התביעה שבפני היא תביעה כספית בעילה חוזית ועשיית עושר ולא במשפט לחיוב הנתבע בגין עלות מיגון ירי שהותקן ברכב הסעות אשר נשרף ושולמו בגינו לנתבע תגמולי ביטוח. הנתבע הגיש תביעה שכנגד בגין הפרת הסכם שנחתם בינו ובין התובעת באי העברת תשלומים המגיעים לו בגין שירותי הסעות שנתן לפי הזמנתה.

טענות הצדדים:

1. התובעת והנתבעת שכנגד (להלן-"התובעת") ,חברה עירונית בבעלות המועצה האזורית בקעת הירדן אחראית לארגון מערך ההסעות לתלמידים ועובדי ההוראה בתחום המועצה. במסגרת זו התקשרה התובעת בחוזה קבלני עם הנתבע בחודש נובמבר2001 לתקופה של שמונה שנים (נספח א' לכתב ההגנה להלן-"הסכם ראשון") ובהסכם קבלני נוסף בחודש ספטמבר 2009 לביצוע הסעים על פי דרישתה ממנו (נספח א' לכתב התביעה ונספח ג' לכתב ההגנה, להלן-"ההסכם"). התובעת טוענת כי רכב ההסעות שהנתבע רכש לעצמו נרשם בבעלותה (להלן- "הרכב"). הרכב, נירשם בשיעבוד ראשון לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ משניתן לנתבע אשראי למימון רכישת הרכב כפי שנירשם גם בפוליסת הביטוח לרכב.
2. התובעת טוענת כי בשל דרישות משרד הביטחון ממנה בנוגע להסעות ולהבטחת ביטחון הנוסעים הועמד לרשות הנתבע והותקן ברכב מיגון נגד ירי ובפוליסת הביטוח לרכב נאמר שעלות המיגון היא בסך של 295,000 ₪ (הפוליסה צורפה כנספח ב' לכתב התביעה , להלן-"הפוליסה"). עם סיום מועד תקופת ההסכם הראשון נחתם הסכם בין הצדדים ביום 1.9.2009 המסדיר את התחייבויות הצדדים בנוגע להסעות ונקבעו בו הוראות המסדירות את חובותיו של הנתבע למקרה בו יחדל מלספק את שירותי ההסעות לתובעת. ביום 5.3.2010 נשרף הרכב כליל ולא עלה בידי הנתבע למלא אחר התחייבותו כאמור בסעיף 12 להסכם בהעמדת רכב ונהג חילופי.
3. לנוכח זאת טוענת התובעת כי היא פנתה לנתבע ביום 14.3.2010 בהצעה שירכוש רכב חלופי באמצעות תגמולי הביטוח ששולמו בגין שריפת הרכב וימשיך לספק לה שירותי הסעות. הנתבע דחה את פנייתה והודיע כי אינו מעוניין להמשיך ליתן לה שירותי הסעות בניגוד להתחייבותו בהסכם. משניתנה הודעה ע"י הנתבע על הפסקת עבודתו עבורה שלחה לו התובעת דרישה להחזר עלות המיגון בהתאם לסעיף 13 להסכם (מכתב מיום 15.3.2010 , נספח ג לכתב התביעה). הנתבע עשה דין לעצמו ולא נענה לפניותיה להשבת עלות המיגון והותיר אצלו את תגמולי הביטוח בגין הרכב שנשרף שכללו תגמולים בגין המיגון בסך של 295,000 ₪. לאור רישום השיעבוד לטובת בנק לאומי בגין נטילת אשראי ע"י הנתבע לרכישת הרכב, מלוא תגמולי הביטוח הועברו על ידי המבטחת לחשבון הבנק של הנתבע, בבנק לאומי.
4. פניות נוספות של התובעת לנתבע להשיב את עלות המיגון נידחו (מכתבה מיום 13.4.2010 , נספח ד' לכתב התביעה) וניטען כי ההסכם הראשון פג ועמו גם התחייבותו באותו הסכם להשיב לתובעת את שווי המיגון (נספח ה' לכתב התביעה). על כך השיבה התובעת כי התחייבויותיו להשבת המיגון הם פועל יוצא של הההסכם מיום 1.9.2009 ולא מכוח ההסכם הראשון והיא בתוקף ומחייבת אותו עם הודעתו על הפסקת מתן שירותיו לה (נספח ו לכתב התביעה).
