מבוא

1. התובעת, עמיר שיווק והשקעות בחקלאות בע"מ (להלן: "התובעת"), הינה חברה לשיווק תשומות חקלאיות אשר הגישה בקשה לביצוע שטר כנגד הנתבעים 1-3. ביום 14.11.10, ניתנה החלטה בהתנגדות לביצוע שטר, ונקבע על-ידי כב' הרשם אבי כהן, כי ההתנגדות מתקבלת בכפוף להפקדה. התיק הועבר לשמיעה לפני, לאחר שהנתבעים 1-3 הפקידו את הערובה שנקבעה.

התובעת טענה, כי מר ניסים אמזלג (להלן: "הנתבע 1"), חתם על שטר חוב להבטחת תשלום התמורה בגין התשומות החקלאיות שסופקו לו, ומר אבינועם מועלם וגב' עדנה אמזלג (להלן: "הנתבע 2", ו- "הנתבעת 3"), חתמו כערבים לפירעון השטר.

הנתבעים 1-3 טענו, כי הסכום אשר דורשת התובעת אינו נתמך בתעודות משלוח חתומות, ולטענת הנתבע 1 הוא דרש עוד בתחילת ההתקשרות עם התובעת כי היא תחתים אותו או מי מטעמו על תעודות משלוח כאשר היא מספקת לו סחורה, אולם לטענתו נציגי התובעת זלזלו בבקשתו זו, ועל-כן התובעת אינה יכולה להסתמך על תעודות משלוח שאינן חתומות, ולחייב את הנתבע 1 בגינן.

טענות הצדדים

2. מטעם התובעת הצהיר מר ניסים אלסטר, מנהל מחלקת האשראי אצל התובעת.

מר אלסטר טוען, כי בחודש מרס 2001, החלו קשרי מסחר בין התובעת לנתבע 1, אשר במסגרתם התובעת סיפקה לנתבע 1 תשומות לחקלאות מסוגים שונים, אולם לטענתו, במשך תקופת ההתקשרות בין הצדדים, הנתבע 1 לא עמד בתנאי התשלום המוסכמים.

מר אלסטר טוען, כי ביום 26.2.08, הנתבע 1 חתם על שטר חוב להבטחת התחייבויותיו כלפי התובעת, ובכלל זה להבטחת תשלום התמורה בגין התשומות שיסופקו לו על-ידה. שטר החוב נחתם בערבותם של הנתבעים 2 ו– 3.

עוד טוען מר אלסטר, כי ביום 21.2.08, חתם הנתבע 1 על גבי הסכם ריבית, לפיו ישלם הנתבע 1 בגין פיגורים בתשלום התמורה, ריבית פיגורים בשיעור 5% בצירוף פריים.

מר אלסטר טוען, כי התובעת סיפקה לנתבע 1 תשומות במועדים שונים בכל תקופת ההתקשרות, על-פי הזמנותיו של הנתבע 1, למשק 45 במושב "רחוב", כאשר הנתבע 1 או מי מטעמו, ו/או מי מעובדיו לא נהגו לחתום באופן קבוע על תעודות משלוח בגין התשומות שסופקו. יחד עם זאת, טוען מר אלסטר, כי הנתבע 1 שילם את יתרת חובו בגין התשומות שסופקו עד חודש מאי 2009, עת הפסיק הנתבע 1 לשלם לתובעת את התמורה בגין התשומות שסופקו לו.

מר אלסטר מציין, כי הנוהג שנוצר בין הצדדים הוא, כי הנתבע 1 לא היה חותם על תעודות משלוח, ונוהג זה הפך לשגרה מחייבת בין הצדדים, ולנתבע 1 לא הייתה טענה כלשהי כנגד התובעת בדבר אי אספקת סחורה על-ידי התובעת.

מר אלסטר טוען, כי הנתבע 1 שילם את יתרת חובו בגין התשומות שסופקו עד חודש מאי 2009, ונותר חייב לה סך של 102,196 ₪, בגין תשומות שסופקו לו במהלך החודשים מאי 2009 ועד חודש דצמבר 2009, ואף לא שילמה ריבית פיגורים בגינה.

