ביום 31.1.02 התובעים רכשו זכויות בדירת צמודת קרקע המצויה בישוב שני-ליבנה.

הדירה נמכרה לתובעים על ידי כונס נכסים, שמונה על ידי ראש ההוצל"פ ככונס נכסים לדירה בגין חוב של בעלי הדירה הקודמים לבנק.

ביום 30.9.03 ניתן צו על ידי ראש ההוצל"פ המאשר את מכירת הדירה לתובעים. במסגרת הצו שניתן הוכרזו התובעים כקונים של הזכויות בדירה וכן ניתנו צווים המורים לגורמים השונים, לרבות לרשות המקומית ולאגודה השיתופית, לרשום את התובעים כבעלי הזכויות בדירה, כשהן נקיות וחופשיות מכל חוב, עיקול, שעבוד או זכות צד ג' כלשהו, וזאת על פי סעיף 34א' לחוק המכר.

לטענת התובעים, הואיל והם מתגוררים דרך קבע בארה"ב, הרי שאף לאחר ששילמו את מלוא התמורה עבור הדירה, זו לא הועברה לחזקתם.

בשלב מסוים הודיעה האגודה השיתופית שני-ליבנה, כי היא אינה מקבלת את התובעים כחברים באגודה, שכן התובעים אינם מקיימים את התנאים המוקדמים לצורך קבלה כחברי אגודה.

התובעים נקטו בהליך משפטי נגד כונס הנכסים, לביטול הסכם המכר.

כמו כן, התובעים הגישו את התביעה בתיק זה נגד הנתבעת, שהינה הרשות המקומית (להלן – המועצה), וכן נגד האגודה השיתופית שני-ליבנה, מזכיר האגודה השיתופית, ויו"ר ועד האגודה השיתופית (אשר נכללו כנתבעים 1, 2 ו-3 לכתב התביעה).

לטענת התובעים בכתב התביעה, האגודה השיתופית וכן המועצה שלחו הודעות חוב שונות, אשר לא היה להן כל בסיס, והיו מנוגדות לדין, שכן הדירה נרכשה על ידי התובעים כשהיא נקייה מכל חוב.

לטענת התובעים, הם עמדו בפני חתימת הסכם מכר הדירה לרוכש פוטנציאלי (מר מיכאל בן חמו) תמורת סך של 490,000 ₪.

לטענת התובעים בכתב התביעה, הנתבעים (אשר כללו את האגודה השיתופית וממלאי התפקיד בה וכן את המועצה) העלו דרישה בלתי חוקית לקיומו של חוב כלפיהם, ובכך טרפדו את המכירה של הדירה. רוכשי הדירה נמנעו לרכוש את הדירה נוכח חוב הארנונה שהוצג להם על ידי הנתבעים, שלא כדין.

אי לכך, התובעים טוענים כי נגרם להם נזק כתוצאה מכך שהנתבעים מנעו מהם למכור את הדירה בשל העלאת דרישות לתשלומי ארנונה וגרמו לטרפודו של חוזה מכר שעמד להיחתם.

התובעים העמידו תביעתם על הסך של 490,000 ₪, המחיר שעמד לשלם רוכש הדירה.

בהליך שבו נקטו התובעים נגד כונס הנכסים ניתן פסק דין על ידי בית משפט השלום, לפיו נדחתה תביעתם של התובעים.

בפסק הדין שניתן ביום 8.9.09 נקבע, כי אי השלמת העברת הזכויות על שמם של התובעים נובע מקיומם של חובות שפירעונם הינו תנאי לתהליך הרישום. לעניין הטענה לפיה האגודה השיתופית אינה מקבלת את התובעים כחברים בה, ציין בית המשפט כי התובעים מנועים להעלות טענה זו נגד כונס הנכסים, נוכח הצהרותיהם בחוזה המכר, כי בדקו את כל הנדרש לגבי הנכס.