5. לאור האמור טוענת התובעת כי הנתבע הפר את ההסכם והתעשר על חשבונה שלא כדין בהימנעו מהעברת תגמולי הביטוח בגין המיגון לידיה וביקשה ומכאן התביעה לסעד כספי בגין עלות המיגון לפי שיעור תגמולי הביטוח ששולמו לו בסך של 295,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. לחילופין טענה התובעת כי הואיל והמיגון אינו רכושו של הנתבע כי אם הושאל לו בהתקנתו ברכב לצורך ההסעות עליו להשיב לה את שווי התגמולים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. התובעת הוסיפה וטענה כי היא נזקקת להשבת שווי המיגון על מנת להתקינו הרכבים אחרים שמשרתים אותה והנתבע מסכל זאת בסירובו כאמור (נספח ז לכתב התביעה).
6. הנתבע דחה את טענותיה של התובעת. לטענתו, בחודש נובמבר 2001 הוא התקשר עם התובעת בחוזה הראשון שהיה חוזה אחיד למתן שירותי הסעה לפיו, על פי דרישת משרד הביטחון היה עליו להתקין מערכת מיגון מפני ירי. המיגון היה במימון משרד הביטחון ולא היה מעולם רכושה של התובעת (לראייה צרף את אישור מנכ"ל התובעת מיום 9.4.02 כי הרכב מוגן מתקציבי משרד הביטחון לתובעת, נספח ב לכתב ההגנה). במעמד ההתקשרות בהסכם הראשון נאמר לו במפורש כי מערכת מיגון הירי מתכלה וכי 'אורך חייה' אינו עולה על 8 שנים ובסיום אותה תקופה תעבור לבעלותו. בהתאם לאמור, לא נכללה בהסכם הראשון דרישה להשבת מערכת המיגון לתובעת בסיום תקופת ההסכם (סעיף 13 להסכם הראשון) כי אם נאמר כי אם הוא יחדל מלספק שירותי הסעה, יחזיר את המיגון מה שלא קרה בעניינינו בתקופת ההסכם הראשון.
7. לפיכך, עם סיום ההתקשרות בההסכם הראשון אין לנתבע לפי טענתו, חובה להשבת מערכת המיגון שאין לה עוד כל ערך. יתרה מכך, למרות שהוא לא נדרש בהסכם הראשון לבטח את מערכת המיגון הוא עשה כן ונשא לבדו בעלות תשלומי הביטוח, ללא השתתפות של התובעת. בפוליסה אותה אישרה גם התובעת, נאמר כי כספי הפוליסה משועבדים לטובת בנק לאומי כנגד הלוואה לרכישת הרכב . בכך יש כדי ללמד שהתובעת, וויתרה על זכותה לקבל תשלום כלשהו מתגמולי הביטוח .
8. הנתבע הוסיף וטען כי לאחר תום תקופת ההסכם הראשון אלצה אותו התובעת לחתום על הסכם המאריך בשנה את תקופת ההתקשרות. הוצג בפניו מצג לפיו ההסכם זהה להסכם הראשון, ולא היא. התובעת, סרבה לבקשתו לאפשר לו לעיין בהסכם מבעוד מועד ולהעיר את הערותיו ואיימה עליו כי העדר חתימה שלו עליו לאלתר, תסכל את המשך העסקתו. בלית ברירה הוא נאלץ לתחום על ההסכם ביום 1.9.2009 ככתבו כלשונו מבלי שהיה בידו לנהל מו"מ לגביו. בהתאם לכך הוא רשם על ההסכם בראשי תיבות ת.ל (תחת לחץ) (ההסכם צורף כנספח ג לכתב ההגנה).
9. הנתבע טען כי בהסכם אין כל דרישה להשבת המיגון בתום תקופת ההסכם והיה ברור שלא קיימות דרישות חדשות בנדון. בכתב התביעה הועלתה לראשונה הטענה לפיה יש להשיב את שווי מערכת המיגון על פי ערכה כמערכת חדשה, ללא כל התחשבות בבלאי משמעותי שנגרם לה בחלוף השנים ומבלי שהציגה חשבונית ספק להוכחת עלות הרכישה. לפיכך, דחה הנתבע את טענת התובעת לזכותה מכוח סעיף 13 להסכם בהעלימה עובדות מהותיות בנוגע להסכם, הטעייה וכפייה. זאת ועוד, התובעת פנתה ללא ידיעתו ובחוסר תום לב לבנק לאומי וטענה שחלק מתגמולי הביטוח בסך של 290,000 ₪ שייך לה וכי עליה "לשחרר" את השעבוד לטובתה.
