוב שהוגשה תובענה או בעיה או בקשה לבית המשפט וטען שבערבית זה אותו דבר. לטענתו, הוא רואה הודעה לעיתונות לפיה המועצה הגישה נגד התובע תובענה לאחר שהוא קיבל כספים מהמועצה בצורה לא חוקית. חכרוש נשאל האם זה נכון והשיב, כי הוא מתעסק עם כסף ומה שכתוב הוא נכון (עמ' 20 ש' 30-32, עמ' 21 ש' 1-4). בהמשך נשאל בשנית, האם מה שכתוב נכון והשיב, כי המועצה הגישה בקשה או תביעה או דרישה. חכרוש נשאל האם הנוסח נכון והשיב, כי אינו מומחה לפרשנות (עמ' 21 ש' 9-12).
25. התובע נשאל, האם בדק אם מה שכתוב בהודעה מיום 20.7.2010 נכון והשיב, כי זה לא נכון. בהמשך טען, כי חלק מזערי נכון ולצערו זה נוצל לרעה (עמ' 10 ש' 33, עמ' 11 ש' 1). התובע העיד, כי בהודעה כתוב שהמועצה הגישה נגדו תביעה משפטית לאחר שהשיג כספים מהמועצה באופן לא חוקי. לטענתו, הכותרת יוצרת רושם, כי מדובר בגנב (עמ' 11 ש' 2-5). התובע נשאל האם הוגשה נגדו תביעה או בקשה להחזרת כסף והשיב, כי הוגשה בקשה אך לא תביעה והוסיף, כי בזמן הפרסום הוא לא ידע על כך. התובע העיד, כי הבקשה הוגשה ביום 13.7.10 וכי הפרסום היה ביום 20.7. נטען בפניו, כי מכך עולה שהתביעה הוגשה לפני הפרסום והוא שלל טענה זו וטען, כי הוגשה בקשה בטענת פרעתי וכי מבחינת האזרח מהשורה תביעה זו תביעה (עמ' 11 ש' 6-13). נטען בפניו, כי מדובר בתביעה להחזרת כסף ובתגובה טען, כי הבקשה לא הומצאה לו וכי הוא חיפש בכל בתי המשפט ולא מצא תביעה שהוגשה נגדו. התובע נשאל, האם באותה בקשה נתבעו ממנו כספים והשיב, כי נתבקשו. הוא נשאל מה ההבדל בין נתבקשו לבין נתבעו והשיב, כי נתבקשו זו בקשה בטענת פרעתי ותביעה זו תביעה בבית משפט. התובע טען שהמועצה הגישה בקשה בטענת פרעתי (עמ' 11 ש' 14-20). נטען בפניו, כי המועצה ביקשה צו להחזרת כספים ובתגובה טען, כי המועצה פנתה להוצאה לפעול ולא לבית משפט (עמ' 11 ש' 21-22).
26. התובע נשאל איזו פגיעה נגרמה לו מכך שנכתב שהוגשה תביעה ולא בקשה להחזרת כסף והשיב, כי תביעה זו תביעה משפטית וזה עם עדויות ויש סדר דין. לטענתו, מי ששומע שהוגשה נגדו תביעה סבור שהמועצה תובעת אותו. לטענתו, מאידך אם המועצה הגישה בקשה בטענת פרעתי חלק גדול נדחה. התובע הוסיף, כי המועצה פרסמה פרסום שקרי ומסולף. הוא נשאל האם זו כל הטענה שלו נגד הפרסום והשיב, כי הוא מדבר על הכותרת וטען, כי ניתן ללמוד ממנה שהוא גנב. התובע נשאל מה לא נכון בפרסום והשיב, כי הטענה שהמועצה הגישה נגדו תביעה מאחר שהשיג כספים באופן לא חוקי. לטענתו, זה לא נכון שהוגשה תביעה וכן הוא לא קיבל כספים באופן לא חוקי. התובע טען שהכותרת שיקרית. בהתייחסו לגוף הפרסום הוא שאל איפה תביעה משפטית בבית משפט השלום בנצרת נגדו ושב וטען, כי המועצה ביקשה ממנו להחזיר כספים (עמ' 11 ש' 28-32, עמ' 12 ש' 1-6).