כך נקבע בפסק הדין, כי הגבלות הרישום ובהם הצורך בקבלת הסכמת האגודה השיתופית ניתנים היו לגילוי מראש, דבר שצריך היה להיעשות על ידי התובעים.

לגבי החובות שהוטלו על הבית כלפי הרשויות, בית המשפט קבע כי התובעים אחראים לחובות שנוצרו לאחר מועד קבלת החזקה בנכס, כונס הנכסים אחראי לחובות בתקופת הכינוס והבעלים הקודמים אחראים לחובות שנוצרו קודם למתן צו הכינוס.

התובעים הגישו לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין שדחה את תביעתם נגד כונס הנכסים.

לדיון שהתקיים בערעור בפני בית המשפט המחוזי, התייצבו גם נציגי האגודה השיתופית. במהלך הדיון, הגיעו התובעים ונציגי האגודה השיתופית להסדר פשרה, לפיו האגודה השיתופית תעמיד את החוב כלפיה על סך של 40,000 ₪. עם זאת הודגש, כי על התובעים יהיה להסדיר בנפרד את החוב הקיים למועצה.

בהתאם להסדר האמור, הוסכם על דחיית התביעה שהגישו התובעים נגד האגודה השיתופית ונציגיה (הנתבעים 1, 2 ו-3 בתיק זה).

כמו כן, הוסכם על דחיית הערעור שהגישו התובעים על פסק הדין בתביעתם נגד כונס הנכסים.

לאחר שנדחתה התביעה נגד האגודה השיתופית ונציגיה, נותרה התביעה נגד המועצה בלבד.

מטעמם של התובעים הוגש תצהירו של מר ליאוניד אלימלך, אשר פעל עבור התובעים ובשמם בכל הנוגע לדירה.

מטעמה של המועצה הוגש תצהיר עדות ראשית של גזבר המועצה, מר אריה דאובה.

העדים שתצהירים הוגשו, העידו בפני בית המשפט ונחקרו בחקירה נגדית אודות המפורט בתצהירים.

לטענת התובעים, הם לא קיבלו את החזקה בדירה. טענה זו יש לדחות, שכן לאחר מכירת הדירה, עברה החזקה בה לידי התובעים. הקשיים בהשלמת רישום הזכויות על שמם של התובעים וכן אי קבלתם כחברים באגודה, אינם רלבנטיים לשאלת החזקה בדירה. התובעים היו המחזיקים בנכס, אף אם לא התגוררו בפועל בנכס והנכס לא נרשם על שמם.

טענתם של התובעים הינה, כי המועצה שלחה הודעות חוב בלתי חוקיות, אשר סיכלו הליך מכירת הדירה לרוכש פוטנציאלי.

אולם, התובעים לא הביאו ראיות המוכיחות טענתם האמורה. עדותו של מר אלימלך לעניין האמור לא היתה מספקת ואינה יכולה לשמש כבסיס להוכחת הקשר הסיבתי בין פעולות שבוצעו על ידי המועצה (מבלי קשר לשאלה אם נעשו כדין, אם לאו) לבין סיכול הליך מכירת הדירה לרוכש הפוטנציאלי.

טענות התובעים בכתב התביעה וכן בעדותו של מר אלימלך, הצביעו על האגודה השיתופית, ולא על המועצה, כגורם ששלח את הודעת החיוב ערב רכישת הנכס, דבר שגרם לסיכול המכירה.

בסעיפים 23-24 לתצהיר העדות הראשית של מר אלימלך (ובהתאמה, בסעיפים 22-23 לכתב התביעה וכן בסעיף 27 לתצהיר הנוסף במענה לתביעה שכנגד) מתייחסים התובעים לנסיבות שהובילו, לפי הנטען, לטרפוד מכירת הדירה.

וכך נטען, כי ביום 15.4.10 ימים ספורים לפני חתימת הסכם המכר בין התובעים לבין הרוכש (מר בן חמו) הודיעה האגודה השיתופית לב"כ הרוכש על חוב בסך של 96,902 ₪.