10. לאחר שנשרף הרכב הודיע הנתבע לתובעת כי בכוונתו לחדש את ההסעות עם קבלת תגמולי הביטוח. לטענתו, למרות זאת דרשה ממנו במפגיע התובעת לרכוש על אתר רכב משומש ודחתה את בקשתו להמתין מס' ימים לתגמולי הביטוח ולרכישת רכב חדש מהם. התובעת אף דחתה את הצעתו בהתאם לסעיף 12 להסכם להעמדת רכב ונהג חלופי (מר אריק בראבי) הגם שהנהג היה מוכר לה מהעבר.
11. הנתבע טוען כי משהגיע לסיומה ההתקשרות ועקב דרישה שלא כדין של התובעת ממנו לעניין עלות המיגון, הוא הודיע לה כי התחייבותו לפי ההסכם הראשון היא להשבת ערכה היחסי של מערכת המיגון רק במקרה שיחדל מלספק שירותים. תקופת ההסכם המקורי הגיעה לקיצה ועימן ההתחייבויות בנדון (נספח ד לכתב ההגנה) ודין התביעה להידחות לדידו. לחילופין טען הנתבע כי ככל שיש לתת לסעיף 13 להסכם פרשנות לפיה הוא חייב בהשבה של עלות מיגון הרכב כמערכת חדשה, צפוי היה שהיא תספק מערכת חדשה עם כריתת ההסכם, דבר שלא נעשה כאמור. לפיכך, אין לחייב אותו בעלות מערכת חדשה שלא סופקה לו כלל עם החתימה על ההסכם ונימצא כי התובעת מבקשת להתעשר על חשבונו שלא כדין ובחוסר תום לב.
12. הנתבע והתובע שכנגד (להלן-"הנתבע") טען במסגרת התביעה שכנגד כי התובעת נותרה חבעלת חוב כלפיו בגין הסעות שבצע עד מועד תום ההתקשרות. התובעת הפרה באופן בוטה את התחייבויותיה כלפיו מכוח ההסכם שכן, לפי סעיף 9 היה על התובעת לשלם בעבור ההסעות על פי התעריף, בניכוי 10% ומע"מ כחוק . בהתאם לסעיף 11 תנאי התשלום יהיו בהתאם לתשלום בפועל על ידי המזמין. הלכה למעשה, התובעת הוציאה דו"ח עבור כל חודש בהתאם לתעריף קבוע לכל ק"מ נסיעה שבוצע. על יסוד דו"ח זה הוא הוציא חשבונית לתשלום והתובעת שילמה לו בהמחאות דחויות למספר חודשים ולא למועד פירעון באותו חודש. עבור חודש פברואר 2010 הוצאה לתובעת חשבונית מס בסך 31,464.27 ₪ כולל מע"מ, אך התובעת מסרבת לשלם לו על פיה (נספח ב לתביעה שכנגד). עבור חודש מרץ 2010 הוצאה חשבונית בסך 6,462.60 ₪ וגם סכום זה לא שולם לו (נספח ג לכתב התביעה שכנגד). פניותיו בדרישה לפרוע את חובותיה לא נענו והתובעת התנתה את תשלומיה בהעברת תשלומי הביטוח בגין המיגון אליה (נספח ד לכתב התביעה שכנגד). לפיכך תבע הנתבע סעד כספי בסך של 39,230 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
13. התובעת טוענת כי יש לבחון את הדרישות הכספיות של הנתבע על רקע סירובו לשלם לה את תגמולי הביטוח. לגופו של עניין, הכחישה התובעת את אופן ושיעור חישוב עלויות ההסעות בגינן זכאי הנתבע לתמורה. לשיטתה, הדו"ח שהונפק לו בגין ההסעות שביצע לא כלל הוצאות שיש לקזז כדוגמת: דלק, ביטוחים, עמלות ושירותים נוספים. כפועל יוצא, לאחר שהנתבע הוציא חשבונית היא נשלחה להנהלת החשבונות לצורך קיזוז הוצאות. רק לאחר ביצוע הפחתה היה זכאי הנתבע לקבל את התמורה לפי ההסכם. לאחר קיזוז כאמור שערכה התובעת זכאי הנתבע לתשלום בסך של 22,135 ₪ (נספח א לכתב ההגנה שכנגד) אותו היא אכן מסרבת לשלם עד שיוסדר עניין תשלום כספי המיגון בסך 295,000 ₪.

