השאלה בה עלי להכריע היא - אם בנסיבות בהן לא החזיק התובע 1 (להלן: "התובע") במועד התאונה ברישיון נהיגה תקף לרכב בו נהג, יהא זכאי לפיצוי.

1. בהתאם לנטען, התובעים נפגעו בתאונת דרכים ביום 14.4.2009 בעת שהתובע נהג ברכב פולקסווגן טרנזיט, המוגדר ברישיון הרכב, כאוטובוס זעיר פרטי, בעל 10 מקומות ישיבה מלבד הנהג (להלן: "אוטובוס זעיר"). התובע במועד התאונה החזיק רישיון מסוג B, C ו-E.

לטענת התובע, בהתאם לרישיון הנהיגה מסוג B, רשאי היה לנהוג באוטובוס זעיר מאחר ומשקל הרכב היה פחות מ- 3,500 ק"ג, מספר הנוסעים בעת הנהיגה היה 5 וכי לא מדובר באוטובוס ציבורי. לטענתו יש לבחון את זכאותו של התובע לפיצויים, תוך פרשנות צרה של תקנות התעבורה הואיל ותכלית חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן:"הפלת"ד") הינה סוציאלית ולכן סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד יחול רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרישיון שעניינה סוג הרכב בו נוהג הנהג. כאשר לטענתו המונח "סוג הרכב" מתייחס למימדיו הפיזיים של הרכב, המשליכים על דרגת הרישיון הנדרשת, לשם נהיגה בו על פי תקנות התעבורה. לכן טוען התובע שאף על פי שהרכב בו נהג הוגדר כ"אוטובוס זעיר פרטי", מממדיו הפיזיים אינם שונים ממדיו של רכב פרטי, המצריך רישיון מסוג B ולכן אין לשלול ממנו פיצויים בהתאם לחוק הפלת"ד.

1. לטענת הנתבעת, הנוהג ברכב מסוג אוטובוס זעיר פרטי צריך שיחזיק רישיון נהיגה מסוג D. התובע לא החזיק ברישיון זה ונפסל מלהחזיק רישיון נהיגה דרגה D. הנתבעת טוענת כי התובע משתית את טיעוניו על רע"א 9121/00 ירוחם לוי נ' מנורה, נז(5) 337 (להלן: "פס"ד ירוחם") וכן על דנ"א 10017/02 קרנית ואח' נ' מגדל, נ"ח05) 639 (להלן: "הלכת קרנית"). בהתייחס לפסה"ד הללו, במועדים הרלבנטיים, מי שהחזיק רישיון נהיגה מסוג 02 היה רשאי לנהוג באוטובוס זעיר. מאז פס"ד ירוחם שונו תקנות התעבורה המתייחסות לדרגות רישיונות נהיגה. כיום תקנה 180 לתקנות התעבורה, אינה מתירה למחזיק רישיון מסוג B לנהוג ברכב מסוג אוטובוס זעיר. מאחר ובהלכת קרנית נקבע כי סעיף 37(א) לחוק הפלת"ד יחול על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרישיון שעניינה בסוג הרכב, דהיינו, תנאים המתייחסים לממדיו של הרכב. התובע הפר הגבלה שעניינה סוג הרכב. על פי רישיון הרכב מקומות הישיבה למעט הנהג עומד על 10, הרי שהרכב נשוא התובענה היה בעל ממדים גדולים יותר ובעל מספר מקומות ישיבה רב יותר מן הרכב המותר בנסיעה לבעל רישיון מסוג B.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם מבחינת סוג הרכב, הרי שאינו תואם את רישיונו של התובע. משום שסוג הרכב בהתאם לרישיון הרכב הינו M2. ורכב מסוג M2 הוא רכב בעל יותר מ 8 מושבים. ונדרש לו רישיון מסוג D1. ולפיכך , מספר מושבי הנוסעים משנה בין היתר את סוגו של הרכב.