27. כאמור, בהודעה נאמר שהמועצה הגישה נגד התובע תביעה להשבת כספים אשר הוא קיבל על אף שלא הגיעו לו. אין מחלוקת, כי המועצה לא הגישה נגד התובע תביעה בבית משפט ותחת זאת היא הגישה בקשה בטענת פרעתי ללשכת ההוצאה לפועל. סבורני, כי אין בכך בכדי להועיל לתובע או לסתור את טענת המועצה באשר לקיומה של הגנת "אמת דיברתי". ברי, כי בידי המועצה לפרסם ידיעה באשר להליך משפטי אשר היא מנהלת ובעניין כאמור תעמוד לה הגנת אמת בפרסום, ככל שיש בפרסום בכדי להוות פרסום לשון הרע. בענייננו, ככל שהפרסום פגע בתובע הרי שהפגיעה הייתה מעצם פרסום ההליך המתנהל נגדו וטענות המועצה באשר לקבלת הכספים על ידו שלא כדין. סבורני, כי השאלה באיזה הליך העלתה המועצה את טענותיה ודרשה את השבת הכספים בין אם בהליך בפני ההוצאה לפועל או תביעה בבית משפט אין בה בכדי להשליך על הפגיעה בתובע ובשמו הטוב.
28. התובע טען שהמועצה ביקשה שהוא יחזיר כספים שקיבל ממנה דרך תיק האיחוד בהוצל"פ על אף שקיבל כספים לפני כן. הוא נשאל האם זה נכון והשיב בשלילה. התובע טען שהוא לא הגיש כלום ללשכת ההוצל"פ אלא עו"ד ,משוחרר מייצוג ואשר הוא לא חתם לו על ייפוי כוח, עשה כן (עמ' 12 ש' 5-9). נספח ט' לתצהיר התובע הינו מכתב ממנו לעו"ד עואודה ואחיו ובמסגרתו טען, כי זכותם לגבות רק את שכר טרחתם כפי שנקבע בפסק הדין (סעיף 3 נספח ט ת/1). בעדותו הופנה התובע לסעיף 3 בנספח ט' לתצהירו באשר לגביית שכר טרחתו של בא כוחו ונשאל, האם הכוונה היא לגבות מתיק ההוצל"פ והשיב, כי הכוונה היא לגבות מהמועצה על פי פסק הדין. הוא נשאל כיצד התכוון שיגבו והשיב, כי זה עניין של עורך הדין. התובע נשאל האם הרשה לו לגבות את הסכום והשיב, כי אינו מרשה לו כלום משום שהוא לא מייצג אותו (עמ' 13 ש' 14-19). נטען בפניו, כי במסמך הוא מתייחס בלשון רבים אולם בהנחה שהתכוון לאחיו של עו"ד עואודה האם אמר לו לפתוח את התיק ולגבות כספים והשיב, כי זו זכותו של עו"ד וכי יש לו 8,000 ₪ אצל המועצה. לטענתו, לאחר שהמועצה לא נתנה לעורך הדין את הכסף הוא הלך להוצל"פ. הוא טען, כי הוא לא יכול למנוע מעורך הדין לעשות זאת. התובע הוסיף, כי בית המשפט קבע שהמועצה תשלם לו (עמ' 13 ש' 20-23).
