לפני שתי תביעות שאוחדו בפני מותב זה על יסוד החלטת כ"ה סג"נ זהבה אגי מיום 17.5.12. התביעה הראשונה אשר הוגשה בתא"מ 37459-07-10 (להלן :"התביעה הראשונה") הינה במסגרת המחלוקת שבין חברת מנורה– התובעת, לבין הגב' חדווה לוי, בעוד שהתביעה השנייה אשר הוגשה בתא"מ 28991-03-12 ( להלן: "התביעה השנייה") הינה בין התובעים- הגב' חדווה לוי ובעלה בן ציון לוי לבין הנתבעת- הגב' עיואן יפית, המבוטחת מטעם חברת מנורה בעת הרלבנטית לאירוע שיכונה להלן התאונה.

ביסודן של שתי התביעות דרישה מקבילה לתשלום כספי בגין נזקים שנגרמו לרכבי הצדדים, אשר היו מעורבים בתאונת דרכים שאירעה ביום 05/09/07 בצומת במושב אחיעזר (להלן: "התאונה").

מבוטחת התובעת בתביעה הראשונה (שתכונה להלן – 'נהגת המאזדה'), נהגה ברכב מסוג מאזדה מ.ר. 76-019-27 (להלן – 'המאזדה'), בעוד שבעלה של הנתבעת מר בן ציון לוי (שיכונה להלן – 'נהג הקריזלר') נהג ברכב מסוג קריזלר מ.ר. 47-965-28 (להלן – 'רכב הקריזלר').

תמצית טענות הצדדים;

התובעת טוענת, כי בזמנים הרלבנטיים לתאונה היא ביטחה את רכב המאזדה בביטוח מקיף המכסה שימושה של נהגת המאזדה או שימוש נהגים אחרים ברשות.

בתאריך 05/09/07 עת נסעה נהגת המאזדה במושב אחיעזר למקום עבודתה, הגיע נהג רכב הקרילזר במהירות, לא נתן לרכבה זכות קדימה, פגע בו וגרם לאובדנו להלכה (שיעור נזק של 46.56 %) ולנזקים הכספיים המפורטים בדו"ח השמאי שצורף לכתב התביעה.

בטופס ההודעה על התאונה נרשמו פרטי המקרה מפיה של נהגת המאזדה בזו הלשון: "הגעתי לצומת ..היה לי תמרור האט האטתי עד כמעט בלימה רכב צד ג' הגיע משמאל .. לו יש תמרור האט – הרכב הזה לא האט כלל ונכנס ברכבי בצידו השמאלי קדמי".

בפתח ישיבת שמיעת הראיות שהתקיימה בפניי ביום 15/01/13 ביקשה התובעת לתקן את טופס ההודעה של נהגת המאזדה על פיו לצד השני היה תמרור עצור ולה היה תמרור תן זכות קדימה (שם, בעמ' 1,שורות 13-14 לפרוטקול הדיון).

התובעת צירפה חוות דעת שמאי מטעמה אשר בדק את הרכב המבוטח והעריך את הנזקים שנגרמו לה עקב התאונה בסכום כולל של 42,783 ₪ ולטענתה שילמה למבוטחתה סכום זה בניכוי השתתפות עצמית, ערכי כינון וכן שווי השרידים, ובסה"כ התובעת נשאה בתשלום סך של 30,566 ₪ הכולל גם שכ"ט שמאי והפרשי ריבית והצמדה.

מששילמה התובעת למבוטחתה את תגמולי הביטוח, היא נכנסת בנעליה ותובעת מאת הנתבעת את כל הסכומים בהן נשאה וטוענת, כי התאונה נגרמה באחריותו המלאה של בעלה אשר נהג אותה עת ברכב.

בשלב זה אני רואה לנכון להתעכב במעט על סכום התביעה, המעיד כי הוא טומן בחובו גם רכיב כספי בעבור תוספת הפרישי ריבית והצמדה ואולם לא מצאתי בכתב התביעה כל אסמכתא בדבר הדרך שבה חישבה התובעת את ערכו והכיצד אמדה את סכומו. היות ומדובר בסכום לא מבוטל של אלפי שקלים (שכן סך הנזק הנומינאלי בגין הסכומים ששילמה התובעת לנהגת המאזדה בגין נזקי הרכב מהתאונה מסתכם בסך 42,783 ₪, לסך זה מצטרפת עלות שכ"ט שמאי הרכב בסך 416 ₪ ועלות קליטת נתונים מדואר ישראל בסך 31 ₪ (בהתאם להוראות התשלום מיום 24.9.07 – של דואר ישראל ומיום 9.10.07 של יתרת רכיבי התשלום שצורפו לתביעה) ובסה"כ- 43,230 ₪ אך מסך זה יש לנכות את ערך שרידי הרכב ע"ס 18,396 ₪ ועל כן הסך הנומינאלי עפ"י התביעה הינו על סך 24,834 ₪), ראיתי מקום לקבוע כי יש להעמיד את סכום התביעה על הסך הנומינאלי האמור בלבד וככל שאקבלה יתווספו לו ממילא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום התשלום המאוחר למבוטחת בפועל.

