עסקינן בתביעה שיבוב שהגיש התובע כנגד הנתבעים בגין גמלאות ששילם, משלם וישלם לנפגעת גב' שלי אופיר, בהמשך לפגיעתה בתאונת דרכים ביום 9.4.90. התביעה הוגשה בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995.

בסופו של יום נותרה בין הצדדים מחלוקת בשתי סוגיות;

האחת - האם יש מקום להשית על הנתבעים לשלם את שכ"ט התובע בגין הגשת התביעה ואם כן מהו התעריף המתאים,

השנייה - האם יש מקום להשית על הנתבעים לשלם את הריבית ההסכמית הנהוגה בהסכם שנכרת בין הצדדים ואשר בהתאם להוראותיו שילמו לבסוף הנתבעים לתובע.

באשר לשכר הטרחה;

התובע מציין כי ביום 25.5.10 נשלחה דרישה לתשלום בסך 584,680 ₪, בהתאם לחוק שאם לא כן תוגש תביעה, בתוך 45 יום. האמור נשלח בשים לב לכך שמטעם הנתבעים ניתנה ארכה באשר לסוגיית ההתיישנות עד ליום 1.8.10 (עקב העובדה שההליכים בוועדות המל"ל התמשכו). התובע המתין אף מעבר לאותם 45 יום והגיש תביעתו רק ביום 22.7.10 בשעות הבוקר (57 יום לאחר מועד הדרישה ושמונה ימים לפני שקמה התיישנות). רק ביום 22.7.10 אחה"צ התקבלה במשרד ב"כ התובע המחאה ע"ס 454,213 ₪, המהווה פירעון בהתאם להוראות ההסכם שבין הצדדים. נטען כי בנסיבות שנוצרו, עת הוגשה התביעה עובר לתשלום, הרי שבהתאם להוראות מכרז ציבורי המסדיר סוגיה זו, ייאלץ התובע לשלם לבא כוחו 5.2% בתוספת מע"מ, מהסכום ששולם ובסך הכול 27,635 ₪. נטען כי יש להשית על הנתבעים את מלוא הסכום האמור.

מנגד נטען כי התשלום בוצע כבר ביום 21.7.10 ואף אם זה התקבל רק ביום 22.7.10 כנטען, הרי שהגשת התביעה הייתה בסמיכות. נטען כי התובע פעל בחוסר תו"ל, עת נמנע מלוודא עובר להגשת התביעה, האם בכוונת הנתבעים לשלם הדרישה. מכל מקום, מפנים הנתבעים לפסיקה שניתנה ואשר קבעה כי בית המשפט אינו מחויב להסכם שכר הטרחה של התובע עם באי כוחו.

מסכימה אני עם ב"כ הנתבעים כי אין עמדה נחרצת בערכת הערעור הגורסת כי על בית המשפט לפסוק לתובע את מלוא שכר הטרחה ששילם וקיימת עמדה כי שכר הטרחה יפסק בהתאם לשיקול דעת בית המשפט ובשים לב להיקף העבודה בפועל, במסגרת בירור התביעה. בעניין זה ר' במיוחד ע"א 2259/08 (מחוזי- ירושלים) המוסד לביטוח לאומי נ. שמג"ד חברה לניהול תביעות בע"מ ואח' (ניתן ביום 13.1.09 ע"י כב' השופטים ד. חשין, ע. חבש, י. שפירא). באותו מקרה התייחס בית המשפט גם לע"א 11358/07 המוסד לביטוח לאומי נ. הדר (ניתן ביום 4.5.08 כב' השופטים ג. כנפי-שטייניץ, ר. כרמל, ר. שטרנברג-אליעז), בו הוחזר מלוא שכה"ט ששולם.

השיקולים הרלוונטיים לטעמי במקרה דנן הם הבאים:

• לו הועבר התשלום במועד מוקדם יותר, היה שכה"ט מסתכם לפי הנטען בסך של 2,500 ₪ וראוי לפסוק שכר טרחה העולה על כך.
• התביעה (וגם הדרישה שקדמה לה), נשלחו בהתאם להוראות החוק ולא בהתאם להסכם שבין הצדדים. אין מחלוקת כי בסופו של יום, בוצע התשלום בהתאם להסכם. האמור מתיישב עם פסקי הדין שקבעו כי חרף ביטול ההסכם, זה ממשיך לחול על תאונות שאירעו עובר לביטולו. ר' ע"א 8354/11 המוסד לביטוח לאומי נ. ארטור חנין ואח' (ניתן ביום 19.4.12 ע"י כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין) והכרעות הערכאות דלמטה, אשר צוינו שם. ברי אפוא שדרישת התובע הייתה שגויה.
• בסופו של יום, מעבר לעריכת והגשת התביעה לא נדרש ב"כ התובע לנהל התביעה למעט הגשת סיכום טענות מקוצר בסוגיות שבנדון.
• ערכאת הערעור אשרה אף פסיקת שכ"ט על בסיס כאחוז וחצי מסכום התביעה, מקום בו לא הייתה הצדקה לפסוק מעבר לכך, לנוכח העשייה בהליך שהתברר (ר' הפסיקה שהובאה בעמ' 7 לפסק הדין בע"א 2259/08 דלעיל).
• במקרה דנן לו היו הנתבעים פועלים במסגרת טווח הזמן שהוקצב בדרישה יתכן והתביעה לא הייתה מוגשת (ככל שהתובע היה מסתפק בתשלום מכוח ההסכם), או לחלופין מוגשת בגין סכום נמוך משמעותית.
• ספק אם התובע יכול היה להוסיף ולהמתין, בשים לב למועד התיישנות התביעה והסמיכות לאותו מועד.

