1. זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם כנטען לתובע כשנפל מסוס ביום 3.1.09. לטענתו הוא קיבל הדרכה מינימלית על ידי מדריך שאת פרטיו אינו זוכר, לא הודרך כיצד לנהוג אם הסוס ישתולל וקיבל סוס פראי שאינו מתאים לרכיבה. התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1 (בהמשך תכונה לעתים "העמותה"), עמותה שניהלה חוות הסוסים שבה התרחש האירוע, וכנגד הנתבעת 2, המבטחת שלה (שתכונה בהמשך לעתים "המבטחת"). הנתבעת 1 התגוננה באמצעות מייסדה, מר דגני, אך משהלך לעולמו אחרי שהספיק להגיש תצהיר עדות ראשית, נקלעה העמותה לקשיים והחלו הליכי פירוק. המפרק הודיע שאין בכוונתו להמשיך ולהתגונן וכי תביעה כנגד העמותה בפירוק ממילא לא אפקטיבית. לאור הודעה זו, התבקש בית המשפט למחוק את התביעה נגד העמותה ובהיעדר התנגדות, נעתר לבקשה. כעת מתנהלת התביעה בהתאם להוראות סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א– 1981 במישרין, בין התובע למבטחת.

2. המבטחת טוענת, שלפי סעיף 69 לצד שלישי יכולה להווצר יריבות ישירה עם המבטחת של המזיק אם יוכיח שיש לו עילה טובה נגד המבוטח וגם אז, המבטחת רשאית להעלות כנגדו את כל הטענות שהיו עומדות לה נגד המבוטחת. היא אינה סבורה שהתובע נפגע בתאונת רכיבה כטענתו. אפילו אירעה תאונה כלשהי, היא לא ארעה בנסיבות המקימות אחריות כלשהי למבוטחת. נפילה מסוס היא סיכון טבעי שהתממש מבלי שתקום אחריות למי מהצדדים. לבסוף, טוענת הנתבעת שאין היא חבה בפיצוי הן משום שהמבוטח לא שיתף פעולה עם התביעה, איחר במסירת דיווח אודות התאונה, סיפק לה מידע חלקי כוזב והכשיל את בירור חבותה.

3.התובע הגיש חוות דעתו של ד"ר היילברון. על-פיה, הוא הגיע לחדר מיון לאחר אירוע ללא איבוד הכרה אך עם אירוע אחד של הקאה. בבדיקתו נמצאו נפיחות והמטומה באזור האורביטה הימנית, ללא חסר נוירולוגי וללא ממצאים שיעידו על דימום תוך גולגלתי. כמו כן, נגרמו לתובע שברים באזור רצפת העין מימין ובדפנות הסינוס המקסילרי (לסת) מימין ובעצם הנזאלית (אף) מימין. התובע טופל באנטיביוטיקה ובשטיפות אולם בסופו של דבר נגרמה לתובע נכות אסתטית ומפתח עין ימין גדול ב- 2 מ"מ מהמפתח השמאלי מבלי שתהיה חוסר סימטריה בעצבוב הפנים שנמצא תקין. כמו כן, התובע החל להתלונן על כאבי ראש לוחצים בפנים מימין, נדודי שינה, חלומות ביעותים, סחרחורות במיוחד בשינויי תנוחה, ירידה בזיכרון ובריכוז, נטייה להסתגרות ולניתוק קשרים חברתיים, סף גירוי נמוך, מתח והתפרצויות זעם. התובע התקשה בבדיקתו לבצע חישובים פשוטים, התמצאותו בזמן הייתה חלקית בלבד, הודגמו קשיי ריכוז רבים וקשיי זיכרון. המומחה קבע שהתובע סובל מ- 10% בגין תסמונת בתר חבלתית שלאחר זעזוע מוח, מ- 30% נכות בגין כאבי ראש חזקים ו- 10% נכות בגין פגיעה בלסת עם הפרעה קלה במנשך בסה"כ 44% נכות.