לטענת הנתבעים, נהגת המאזדה היא זו החייבת לפצותם בגין נזקיהם בעקבות התאונה. לטענתם ,ביום התאונה עת נסע נהג הקריזלר במושב אחיעזר הגיח לפתע רכב המאזדה במהירות מופרזת, לא נתן לרכב הקריזלר ששהה באותה עת בתוך הצומת זכות קדימה ו/או מבלי לעצור כמתחייב בתקנות התעבורה ופגע בו תוך שהוא גורם לו נזקים כבדים.

מאחר ולנתבעים לא היתה פוליסת ביטוח מקיף האמורה לכסות את הנזקים שנגרמו לרכבם, הם פנו כמה ימים לאחר התאונה לסוכנות רכב וביצעו עסקת החלפה בין רכב הקריזלר במצבו AS –IS לאחר התאונה לבין רכב אחר.

בינתיים הסוכנות סגרה את שעריה וחרף מאמצי הנתבעים לא עלה בידיהם לאתר את הסוכנות ו/או את בעליה לשם קבלת מסמך כזה או אחר היכול להעיד על גובה הנזק של הרכב מיד לאחר התאונה ו/או על ההפרש בין מחיר המחירון של רכבם שנפגע למחיר אותו קיבלו עבורו מהסוכנות.

עם הגשת התביעה כנגדם פעלו הנתבעים לשם איתור הרכב ועריכת חוות דעת שמאית לכימות נזקי הרכב הנפגע וכשלבסוף הרכב אותר הוא נבדק ע"י שמאי מטעמם אשר העריך את הנזקים שנגרמו לרכבם על סך 5,750 ₪ נזק ישיר לאחר תיקון. כן נשאו הנתבעים בשכ"ט שמאי בסך 600 ₪.

הנתבעים גורסים עוד כי הנזקים המצוינים בחוות הדעת השמאי מטעמם שולמו על ידי הסוכנות אשר רכשה את הרכב במעמד תיקונו לאחר התאונה ובטרם העברתו לקונה אחר, אולם במידה והרכב הנפגע היה מוכנס לתיקון על ידם ולא היה מוחלף במסגרת עסקה עם הסוכנות הם היו נאלצים להחליף את החלקים באחרים ולא לתקנם כפי שעשתה הסוכנות. בגין חלפים אלו דורשים הנתבעים סך משוער של 10,000 ₪.

יתר על כן לשיטתם של הנתבעים, חוות הדעת השמאי מטעמם אינה יכולה ליתן אומדנה מדויקת של החלקים הפנימיים מהם ניזוק הרכב הנפגע בעקבות התאונה ועל כן הם מעמדים נזקים אלה על דרך האומדנה על סך נוסף של 10,000 ₪.

דיון והכרעה;

בדיון שהתקיים בפניי ביום 15/01/13 העידו, מטעם התובעת, נהגת המאזדה הגב' עיואן יפית וכן מר שחר היללי שנסע עימה ברכב בעת התאונה. מטעם ההגנה העיד נהג הקרייזלר אשר נהג ברכב הקריזלר.

כעולה מהפירוט לעיל, המחלוקת בין הצדדים הינה עובדתית, ונוגעת לנסיבות התרחשות התאונה. לגרסת נהגת המאזדה, היא היתה בדרך לעבודה עם עוד מישהו ברכב, בהגיעה לצומת צייתה לתמרור האט עד כדי כמעט בלימה, הסתכלה ולא הבחינה בשום רכב והתכוונה לנסוע ישר. בעודה באמצע הצומת ולאחר שכבר עברה את מעבר החציה שמלפניה היא הבחינה ברכב הקריזלר נוסע במהירות רבה משמאלה ופגע ברכבה.

כזכור, בפתח חקירתה של מבוטחת התובעת היא ביקשה לתקן את טופס ההודעה תוך ציון כי בכיוון נסיעתו של רכב הנתבעים היה תמרור עצור.