3. עד נוסף מטעם התובעת הינו מר ארז גורפינקל, המשמש כמקדם מכירות אצל התובעת.

מר גורפינקל טוען, כי כחצי שנה לפני תום ההתקשרות בין הצדדים, הנתבע 1 ביקש ממנו, וממר רונן קמחי, המשמש כנהג אצל התובעת, שהנתבע ו/או מי מטעמו יחתמו על תעודות משלוח בעת אספקת הסחורה.

מר גורפינקל טוען, כי הוא ומר קמחי היו מטלפנים לנתבע 1 ו/או מי מטעמו, ומבקשים ממנו לבוא ולחתום על תעודות משלוח, אולם הנתבע 1 לא שיתף פעולה עם התובעת ו/או מי מטעמה, וביקש בתוקף, כי נציגי התובעת יפרקו את הסחורה וישאירו במשק, מבלי לחתום על תעודת משלוח.

4. מצהיר נוסף מטעם התובעת הינו מר רונן קמחי, אשר משמש כנהג אצל התובעת.

מר קמחי חוזר על תצהירו של מר גורפינקל וטוען, כי בין השנים 2008-2009, הוא סיפק סחורה של התובעת לנתבע 1. לטענתו, הנתבע 1 ו/או מי מטעמו נהגו שלא לחתום באופן קבוע על תעודות משלוח בגין התשומות שסופקו לו על-ידי התובעת.

עוד טוען מר קמחי, כי במהלך תקופת ההתקשרות של הנתבע 1, הוא סיפק לו באופן אישי כמעט את מלוא הסחורה נשוא החוב, ולטענתו הנתבע 1 ו/או מי מטעמו מעולם לא טען בפניו, כי סחורה שהוזמנה על-ידו לא סופקה לו ו/או ישנה בעיה כלשהי, חרף העובדה שתעודות משלוח לא נחתמו על-ידו ו/או על-ידי מי מטעמו.

5. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1, מר ניסים אמזלג, מנהל המשק.

מר אמזלג טוען, כי במהלך ההתקשרות עם התובעת, דרש כתנאי לקבלת הסחורה, כי הוא או נציג מטעמו יחתום על תעודת משלוח, זאת כדי לוודא שהוא לא יחויב על סחורה שלא קיבל בפועל.

כמו כן, טוען מר אמזלג, כי הוא הורה למר גורפינקל ומר קמחי להתקשר אליו קודם להגעת הסחורה, ולוודא שיש גורם מטעמו במשק, ואם אין גורם מטעמו במשק, אזי שלא יפרקו את הסחורה.

מר אמזלג טוען, כי למרות בקשותיו הרבות, התובעת המשיכה לפרוק סחורה במשק ללא שמירה, ומבלי שגורם מטעמו יבדוק את הסחורה, ומבלי להחתים אף אחד על תעודת משלוח שצורפה למשלוח.

מר אמזלג טוען, כי לאחר שקיבל את דרישת התשלום מהתובעת בסך של 90,000 ₪, ערך הוא תחשיב של הסכום הכולל של תעודות משלוח שהיו ברשותו, מול התשלומים ששילם על החשבון, ובתחשיב זה עלה, כי יתרת חובו לתובעת הינו סך של 16,000 ₪ בלבד.

מר אמזלג טוען, כי לאור העובדה ששמר את כל תעודות משלוח שצורפו למשלוחים שקיבל מהתובעת, משמע, את הסחורה נשוא תעודות משלוח שלא היו ברשותו, לא יכול להיות שקיבל.

עוד טוען מר אמזלג, כי הסכומים להם עותרת התובעת נוגדים את נתוני השיווק במשק בשנים שעברו. לטענתו, מעיון בדוחות ההכנסות וההוצאות של המשק מהשנים 2007 ו– 2009 עולה, כי בשנת 2007, ההכנסות עמדו על סך של כ-2,659,699 ₪, וההוצאות בגין חומרי הדברה, דשנים וזבלים באותה שנה אשר רכשו מהתובעת, עמדו על סך 128,051 ₪.