4. הנתבעת הגישה חוות-דעת של ד"ר בוקשטיין שהתייחס באריכות גם למצבו של התובע לפני התאונה. כבר בתור ילד סבל התובע מלקות למידה. בגיל 9-10 אובחן התובע כסובל מהפרעת קשב וריכוז. הוא היה במעקב במרפאה לנוירולוגיה בבי"ח אסף הרופא וטופל בריטלין למשך 3 שנים. מהצבא שוחרר התובע בגין "פיגור שכלי קל" וכבר בשנת 2004 תועדו התקפי זעם מלווים בצעקות ומצבי רוח דיכאוניים מלווים במחשבות טורדניות על טרקטורון שלא קיבל בילדותו. המומחה בדק את התובע ומצא כי הוא מתמצא היטב במקום ובזמן, עונה לשאלות בצורה סבירה ובמבחן מנטאלי קצר צבר 30/29 נקודות. בדיקת קרקעית העין הייתה תקינה, מפתחי עיניים נמצאו סימטריים, תחושה ועצבוב פנים סימטריים ותקינים. לסיכום, קבע המומחה כי לתובע נכות פרה מורבידית משמעותית. פיגור שכלי קל כשלעצמו, מזכה ב- 40% נכות אך לכך, אין קשר לתאונה. מצבו של התובע הוחמר רק בקצת והמומחה מעריך את נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה בשיעור 10% רק בגין תסמונת לאחר זעזוע מוח.

5. פרופ' למפל שמונה כמומחה מטעם בית, קבע שתובע נפגע ב"חבלת ראש טראומטית קלה" אך הוא סבל עוד קודם לחבלה מהפרעות קוגניטיביות והתנהגותיות. מהאמור במסמכי המיון לקראת שירות בצה"ל צוין שהתובע לא כשיר לשירות עקב פיגור שכלי קל. בדו"ח פסיכולוגי מיום 14.9.97 מצוין כי התובע סובל, ככל הנראה, מפיגור שכלי עם בעיות נפשיות. בגילאי הילדות טופל במרפאה נוירולוגית עקב הפרעות קשב וריכוז. בתיקו אצל רופאת המשפחה מצוין בשנת 2004 "מצבי רוח דיכאוניים ומחשבות טורדניות" ו"התקפי זעם מלווים בצעקות". המומחה העריך שמבחינה קוגניטיבית סובל התובע כיום מבעיות דומות מאוד לאלה שסבל מהן לפני התאונה. טענתו של התובע שהוא סובל מכאבי ראש נתמכת בתיעוד דל והמומחה לא מצא לה סיבה אורגנית. המומחה העריך, שאם הטענה נכונה, כאבי ראש הרי שהם על רקע נפשי וסובייקטיבי. נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה הועמדה על 10% על פי תקנה 34(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 שעניינה הפרעת דחק בתר-חבלתית (פוסט טראומטית) PTSD.

6. בחקירתו הסכים המומחה שעוצמת החבלה עשויה להשפיע על חומרתה אך קבע עובדתית שבמקרה הספציפי של התובע, למרות שנגרמה לו חבלת ראש לא פשוטה, לא נגרם לו נזק אורגני מוחי חמור. המדדים שאיתם הגיע התובע לבית החולים הצביעו על פגיעה קלה ולא יותר. המומחה הסכים כי בהחלט ייתכן שאדם שנפגע בראשו יסבול מכאבי ראש כתוצאה מהחבלה (שעשויים להצדיק קביעה של 10% נכות נוספים) אך הוא הטיל ספק בכך שהתובע סובל מכאבי ראש. דומני שספקנותו של פרופ' למפל במקומה. סביר שאדם הסובל מכאבי ראש קבועים ותכופים יתלונן עליהם בתכיפות, יבקש ויקבל טיפול בהם – ואם הטיפול לא מצליח מצופה לראות תלונות חוזרות ונשנות וניסיונות של הרופאים להחליף את הטיפול. לא כך נהג התובע. המומחה נחקר בקשר לנכותו האסתטית של התובע אך הוא קבע שאין זה מתפקידו לקבוע נכות זו, ככל שהיא קיימת. כך גם לגבי מצב הלסת של התובע (התובע גם לא הגיש חוות דעת נפרדות בעניינים אלה). מסקנותיו של פרופ' למפל מבוססות היטב על התיעוד הרפואי ולא מצאתי כל סיבה שלא לקבלן.