דיון מסקנות:

1. סעיף 13 להסכם קובע:

תקופת חוזה זה היא שנה ולחברה האופציה להאריכו באותם תנאים לשנה נוספת. במידה והקבלן יחדל מלספק שירות לחברה לפני תום חוזה זה, הוא מתחייב להחזיר לחברה את עלות המיגון בהתאם לחשבונית הספק.

1. הצדדים חלוקים בשאלת קיומו של התנאי שנקבע בסיפא של סעיף 13 להסכם על פי המסכת העובדתית ועל פי תכליתו. "ככל טקסט משפטי, נקודת המוצא לפרשנות החוזה מצויה בלשונו והיא התוחמת את גבולות הפרשנות. נקודת המוצא אינה נקות הסיום . אכן, הפרשן איננו אך בלשן , ובצד בחינת השפה שבה בחרו הצדדים לעשות שימוש , שומה על בית המשפט להידרש גם לנסיבות החיצוניות אשר ליוואותו , ועל רקע אותן נסיבות , לבחון, מה היה אומד דעת הצדדים בועד בו נפגשו רצונותיהם ונכרת החוזה. נסיבות אלה מהוות מקור ל"איתורה" של התכלית הסובייקטיבית של החוזה, היא הכוונה המשותפת בעת חתימת החוזה (ע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון [ פורסם בנבו] 22.3.11 , סעיף 10 לפסק הדין של השופט ע' פוגלמן). לפי סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 יש לבחון את אומד הדעת לפי הנסבות כמובא לעיל והתיקון לסעיף 25 , תיקון מס' 2 , התשע"א-2011 , הוא לאחר מועד כריית ההסכם ולפיו הפרשנות תהיה לפי לשונו של החוזה אם אומד דעת הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה. אומד דעת הצדדים יפורש לפי המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו להגשים בחוזה. בחוזה עסקי, הוא יפורש לפי תכליתו העסקית ולפי מבחנו של האדם הסביר, היכן שלא ניתן לברר את התכלית הסובייקטיבית שלו (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ ; ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נגד שלמה קלדרון ואח', פ"ד ל(2) 191 ; ע"א 7765/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' נוף הכינרת בינוי ופיתוח בע"מ[פורסם בנבו] 08.09.2003; דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא (2)1,28 (2006)). בנסיבות בהן אין הסכמות בכתב או בע"פ, יבחן אומד דעת הצדדים בנסיבות העניין, כפי שבאו לידי ביטוי בהתנהגותם הואיל ועשוי להיות שינוי בחוזה בהסכמות בעל פה או בהתנהגות של הצדדים מבלי שיוגבלו בפרוצדורה מסוימת לצורך עריכת השינוי (ראה ג' שלו, דיני חוזים, (ירושלים, התש"ן) עמ' 286 ).
2. על המסכת העובדתית אין חולק בנוגע לכך שהרכב נשרף כליל ביום 5.3.2010 (סעיף 14 לכתב ההגנה) וכי הלכה למעשה עד חודש מרץ 2010 כולל מרץ, סיפק הנתבע שירותי הסעה לתובעת ולא עד תום תום תקופת ההסכם בחודש ספטמבר 2010 (סעיף 21 לכתב ההגנה).
3. הנתבע מודה כי חדל ממתן שירותי הסעה אך זאת לא עקב סירובו לכך לאחר שנשרף הרכב כי אם בשל חוסר תום לבה של התובעת שמנעה ממנו לו להביא נהג חלופי או לרכוש רכב חדש. בכך, סיכלה התובעת את המשך מימוש ההסכם ואין לחייבו בנסיבות אלו בהחזר עלות המיגון. התובעת טענה מנגד כי הנתבע סירב מסיבותיו הוא,להמשיך ולספק שירותי הסעות ובכך הפר את סעיף 12 להסכם .
4. מעדותו של הנתבע הוכח כי הוא חדל ממתן שירותי הסעה לפי הודעתו . מעדותו ניתן היה ללמוד על נסיבותיו אשר עשויות להיות הגורם להודעתו על הפסקת השירות מבלי שיהיה צורך להכריע בכך כאמור לאור הראיות שהוצגו בדבר מסירת ההודעה על הפסקת השירות כאמור כמובא להלן.
5. על נסיבותיו האישיות השיב הנתבע בחקירתו (כמובא גם בסעיף 36 לתצהירו) על כך שהוא סובל מסכרת ולחץ דם זאת עוד בטרם נשרף הרכב וכי חלה הידרדרות במצבו הבריאותי. נפגע כושר הראייה שלו בעין ימין וכושר השמיעה באוזן ימין (עמ' 22 שורות 16-20) . את תביעתו למוסד לביטוח לאומי הגיש לאחר שהרכב נשרף , בשנת 1010 , אף שההתדרדרות במצבו החלה מוקדם יותר. התביעה התקבלה ומאוחר יותר אף בוטל רישיונו לנהוג באוטובוס (עמ' 22 שורה 13 ו-24-26).