מר אמזלג טוען, כי בשנת 2009, ההכנסות עמדו על סך של 1,262,734 ₪ בלבד, כאשר עבור חומרי ההדברה, דשנים וזבלים חויבו בסך 119,428 ₪.

מר אמזלג טוען, כי ניתן להיווכח מהדוחות, כי על אף שבשנת 2009, צרך כמות שתילים המהווה פחות ממחצית מכמות השתילים שצרך בשנת 2007, חויב בגין חומרי ההדברה, דשנים וזבלים כמעט באותו הסכום שבו חויב בשנת 2009.

6. מצהיר נוסף מטעם הנתבעים הינו מר אילן שוסטר, אשר שימש כמנהל העבודה במשק הנתבע 1.

מר שוסטר טוען, כי במסגרת עבודתו כמנהל העבודה במשק, הוא היה אחראי, בין היתר, על קבלת סחורה מספקים. מר שוסטר עבד אצל הנתבע 1 מחודש נובמבר 2009 ועד לאמצע חודש דצמבר 2009.

מר שוסטר טוען, כי הובהר לו על-ידי הנתבע 1, כי בעת קבלת סחורה מספק, יש לוודא את קבלת הסחורה לפי תעודת משלוח המצורפת, ורק אז לחתום על תעודת משלוח.

מר שוסטר טוען, כי הנתבע 1 ביקש מנציגי התובעת מספר פעמים להחתים גורם מטעמו על תעודת משלוח, ובהעדר גורם מטעמו שיחתום, אזי שהתובעת לא תוריד סחורה במשק, מאחר שהנתבע 1 ביקש לעבוד באופן מסודר.

מר שוסטר טוען, כי נציגי התובעת היו מודעים לבקשתו של הנתבע 1, אך לרוב, הנהג שהוריד את הסחורה, לא החתים את תעודת משלוח. כמו-כן, טוען מר שוסטר, כי לא היה קיים בין הצדדים נוהג לקבלת הסחורה מבלי להחתים על תעודת משלוח, וטענת התובעת, כי הנתבע 1 או מי מטעמו לא שיתף פעולה, או לא הקפיד על חתימה, פשוט אינה נכונה, מאחר שנהגי התובעת הם שהתייחסו בזלזול לתעודות משלוח, ולא הקפידו על החתמתן.

דיון והכרעה

7. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי דין התביעה להתקבל.

במקרה דנן, השאלה שיש להכריע בה היא האם התובעת יכולה להסתמך על תעודות משלוח שאינן חתומות על-ידי הנתבע 1 ו/או מי מטעמו, מאחר שנוצר נוהג בין הצדדים לקבלת סחורה ללא הצורך לחתום על תעודות משלוח, או שמא תעודת משלוח שאינה חתומה, אינה יכולה להוות הוכחה וראיה, כי הסחורה נתקבלה, ולכן התובעת לא תוכל להסתמך על תעודות משלוח שאינן חתומות.

אולם, עוד בטרם נדון בשאלה זו, יש ראשית להכריע במחלוקת שעלתה בין הצדדים בסיכומיהם, בנוגע לשאלה, האם התביעה בתיק זה, היא תביעה שטרית ולכן נטל הראיה הוא על הנתבע 1, או שמדובר בתביעה על-פי עסקת היסוד, ולכן נטל הראיה להוכיח את סכום החוב הנטען, מוטל על כתפיה של התובעת.

התובעת טוענת, כי כאשר מוגש שטר חוב לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל, אין האוחז חייב להוכיח את גובה החוב, אלא נטל הראיה מוטל על עושה השטר או הערב להוכיח, כי אין חוב אשר בגינו ניתן להגיש את השטר לביצוע.