7. התובע טוען שיש להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעמו היות שהתמחותו היא בתחום הנוירוכירורגיה ואליו פרופ' למפל הוא נוירולוג. התובע טוען שכל נוירוכירורג הוא גם נוירולוג אולם נוירולוג אינו נוירוכירורג. טענת התובע, במלים אחרות, היא שנוירוכירורג הוא רופא נוירולוג שעובר הכשרה גם בניתוח מוח ולכן, חוות דעתו עדיפה מכוח הכשרתו העדיפה. טענה זו מבוססת על ערכי וויקיפדיה. פרופ' למפל נשאל לגבי התמחותו והתאמתו למתן חוות דעת בנסיבות העניין. הוא השיב כי אבחנת התובע בין ענפי הרפואה פשוט שגויה. בעוד שהטיפול בנפגע לאחר טראומה יערך לרוב בידי נוירוכירורג, לצורך הכנת חוות דעת ואף לצורף טיפול שוטף בו, אין לנוירוכירורג כל עדיפות על פני הנוירולוג. תשובת המומחה הולמת את הפרקטיקה של בית-המשפט ואין ספק שנוירולוג מוסמך בהחלט להביע דעתו בעניינים שעמדו למחלוקת בתביעה זו.

האירוע והחבות בגינו

 8. אף שהדבר לא צויין בכתב התביעה והוכחש ע"י התובע ובני משפחתו, התובע סובל מפיגור שכלי. את תצהירו ניסח עבורו בא-כוחו, כפי ששב והבהיר בעת שהפריע לנסיונות ב"כ הנתבעת להציג לתובע שאלות בחקירתו הנגדית. ברור שתצהיר התובע אינו עדות שלו עצמו. הוא לא נוסח בלשון שהתובע יכול לקרוא או להבין והדבר נחשף שוב ושוב בחקירתו הנגדית. אין לתצהיר כל ערך כאמצעי להוכיח את טענות התובע. התובע נחקר בחקירה נגדית. במהלכה הוא סיפק מידע מסויים על האירועים. גם אחיו של התובע נתן תצהיר שבו מידע מועט. בחקירתו הנגדית סיפק מעט יותר מידע. בשל פטירתו של מר דגני והקשיים שאליהם נקלעה העמותה, לא ניתן להסתמך על התצהיר שנתן מר דגני ושעליו לא נחקר. ראיות ההגנה בנוגע לנסיבות התאונה, הובאו מכלי שני, באמצעות החוקר. ספק רב אם הן בכלל קבילות, אך אפילו הן קבילות משקלן קטן מאוד.

9. התובע הצהיר שביום 3.1.09 יצא לרכיבה בתשלום על סוס בחווה שניהלה העמותה. אחיו רכב בסמוך אליו. תוך כדי רכיבה, החל הסוס שעליו רכב להשתולל ללא אזהרה או התגרות. התובע נפל והסוס המשיך להשתולל ובעט בראשו של התובע. עוד הצהיר התובע, שלא ניתנה לו הדרכה מספקת ולא סופקו לו אמצעי הגנה כגון קסדה כלל. בעדותו סיפר – במשפטים רצוצים וקושי רב – את עיקרי הדברים. גרסת אחיו ניתנה באופן ברור יותר. הוא העיד שהם רכבו בקבוצה כאשר הסוס שלו היה מעט לפני הסוס של אחיו. לאחר מספר דקות של רכיבה, הוא עצר את הסוס כדי להמתין לתובע אלא שאז הבחין כי הסוס עליו רכב התובע החל להשתולל, התובע נפל והסוס המשיך לבעוט בו ולדרוך עליו. הוא הדגיש שהוא לא ראה את תחילת האירוע ולכן לא יכול להעיד על הסיבה להתרחשותו. הוא טען שהסוס החל לקפוץ על שתי רגליו האחוריות עד שהתובע נפל ממנו כנראה לאחור. הסוס המשיך ורמס את התובע גם לאחר נפילתו. גם הוא לא זכר את פרטי המדריך או הסוס אך חזר וטען שהם קיבלו הדרכה בסיסית ביותר שכללה רק את אופן השליטה הבסיסי בסוס.

10. ענין ראשון הטעון הכרעה היא השאלה, האם התובע נפצע בתאונת רכיבה? אילו היה התובע מפונה מזירת האירוע באמבולנס ישירות לבית-החולים היה הענין מתועד. במשפט, לא התברר כראוי מתי קרתה התאונה, להיכן בדיוק פונה התובע ומי נתן לו טיפול ראשוני – הרושם הוא שלבית-החולים הוא הגיע באיחור מסויים ולא לגמרי ברור מדוע. המבטחת פקפקה בטענה זו. נראה שביסוד פקפוקיה עמד המידע שאסף החוקר מטעמה מהמבוטחת: מר דגני עצמו לא ראה דבר המצביע על התרחשות התאונה וגם לא קיבל דיווח ממישהו אחר שראה אותה או את תוצאותיה. איני סבור שניתן ליתן משקל כלשהו לעדות החוקר על המידע שאסף, הרי מדובר לכל היותר בראיה מכלי שני. אפילו נקבל שזה מה שנאמר לחוקר, לא ניתן לברר אם נאמרה לו האמת כל עוד מי שאמר לו את הדברים אינו חשוף לחקירה נגדית ולבית-המשפט אין הזדמנות להתרשם מעדותו.