דיון

1. אין מחלוקת כי התובע נהג ברכב מסוג פולקסווגן טרנספוטר שנת 1997, אוטובוס זעיר פרטי במשקל 2,700 ק"ג. על פי רישיונו ניתן להסיע בו עד 10 נוסעים למעט הנהג (רישיון הרכב צורף נספח ב' לתיק המוצגים). לתובע היה רישיון נהיגה מסוג B,C,E . לתובע לא היה רישיון נהיגה מסוג D, בקשה להגיש לרישיון D נדחתה (סעיף 3 לתצהיר).

1. בהתאם לסעיף 180(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"ה-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), אדם שמחזיק ברישיון נהיגה מסוג B בעל רישיון לנהוג:

"ברכב מנועי שמשקלו הכולל המותר אינו עולה על 3,500 ק"ג ושמספר הנוסעים בו מלבד הנהג אינו עולה על 8, ולמעט מונית, רכב סיור ואוטובוס ציבורי."

עולה מלשון הסעיף כי אוטובוס זעיר לא הוחרג מרישיון מסוג B.

אוטובוס זעיר מוגדר בסעיף 1 לתקנות התעבורה :

"אוטובוס זעיר" – אוטובוס שנתקיימו בו כל אלה:

(1) הוא מיועד לפי מבנהו להסעת עד שישה עשר נוסעים בנוסף לנהג;

(2) מותקן בו מרכב תקני;

(3) משקלו הכולל המותר אינו עולה על 5,000 ק"ג;

(4) הוא מצוין ברישיון הרכב כאוטובוס זעיר, או כאוטובוס זעיר ממוגן, לפי העניין;

בהתאם לתקנה 183א, תקנה 183ב ותקנה 184(א) בעלי רישיון נהיגה מסוג D1, D2, D3 רשאים לנהוג באוטובוס זעיר.

1. בהתאם לסעיף 7(3) לחוק הפלת"ד מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו אינו זכאי לפיצויים לפי החוק:

7(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;

1. הלכת קרנית הדנה בעיקרה בסעיף 7(3) לחוק הפלת"ד ולתנאים לקיומו, מתייחסת אף לתכלית חוק הפלת"ד:

"ביסודו של חוק הפיצויים עומדות כמה תכליות אשר בנסיבות מסוימות עלולות להתנגש זו בזו: מחד גיסא, תכליתו העיקרית והמרכזית של החוק היא תכלית סוציאלית, שעניינה מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק, ללא קשר לשאלת מידת אשמתו לקרות התאונה. מאידך גיסא, יש שהחוק מבכר תכלית הרתעתית או עונשית על פני תכליתו הסוציאלית, ועל בסיס זה נשללת על-פיו זכאות לפיצויים ממי שנפגע בתאונה כאמור. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בסעיף 7(3) לחוק. תכליתו למנוע סיכונים מיוחדים בדרכים ולהעניש את אלה הנוהגים באופן המייצר סיכונים אלה."

(שם, עמ' 651)

בהתאם להלכת קרנית, יש לאזן בין התכלית הסוציאלית של החוק לבין תכליתו ההרתעתית. עוד, יש לפרש את החוק באופן מצמצם ודווקני כך שיחול רק במקרים נדירים. המשנה לנשיא ת' אור (כתוארו אז) התייחס למקרים בהם סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד יחול:

"בהתאם לגישה זו, סעיף 7(3) לחוק יחול רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרישיון שעניינה סוג הרכב שהנהג נוהג בו. במונח "סוג הרכב" כוונתי להגבלות או לתנאים המתייחסים לממדיו הפיזיים האינהרנטיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה. אין הכרח שתנאים או הגבלות אלה יופיעו בפרק בתקנות התעבורה הדן בסוגי רישיונות. די בכך שהם ינבעו מהגדרת הרכב בתקנה 1 לתקנות (כגון רכב שמשקלו הכולל המותר נקבע במסגרת הגדרתו שם).... דוגמה נוספת להגבלה המתייחסת לסוג הרכב היא הגבלה שעניינה נפח מנוע של רכב מסוג אופנוע... דוגמה נוספת להגבלה מסוג זה הן הגבלות שעניינן מבנה הרכב. כך, מי שמחזיק ברישיון מדרגה ב', שהוא רישיון לנהוג באופנוע (תקנה 176א לתקנות), אינו מורשה לנהוג ב"רכב נוסעים פרטי", אשר לשם נהיגה בו נדרש רישיון דרגה 2, ולהפך."

(שם, עמ' 655).

עוד נקבע, כי הפרת תנאים או הגבלות אחרים שאינם מתייחסים למאפיינים פיזיים של הרכב, יהיו בבחינת עבירה על דיני התעבורה ויקימו אחריות פלילית, אולם במקרה שבו נפגע הנהג בתאונה, לא תישלל זכאותו לפיצויים מכוח חוק הפלת"ד.

גם א. ריבלין בספרו "תאונת דרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים" מהדורה רביעית, עמ' 29, התייחס לכך:

"הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים השוללת את הפיצויים ממי שנהג ברכב כאשר אין לו רישיון לנהוג בו תחול רק באותם מקרים שבהם הנהג נוהג ברכב מסוג השונה, מבחינת מאפייניו הפיזיים מזה המותר לו על פי דרגת רישיונו. ההגבלה פורשה כנוגעת רק "לממדיו הפיסיים האיינהרטיים של הרכב" ועל כן מי שנהג רכב שממדיו הם ממדי רכב פרטי, הרי אף שהרכב סווג כמונית ורישיון הנהיגה היה לרכב פרטי, רישיון מסוג 02, לא נעדר הרכב כיסוי ביטוחי. "

ובהמשך:

"את הוראת סעיף 7(3) לחוק יש לפרש, אפוא, באופן מצמצם ודווקני שכן רק כך תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בחוק – שלילת הפיצוי מן הנפגע – לבין ההפרה. הגיון זה מחייב גם לפרש התנאה אחרת במסגרת פוליסת הביטוח עצמה באופן המתיישב עם הפרשנות שנתן בית המשפט לעניין הוראת הסעיף 7(3) לחוק. אין לעקוף את הפסיקה על ידי שלילת הכיסוי בפוליסה"

(שם, עמ' 30).

1. ברע"א 1101/10 הכשרת הישוב נ' קרנית (פורסם ביום 12.5.2010) רישיונו של התובע למונית נשלל עקב פסילה ואילו התאונה ארעה כשנהג ברכב מסוג פורד טרנזיט שסווג כמונית. שם כב' המשנה לנשיאה, שופט ריבלין (כתוארו אז) קבע כי סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד אינו חל, בהסתמך על הלכת קרנית, היא הגישה המיטיבה עם הנהג וחזר על קביעתו של כב' השופט אור בהלכת קרנית לעיל. "ראוי לפרש את תנית הרישיון בפוליסת הביטוח מתוך מגמה ליצור התאמה בינה לבין הוראת סעיף 7(3). הפירוש לפיו יש לראות אדם הרשאי לנהוג 'בכלי הרכב הנקוב בתעודה' כמי שהוא בעל רישיון לנהוג בכלי רכב מן הסוג הנזכר בתעודה מתיישב עם הפרשנות שהוענקה לסעיף 7(3) לחוק".
2. ברע"א 9524/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ. חן שלוה ואח', פ"ד נו(3) 831 ("הלכת שלוה") נקבע על ידי כב' השופט אור (כתוארו אז) כי לעניין הפרה של תנאי ברישיון הנהיגה המגביל את מספר הנוסעים:

"עמדתי היא כי המשיב לא הפר את תנאי רישיון הנהיגה שלו שעה שנהג באוטובוס זעיר שבו ניתן להסיע עד עשרה נוסעים מלבדו, אך לא הסיע בו בפועל נוסעים. לדעתי, יש לפרש את תקנה 178(א)(2א) כך שההגבלה הנזכרת בה היא ביחס למספר הנוסעים בפועל באוטובוס הזעיר, דהיינו שהוא לא יעלה על שמונה, ולא על מספר הנוסעים שמותר להסיע ברכב על-פי תנאי רישיון הרכב. פרשנות זו נלמדת מלשון התקנה ומתכליתה.

