זוהי בקשת רשות להתגונן.

ביום 22/7/10 הגיש המשיב כנגד המבקש ושלושה נתבעים נוספים כתב תביעה בסדר דין מקוצר. כעולה מכתב התביעה, נטלו זועבי מוחמד וסדיקה, נתבעים 1 ו- 2 בכתב התביעה (להלן: "החייבים") הלוואה על סך 155,000 ביום 4/6/09 אותה התחייבו לפרוע ב – 60 תשלומים חודשיים. המבקש ומר זועבי חוסאם, ערבו למלוא התחייבויות החייבים כלפי המשיב. על פי כתב התביעה נותרה בהלוואה שנטלו החייבים יתרת חוב בסך של 110,784.

כנגד כל הנתבעים ניתן ביום 12/10/10 פסק דין בהעדר בקשת רשות להתגונן. ביום 1/11/12 בוטל פסק הדין שניתן כנגד המבקש והותר לו להגיש בקשת רשות להתגונן. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן, נחקר על תצהירו התומך בבקשה והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

גרסת המבקש היא, שדודתו, נתבעת מס' 2, ביקשה ממנו לחתום כערב אצל המשיב, כדי לאפשר לבתה, גב' ראהאם זועבי, לקבל מהמשיב פנקס שיקים כדי שיוכלו לשלם את הוצאות החתונה של בנם, חוסאם, בשיקים דחויים, שישולמו מאוחר יותר באמצעות מתנות שיקבל החתן. המבקש אינו כופר בחתימתו על כתב הערבות, אך טוען כי המשיב הפר את חובת הגילוי ולא גילה לו במועד החתימה כי מצבם של החייבים רעוע, לא גילה לו סכום הערבות ולא מסר לו העתק מכתב הערבות. עוד טען המבקש כי החייבים עמדו בחיוביהם ואף שילמו ביתר סך של 13,220 ₪.

הלכה היא ש"בשלב הדיון בבקשה לרשות להתגונן לא ייכנס בית המשפט לבירור אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר התומך בבקשת הנתבע, והוא יבחן רק את השאלה אם גרסת הנתבע, בהנחה שתוכח, יש בה עילות הגנה מפני התביעה". דוד בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה עשירית ע' 224.

כפי שפורט לעיל, נסובו טענות המבקש בבקשת רשות להגן, לנסיבות חתימתו על הערבות ותשלומים ביתר של החייבים.

במהלך חקירתו הנגדית של המבקש אישר המבקש את חתימתו על גבי טופס "גילוי מידע לערב יחיד או מוגן" (מש/1) ואת חתימתו על גבי טופס "נספח עמלות והוצאות שנערך ביום 4/6/08" (מש/2). עצם חתימתו של המבקש על כתב הערבות, מש/1 ומש/2, שומטת את טענת המבקש לאי גילוי מידע מצד המשיב בנוגע לערבות. חתימתו מופיעה לצד סעיפים רבים בשלושת המסמכים לעיל, שעליהם נרשם במפורש סכום הערבות ובכך נסתרת טענתו כי לא ידע מהו סכום הערבות.

כמו כן, אני מוצאת כי טענת המבקש כי לא ידע על מצבם הרעוע של החייבים, הינה טענת בדים. עיון במסמכים לעיל, מעלה כי בכתב הערבות נרשם שהלוואה נלקחה לשם "הסדר חוב" ובמש/1 נרשם מפורשות, כי ההלוואה נועדה "להסדר חוב - לחוב שלא נפרע כדין". המבקש הצהיר במש/1 כי ניתנה לו הזדמנות סבירה לעיין בכתב הערבות ובמש/1 טרם החתימה ואין בפיו טענה אחרת. פרטים אלו שנרשמו במסמכים משמיטים את טענת המבקש כי לא ידע על מצבם הכלכלי של החייבים. ביסוס נוסף לכך שטענת המבקש מופרכת, נמצא בעצם גרסת המבקש לנסיבות מתן הערבות, ולפיה נמצא כי לחייבים ולבנם, לא היה הון עצמי משלהם לתשלום החתונה והם ביקשו להסתמך על מתנות החתונה שיקבלו כדי לשלם את השיקים הדחויים, שנלקחו מחשבון הבת, בעזרתם ביצעו רכישות לטובת החתונה.

מאחר וטענות המבקש נסתרו לעניין גילוי המידע בדבר סכום הערבות ומצבם הכלכלי של החייבים, אין מקום לתת רשות להתגונן בגינן.

טענה נוספת אותה העלה המבקש בתצהירו, נוגעת לתשלומים שביצעו החייבים. לשיטת המבקש, ביצעו החייבים, עד למועד התביעה תשלומים ביתר בסך של 13,220 ₪. המבקש מבסס חישוביו על כך שההחזר החודשי של ההלוואה היה צריך להיות על סך 2,583 ₪ בהסתמך על סכום ההלוואה שהיה צריך להיפרע ב- 60 תשלומים, 155,000/60. אין כל התייחסות בשיטת המבקש לריבית שעל החייבים לשלם ב- 60 תשלומים, והמבקש מתעלם בחישוביו, שבכל תשלום חודשי ששילמו החייבים כלול סכום של קרן מההלוואה וסכום של ריבית. על כן, אני סבורה, ששיטת החישוב של המבקש מוטעית ביסודה ואין מקום כלל לקבל את דרך החישוב שערך.

סיכומו של דבר, המבקש לא העלה טענת הגנה בפני התביעה, אשר על כן, אני דוחה את הבקשה למתן רשות להתגונן.

המשיב רשאי לקבל פסק דין כנגד המבקש ויגיש פסיקתא לחתימה.

אני מחייבת את המבקש לשלם למשיב את הוצאות ההליך בסך של 1,200 ₪.

המזכירות תמציא העתק מההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ' תשרי תשע"ד, 24 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.