11. המבטחת פקפקה באמינות טענות התובע מפני שבין שעת האירוע לבין הטיפול הרפואי שנדרש בגללו חלף זמן רב מאוד. קושי ראשון בבחינת טענה זו נובע מכך שהתובע לא הביא כל ראיה על שעת התרחשות התאונה. ממילא, אי אפשר למדוד את ההפרש בין נקודת זמן לא ידועה לנקודת זמן אחרת. מסמך רפואי מיום 7.1.09, היום שבו שוחרר התובע מאשפוז, מתאר כי התובע התקבל לטיפול במחלקת כירורגיה פלסטית ביום 3.1.09 בשעה 20:12. בסיכומי הנתבעת נכתב שבשעה זו הגיע התובע לחדר המיון. זוהי טעות. בקובץ מסמכים שהתקבלו מבית-החולים אסף הרופא והוגשו עם תעודת עובד ציבור, מצאתי שהתובע התקבל במחלקה לרפואה דחופה ביום 3.1.09 בשעה 16:34. כסיבה לאשפוז נכתב "פגיעת בעלי חיים". במיון הראשוני נרשם "קיבל מכה מסוס אחרי שנפל ממנו – מכה בפנים, יש סחרחורת, בחילות". רישום זה נראה משעה מוקדמת למדי ביממה וסביר שאינו רחוק משעת הרכיבה. יש בו גם תיעוד סמוך לאירוע של גרסה עובדתית זהה בעיקרה לזו שהעלה התובע בבית-המשפט. לאור זאת, מצאתי שהוכח כראוי שהתובע אכן נפל מסוס ונפגע מפגיעת הסוס לאחר הנפילה.

העברת נטל הראיה

12. סעיף 40 לפקודת הנזיקין עוסק בהעברת חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה. נקבע בו:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שני אלה:

1) הנזק נגרם על-ידי חיית בר, או חיה שאינה חיית בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק;

2) הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או הממונה עליה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה."

אין זה סביר שסוס הנמצא בחוות רכיבה ואשר הניח לרוכב בלתי מנוסה לעלות ולשבת עליו, הוא "חיית בר". התובע לא הביא כל ראיה שממנה ניתן ללמוד שהיה מדובר ב"סוס מועד", או לכך שהעמותה, או אדם כלשהו, ידעו שמדובר ב"סוס מועד". ממילא, לא מתקיימים תנאי סעיף 40 להעברת נטל הראיה.

13. בסעיף 16 לסיכומיו טוען התובע שחל הכלל "הדבר מדבר בעדו" בלי שהוא מפנה להוראת דין ספציפית. הוא מונה שם ארבע נימוקים (הנראים כמתייחסים דווקא להוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולא לסעיף 40 שהוזכר קודם):

א. בזמן התאונה התובע לא ידע מה הנסיבות שגרמו לסוס לפגוע בו.

ב. הנזק נגרם ע"י הסוס השייך לנתבעת 1 - שלה שליטה מלאה עליו.

ג. אירוע הפגיעה מתיישב יותר עם המסקנה, שהנתבעת 1 לא נקטה זהירות סבירה, ולכן עליה חובת הראיה שלא היתה לגבי הפגיעה התרשלות שתחוב עליה.

ד. הנתבעת 1 לא הביאה כל ראיה המסירה מעליה את האחריות לתאונה ולכן התאונה אירעה כתוצאה מרשלנותה הבלעדית.

טיעון זה אינו נכון בנסיבותיו של האירוע שהוכח: בעת התאונה היה הסוס דווקא בשליטה של התובע שרכב עליו – ולא בשליטה של הנתבעת 1. אירוע של נפילה מסוס אינו מתיישב יותר עם המסקנה שהיתה התרשלות של בעליו, אמירה שכזו מתעלמת לחלוטין מהאפשרות הסבירה למדי, שנפילה מסוס עלולה להתרחש ללא התרשלות של איש. לאור זאת לא מתקיימים התנאים להעברת נטל הראיה גם לפי סעיף 41 ועל התובע להוכיח את רשלנות הנתבעים.