לאחר שקלול כלל האמור והסכום ששולם בסופו של יום, עוד עובר לכל דיון - אני מוצאת להשית על הנתבעים לשלם לתובע בגין שכ"ט בא כוחו סך כולל של 8,000 ₪.

באשר לריבית ההסכמית;

התובע טוען כי האיחור בתשלום ביחס למועד הדרישה עומד על 12 יום וחיוב הריבית ההסכמית בגין האמור עומד על 7,800 ₪. נטען כי מקום בו בוצע התשלום, בסופו של יום, בהתאם להסכם והנתבעים זכו בהנחה הגלומה בו, עליהם לשלם גם את הריבית הקבועה באותו הסכם.

הנתבעים טוענים מנגד כי הן דרישת התשלום והן התביעה, הוגשו בהתאם להוראות החוק ולא בהתאם להסכם וממילא אין התובע יכול לטעון לריבית מכוח ההסכם. הנתבעים מפנים עוד לכך שהם מצידם נתנו לתובע ארכה להגשת תביעתו, חרף מגבלת ההתיישנות וכן לכך שבדרישתו נפלו טעויות חשבונאיות רבות, אשר בעטיין אף נדרש ייעוץ אקטוארי מקיף.

לתמיכה בטענותיה מפנה ב"כ הנתבעים, בין השאר, לדברי כב' השופט דאוד מאזן בת"א (שלום – קריות) 21446-06-10 המל"ל נ. הראל חברה לביטוח ואח' (ניתן ביום 31.7.12), שם נאמר כדלקמן:

"התביעה הוגשה בעילה על פי סעיף 328 לחוק המוסד לביטוח לאומי ולחילופין מכוח ההסכם.

לאחרונה (ביום 19.4.12) הוכרעה שאלת החלת ביטול ההסכם, ע"י ביהמ"ש העליון במסגרת ברע"א 8354/11 המוסד לביטוח לאומי נ' חנין ארטור ואח', לאור פסק דין זה אין עילה למוסד לביטוח לאומי אלא לפי ההסכם.

משהיה מקום לדחות את התביעה, טען המוסד לביטוח לאומי כי מגיעה לו ריבית הסכמית מכוח ההסכם שכן התשלום שבוצע בידי הנתבעת הוא לאחר תקופת 45 הימים הקבועים בהסכם ולכן זכאי הוא לריבית הסכמית.

שוכנעתי בטיעוני הנתבעת כי במקרה זה לא מגיעה לנתבעת ריבית הסכמית.

הנתבעת לא שלחה דרישתה מכוח הוראות ההסכם ולא על ידי הפעלת כוחו של ההסכם; התובע סבר במועד הגשת התביעה כי ההסכם בוטל ושלח דרישה בהתאם לדין. משלא פעל בהתאם להסכם הן בשלב שליחת הדרישה , וכלה בהגשת תביעה בעילה המקורית לפי סעיף 328 , אינו יכול לדרוש את הריבית ההסכמית, שהיא מכוח ההסכם".

(ההדגשות במקור - ע.ז.).

איני מוצאת לקבוע באופן נחרץ כי בכל מקום בו נשלחה דרישת התשלום לפי החוק, לא יהא ניתן לתבוע הריבית ההסכמית מכוח ההסכם. עם זאת, אני מוצאת שלא לפסוק ריבית זו במקרה דנן בהצטרף גם הדברים הבאים:

העמידה הדווקנית על תשלום הריבית, חרף האיחור הפעוט וחרף העובדה שמנגד ניתנה ארכה להגשת התביעה לאחר מועד התיישנותה - אינה מתיישבת לטעמי עם החובה לנהוג בתו"ל במימוש הסכם.

התובע לא חלק על טענת הנתבעים כי בדרישתו נפלו טעויות חשבונאיות, אשר אף דרשו קבלת ייעוץ אקטוארי מקיף ונראה כי הצורך בבירור אמיתי הוא שעמד ביסוד אותו איחור, אשר אינו משמעותי.

האמור בתוספת העובדה שבמקרה דנן בחר התובע להגיש התביעה (ולפני כן גם שלח הדרישה) בהתאם לחוק ולא מכוח ההסכם, מספקים די לדחיית התביעה בראש זה.

בהמשך לכל האמור ישלמו אפוא הנתבעים לתובע בגין שכ"ט בא כוחו סך כולל של 8,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום.

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, ה' כסלו תשע"ג, 19 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.