29. עו"ד עואודה נשאל, האם הוא יודע שהתובע קיבל חלק מפסק הדין שלו והשיב בחיוב. הוא טען, כי כאשר נפגשו לצורך פתיחת תיק הוצל"פ התובע אמר לו שהוא קיבל את החלק שלו במסגרת מכתב שהתובע שלח לאחיו (נספח מג' לת/1). לטענתו, אחרי המכתב הזה הם נפגשו במשרד ואמרו לתובע שאי אפשר לפתוח תיק הוצל"פ על שם מחמוד עואודה מאחר שפסק הדין הוא על שמם של התובע ואחיו וכי המסגרת החוקית לגבות את הכסף הינה באמצעות פתיחת תיק הוצל"פ על שם אחד הזוכים לפי פסק דין או שהמועצה תשלם לעורכי הדין ישירות את שכ"ט והיא לא שילמה ולכן הם פנו להוצל"פ (עמ' 17 ש' 29-32, עמ' 18 ש' 1-4).
30. עו"ד עואודה נשאל, האם הוא יודע שהתובע גבה חלק מהכספים במסגרת תיק ההוצל"פ והשיב בחיוב. הוא נשאל, האם העביר לתובע כספים שגבה והשיב בשלילה. לטענתו, הסיכום עם התובע היה שהם יגבו את שכר הטרחה והפנה לתצהיר התובע במסגרת תובענה של התובע נגד אחיו וטען, כי זה היה הסיכום בין הצדדים (עמ' 18 ש' 7-12). הוא נשאל מדוע הגיש את התיק על כל הסכום והשיב, כי התובע אמר שהם יפתחו את התיק על כל סכום פסק הדין משום שהוא סיכם עם המועצה שתעשה קיזוז והיא לא עשתה. עו"ד עואודה טען, כי בהמשך התובע פתח תיק הוצל"פ שהוא סגר בטענה שעדיין מגיעים לו כספים מהמועצה וכי התיק נסגר שלא כחוק (עמ' 18 ש' 13-20).
31. חכרוש נשאל, האם הוא יודע שעו"ד עואודה משוחרר מייצוג התובע והשיב, כי זה לא עניינו. הוא נשאל האם עורך הדין הציג בפניו הרשאה לפעול בשם התובע והשיב, כי זה לא רלוונטי לו (עמ' 20 ש' 18-21). עו"ד טאהא נשאל, האם משנת 2007 הוא יודע שעו"ד עואודה פועל שלא כדין והשיב, כי זה מה שהתובע טוען וכי זה עניין בין התובע לעורך הדין. הוא הוסיף, כי אז הוא לא ידע על קבלת הכספים (עמ' 26 ש' 3-5). נטען בפניו, כי נכון ליום הפרסום הוא פנה לעו"ד של התובע וביקש שהוא יסגור את התיק כאשר הוא ידע משנת 2007 שהוא לא עו"ד של התובע והוא נשאל מדוע פנה אליו. בתגובה טען שהוא לא פרסם ולא היה שותף לפרסום וכי גילה את עובדת תשלום הכספים מהגזברות באמצעות רו"ח עלימי. לטענתו, כשידע הוא נקט בפעולה. טאהא העיד, כי לפני הגשת הבקשה הוא שלח לעו"ד עואודה מכתב ובו הודיע לו על עובדת התשלום של 60,000 ₪, המציא לו מסמכים וביקש ממנו לסגור את התיק ולהחזיר את הכספים שקיבל באמצעות תיק ההוצל"פ ביתר. לטענתו, עו"ד עואודה בדק את המסמכים וסגר את התיק ואז התובע פנה ללשכת ההוצל"פ ופתח את התיק מחדש, למרות שידע שהסכום סולק ישירות מהמועצה וגם מהתשלומים שביצעו בתיק ההוצל"פ (עמ' 26 ש' 6-15).