האם העמותה התרשלה?

14. חובת הזהירות של מי שמפעיל חוות סוסים כלפי הרוכבים מובנת מאליה. עם זאת, "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון..." ובהמשך הדברים, בין הדוגמאות לסיכונים כאלה מצויין במפורש כי "הרוכב על סוס עלול ליפול ממנו." (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126 – 127). משמע, עצם הנפילה מסוס היא אירוע שאין בצידו בהכרח חבות בנזיקין. סוס אינו מכונה. יש לו רצונות ורגשות, לעתים התנהגותו לא מובנת לרוכב ולכן גם אינה תמיד צפויה. הבוחר לרכב על סוסים נוטל על עצמו סיכונים שגרתיים של רכיבה. רכיבה על סוסים כרוכה מטבעה בחשיפה לסיכון של נפילה. עם זאת, מטיל הדין על מי שמארגן רכיבה של אחרים חובות לגדור את הסיכונים ולצמצמם: הקביעה אם עמד מארגן הרכיבה בחובות זהירותו תלויה בטיבם של הסוס, תנאי הרכיבה, כישורי הרוכב, גילו, ואביזרי הבטיחות.

15. התובע טוען שהופרה חובת הזהירות הקונקרטית כלפיו ואת טענתו הוא מבסס על ציטוט מע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני. ציטוט זה מתייחס לנסיבות שבהן נמסרה לרוכב "סוסה חמת מזג" והרכיבה היתה ב"מסלול אתגרי". בחלקים שלא צוטטו מפסק-הדין, מתואר אותו מסלול ככולל ירידות תלולות מאוד הכוללות מדרגות ועליות המיועדות לדהירה מהירה. ציטוט זה מדגים היטב את סוג השיקולים שראוי לשקול בבואנו להעריך אם אכן עמדה העמותה בחובת הזהירות שלה כלפי התובע. זה המקום לציין את המידע הקיים: התובע נפל מהסוס לאחר רכיבה שנמשכה פרק זמן קצר מאוד ובמהלכה התקדם הסוס בהליכה מישורית למרחק קצר. בעת התאונה היה התובע בן 29. לא היה לו ניסיון קודם ברכיבה וככל הנראה לא ידעו אנשי העמותה שהוא סובל מפיגור שכלי (גם בבית-המשפט הוא הכחיש את מצבו).

למעשה התמקד התובע בשלושה עניינים שבהם, לשיטתו, הפרה העמותה את חובת הזהירות שלה כלפיו: בכתב התביעה ובתצהיר התובע, נטען שלתובע נמסר סוס בלתי מתאים, פראי או מסוכן. עוד נטען שהוא לא קיבל הדרכה מתאימה ולא נמסרו לו אביזרי מגן, כגון קסדה. על טענת הסוס המסוכן והעדר ההדרכה חזר גם אחיו של התובע (אך לא על טענת העדר הקסדה).

16. התובע העיד בחקירתו הנגדית שהוא קיבל הדרכה קצרה והסבירו לו כיצד לשלוט בסוס. בלשונו המוגבלת, ובקיצור שנגזר גם מכישורי הביטוי שלו הוא תיאר שלימדו אותו כיצד לעלות לסוס, כיצד לשבת עליו וכיצד "לנהוג" בו. גם אחיו העיד שהוא קיבל הדרכה קצרה. לא הובאה כל עדות נוספת בענין – ובמיוחד לא הובאה עדות מומחה. לבית-המשפט אין ידיעה שיפוטית באשר להלכות רכיבה, טיפול בסוסים, או הדרכת רוכבים. לא ידוע לבית-המשפט כיצד יש להדריך רוכבים חסרי ניסיון, מה משך ההדרכה הנכון ומה התוכן שצריכה הדרכה זו לכלול. כאשר קבוצה קטנה של רוכבים חסרי ניסיון יוצאת לרכיבה איטית במסלול שאין בו סיכונים מיוחדים, סביר שההדרכה הניתנת להם עשויה להיות קצרה ופשוטה למדי. על סמך המידע המועט שהוכח, לא ניתן לקבוע פוזיטיבית, שההדרכה שניתנה היתה לקויה, כטענת התובע.