עוד נטען בסעיפים הללו, המהווים את מוקד התביעה לעניין טרפוד עסקת המכר, כי בהתייחס לתובעים כתבה האגודה השיתופית, כי אין היא מכירה אותם ואין לה כל קשר עימם. המכתב הופנה לב"כ הרוכש.

נספח 16 לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים (שהוא גם נספח 16 לכתב התביעה) הינו מכתב האגודה השיתופית לב"כ הרוכש מיום 15.4.10. במכתב זה פרטה האגודה השיתופית את החובות שיש בקשר לנכס כלפי האגודה וכן מסרה כי התובעים לא עברו תהליך קליטה, "אין אנו מכירים אותם ואין לנו כל קשר עימהם". כן נמסר, כי אם ברצון ב"כ הרוכש להמשיך לדון בנושא, מתבקש ליצור קשר עם יו"ר ועדת האגודה.

ביום 18.4.10 כתב ב"כ הרוכש לב"כ התובעים, בכתב יד על גבי מכתב שנשלח אליו, כי הוא מעביר את מכתב האגודה השיתופית שהתקבל אצלו (נספח 19) . ב"כ הרוכש ביקש מב"כ התובעים להגיע להסדר עם האגודה השיתופית, וכן נתבקש להפקיד אצלו בנאמנות את הכספים להבטחת חובות בגין הנכס, כולל סכומים המתייחסים לדמי הסכמה/היוון למינהל.

הטיוטא שהוכנה למכירת הדירה (נספח 20) מזכירה חובות לאגודה לפי המפורט במכתב האגודה אך אינה מזכירה כלל קיומו של חוב למועצה.

בכתב התביעה ביססו התובעים את עילת תביעתם נגד המועצה על נספחים 11 ו-12 לכתב התביעה (ראה ההפניות בסעיף 39(א) לכתב התביעה, המתייחס לאחריות הנתבעים).

בדומה, בתצהיר העדות הראשית מטעמם של התובעים נטען בסעיף 24, כי הדרישה הכספית המופרכת של המועצה לתשלום ארנונה בסך של 55,157 ₪ היא שהבריחה את הקונים, ובקשר לכך ניתנה ההפניה לנספחים 11 ו-13 לתצהיר.

נספח 11 הינו דוח המועצה לגבי קיומו של חוב בסך 55,157 ₪. הדוח הינו מיום 6.3.05. מדובר בדוח שגובש פרק זמן ארוך לפני המועד הנטען, בו נכשלה עסקת מכירת הדירה. הדוח הפנימי האמור נרשם על שמם של בעלי הדירה הקודמים, לגבי השנים 1998-2005.

נספח 12 הינו אישור תשלום ארנונה של המועצה המתייחס לבעלים הקודמים, לפיו הללו סילקו את כל חובותיהם למועצה מיום 4.10.01 ועד יום 29.10.02. האישור הינו מיום 24.7.05. גם נספח זה הינו ממועד מוקדם במספר שנים לפני המועד הנטען, בו נכשלה עסקת המכר.

נספח 13 הינו מכתב של המועצה לעו"ד בנימין סטי, ב"כ המועצה, מיום 25.2.08 המתייחס לחובות הנכס, תוך חלוקה לתקופות. גם מכתב זה הינו ממועד מוקדם, כשנתיים, לפני המועד הנטען, בו נכשלה עסקת המכר. המכתב האמור אינו מהווה מכתב דרישה ואין מדובר בחיוב לפי מחזיק.

לא הוכח, כי איזה מהנספחים הללו, הגיע לידי הרוכש או מי מטעמו, או השפיע על החלטתו לעניין רכישת הדירה.

טענתו של המצהיר מטעם המועצה בסעיף 18 לתצהירו, לפיה המועצה לא שלחה מעולם לתובעים דרישה לתשלום חובות ארנונה בגין תקופה שקדמה למועד בו תפסו חזקה בנכס בהתאם להודעת כונס הנכסים, לא נסתרה.