6. מהעדויות עולה כי הנתבע, ביקש לקנות רכב חדש לאחר שנשרף הרכב ודחה את הצעתה של התובעת לרכישת רכב משומש הכולל מיגון ירי בעלות של 80,000 ש"ח. על כך מצינו בתצהירה של טליה גולדמן האחראית על ההסעים שלא הופרך בעדותה שעשתה עלי רושם מהימן, לפיה הנתבע הודיע לה כי אינו מעוניין לרכוש רכב משומש ואינו מעוניין להמשיך לתת שירותי הסעות לתובעת. בתצהירה אמרה העדה "כבר למחרת (ההודעה על שריפת הרכב- מ.ל.) התחלתי לפעול לאיתור רכב ממגון משומש , כדי שהנתבע יוכל לרכשו ולהמשיך לעבוד בשירות התובעת". רכב משומש אותר על ידי העדה שהציעה לנתבע לרכוש אותו באמצעות תגמולי הביטוח וכן הציעה לו שהתובעת, תיתן לו מימון ביניים לצורך רכישתו (סעיף 30 לתצהירה). לדבריה, משרד הביטחון אישר להם לרכוש במקום הרכב שנשרף את הרכב המשומש של מועצה מקומית מגילות בסך של 80,000 ₪ ורק בהתאם לכך הם יכלו לפעול (עמ' 12 שורות 29-35). לאחר שהות שניתנה לנתבע להודיע לה על עמדתו, פנה אליה הנתבע בעל פה והודיע כי החליט לסיים את עבודתו עבור התובעת ולא לרכוש את הרכב שהיא הציעה לו (סעיף 32 לתצהירה).
7. מעדותו של הנתבע הוכח כי הוא דחה את ההצעה לרכישת רכב משומש למרות מימון הביניים שהוצע לו. לדבריו, הוצע לו לרכוש רכב משומש וסרב לכך משיקולים כלכליים שכן היה עליו במקרה זה להשקיע 100,000 ₪ והוא יהיה טרוד בטיפול ברכב במוסך (עמ' 18 שורות 28-35 , עמ' 19 שורות 1-15) . הנתבע לא הוכיח כי ביקש להמשיך לתת את השירות וכי היה בידו לעשות כן ברכישת רכב חדש, בהיעדר ראיות על יכולתו לעשות כן גם לא מתמלוגי הביטוח עקב השריפה ובעת, שהההלוואה לרכישת הרכב שנשרף טרם נפרעה במלואה. לדבריו, לא הסבירו לו שהצבא לא מאפשר מיגון של רכב חדש אלא רק למשומשים (עמ' 19 שורות 1-3 ושורה 5) ולא היה בידו להוכיח כי אילו רכש רכב חדש היה בידו לממן בעצמו התקנת מיגון לרכב חדש לאור סירובו להחזיר את עלות המיגון את תגמולי הביטוח בגינו לתובעת כדי שיועברו למשרד הביטחון להתקנת מיגון לרכב החדש שירכוש. לדברי הנתבע, משלא אפשרו לו לרכוש רכב חדש הוא העדיף לשבת בבית ולא לעבוד (עמ' 19 שורות 11-13) אף שעובר לשריפה, הוא נהג ברכב ישן אשר גם הוא מטבע הדברים טעון תיקונים .
8. לא נסתרה גרסתה של העדה גולדמן על הודעתו של הנתבע בדבר הפסקת מתן שירותי ההסעות , המתיישבת עם מכתבה אליו מיום 15.3.10 (נספח ת/10 לתצהירה) בו נאמר כי הא הודיע לתובעת בעל פה על הפסקת עבודתו ובהיעדר מכתב מהנתבע על אתר, המעמיד דברים על דיוקם ככל שלא הובן נכונה ובהיעדר בקשה או הודעה שלו כי ממשיך בביצוע ההסכם ובמתן שירותי הסעות. משכך , הוכח כי הנתבע חדל ממתן שירותי ההסעים והודיע לתובעת על הפסקת מתן השירות לפי ההסכם.