17. התובע ואחיו תיארו כיצד לאחר רכיבה קצרה מאוד, שבמהלכה התקדם הסוס מרחק קצר מאוד הזדקף, החל לקפוץ והתובע נפל ממנו. איש מהם לא טען שהתובע התקשה לעלות על הסוס או שהסוס הפגין קודם אי שקט כלשהו. התובע לא ידע את שם הסוס וגם לא ידע מדוע החל הסוס לקפוץ. מכיוון שהיתה זו רכיבה ראשונה של התובע על גבי אותו סוס גם אין הוא יודע דבר על עברו. אין כל ראיה אודות זהות הסוס או ההיסטוריה שלו. אמירות התובע או אחיו לגבי "התאמת" הסוס או "פראותו", אינן מבוססות על דבר זולת הידיעה שבמקרה זה קפץ הסוס ללא סיבה מובנת להם והפיל רוכב בלתי מנוסה. מובן שכך לא מוכיחים תכונה של בעל-חיים. מכאן שהתובע לא הצליח להוכיח שעצם מסירתו של סוס מסוים זה לרוכב חסר ניסיון היתה מעשה רשלני.

18. הטענה שלתובע לא ניתנה קסדה הופיעה רק בתצהירו כאחת מהרבה טענות חלופיות. התצהיר, כפי שכבר צוין קודם, נוסח ונכתב על-ידי ב"כ התובע (כפי שעורך הדין אמר שוב ושוב במהלך חקירתו הנגדית של התובע) ואין לראות בו עדות של התובע עצמו. מכאן שהטענה שלא ניתנה לתובע קסדה כלל לא הוכחה. מכל מקום, כנראה שאפילו היתה נכונה, אין ולא יכול להיות לה כל קשר סיבתי לפציעת התובע. התובע נפצע בפניו מהסוס, כנראה לאחר הנפילה. קסדת רוכב אינה מגינה על פניו, אלא על חלקו העליון של ראשו. אפילו היה התובע חובש קסדה, לא נראה שהיתה יכולה להגן עליו מפגיעה בפנים. ברור שלא בשל העדר קסדה נגרם לו נזקו מפגיעה בפניו.

19. בנסיבות אלה, כל שניתן לומר הוא, שהתובע הוכיח שהתממש סיכון שגרתי, שרוכב לא מנוסה עלול ליפול מסוס, סיכון שאין בצידו אחריות בנזיקין.

מעמד הנתבעות

20. סעיף 69 לחוק חוזה, תשמ"א – 1981 מקים יריבות ישירה בין הניזוק ("צד שלישי") למבטח, כאשר המבוטח שהוא תאגיד "ניתן עליו צו פירוק, או נתמנה לו כונס נכסים או מנהל לעסקיו או למפעלו, או נתקבלה בו החלטה לפירוק מרצון". יריבות זו לא תלויה בהכרעה קודמת לחובת המובטח (ר' למשל בעא (חי') 2411-07-11‏ ‏ תל-אור ניהול ונכסים בע"מ נ' סנדו בויום). עם זאת, לפי הוראות הסעיף "טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי". הוראה זו התפרשה בפסיקה כך שהניזוק שטוען לזכות כנגד המבטחת של המזיק, צריך להוכיח שאירע מקרה הביטוח על פי תנאי הפוליסה. למבטחת עומדות טענות שהיו עומדות למבוטח בשלב זה בהגנתו בשאלת האחריות. לחברת הביטוח עומדות כל הטענות שהייתה יכולה לטעון כנגד המבוטח ושאם תתקבלנה, יפחיתו את שיעור חבותה או אף יפטירו אותה כליל (ראו גם י. אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שניה) ע' 1158 ואילך). כפי שנקבע קודם, אין האירוע שהתרחש מקים לתובע עילת תביעה נגד הנתבעת 1. ממילא, עומדת לנתבעת 2, המבטחת, טענת ההגנה של הנתבעת 1 - ודין התביעה להדחות.  

למען שלמות התמונה יידונו להלן גם טענות המבטחת נגד העמותה וגם ענין הנזק.