32. התובע אישר, כי נ/2 זו בקשה שהוא הגיש בתיק ההוצל"פ וכי זו בקשה לביטול חוזה והתליית הליכים (עמ' 12 ש' 18-21). נטען בפניו, כי מהבקשה עולה שהתיק היה סגור ושהוא ביקש להחיות אותו והוא השיב, כי פנה ללשכת הוצל"פ בכדי לבדוק לאחר שבירר את עניין הכספים שעל שמו במועצה ולא קיבל את תגובת המועצה. נטען בפניו, כי כאשר הוא פתח את התיק מחדש הוא ידע שלא מגיע לו כסף והוא השיב, כי לא ידע כלום. התובע טען, כי הוא לא פתח את התיק בשביל לגבות כסף אלא בשביל לברר מה קורה שם. הוא הוסיף, כי לא נקט בשום צעד ועד היום לא קיבל כספים (עמ' 12 ש' 24-29).
33. התובע נשאל האם הוא מאשר, כי ידע שהחוב סולק טרם הגשת הבקשה להחייאת התיק והשיב, כי חלק מהחוב סולק. הוא נשאל, האם ידע שנגבו כספים ביתר עד לאותו רגע והשיב, כי לא ידע מה קורה בתיק וכי הלך לברר את העניין. התובע נשאל, האם כשערך בירור ראה שנגבו כספים והשיב בחיוב. הוא טען שסירבו לתת לו פרטים על התיק משום שהיה סגור ולכן ביקש לפתוח את התיק ולאחר שפתחו את התיק הוא ראה שנגבו כספים וטען שהוא אינו יודע כמה (עמ' 13 ש' 4-11).
34. התובע נשאל מה עוד לא נכון בהודעת הפרסום והשיב, כי אמרו לקוראים שזה עניין חוזר וטען שהוא לא הגיש לבד תביעה נגד המועצה אלא עם אחיו והגיעו לפשרה שישולמו כספים. לטענתו, המועצה כתבה שהכספים שולמו באופן מלא וזה לא נכון. עוד טען, כי עד עכשיו יש יתרת זכות שמשוערכת להיום ומגיעה ל – 19,000 ₪ (עמ' 14 ש' 6-11). התובע נשאל כמה כסף קיבל והשיב, כי זה כתוב אצל המועצה וכי הוא מודה בנכונות מסמכי המועצה (עמ' 14 ש' 12-13).
35. התובע נשאל, האם הרשמת קבעה מה הסכום שיש להפחית והשיב בשלילה. הוא טען, שהיא קבעה שעורך הדין קיבל ושהתיק יחושב מחדש. נטען בפניו, כי החישוב היה צריך להיות כזה שמסכום של 60,000 בתוספת 12% מע"מ יקוזז סך של 60,000 ₪ והיתרה תקוזז מהסכום שנגבה בתיק ההוצל"פ ואת היתרה יחויב הזוכה להחזיר לחייבת. בתגובה טען, כי נכתב גם שהזוכה יהפוך לחייב והחייב יהפוך לזוכה. התובע נשאל האם עליו להחזיר כספים ובתגובה טען, כי זו החלטה והיא לא חלוטה וכי זה פרוטוקול לפני הפרסום (עמ' 14 ש' 30-32, עמ' 15 ש' 1-6).
36. התובע הופנה לנספח לב' לתצהירו ונשאל האם זה פסק הדין של כב' הרשמת אוסילה אבו אסעד אשר ניתן במסגרת תיק ההוצל"פ אשר הוא מופיע בו כזוכה ובתגובה טען, כי זו החלטה מנהלית. הוא נשאל, האם בהחלטה יש חיוב שהוא יחזיר כסף והשיב, כי נקבע לעשות חישובים ועד היום הם לא נעשו. התובע טען, כי היתרה יצאה שהוא בעל זכות של 6,000 ₪ מהמועצה וכי הוא רוצה ממנה ולא ההיפך (עמ' 14 ש' 24-29).