9. לעניין נהג חילופי שהציע הנתבע , לא הכחישה התובעת כי היא סירבה לאפשר לאריק בראבי להפעיל רכב נוסף לשירותי ההסעה הואיל והוא נתן לה באותה עת שירותים בארבעה רכבים שבבעלותו. לפיכך, היא ביקשה למנוע בעיית הריכוזיות (עמ' 14 שורות 18-28) שלדידה מהווה שיקול לגיטימי לסירוב. הנתבע, לא הוכיח כי הוא מי שהביא את הנהג החילופי בהיעדר הזמנה להעיד את אריק בראבי . חזקה על הנתבע שהיה מזמינו להעיד, אילו היה בה כדי לחזק את גרסתו ולסתור את גרסתה של העדה גולדמן לפיה מר בראבי פנה אליה בהצעה לרכוש רכב משומש אותו היא הציעה לנתבע לרכוש. כאמור, הצעתה לנתבע לרכישת רכב משומש נידחתה. בנסיבות אלו, לא הוכיח הנתבע כי דאג לרכב ולנהג חילופי ועמדה לתובעת הזכות לדחות את הצעתו של מר בארבי אליה. זאת מעבר ובנוסף לקביעותיי לפיהן הנתבע החליט להפסיק את עבודתו בשירותה.
10. בנסבות אלו הוכח כי התקיים התנאי שבסיפא של סעיף 13 להסכם משחדל הנתבע מלספק שירותי הסעה ולא התרשמתי שהתובעת גרמה לכך באשמה וסיכלה את המשך מתן השירות ע,י הנתבע. הוכח כאמור בתצהירה ובעדותה של העדה גולדמן כמו גם בעדותו של הנתבע כי התובעת עשתה מאמץ להביא להמשך מתן שירותיו, לא מיהרה או דחקה בו למציאת רכב אחר על אתר , סייעה בחיפוש ומציאת רכב חילופי וכן, הציעה לו מימון ביניים על מנת שיהיה בידו לרכוש אותו לצורך המשך מתן השירות. הנתבע מטעמיו, ביכר בנסבותיוהאישיות או מכל סיבה אחרת לאחר שנשרף הרכב, לחדול ממתן שירותיו לתובעת.
11. הנתבע טען כנגד זכותה של התובעת להפעיל את סעיף 13 להסכם מחמת העדר יריבות איתה הואיל והבעלות במיגון והמימון לרכישת המיגון ולהתקנתו הם של משרד הביטחון . טענה זו דינה להידחות הואיל וסעיף 13 להסכם קובע באופן מפורש (בדומה לסעיף 13 להסכם הראשון) כי על הנתבע להחזיר את עלות המיגון לחברה (התובעת- מ.ל.) . לאור לשונו של ההסכם המלמדת בבירור על אומד דעתו של הנתבע ועל התחייבותו להחזיר לחברה את עלות המיגון נפקא מינא , ככל שהדברים נוגעים לעילת התביעה החוזית, מה היה מקור המימון למיגון והבעלות עליו. הנתבע, לא רשאי להתנער בדיעבד מהתחייבותו בהסכם להעברת עלות המיגון בפרט כאשר היטב ידוע לו, גם מרכישת פוליסה למיגון ע"ש התובעת כי עליו להחזיר את עלות המיגון לחברה אף שאינה הבעלים על המיגון. שאלת הבעלות הקניינית במערכת המיגון אינה מעניינו של הנתבע לאור הוראות ההסכם מה גם, שתכליתו של סעיף 13 הוא להבטיח ביצוע ההסכם לכל אורך תקופת ההסכם ולמנוע הפסקה מוקדמת במתן השירות שתביא בהכרח להוצאה עבור מיגון אחר, חדש או ישן, לרכב הסעות שיופעל ע"י קבלן הסעות אחר הכרוך מטבע הדברים במימון נוסף למיגון או הקצאה של מיגון נוסף מעבר לזה שניתן כבר ע"י משרד הביטחון (עמ' 12 שורה 30-31) , בשעה שהנתבע דוחה שלא בדין ובניגוד להסכם, את הדרישה להשיב את עלות המיגון. הנתבע אמר כי עיין בסעיף 13 להסכם אך לא חשב שהסנקציה רלוונטית לגביו כי אם רק לנהגים שהותקנה להם מערכת מיגון חדשה ברכב (סעיף 21 לתצהירו). גרסתו זו, מסכלת את הרציונל של סעיף 13 בשל הצורך בהעמדת מיגון חילופי עם הפסקת השירות כמובא לעיל ואין לה עיגון בלשון הסעיף. חתימתו על ההסכם היתה בידיעתו כי מערכת המיגון ברכבו אינה חדשה שכן הותקנה ברכב בסמוך לחתימה על ההסכם הראשון ולפיכך, הוראת סעיף 13 מחייבת אותו בהחזרת עלות המיגון. ככל שסבר הנתבע כניטען על ידו (סעיף 8 לכתב ההגנה) כי המערכת תישאר בבעלותו עם חלוף שמונה שנים ממועד התקנתה, אין ליישב את חתימתו על ההסכם מבלי שעיגן זאת בהסכם ואף לא הוצגו ראיות על ידו על דרישתו עובר לחתימה על ההסכם לבטל את סעיף 13 .