לא ניתן לקבל בקשתה מהותית זו של התובעת כהליך שבשגרה. לעניין זה, בעלי הדין לא השכילו להביא לעיון בית המשפט תמונות של התמרור שבכיוון נסיעתו של רכב הנתבעים והגם שתמה אני הכיצד זה השכיל נהג הקרייזלר להציג בפני בית המשפט תמונות מזוויות שונות של הצומת בה התרחשה התאונה לרבות תמונת הרכבים המעורבים לאחר התאונה אך לא טרח להביא או לצלם תמונה של הכיוון ממנו הגיע על מנת לבחון את התמרור שעמד מולו, עדיין יש לזכור כי הנטל בעניין זה מוטל על התובעת אשר ביקשה להסתמך על טענה זו בד בבד עם רצונה לתקן את טופס הודעתה השונה בלשונו בעניין זה מהפרטים שמסרה מכוחו במקור. מצופה היה מהתובעת, המבקשת לשנות גרסתה בהקשר לסוג התמרור שהוצב בפני נהג הקרייזלר להציג בפני בית המשפט את תוכנית העמדת התמרורים הנכונה למועד התאונה אך כך לא נעשה. בנוסף, בעדותה ציינה נהגת המאזדה, כי כיום התמרורים הוחלפו כך שבכיוון נסיעתה שלה הוחלף התמרור ממתן זכות קדימה לתמרור עצור ולהיפך- בכיוונו של נהג הקרייזלר. מכאן שאך סביר והגיוני הוא כי השינוי בתמרור הצומת יקבל ביטוי מתועד בספרי הרשות המוסמכת אלא שאסמכתא על תיעוד שכזה לא הוצגה כראייה. לעניין זה אוסיף נדבח נוסף ואציין כי העד מטעם התובעת מר היללי לא שפך אור על סוגייה זו לטובת מי מהצדדים עת העיד כי אינו זוכר איזה תמרור הוצב בכיוונו של נהג הקרייזלר (שם, בעמ' 3 שורה 11 לפרוטוקול הדיון).

לפיכך ובלית ברירה אחרת, אצא מנקודת הנחה כי בעת קרות התאונה הוצב בפני נהג הקרייזלר תמרור תן זכות קדימה כמשמעו בתקנה 64 לתקנות התעבורה ובהתאם לכך אבחן את סוגיית האשם התאונתי.

מעדויות הצדדים בפניי על תמונות זירת האירוע התאונתי אשר הוצגו במעמד הדיון ותמונות של הצומת מהעת האחרונה, הגעתי לכלל מסקנה כי הגרסה שבאה מפיה של נהגת המאזדה היא הגרסה האותנטית והקוהרנטית בעלת המשקל הרב יותר אם כי לא ניתן לייחס מכוחה אחריות מלאה לתאונה על נהג הקרייזלר כפי שאפרט בהמשך.

חלק מרכזי במחלוקת שבין הצדדים עניינו השאלה מי מטעם הצדדים לא נתן זכות קדימה לרעהו ועל מי מוטל החובה לעשות כן בנסיבות הקיימות.

משנקודת ההנחה הינה כאמור שבכיוונם של שני הנהגים גם יחד, הוצב תמרור תן זכות קדימה, עדיין מכח תמונות הצומת במצבו אז וגם היום, נדמה כי אין מחלוקת כי הכיוון ממנו הגיעה נהגת המאזדה הינו מצידו הימני של רכב הקרייזלר, וזה הגיח למעשה משמאלה. על יסוד כך ניתן לקבוע כבר כעת, כי נהג רכב הקרייזלר הפר את הוראות התמרור שמלפניו בכך שלא נתן זכות לרכב הבא מימין וזאת בניגוד לתקנה 64 (א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961 (1) הקובעת בזו הלשון : "נתקרבו לצומת כמה כלי רכב מצדדים שונים, יתן נוהג רכב את זכות הקדימה לכלי רכב הבאים מימין".

בהפרה זו אין די שכן היא מלמדת אמנם על אחריות מה של נהג הקרייזלר על דרך יצירת סיכון תעבורתי ואולם אין בה עדיין בכדי לקבוע את שיעור האחריות המסויים המוטל על כתפיו ולשם כך על בית המשפט להתרשם מנהיגתם גם יחד של שני הנהגים ולהסיק מכוחן את אומדן האחריות במלואו.