37. חכרוש נשאל מה הסכום אשר התובע הוציא מהמועצה באופן לא חוקי והשיב, כי במסגרת תיק ההוצל"פ הרשמת עשתה חישוב מדויק אשר הוא אינו זוכר (עמ' 21 ש' 18-19). נטען בפניו, כי בהחלטה נקבע שהחייב יהפוך לזוכה והזוכה יהפוך לחייב והוא נשאל האם לא עשה חישובים לתיק והשיב שזה לא התחום שלו כי זה נעשה בהוצל"פ (עמ' 21 ש' 22-23). חכרוש נשאל, האם לפני הפרסום הייתה לתובע יתרת זכות במועצה והשיב, כי היתרה אינה נכונה והוסיף, כי הוגשה טענת פרעתי וניתנה החלטה (עמ' 21 ש' 28-31).
38. עו"ד טאהא נשאל, האם אינו מודע לכך שקיימת יתרת זכות עד היום והשיב, כי הוא מודע לכך וכי זה הובא לידיעת הרשמת אשר השתכנעה שהמועצה שילמה 60,000 ₪ על חשבון פסק הדין ושיש יתרה בסך כ- 8,240 ₪. הוא העיד, שהרשמת נתנה החלטה לפיה צריך לקזז מהסכומים שנגבו בתיק את הסכום הזה (עמ' 26 ש' 16-19). עו"ד טאהא נשאל, האם ידע שיש לתובע יתרת זכות במועצה כאשר פנה לעו"ד עואודה ביום 25.4.10 והשיב, כי לא הייתה לתובע זכות בפועל. הוא שב וטען שהתובע קיבל 60,000 וכסף מההוצל"פ אשר מכסים את כל החוב וכי יש יתרה שהתובע צריך להחזיר וטענה זו התקבלה (עמ' 26 ש' 20-23). בהמשך עדותו טען, כי אמנם בספרים משנת 2003 יש יתרה של 6,000 ₪ אולם הויכוח הזה הסתיים כאשר המועצה המציאה את לכבוד הרשמת והוכיחה ששולם סך של 60,000 ₪ וגם סכומים גבוהים בהרבה מהסכום של 8,000 ₪ (עמ' 26 ש' 29-32).
39. חכרוש אישר, שהפרסום היה לפני ההחלטה של ההוצאה לפועל בטענת פרעתי (עמ' 22 ש' 1). לשאלה, האם במידה שהרשמת קבעה שיש לתובע זכות או שהתיק צריך להיסגר לאפס האם יש לו חוב השיב, כי אינו יודע וכי הפרסום אינו קשור אליו (עמ' 22 ש' 14-15).
40. עו"ד טאהא העיד, כי הרשמת הטילה על המוציא לפועל לערוך חישוב ואחרי החישוב יצא שהתובע חייב להחזיר למועצה סכום כסף. לטענתו, הוא חלק על החישוב ועל הסכום וטענותיו התקבלו והסכום תוקן. עו"ד טאהא הוסיף, כי גם התובע הגיש התנגדות לחישוב וכי הרשמת המליצה שהצדדים יסכימו על מינוי רואה חשבון חיצוני אולם בשל החלפת הרשמת לא הייתה התקדמות בתיק (עמ' 25 ש' 8-16). הוא נשאל האם עד היום, 20 חודשים מיום קבלת ההחלטה, האם התובע הפך לחייב והמועצה לזוכה והשיב שהרשמת קבעה שהוא יהפוך לחייב. לאחר שנשאל שוב האם התובע הפך לחייב השיב, כי אין חישובים ולכן התובע לא יכול להפוך לחייב. הוא נשאל, האם התובע מופיע כחייב בתיק הוצל"פ והשיב, כי יש החלטה שהוא יהפוך לחייב וכי מעשית המזכירות לא יכולה להפוך אותו לחייב מבלי לדעת כמה הוא חייב ועד היום זה לא נקבע (עמ' 25 ש' 19-25).