12. הנתבע, לא הוכיח את טענתו לפיה מערכת המיגון ניתנה לו במתנה והדברים נסתרו בחקירתו (עמ' 23 שורה 20). הדברים אינם מתיישבים עם סעיף 13 להסכם הראשון בו ניתנה התחייבותו "להחזיר לחברה את עלות מיגון אוטובוס חדש נגד ירי בהתאם למחיר השוק של מיגון זה" וכאמור, עם הוראה דומה בסעיף 13 להסכם הנוסף משנת 2009. סיכומו של דבר, חתימת הנתבע על ההסכם בשנת 2009 סותרת את פרשנותו ולא היה בידו להרים את הנטל להוכיח כי נאמר לו בעל פה כי המיגון ניתן לו במתנה. חזקה על הנתבע, שהיה מזמין עדים להעיד על כך, אילו עדותם היתה לטובתו בתמיכה לגרסתו זו (עמ' 13 שורות 14-16).
13. יתירה מכך, התנהגותו של הנתבע ברכישת ביטוח לרכב הכולל ביטוח למערכת המיגון, מלמדת כי הנתבע לא סבר כי אין למיגון כל ערך עם חלוף כ- 8 שנים ממועד התקנתו משנשא בהוצאות לביטוח . הוכח מעדותו , כי המבטחת שילמה לו תגמולי ביטוח בסך של 295,000 ₪ בגין המיגון (עמ' 21 שורות 23-24). מן המפורסמות , כי אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן (ע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ ואח' (פ"ד נ(4) 567). בהתאם לכך, נדחית טענת הנתבע לפיה למיגון אין כל ערך. כך גם, לא הוכיח הנתבע כי אין עוד יעילות למיגון להבטחת נוסעי הרכב מפני ירי לאחר שמונה שנים ממועד התקנתו (ראו עדותה של העדה גולדמן עמ' 13 שורות 26-27, עמ' 14 שורה 7 על תקופה בת 15 שנה ) ולא הוכח כי אילולי נשרף הרכב, היה מותקן מיגון אחר ברכב ע"י משרד הביטחון בהיותו לא יעיל כטענתו.
14. בחנתי את טענת הנתבע לפיה הסכמת התובעת לשעבוד הרכב לבנק לאומי מוכיחה כי ויתרה על זכותה לקבל את תגמולי הביטוח (סעיף 42 סיפא לכתב ההגנה). ביטוח הרכב והמיגון נעשו לפי דרישתה של התובעת ממנו ובהתאם לכך הפוליסה נרשמה ע"ש התובעת ולא מחמת דרישה של הבנק ממנו לצורך הלוואה. לפיכך, נכונותה של התובעת לאפשר שיעבוד של הרכב לבנק לאומי על מנת שיהיה בידיו לרכוש אותו מכספי הלוואה שנטל מהבנק,אין בה כדי לאיין את זכותה מכוח סעיף 13 להסכם אשר רכישת הפוליסה עבור המיגון, נועדה להבטיח כי יהא בידי הנתבע להשיב את עלות המיגון. אם לא כן וככל שלשיטת הנתבעת אין לתובעת כל זיקה למיגון ולרכב, אין ליישב את פנייתו אליה לקבל את הסכמתה לשעבוד הרכב שכלל מיגון ובפרט לרכישת פוליסה על שמה, הכוללת מיגון ירי. נכונים הדברים בפרט לנוכח חתימתו על ההסכם שכלל את סעיף 13 בנוגע להחזרת עלות המיגון בהתחשב במועד נטילת ההלוואה ורישום השיעבוד לבנק, שנים רבות לפני מועד החתימה על ההסכם בשנת 2009. לפיכך, נידחית טענתו זו.