סביר להניח, כי אם חזרתם של הרוכשים מרצונם לקנות הדירה היתה קשורה באופן כלשהו לחובות על הנכס (דבר שכלל לא הוכח), אזי מכתבה של האגודה השיתופית, אשר נשלח לב"כ הרוכשים באותה עת, ואשר התייחס לחובות כלפי האגודה השיתופית - היה הגורם לכך, ולא דרישה מצד המועצה (לגביה לא הוגשה כל ראיה או הוכחה להבאתה בפני הרוכשים הפוטנציאלים).

מטעם זה, דין התביעה להידחות.

המועצה הגישה תביעה שכנגד על סך 52,448 ₪, בגין חובות ארנונה שהצטברו בקשר לנכס מחודש 1.11.02, מועד בו הסתיימה החזקת הנכס על ידי כונס הנכסים והועברה החזקה לידי התובעים.

בפתח כתב התביעה שכנגד מציינת המועצה כי הוסמכה להגיש התביעה מכוח צו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה ושומרון) מס' 892. תשמ"א-1981. על פי הצו, ובהתאם להחלטות המועצה, חייבים הנתבעים שכנגד, המחזיקים בנכס בישוב לבנה, בתשלומי ארנונה כללית למועצה.

בשלב מאוחר למועד הגשת כתב ההגנה, במהלך הדיון בתובענה, הגישו התובעים (הנתבעים שכנגד) בקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף, בטענה לפיה הצו עליו נסמכת התובעת שכנגד, צו מס' 892, אינו כולל את הישוב שני-לבנה. לפיכך, לעמדת הנתבעים שכנגד, המועצה נעדרת סמכות להגשת התביעה.

לבקשה צורף עותק צו מס' 892, שהינו צו לניהול מועצות מקומיות. בעותק הצו שצורף על ידי התובעים, לא מופיע הישוב שני-לבנה ברשימת הישובים עליהם חל הצו.

בתשובה לבקשה זו טענה המועצה, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן הטענה בדבר העדר סמכות המועצה לגביית ארנונה, לא הועלתה בכתב ההגנה לתביעה שכנגד.

עוד טענה המועצה, כי בית המשפט המוסמך לדון בטענה האמורה הינו בית המשפט לעניינים מנהליים.

לעניין הצו שצורף לבקשת הנתבעים שכנגד, המועצה טענה כי זהו צו המתייחס למועצות מקומיות, בעוד המועצה הינה מועצה אזורית. מכל מקום, הישוב שני-לבנה נמצא בחלקו בתוך תחום מדינת ישראל ובחלקו מעבר לקו הירוק. לפי החלטת משרד הפנים, שני החלקים מצויים בשטח המועצה, והמועצה היא האחראית למתן השירותים המוניציפאליים ולגביית מסי הארנונה בישוב.

בתשובה לתגובה טענו הנתבעים שכנגד, כי אף אם הכוונה היתה לצו המתייחס למועצות אזוריות, צו מס' 783, הרי שגם צו זה אינו כולל את הישוב שני-לבנה. לתשובה צורף עותק של צו מס' 783 בדבר ניהול מועצות אזוריות. רשימת הישובים הכלולים בשטח המועצה האזורית הר חברון, המפורטים בעותק הצו שצורף לתשובה, אינה כוללת את הישוב שני-לבנה.

בהחלטה שניתנה בדיון ביום 19.2.12 קבעתי כי ראוי לדון בטענות המועלות בבקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף, לאחר שמיעת הראיות ועל רקע הראיות שיובאו בפני בית המשפט, כך שהחלטה בסוגיה זו תינתן במסגרת פסק הדין.

לפיכך, הצדדים התייחסו גם בסיכומיהם לטענות בדבר העדר סמכות המועצה להגשת התביעה בגין חיובי ארנונה.