41. נטען בפני עו"ד טאהא, כי לאחר החישובים של הוצל"פ, הנתבעים טענו שהתובע גבה כספים שלא כדין וכי על פי החישובים של ההוצאה לפועל יצא שהסכום שנגבה ביתר נכון ליום 24.3.2011 הוא בערך 14,400 ₪. הוא שלל טענה זו וטען, כי יצא מעל 25,000 ₪. נטען בפניו, כי לפי חישובי התובע יצא 13,000 ₪ וכי בתיק ההוצל"פ יש יתרה של 15,000 ₪. נטען בפניו, כי יוצא שיש לתובע יתרת זכות והוא נשאל האם יש לשון הרע בהודעה של הנתבעים והשיב, כי אינו משיב על הנחות. לטענתו, יש קביעה של לשכת ההוצל"פ ויש תביעה שהוגשה בדרך של בקשה לפי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל ודינה כדין תביעה. לטענתו, לשכת ההוצאה לפועל קבעה שיש חובה להחזיר כסף ולא נקבע סכום סופי. עו"ד טאהא טען שהוא לא חושב שיש פה לשון הרע או הוצאת דיבה, כי פורסם שהוגשה תביעה וכשהוגשה תביעה היו מסמכים ועובדה שלשכת ההוצאה לפועל קיבלה את טענות המועצה (עמ' 27 ש' 9-19).
42. התובע נשאל איזו פגיעה נגרמה לו מאי הדיוק והשיב, כי כאשר רשות מקומית מפרסמת דברים נגד אזרח זה אמור להיות מדויק וחובת הזהירות עליה. הוא טען שזה פגע בו כי זה שקר. לטענתו, אם מישהו קורא שהוא קיבל את מלוא הכסף כפי שפורסם הרי שזו לא אמת וטען שהמועצה כתבה שהוא גנב. לטענתו, זה מה שאומרים לילדיו בבית הספר והפנה לאמור בסעיף 118 לתצהירו (עמ' 14 ש' 14-19). התובע נשאל איזו פגיעה נגרמה לו בעקבות אי הדיוק והשיב, כי ההודעה אומרת שהוא גנב כספים וקיבל אותם באופן לא חוקי (עמ' 15 ש' 7-8). התובע נשאל, האם זו הייתה פגיעה או דבר לא נכון ככל שהפרסום היה אחרי החלטת הרשמת והשיב, כי אז המועצה לא הייתה מפרסמת והכל היה משתנה. הוא נשאל מה אם המועצה הייתה מפרסמת אותו דבר לאחר החלטת הרשמת והשיב, כי זה יהיה יותר קל אבל הוא לא קיבל כספים והמועצה הייתה צריכה לשנות את הנוסח שזו טענת פרעתי ושהוא לא קיבל את כל הסכום והוסיף, כי הוא חושב שאז לא היו מפרסמים (עמ' 15 ש' 12-16). התובע טען שהמועצה פרסמה דבר נגדו וכעת בודקת אם זה נכון וכי היה עליה לעשות את הבדיקה קודם לכן (עמ' 14 ש' 4-5).
43. בנא נשאל האם היום, לאחר כל ההבהרות והניירת, האם הוא חושב שהוא היה מפרסם את אותו דבר והשיב, כי אם הוגשה תביעה הוא היה מפרסם. הוא טען שזה עניין של שחור לבן ושל הוכחה ולא מה הוא התרשם. לטענתו, יש לו מסמך שהוא מורשה להשתמש בו ואין מדובר בנושאים שאסור לפרסם ולכן הוא יכול לפרסם. בנא העיד, כי כשיש לו מסמכים שמוכיחים דברים מסוימים הוא משתמש בהם. הוא נשאל האם היום היה מפרסם, לפי מה שהוא יודע, והשיב, כי הדברים פורסמו על סמך מה שהוגש לבית המשפט. בנא נשאל האם באותן נסיבות הוא מפרסם היום את הפרסום כמו שהוא והשיב, כי הוא מפרסם כל דבר שמוגש לבית המשפט ושהוא רואה שהוא נכון (עמ' 24 ש' 1-9).