בתקנה הנדונה בחר המחוקק לנקוט את הלשון "ובלבד שמספר הנוסעים בו, למעט הנהג, אינו עולה על 8". לשון זו, על-פי פשוטה, תומכת בעמדת המשיבים שלפיה המבחן הרלוונטי הוא מבחן הנוסעים בפועל. התקנה מזכירה "נוסעים בו" (ברכב), ולא מספר מושבים בו או מספר אנשים שמותר להסיע בו. מסקנה זו מתחזקת נוכח הלשון שבה בחר מתקין התקנות בתקנה 178(א) לגבי מקרים נוספים המכוסים על-ידי רישיון נהיגה דרגה 2." (הדגשות שלי – ס.ר.ז.)

(שם, עמ' 838).

כב' השופט אור השווה גם לתקנה בה ישנה הגבלה על מספר מקומות הישיבה לפי הרישיון ולא מספר הנוסעים וקבע: "מסתבר, כשרצה מתקין התקנות להתייחס למספר נוסעים שמותר להסיע ברכב או למספר מושבים בו, ידע לציין זאת במפורש" (שם, בעמ' 839). כאמור סעיף 180(א)(1) לתקנות התעבורה מתייחס להגבלה למספר הנוסעים בפועל, כך שלא יעלה על 8 מלבד הנהג.

לענין זה יפים גם דברי ריבלין בספרו (שם, עמ' 28):

"במספר מקרים מאן בית המשפט העליון לראות בהפרת תנאי רישיון הנהיגה משום נהיגה בלא רישיון ונמנע מלקבוע כי לא נתקיים כיסוי ביטוחי. כך במקרה בו החזיק הנוהג ברישיון נהיגה שהתיר לו לנהוג באוטובוס זעיר שמספר הנוסעים בו אינו עולה על שמונה, אך בעת התאונה הוא נהג ברכב שניתן להסיע בו עד עשרה נוסעים נפסק כי הוא לא הפר את תנאי רישיון הנהיגה שלו כלל משום שבפועל לא עלה מספר הנוסעים ברכב על המספר הנקוב ברישיון הנהיגה". (מפנה להלכת שלוה- ס.ר.ז).

1. בתאמ (ב"ש) 33719-07-10 סרגייב נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (מיום 21.2.2012), דנה כב' השופטת וולפסון גם כן בתוקפו של רישיון של נהג שבמועד התאונה החזיק ברישיון מסוג B בשעה שלפי סוג הרכב היה עליו להחזיק רישיון מסוג D1 (רישיון לנהיגה באוטובוס זעיר פרטי מתחת ל- 4 טון) וקבעה כי בהתאם להלכת קרנית מאחר והרכב נשוא התביעה הוא משקלו פחות מ- 4 טון ומשהוכח שלא שימש לייעודו אלא שימש למטרות פרטיות, התביעה נגד הנתבעת התקבלה.