הנתבע 1 טוען לעומת זאת, כי התובעת והנתבע 1 הינם "צדדים קרובים" אשר ביניהם נכרתה עסקה המהווה את "עסקת היסוד"- מושא שטר החוב העומד במחלוקת. לטענתו, ככלל, צד קרוב לשטר יהא רשאי להעלות כנגד התביעה השטרית טענות הגנה חוזיות מובהקות על-פי עסקת היסוד, ולכן נטל הראיה עובר לתובעת.

אין חולק, כי התיק דנן, מקורו בשטר חוב שמסרה התובעת לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, דהיינו, השטר עצמו מהווה את עילת התובענה, ולכן התביעה מבוססת על עילה שטרית. לפי סעיף 29 (א) לפקודת השטרות (נוסח חדש), אמנם התובעת זכאית ליהנות מחזקת התמורה, אולם, הואיל וביסוד השטר עומדת עסקת היסוד שבין צדדים קרובים לשטר, על התובעת להוכיח, כי התקיימו התנאים החוזיים המקימים את זכותה לסעד המתבקש על-פי עסקת היסוד.

במקרה דנן, התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה, וטענות ההגנה התבררו כהגנת בדים.

מהעובדות שהתבררו בתיק עולה, כי צודקת התובעת בטענתה, כי אי חתימה על תעודות משלוח, אינה יכולה לפטור, במקרה דנן, את הנתבע 1 מלשלם את התמורה בגין הסחורה שסופקה לו.

מכאן, עולה השאלה, האם נוצר נוהג בין הצדדים לפיו סופקה סחורה לנתבע 1, ללא חתימתו ו/או מי מטעמו על תעודות משלוח במשך כל תקופת ההתקשרות ביניהם.

לאחר התרשמותי מהעדויות הנני קובעת, כי אין מקום לקבל את טענת הנתבעים 1-3, ויוסבר.

ראשית, הנתבע 1 טוען, כי הוא ביקש באופן מפורש מנציגי התובעת להחתים אותו ו/או מי מטעמו על תעודות משלוח כתנאי לקבל הסחורה, אולם טענה זו היא טענה שבעל-פה אשר לא צורף לה כל מסמך בכתב או אסמכתא אשר יכולה להעיד ולחזק את טענתו, כי אכן דרש זאת, והנתבע 1 אף לא זימן עד מטעמו אשר היה עד לבקשתו זו, ואשר יכול היה לתמוך בגרסתו זו. אמנם, הנתבע 1 זימן את מר שוסטר כעד מטעמו לעניין קיום נוהג זה, אולם כפי שיפורט להלן, עדותו לא הועילה לו, והיא אף חיזקה את גרסת התובעת.

מעיון בעדויות הצדדים עולה, כי רק כחצי שנה לפני תום ההתקשרות בין הצדדים, הנתבע 1 ביקש מנציגי התובעת להחתימו על תעודות משלוח, וזאת בניגוד לטענותיו, כי עוד בתחילת ההתקשרות הוא ביקש להחתים אותו על תעודות משלוח (ראו: פרוטוקול מיום 1.5.13 עמוד 35 שורה 10-12).

כמו כן, הנתבע 1 הודה בחקירתו הנגדית, כי הוא לא שלח מכתב תלונה או דרישה לתובעת, כי עליה להקפיד על עניין החתימות על תעודות משלוח:

"ש. בסעיף 22 לתצהירך, אתה אומר שמתחילת ההתקשרות,

ביקשת להקפיד שיחתמו?

ת. לא להקפיד. אמרתי להם שיבואו עם שני העתקים והם אף פעם

לא באו עם שני העתקים. ביקשתי שבואו עם שני העתקים ויחתימו אותי.

...

ש. למה לא שלחת להם מכתב שאומר אתם מספקים מבלי להחתים

אותי על תעודות, אני לא מוכן להמשיך לעבוד כך?

ת. לא עלה על דעתי לשלוח מכתב. אני מדבר עם בני אדם בוגרים.