44. עו"ד טאהא נשאל, האם ניתן לפרסם תלונה לפיה הנתבעים פברקו ראיות ולקחו כספים והשיב כי זה לא היה ולא נברא. הוא נשאל האם הגנתו היא אמת דיברתי והשיב, כי לא רק וכי באי דיוקים אין פגיעה של ממש (עמ' 24 ש' 22-28).
45. הנה כי כן, המועצה פרסמה שהגישה תביעה נגד התובע בכדי שישיב כספים אשר לא הגיעו לו, לאחר שכבר קיבלם בעבר. כאמור לעיל, מצאתי, כי אין בסוג ההליך או בעובדה שהוגש להוצל"פ ולא לבית המשפט בכדי לשלול את הגנת אמת בפרסום. אין מחלוקת, כי אכן התנהל בין הצדדים הליך במסגרתו טענה המועצה, כי התובע קיבל ממנה כספים ביתר וכי ניתנה החלטה לפיה לאחר מתן פסק הדין הוסכם על קיזוז אשר נעשה וכי כל שנותר למועצה לשלם הוא את שכ"ט ואף על פי כן תיק ההוצל"פ נפתח על מלוא הסכום. הרשמת קבעה, כי יש לערוך חישוב וכי את היתרה אשר שולמה מעבר ליתרת החוב המעודכנת על התובע לשלם למועצה.
46. החלטה זו תומכת בטענת המועצה באשר לאמת בפרסום ויש בה בכדי ללמד, כי אין עסקינן בהליך שפתחה ללא כל בסיס ואשר פרסומו מהווה לשון הרע אשר לא אמורה לעמוד לו הגנת אמת בפרסום. יש לציין, כי אף אם בתום הליך משפטי נקבע, כי לא היה מקום להגישו אין בכך בהכרח בכדי להביא לשלילת הגנת אמת בפרסום בנוגע לפרסומים אשר התייחסו לעצם הגשת ההליך ולטענות אשר נטענו בו טרם הוכרע ההליך. קביעה כאמור, משמעה, כי לא ניתן יהיה לפרסם, כי מתנהל הליך משפטי כלשהו בידיעה שהפרסום חוסה תחת הגנת אמת בפרסום ולאור העובדה שלא ניתן לחזות כיצד יסתיים ההליך.
47. אציין עוד, כי מצאתי שאין בטענת התובע, לפיה תיק ההוצל"פ נפתח על ידי עו"ד עואודה ללא הרשאה ממנו, בכדי להועיל לו בתובענה בה עסקינן וממילא טענה זו לא הוכחה בפניי. אף אם היה עולה בידי התובע להוכיח טענה זו הרי שעסקינן בעניין שבין התובע לעו"ד עואודה ואין בו בכדי להשליך על ענייננו. אף אם התובע לא היה מי שפתח את תיק ההוצל"פ הרי שאין מחלוקת, כי תיק ההוצל"פ נפתח על שמו לאחר שהוא כבר קיבל את הכספים שהגיעו לו קודם לכן וכי נגבו לתיק כספים ביתר. אין לצפות שהמועצה תבדוק ותחקור את נסיבות פתיחת התיק והאם הדבר נעשה על דעתו של התובע ובהסכמתו בטרם פרסום ההודעה. סבורני, כי די בכך שהמועצה ידעה שנפתח תיק הוצל"פ בעקבות פסק הדין ולמרות שסכום פסק הדין כבר שולם על ידה וכי במסגרת תיק ההוצל"פ נגבו כספים ביתר. כמו כן, אין מחלוקת, כי לאחר שהתיק נסגר על ידי עו"ד עואודה התובע פתח אותו מחדש, כפי שנטען בפרסום בו עסקינן.