בעניין זה, נהגת המאזדה העידה, כי טרם שהחלה לחצות את הצומת האטה את רכבה עד לכדי מצב של בלימה מלאה, החלה בחציית הצומת כאשר לא היו בו כלי רכב, משהגיעה למחצית הצומת הבחינה ברכב הקרייזלר נוסע במהירות לכיוונה ואז אירעה התאונה. העד מטעמה של התובעת חיזוק בעדותו את עוצמת מהירות נסיעת הקרייזלר בציינו את המשפט הבא: "הוא פשוט הרים אותנו" (שם, בעמ' 3 שורה 10 לפרוטוקול הדיון).

מצב עמידתם של שני כלי הרכב לאחר קרות התאונה ומיקום הפגיעות ברכבים אינו מותיר מקום לספק כי כאשר אירעה התאונה רכב המאזדה היה כבר בתוך הצומת, והעובדה כי כתוצאה מהתאונה הוא הועף ביחד עם רכב הקרייזלר לימין כאשר שני הרכבים עומדים אחד לצד השני, מצביעה לכאורה, על התנגשות שאירעה כאשר רכב הקרייזלר חצה כבר את הצומת במהירות וחלף על פני הקו הדמיוני של הצומת שמלפניו וגמע אך מטרים ספורים לפחות עד אשר פגש ברכב המאזדה.

מאידך, גם עמדת נהגת המאזדה כי כבר חלפה כמחצית מהצומת בעודה במהירות כמעט אפסית טרם שהגיח רכב הקרייזלר לעברה אינה מתיישבת עם העובדה שמנח הרכבים לאחר התאונה הינו כזה ששני הרכבים המעורבים מצאו את עצמם בצידו הימני של הצומת מרוחקים 5 מטרים לפחות אם לא יותר, מאיזור המפגש ביניהם כאשר שניהם מונחים בעמידה אלכסונית המצביעה על הכיוון ממנו הגיעו. אילו גרסתה של נהגת המאזדה כי האטה את נסיעתה עד לכדי כמעט בלימה ( שם, בעמ' 1 שורה 16 לפרוטוקול הדיון), טרם שהגיחה לפתע הקרייזלר לעברה היתה נכונה, אזי לא היינו צפויים לראות את שני הרכבים מונחים במרחק יחסית רב לימין ממרכז הצומת. הדעת מבקשת במקרה זה להסיק כי שני הרכבים, הן זה של נהגת המאזדה והן זה של נהג הקרייזלר היו בעת נסיעה רציפה כאשר אירעה התאונה וזאת להבדיל מעמדתה של נהגת המאזדה כי התאונה אירעה בעת מצב של כמעט בלימה מצידה. מאידך לנוכח מנח הרכבים לאחר התאונה והיקף הנזק הרב יותר בדופן קדמית ימנית של רכב הקרייזלר לצד המרחק הרב יותר שנאלץ לגמוע עד למפגש שבין הרכבים, אני מסיק כי נהיגתו של נהג הקרייזלר היתה מהירה בהרבה מזו של נהגת המאזדה.

בנסיבות העניין, לאור האופי המיוחד של מקום האירוע, בו חבים הצדדים בחובת זהירות מיוחדת באזור זה של צומת, נראה כי אין לפטור את התובעת באופן מוחלט מאחריות לתאונה למניעת הנזק. לו היתה נהגת התובעת מאטה כמתבקש בטרם נכנסה לצומת ומגיעה באיטיות מרובה עד לכדי מחציתו כגרסתה, בוודאי היתה מבחינה ברכב הקרייזלר משמאל לה במרחק מה ממנה וזאת בשים לב לטווח הראייה הרחב שנוצר בנקודת הצטלבות זו בצומת למסתכלים לשמאל כעולה מתמונת הצומת שהוצגה בפניי ובכל יכלה לכל הפחות למזער את הנזק שנגרם לרכבים.

על כן נראה שלא יהיה זה מופרך להשית על נהגת התובעת רשלנות תורמת בגין נהיגתה בשיעור של 20 % כשיעור אחריות דומה אותו קבע בית המשפט העליון בהלכת חנחן הידועה כע"א 553/73 שלמה אליהו נ' חנחן פד"י כט(2) 341. בנסיבות אני מורה כי הנתבעת תישא באחריות בשיעור של 80 % לקרות האירוע התאונתי ואילו התובעת תישא בשיעור 20 % הנותרים.