אני מסביר להם שזה מגן עליהם וגם עלי תעודות משלוח.

הם לא עשו את זה גם חצי שנה לפני כן.

(ראו: פרוטוקול מיום 5.2.14 עמוד 54 שורות 14-16, ו- 21-24).

יתרה מכך, הנתבע 1 אף הודה בחקירתו הנגדית, כי למרות שקיבל סחורה במשקו, הוא לא חתם על תעודת משלוח:

"ש. נכון שלאורך התקופה לא חתמו על תעודות משלוח?

ת. נכון מאוד. הבאתי את שוסטר. אני לא חתמתי על אף תעודה.

יש מנהל שהבאתי אותו מר שוסטר, ואמרתי לארז ורונן, יש פה

מנהל עבודה שיחתימו אותו. הם בעצמם לא ידעו שהם החתימו אותו.

...

"ש. נכון שלפעמים אף אחד לא נמצא כאשר סופקה סחורה?

ת. יש מקרים כאלה שאף אחד לא נמצא באותו זמן, והוא שואל אותי

מה קורה עם אף אחד לא נמצא, אז אמרתי לו להניח את הסחורה.

היו מקרים שאני הייתי נוכח שקיבלתי את הסחורה. לא חתמתי כי הוא

בא עם העתק אחד. חזרתי שוב ואמרתי לו שיביא שני העתקים.

מאז שחתמתי על השטר הזה, אמרתי לארז תעשה לי טובה,

תחתים אותי על תעודות משלוח. אמרתי לו אם אני בא

וטוען שלא קיבלתי סחורה, ואתה מציג לי תעודה אני מחויב בזה".

(ראו: פרוטוקול מיום 5.2.14 עמוד 54 שורות 11-13 ועמוד 53 שורות 27-32).

מעיון בתשובותיו של הנתבע 1 לעיל עולה, כי לא הוכח על-ידו, כי ביקש באופן מפורש מנציגי התובעת להחתימו על תעודות משלוח, ובטח שלא כתנאי לקבלת הסחורה, וכפי שהובא לעיל, הנתבע 1 אף נתן הוראה להניח את הסחורה במשקו, למרות שאין שום נציג שיוכל לחתום על תעודת משלוח.

יתרה מזו, מעיון מעדותו של הנתבע 1 ומעדותו של מנהלו מר שוסטר, עולה כי הנוהג שהתקיים בין הצדדים הוא שנציגי התובעת נהגו להתקשר בטרם הגיעו למשקו של הנתבע 1, וכן הודה מר שוסטר, כי הסחורה תמיד נתקבלה במשקו של הנתבע 1 :

"ש. מי קיבל את הסחורה?

ת. אני. אני לא קיבלתי את הסחורה, אני הייתי אחראי על הסחורה.

קיבלתי לא ישירות. היא הונחה עם תעודה. הוא תמיד היה מתקשר

לפני ואנחנו נפגשים. תמיד הוא הגיע לפני, שם את הסחורה, שם את

התעודה והמשיך הלאה.

ש. היה פעם שהוא התקשר אליך ואמר לך שהוא משאיר סחורה

ושבאת לא הייתה סחורה?

ת. סחורה הייתה תמיד.

ש. תמיד הודיעו לכם טלפונית?

ת. תמיד הודיעו. הרבה פעמים לא היה טלפונים של חבירה.

הוא היה מגיע, היה אומר לא הספקתי, היה מוריד, לא נפגשנו."

(ראו: פרוטוקול מיום 5.2.14 עמוד 57 שורות 3-11).

לעניין זה יובהר, כי הנתבע 1 לא טען בהגנתו, כי לא קיבל סחורה, ואף לא פנה אל התובעת בטרוניה, כי לא קיבל סחורה, אלא טען, כי אין לו אינדיקציה, כי הסחורה אכן נתקבלה במשקו, ומכאן עולה השאלה מדוע הנתבע 1 לא הפסיק את הנוהג עם התובעת בידיעה שהתובעת לא מחתימה אותו או מי מטעמו על תעודות משלוח. הנתבע 1 יכול היה בכל עת להפסיק את הנוהג של משלוח הסחורה, אלא שלא שלח כל מכתב לתובעת בעניין זה, וטענותיו נותרו תלויות על בלימה, ללא כל ראיה מספקת לתמוך בהן.