בת"א 1907-03-08 שלבי נ' אגודה שיתופית מרכזית (מיום 22.7.2008), במסגרת בקשה לתשלום תכוף, נדונה שאלת תוקפו של רישיון נהיגה של תובע, אשר בעת התאונה היה מסוג B ו-C1, בעת שנהג ברכב שסווג כאוטובוס פרטי זעיר. גם שם נקבע כי התובע לא היה רשאי לנהוג על פי דיני התעבורה באוטובוס זעיר שכן נהיגה ברכב מסוג זה דורשת רישיון נהיגה מסוג 2D או D3 אך יחד עם זאת אין לשלול את הכיסוי הביטוחי לתאונה:-

"הרכב בו נהג המבקש היה במשקל כולל של 3,500 ק"ג ועל פי רישיון הנהיגה הוא רשאי לנהוג ברכב עד 3,500 ק"ג עם שמונה נוסעים. משקלו של הרכב בו נהג המבקש תואם את משקלו בהתאם לרישיון הנהיגה הגם שהיו בו מושבים העולים על המותר לפי רישיונו....אם לא די בכך, בעת אירוע התאונה היה ברכב המבקש בגפו ולכן ניתן ליישם את הלכת שלוה חן בה נקבע כי מספר הנוסעים בפועל הוא הקובע ולגעתי תיקון התקנות משנת 2005 ושינוי הסיווגים אינו משפיע על פרשנות זו..."

(סעיף 10-11 לפס"ד).

1. מכל המקובץ, מצאתי לקבוע כי אין לשלול מהתובע כיסוי ביטוחי בתאונה דנן.

מבחינת סוג הרכב, התובע נהג באוטובוס זעיר, שמשקלו 2,700 ק"ג. מבחינת משקל הרכב התובע לא נהג ברכב שמשקלו עולה על הקבוע ברישיונו (כאמור לעיל רישיונו מאפשר נהיגה ברכב שמשקלו עד 3,500 ק"ג). באוטובוס הזעיר קיימים 10 מקומות ישיבה מלבד הנהג. התובע בעת התאונה נהג כאשר היו ברכבו 4 נוסעים נוספים מלבדו. רישיונו הוגבל כך שמספר הנוסעים שהוא רשאי להסיע, מלבד הנהג לא יעלה על 8 נוסעים. התובע לא חרג גם מהגבלה זו. נכון כי ברכבו בו נהג היו 10 מקומות ישיבה מלבד הנהג, אולם בהתאם להלכת שלווה, בה נקבע כי מספר הנוסעים בפועל הוא הקובע ולא מספר מקומות הישיבה, אזי אין בכך כדי למנוע ממנו את הזכות לפיצוי. עוד, ברישיון שהיה ברשותו, מסוג B לא נשללה במפורש יכולתו לנהוג באוטובוס זעיר פרטי.

לטענת הנתבעת כי מאז פס"ד ירוחם שונתה תקנה 180 לתקנות התעבורה, אשר בנוסחה היום אינה מתירה למחזיק רישיון מסוג B לנהוג ברכב מסוג אוטובוס זעיר, אין בכך כדי לעלות או להוריד. מאחר והמבחן הנדרש לעניינו הינו סוג הרכב מבחינת מבנהו הפיזי של הרכב ולא מבחינת דרגת הרישיון. כאמור לעיל, דרגת הרישיון שאינה תואמת את הנדרש לשם נסיעה ברכב מסוג אוטובוס זעיר פרטי עניינה הפרה של תקנות התעבורה. מאחר ובהתאם להלכת קרנית לא מצאתי כי התובע הפר את ההגבלה ברישיונו המתייחסת לממדיו הפיזיים של הרכב, הן מבחינת משקלו והן מבחינת מספר הנוסעים, לא מצאתי כי במקרה דנן יש להחיל את סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד.

1. אשר על כן אני דוחה את טענת הנתבעת להיעדר חבות. הוצאות ההליך בסך של 7,500 ₪, ישולמו על ידי הנתבעת.
2. לשם מתן החלטה בבקשות למינוי מומחים, בהעדר התייחסות במסגרת כתב ההגנה, נוכח טענת החבות וטענה להעדר מסמכים רפואיים, ניתנת שהות לנתבעת להגיש עמדתה עד ליום 20 יוני 2013. תז"פ ליום 25 יוני 2013.

ניתנה היום, כ"א אייר תשע"ג, 01 מאי 2013, בהעדר הצדדים.