חבות המבטחת

21. המבטחת טוענת שהפוליסה לא מכסה את התאונה הנטענת משום שהמבוטח לא שיתף עמה פעולה, לא דיווח בזמן על קרות מקרה הביטוח וגם סיפק לה בכוונה מידע מטעה. לטענתה, בשל כך לא יכלה לברר מבעוד מועד את זהות הסוס וזהות המדריך ולהתמודד עם טענות התובע. התובע ניסה להתגבר על קשיים אלה ולהוכיח שהמבוטח שיתף פעולה בעצם העובדה ששוחח עם החוקר ונתן לו אינפורמציה כלשהי, שהמבוטח לא חייב להודיע על כל מקרה קל שאירע לדעתו וגם שזהות המדריך אמנם לא ידועה אך לא ניתן להסיק מכך מסקנה פוזיטיבית, שהקבוצה לוותה במדריך ששמו לא נקוב בפוליסה.  

22. כפי שפורט בעדות החוקר, העמותה (באמצעות מר דגני), מסרה לחוקר מידע רב והשיבה לשאלות רבות. התשובות שסיפק מר דגני חשפו ככל הנראה את מגבלות ידיעתו. מכיוון שמר דגני לא ידע כנראה דבר אודות האירוע, אפילו לא ידע אם בכלל התרחש, הוא התקשה למסור עליו מידע ולא היתה לו אפשרות לדווח עליו "בזמן אמת". ניסיונו "להסיק מסקנות" ולהעלות ספקולציות בוודאי תרם לכך שהתייחסו אליו בחוסר אמון. במהלך המשפט, הועלתה שוב ושוב הטענה שהכיסוי הביטוחי היה תלוי בכך, שהמדריך שליווה את התובע היה אמור להיות "נקוב בשם" בפוליסה. נטען, שמי שבפועל הדריך את התובע היה אדם אחר. לפי זה, אכן היה למר דגני "מה להסתיר" מהמבטחת. אלא, שעיון ברשימה לפוליסה מראה שהצורך במדריך "נקוב בשם" נוגע רק להדרכת "ילדים" ו – "ילדים חריגים". התובע היה בן 29 ביום שנפצע, ללא ספק כבר לא ילד – והפוליסה כלל לא דורשת שיהיה מלווה במדריך ששמו נקוב בה. לא ברור איזה מניע עשוי היה להיות למר דגני להכשיל את המבטחת, או למנוע ממנה מידע. ההסבר הפשוט ביותר לכך שהתקשה לתת תשובות מספקות או עקביות ניתן בראשית הדברים: הוא לא יכול היה לספר יותר מאת המעט שידע ואת היתר השלים על דרך הסקת מסקנות. בנסיבות אלה לא הוכיחה המבטחת שעמדה לה טענה טובה נגד חובתה לתת כיסוי ביטוחי לעמותה, הנתבעת 1.

הנזק

23. התובע אושפז בבי"ח אסף הרופא ושוחרר לאחר 4 ימים. אחר-כך קיבל אישורי מחלה למשך 63 ימים. הוא העיד שלפני התאונה הוא עבד עם אביו כפועל שיפוצים תמורת שכר של כ- 4,000₪ לחודש. בעקבותיה הוא עובד בעוזר חשמלאי אל אחיו ומשתכר כ – 1,600₪ בחודש. במהלך העדות התברר שהתובע מתקשה בקריאה ולא מבין משמעות הכתוב בתצהירו. הוא גם התקשה במנין השנים ובפעולות חשבון פשוטות ולא היה מסוגל לתת תשובות הנוגעות לשכרו. מעדותו ומעדות אביו עולה שעם סיום לימודיו היסודיים למד התובע ללמוד בבית הספר המקצועי בצריפין במגמת מכונאות. שלושה ימים בשבוע למד במסגרת בית הספר ויומיים עבד במקצועות המכונאות. לצה"ל לא התגייס. מעדות האב עולה שבתחילה עבד התובע בעבודות מזדמנות ואח"כ עבד אצל האב כשלוש שנים לפני התאונה בעבודות השיפוצים לטענתו, הוא שילם לתובע שכר העולה על 3,500₪ למרות שעל פי הנתונים המצטברים שהוא המציא לבית המשפט, התובע השתכר רק כ- 26,000₪ לשנה, כ- 2,166₪ לחודש בממוצע. כשנשאל למהות הפער, ענה שלא כל שנה הייתה עבודה רציפה בעסק למרות שכשהייתה עבודה, התובע עבד חודשים מלאים ומכאן ההבדל בין שכרו הנטען החודשי (כשהייתה עבודה) לבין שכרו המצטבר המדווח.