מה גם, שבחקירתו הנגדית הודה הנתבע 1, כי אישר להניח את הסחורה כאשר לא נמצא איש.

מן האמור לעיל, ניתן ללמוד, כי למרות שתעודת משלוח אינן חתומות, אין בכך בהכרח ראיה לכך שהסחורה לא נתקבלה. בנסיבות המקרה דנן, אי-חתימה על תעודות משלוח, נבעה מנוהג שהיה קיים במערכת היחסים בין הצדדים ואין לפטור את הנתבע 1 מלשלם את התמורה בגין הסחורה שסופקה לו.

אמנם, הצגתן של תעודות משלוח חתומות הינה אכן דרך המלך הראייתית להוכחת אספקת סחורה, ואין ספק, כי דרך המסחר התקינה והראויה היא להחתים על תעודות משלוח, כאשר חתימה זו פועלת לטובת מקבל הסחורה ולטובת מספק הסחורה.

בנסיבות המקרה דנן, הנתבע 1 בחר בדרך של השארת הסחורה למרות שלא חתם על תעודות משלוח, ולכן אין מנוס מהמסקנה, כי הוא מושתק מלטעון שאינו חייב לשלם עבור הסחורה שלא נחתמה תעודת משלוח בגינה.

לא זו אף זו, הנתבע 1 אף הודה בחקירתו הנגדית, כי העביר את כל חשבוניות התובעת לרשויות המע"מ, וקיבל את רכיב המע"מ בגינן:

"ש. נכון כללת את כל החשבוניות של התובעת בדוחות שהגשת למע"מ?

ת. נכון.

ש. אני מציג לך את הכרטסת מע"מ שלך שהעברת אלינו. תאשר לי אותה.

ת....

...הזדכיתי במע"מ כי הוא בא לתבוע אותי על החוב....אני מודה

שקיבלתי מע"מ. אין לי בעיה להחזיר את המע"מ.

...

לשאלת בית המשפט:

ש. החזרת למע"מ את הכסף?

ת. לא נתבעתי על ידי מע"מ להחזיר את הכסף. כרגע נכון להיום,

לא החזרתי את הכסף למע"מ".

(ראו: פרוטוקול מיום 5.2.14 עמוד 55 שורות 2-3, שורות 7-10, ושורות 18-20).

מעיון בעדותו של הנתבע 1 לעיל, עולה, כי העובדה שהעביר את כל חשבוניות התובעת לרשויות המע"מ, מעידה, כי הכיר בסכום של החשבוניות, ויש בכך ראיה המעידה, כי הנתבע 1 אכן קיבל את הסחורה שהזמין מהתובעת.

לעניין זה, הנתבע 1 הפנה לדבריה של כב' השופטת רות לבהר שרון בע"א (מח' ת"א) 2321/07 דונה חברה להנדסה ובניין בע"מ נ' שריון שיווק דלתות ומוצרי בטחון (פורסם בנבו), כי: "קיומה של חשבונית אינה מאשרת את קבלת הסחורות והספק יכול להנפיק חשבוניות כראות עיניו", עוד טען הנתבע 1, כי הגיש את החשבוניות לרשויות המע"מ בתום לב.