48. נטען בפני עו"ד טאהא, כי אף אם הפרסום הוא אמת הרי שאם לא נעשה בתום לב אזי אין הגנה וכי בכל המסמכים שהגישו הנתבעים לא טענו לתום לב ונטען בפניו, כי יש למועצה חייבים רבים ולגבי חלק גדול מהם לא פרסמו דבר ולכן התובע טוען שהפרסום נעשה בחוסר תום לב וכי היה מכוון לפגוע ולא נעשה בשל זכות הציבור לדעת. טאהא שלל טענה זו. הוא טען שהוא לא היה קשור לפרסום אולם כשהוא בוחן את הפרסום אז הוא מוצא שעיקר מה שמובן מהפרסום הוא נכון והפרסום התייחס לתובע אשר מגדיר עצמו כאיש ציבור, כמבקר פעולות המועצה ודוגל ביושר וכשהוא עושה דברים או מיוחסים לו דברים שמראים אחרת אז זכותה של המועצה לפרסם ואין בכך חוסר תום לב (עמ' 24 ש' 22-32, עמ' 25 ש' 1-4).
49. נטען בפני בנא, כי לאחר הפרסום הוגשו הרבה טענות פרעתי על ידי המועצה והוא נשאל האם פרסם באחד המקרים שאדם קיבל כספים שלא כדין והשיב, כי הוא חושב שזה לא רלוונטי. בנא טען, כי יש דברים שהוא מחליט לפרסם ולא מתפרסמים וכי הוא לא מחליט מה יפרסמו (עמ' 23 ש' 13-18). הוא נשאל האם העבירו אליו את ההודעה והוא החליט לפרסם והשיב, כי הוא מוציא הודעות לכלי התקשורת וחלק מתפרסמות וחלקן לא. בנא העיד, כי הפרסום נעשה על ידי כלי התקשורת שמחליט מה לפרסם (עמ' 23 ש' 19-22). נטען בפניו, כי הוא שלח הודעה לאתר "נס" בטמרה והוא נשאל האם ידוע לו אם מכירים את התובע בטמרה ומדוע שלח את ההודעה לטמרה ומה התובע מעניין אותם והשיב, כי הוא שולח לכל כלי התקשורת (עמ' 23 ש' 23-25). בנא נשאל מה פרסם לאחרונה והשיב, כי יש לו תיק שלם של פרסומים. הוא טען שהוא מעביר לכלי התקשורת כל דבר במועצה שהוא חושב שהוא נכון וכלי התקשורת מחליטים אם להוציא לאור (עמ' 24 ש' 10-12).
50. אמינה בעיניי עדותו של בנא בעניין זה. לא שוכנעתי, כי בנא ו/או המועצה פעלו לשם פרסום ההודעה העוסקת בעניינו של התובע מתוך מניע אישי ובמטרה לפגוע בתובע. תחת זאת, מצאתי, כי הם פעלו בתום לב ופרסמו את הידיעה בכדי לידע את הציבור אשר זכאי לדעת על הליכים מסוג זה בהם מעורבת המועצה. באיזון בין חופש המידע וזכות הציבור לדעת מצד אחד לבין הזכות לשם טוב מהצד השני, כאשר מדובר באיש ציבור או באדם הפעיל בענייני ציבור, כמו התובע, המשקל יטה לטובת העניין הציבורי וחופש הביטוי.
51. לכל האמור לעיל מתווספת העובדה, שלא עלה בידי התובע להוכיח טענתו באשר לנזקים אשר נגרמו לו בעקבות הפרסומים. התובע לא זימן לעדות עד כלשהו אשר יכול היה לשפוך אור על הסוגיה האמורה וטענתו באשר לנזקיו נטענה בעלמא.
52. הנה כי כן, מצאתי כי הפרסום הראשון מהווה פרסום לשון הרע אשר חוסה תחת הגנת אמת בפרסום וכי הפרסום השני אינו מהווה פרסום לשון הרע.
53. בנסיבות אלו, התובענה נדחית. בהתחשב בסכום התביעה ומספר הנתבעים, אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים 1-4 ביחד ולחוד בסך של 10,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, כ' חשון תשע"ד, 24 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.