24. כל בני המשפחה הכחישו את הבעיות הקוגניטיביות שמהן סבל התובע לפני התאונה וייחסו לה את הקשיים שלו. הם גם תלו את אי-גיוסו בצה"ל בבעיה של אח אחר שלו, שאת פרטיה העדיפו לא לגלות. עם זאת, לאור חוו"ד הרופאים, קורות חייו של התובע והתרשמות בלתי אמצעית ממנו, לא נראה שיש מקום לספק ממשי. צדק המומחה מטעם בית-המשפט שהעריך שלתבוע היתה עוד לפני שנפגע נכות של 40% עקב פיגור שכלי.

25. הפסדי שכר לעבר: התובע טוען שהוא עבד אצל אביו ושכרו לא משקף באמת את כל מה שהוא קיבל בתמורה לעבודתו. הוא מציע לחשב את הפסדיו לפי בסיס שכר מינימום, דהיינו 4,200₪. לכן הוא מבקש פיצוי על בהפסדיו בעבר – 8,400₪ בגין חודשיים שבהם נעדר מהעבודה ועוד 45,360₪, בגין 54 חודשים שבהם הפסיד 20% משכר המינימום. המבטחת טוענת ביחס לבסיס שכרו של התובע שעל פי המסמכים שהוא עצמו הגיש, שכרו החודשי הממוצע עמד במהלך השנה שקדמה לתאונה על 2,397₪ אך בפועל, התובע לא הוכיח כל הפסד שכן, שכרו שולם לו גם לאחר התאונה, ככל הנראה על חשבון ימי מחלה. על פי המסמכים שהוגשו לבית המשפט דומה שהצדק עמה הן בנוגע לבסיס השכר והן בנוגע לטענה שהפסדי שכר לעבר יש להוכיח בפועל. לאור שכרו הריאלי ותקופת מחלתו מוערך הפסדו בעבר בסך 5,000₪.

26. אובדן כושר השתכרות לעתיד: התובע טוען שבעתיד, יפסיד 20% משכר המינימום במשק, סכום מהוון המגיע לסך 219,797₪. הנתבעת סבורה שלא נגרמה לו כל נכות תפקודית ואין לפסוק לו פיצוי. בהתחשב במצבו המקורי של התובע, ספק בעיני אם תוספת של 10% נכות משפיעה באופן ממשי על כושרו להפיק הכנסה מעבודה. דומה שממילא היה כושר זה מוגבל מאוד, כפי שעולה ממסלול חייו עד שנפגע. גלובאלית הייתי מעריך סכום זה (לרבות הפסדי הזכויות הסוציאליות) בסך 75,000₪.

27. כאב וסבל - התובע טוען שיש לפצותו בסך 100,000₪ ואילו הנתבעת טוענת כי אין מקום לפסוק לתובע יותר מ- 18,000₪. דומה שסך 35,000₪ יהיה הולם בנסיבות הענין.

28. עזרת צד ג' בעתיד - התובע טוען להפסד של 20,000₪ לעתיד אך לא טען שנגרם לו הפסד בעבר. הנתבעת טוענת שהתובע ממילא חי עם הוריו ואינו מנהל משק בית עצמאי. הוא זכאי לקבל עזרה מבני הבית אך סוג העזרה והיקפה אינם מזכים בפיצוי כלשהו. לכל היותר יש לפצותו ב- 2,000₪ בראש נזק זה. בנסיבות בהן התובע לא טוען להפסדי עבר, אין בסיס לטענות בנוגע להפסדים נרחבים בעתיד ונזקו של התובע בראש נזק זה מוערך בסך 5,000₪.

29. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה - התובע טוען שנגרם לו ושייגרם לו הפסד בסך 10,000₪ בגין טיפולים רפואיים להם יזדקק. הוא גם טוען שנגרמו לו הפסדים בגין הנסיעה לצורך קבלת טיפולים רפואיים בסך 8,000₪. הנתבעת טוענת שהטיפולים להם נזקק התובע מכוסים במסגרת סל הבריאות וממילא לא הוצגו קבלות או ראיות אחרות שיצדיקו את הפיצוי המבוקש. התובע אכן לא צירף קבלות אך קשה מאוד להניח שלא נגרמו לו הוצאות כלל. נזקו בראש נזק זה מוערך בסך 1,000₪.

לאור האמור התביעה נדחית. בנסיבות, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ד, 29 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.