מעיון בפסק הדין האמור עולה, כי העובדות אשר עלו ממנו אינן דומות למקרה דנן, מאחר ששם החשבוניות מהוות ראיה יחידה בתיק. עוד יובהר, כי בתיק זה, מדובר על ערעור של כב' השופט מנחם קליין אשר פירט כיצד לפעול שעה שחשבונית מס אינה נפרעת במלואה:

"במקרה זה, על הספק להנפיק ולהמציא למזמין תעודת זיכוי,

בה מפורטים ההפרש שלא אושר ולא שולם והמס בגינו; על יסוד

תעודה זו מקטין הספק בדיווח התקופתי העוקב הן את ההכנסה

הגבוהה מהנכון שהוצגה עקב החשבונית המקורית והן את סכום

המע"מ שעליו לשלם בהתאם – ובמקביל מקטין המזמין את

הוצאותיו שדווחו תחילה ואת מס התשומות שנוכה. בדרך זו-

מתאזנות כפות המאזניים הן בין הצדדים והם ביניהם לבין רשויות המס.

זו הדרך הנכונה והיחידה".

(ראו: ת.א 21733/05 שריון שיווק דלתות ומוצרי ביטחון בע"מ נ' דונה חברה להנדסה ובנין בע"מ (פורסם בנבו).

אולם, במקרה דנן, לא רק שהנתבע 1 לא החזיר את סכום הכסף שהזדכה עליו, הוא אף לא פעל כפי שהסביר כב' השופט קליין לעיל. מכאן התנהלותו זו, אינה מסייעת לו, ואינה מוסיפה לאמינות גרסתו, אלא היא מחזקת את הטענה, כי אכן קיבל את כל הסחורה שהזמין ללא שחתם על תעודות משלוח, ואף הזדכה עבורה במע"מ.

יתרה מזו, לעניין גובה החוב, הנתבע 1 כופר בסכום החוב בתובענה זו, כפירה כללית וסתמית.

הוא אינו מצרף כל אסמכתא כגון כרטסת הנהלת חשבונות נגדית, ממנה ניתן ללמוד על גובה החוב לשיטתו:

"ש. צרפת כרטיס להראות את החוב. צרפתי את הכרטיס שלנו

בתצהירך. את אומר שלפי גרסתך אתה חייב רק 16 אלף ₪ ולא

את ה-100 אלף ₪. למה לא צרפת את הכרטיס שלך?

ת. אני יכול לצרף את זה. לא חשבתי שצריף לצרף".

(ראו: פרוטוקול מיום 5.2.14 עמוד 53 שורות 9-1).

ובהמשך:

"ש. נכון היית בודק את החוב לפני שהיית משלם?

ת. לא בדקתי את החוב"...

(ראו: פרוטוקול מיום 5.2.14 עמוד 54 שורה 3-4).

כמו כן:

"ש. תשקול את הטענה שלך כי בחקירה שלך בהתנגדות

לביצוע שטר, אני מקריא מהפרוטוקול, עמ' 19, שורה 10-11

מהפרוטוקול, שאלו אותך אם אתה משלם בלי לבדוק וענית

אין דבר כזה בלי לבדוק.

ת. שמביאים כרטיס ואומרים אני חייב, אני לא בודק מול

תעודות משלוח, ולא בדקתי בעבר...".

(ראו: פרוטוקול מיום 5.2.14 עמוד 54 שורות 6-10).

מתשובותיו של הנתבע 1 בחקירתו הנגדית, עולה, כי לנתבע 1 הייתה אפשרות להציג בפני בית-המשפט כרטסת הנהלת חשבונות, ולפרט ולבצע עריכת חשבון מדויק של החוב כפי טענתו, וזאת במשך זמן רב, אלא שהנתבע 1 לא פעל כן, ויש בכך כדי לשלול אמינות גרסתו.

אשר על כן, לאור כל הנימוקים לעיל, עולה, כי התובעת הוכיחה תביעתה, ויש מקום לחייב את הנתבע 1 כעושה השטר, ואת הנתבעים 2 ו-3 מכוח ערבותם, בהתאם לסכום הנקוב בשטר החוב.

סוף דבר

7. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בזה, והליכי הוצאה לפועל בתיק 01-63015-10-3 ימשכו כסדרם.

הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ש"ח (כולל מע"מ), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, י"ד אלול תשע"ד, 09 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.