סוגיית סמכותה של המועצה לחיוב הנתבעים שכנגד בארנונה והגשת התביעה נגדם אינה מהווה חריגה מגדר המחלוקות הצריכות להתברר בהליך בתיק זה. בכתב התביעה שכנגד נטען על ידי המועצה, כי הנתבעים שכנגד חייבים בתשלומי ארנונה מכוח הצו, תקנון המועצות האזוריות והחלטות המועצה. בכתב ההגנה, הנתבעים שכנגד הכחישו טענות אלו של המועצה ואף נטען כי הצו הרלבנטי לא צורף. לפיכך, מדובר במחלוקת אשר עלתה מתוך טענות המועצה בכתב התביעה שכנגד והכחשתם.

אכן, הסמכות לדון באופן ישיר בטענות בדבר חוסר סמכות המועצה לחייב בארנונה את הישוב האמור, נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, אולם הדבר אינו סותר את הצורך לדון ולהכריע באחד מרכיבי התביעה הכספית ובטענת ההגנה המועלית לגבי רכיב זה, כאשר מדובר בתביעה כספית המצויה בסמכותו של בית משפט זה.

מכל מקום, טענות הנתבעים שכנגד, בהקשר זה, הובהרו במסגרת הבקשה לדחיית התביעה על הסף, ומאותו מועד היה בידי המועצה להשלים ראיות וטענות, ככל שהדבר נדרש לשם הכרעה בסוגיה זו.

בדרך כלל, הוכחת סמכותה של רשות מקומית לחייב בארנונה הינה פשוטה. במקרה זה, מדובר במקרה מורכב, הואיל ומדובר בישוב אשר בחלקו נמצא בתחום מדינת ישראל ובחלקו האחר בתחום יהודה ושומרון. המועצה האזורית עצמה, פועלת מכח הצו בדבר מועצות אזוריות בשטחי יהודה ושומרון, אלא שכאמור, בעותק הצו שהוגש על ידי הנתבעים שכנגד, הישוב שני-לבנה אינו מופיע ברשימת הישובים הכלולים בגדר סמכותה של המועצה.

לא מצאתי כי המועצה השכילה להצביע על מקור סמכות ברור ומפורש לגביית הארנונה בישוב האמור. כך לדוגמא, לא הוצג עותק של הצו מס' 783 הכולל את הישוב שני-לבנה. כך גם לא הפנתה המועצה למקור החוקי הרלבנטי לגביית ארנונה על ידיה בישוב האמור, וכן נעדרה כל ראיה הנוגעת להוראות משרד הפנים בדבר הכללת הישוב בגדר סמכות המועצה.

אי הבהירות, אשר נוצרה כתוצאה מחסר ראייתי אותו היה על המועצה להשלים (תחת לשים את הדגש בטיעוניה על החריגה מחזית הטיעון תוך הותרת טענות הצד שכנגד בנושא זה, ללא מענה), פועל לחובת המועצה, התובעת שכנגד.

לפיכך, במצב הדברים האמור, אין מנוס אלא להורות על דחיית התביעה שכנגד.

יובהר, כי הואיל ומדובר בסוגיה אשר נדונה כעניין שבגררא, ובהכרעה המבוססת על העדר הוכחה, הרי שאין מדובר במעשה בי-דין היוצר השתק פלוגתא כלפי המועצה, בכל הליך אחר, לרבות בתביעה אפשרית של המועצה נגד התובעים (הנתבעים שכנגד) בגין חובות ארנונה שהתגבשו לאחר מועד הגשת התביעה שכנגד.

התביעה וכן התביעה שכנגד, נדחות.

בשים לב לתוצאה, התובעים יישאו בתשלום הוצאות הנתבעת (המועצה) בהליך זה בסך של 1,000 ₪ וכן בתשלום שכ"ט עו"ד של הנתבעת בסך של 4,680 ₪.

ניתן היום, י"ג אייר תשע"ג, 23 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.