באשר לתביעה השנייה, תביעה זו מעוררת לא מעט קשיים, קושי ראשון משפטי הוא והוא עוסק בשאלה האם ניתן לראות באשמתה של נהגת המאזדה כמקים עילת תביעה עצמאית בשיעור אותו פסקתי כנגדה אשר יקנה לתובעים בתביעה השנייה פיצוי לכדי שיעור זה. נדמה לי כי איני נזקק לענות על שאלה זו היות ומסקנתי היא כי ממילא לא הצליחו התובעים להרים את נטל הוכחת הנזק המוטל עליהם שהינו רכיב מהותי בלעדיו אין במסגרת עוולת הרשלנות המנויה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזקין [נוסח חדש].

מרגע שבו נמכר רכב הקריזלר נזקיהם הנטענים של התובעים יכולים לבוא לידי ביטוי רק בהפרש המחיר שקיבלו מעסקת הטריד-אין לבין המחיר שהיו זכאי לו אלמלא התאונה.

עלות התיקונים הקבועים בחוות דעת השמאי מטעם התובעים הפכה לפחות רלבנטית ואקדמית בלבד שכן לא הוצג בפני בית המשפט כל הסכם בין התובעים לבין סוכנות הרכב שרכשה את הרכב הניזוק. כל שכן, לא הוצגה אסמכתא המעידה על העברת תשלום לסוכנות בגין רכישת רכב חדש ע"מ שבית המשפט יתרשם כי התקיים סחר מכר בין הצדדים כנטען בעניין זה, לא הובא תצהירו של זה שרכש את הרכב מאת הסוכנות ובכמה רכש אותו ומתי ועוד כהנה וכהנה ראיות שעשויות היו להועיל לתובעים על מנת להוכיח חסרון כיס עקב התאונה. יוער כי בנקל יכלו התובעים לעשות כן ואין לקבל עת עמדתם באשר לסגירת שערי החברה.יוער כי את שפירטתי לעיל הינו קמצוץ משלל ראיות ברות השגה אותן יכלו להציג שאין חלוף הזמן פוגע בנגישותן. כידוע אין די לטעון טענות לעניין נזק במסגרת כתב התביעה, שכן על הטוען להן להתכבד ולהוכיחן במידת הראיה והשכנוע הנדרשות בהליך אזרחי.

יצויין כי אף לגופם של דברים, חוות הדעת שהוצגה בפני בית המשפט מצביעה על בדיקתו של הרכב כ-4.5 שנים לאחר התאונה, במועד אשר מנתק לחלוטין את הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הנזקים שנותרו לאחריה וזאת מאחר ובין היתר אין בחוות הדעת כל אזכור האם שמאי הרכב בדק דבר התרחשותן של תאונות נוספות שאירעו ברכב זה לאחר התאונה על מנת לשלול ניתוק הקשר הסיבתי שבין התאונה כאן לבין הנזקים הנטענים בחוות הדעת שניתן לייחס בנקל לתאונה נוספת שהתרחשה לאחריה. בהקשר לכך, אין רלבנטיות מצד התובעים ביחס לסוגיית החלפים הפנימיים והחיצוניים שלהערכתם מקנים להם פיצוי משוער כולל של 20,000 ₪ וזאת מאחר שביחס לחלקים הפנימיים מדובר בטענה נסיבתית מתוך היסק שהינו תוצר תמונות התאונה אך אינו מעיד על חלקים פנימיים כאלו או אחרים שנפגעו בפועל וממילא זכאי הניזוק לכדי הנזק שנגרם לו בפועל ובהעדר כל הוכחה לעניין זה מלכתחילה כפי שציינתי לעיל אין רלבנטיות לשאלה היפוטטית הקשורה בתיקון הרכב בדיעבד על ידי חברת הסחר, זאת בנוסף לדחייתי מדעיקרה של טענה זו ביחס להחלפת החלקים החיצוניים לפחות, מפאת גילו המתקדם של הרכב אשר לו מלאו 10 שנים בעת התאונה.

מכל האמור לעיל אני מורה על קבלת התביעה הראשונה בכדי שיעור 80 % מהנזק הנומינאלי שקבעתי ודחיית התביעה השנייה בהעדר הוכחת הנזק.

סוף דבר;

בתביעה בתא"מ 37459-07-10 אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך 24,834 ₪ בניכוי אשם תורם בשיעור 20 % ובסה"כ 19,867 ₪ והכל בתוספת ריבית והצמדה מיום 9.10.2007 ועד מועד התשלום בפועל.

לסכום לעיל, יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20 %, שכר העדים מטעם התובעת כפי שנפסק לטובתם בדיון מיום 15.1.13 וסכום האגרה ששולמה בעת הגשת התביעה והכל בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרישי ריבית והצמדה כחוק ממועד זה ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר לצדדים

ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ג, 27 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.