15. בחנתי את טענת הנתבע על אילוץ וכפייה מצד התובעת על מנת שיחתום על ההסכם (סעיף 40 לכתב ההגנה). הנתבע העיד כי סרב לחתום מרצון חופשי על ההסכם מחמת היעדר הוראה בהסכם על סעיף התשלום בגין עבודתו בשונה מההסכם הראשון, שכלל סעיף תשלום (עמ' 24 שורות 24-33). מכאן אני למדה, כי הכפיה הניטענת לא נגעה כלל להוראת סעיף 13 להסכם והוא אף לא טען בנוגע אליו עובר לחתימה על ההסכם או לאחריה. טענת הלחץ והכפייה אינה מתיישבת גם עם היגיון הדברים בקשר לתשולמים כדברי הנתבע. שכן, עיון בהסכם הראשון אל מול ההסכם המאוחר לו, מלמד כי הופחתה העמלה. הנתבע העיד כי סעיפי התשלום בשני החוזים זהים וכי בחוזה החדש הורד שיעור העמלה (עמ' 25 שורות 1-6). עיון בסעיף 9 להסכם הראשון מלמד שיש הפחתה של 15% עמלה ואילו בהסכם משנת 2009 העמלה היא של 10% . בכך יש כדי לסתור את טענת הכפיה והלחץ לחתום על הסכם שתנאיו גרועים בנושא התשלומים וכאמור, אין לה נפקות משפטית לעניין סעיף 13 להסכם שגם לדידו, לא בגינו ביקש לכאורה הימנע מלחתום על ההסכם. כך גם, היה די זמן לנתבע , ממועד החתימה על ההסכם ובטרם נשרף הרכב, להודיע לתובעת על ביטול ההסכם לפי זכותו מכוח סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי). משלא עשה כן ולא טרח להודיע לתובעת על הכפיה והלחץ וכן לא הסב את תשומת הלב של הגב' גולדמן ,בפניה חתם על ההסכם, לרישום שרשם לדבריו לצד החתימה על ההסכם - ת.ל. (תחת לחץ- מ.ל., עמ' 24 שורה 21-23) נדחית טענתו בדבר אילוץ וכפייה.
16. בנסבות אלו אני קובעת כי הנתבע לא שילם עבור המיגון (עמ' 18 שורה 23) שהוכח כי אינו בבעלותו ולא ניתן לו במתנה משחדל לתת שירותי הסעות לתובעת. הנתבע, הפר את התחייבות לתובעת כאמור בסעיף 13 להסכם באי העברת עלות המיגון, גם לא לאחר שהגיעו לידיו תגמולי הביטוח אשר הדרישה לרכישת פוליסה עבורו, באה להבטיח כי עלות המיגון תוחזר במקרה כמו זה שארע, אירוע השריפה.

1. הנתבע טען כנגד אי הבאת ראיות ע"י התובעת בהצגת חשבונית ספק כמצוות סעיף 13 להסכם ואין חולק, כי לא הוצגה חשבונית (עמ' 9 שורות 5-6 , עמ' 10 שורות 28-29). התובעת טוענת מנגד, כי לא הציגה חשבונית ספק הואיל ואינה עומדת על זכותה להחזרת עלות לפי מחיר הספק כי אם לפי העלות בהתאם לפוליסת הביטוח. הנתבע, הוכיח בהתנהגותו בתשלומיו לפרמיה בגין הפוליסה שנירכשה להבטחת שווי המיגון באירוע ביטוחי כי שוויו המוערך הוא בסך של 295,000 ₪ . אין לשער כי הנתבע היה נושא בהוצאה גבוהה מהנידרש לביטוח אילו שווי המיגון היה נמוך מזה ולא היה מהין לקבל תמלוגי ביטוח בשווי שגוי ובסכום מופרז אילו היה שוויו נמוך מהערכתו בפוליסה. בדומה לכך, המבטחת לא היתה מתנדבת לשלם תגמולי ביטוח שווי מופרז מערכה של מערכת מיגון הירי (ראו סעיף 27 לפסק הדין). לפיכך, משהעמידה התובעת תביעתה על עלות המיגון לפי הפוליסה אין באי הצגת חשבונית ספק כדי לאיין את ראיותיה בדבר השווי כיום של המיגון המוערך לפי שוויו בפוליסה שהנתבע, הסכים להערכה על פיה ברכישת הפוליסה ותשלומי הפרמיה במשך מס' שנים ועובר לשריפת הרכב (עמ' 16 שורות 29-33).
2. אוסיף כי לא נסתרה טענתה של התובעת לפיה עלות המיגון לפי חשבונית ספק גבוהה מהערכת שוויה בפוליסה (נספח ת/11 לתצהירה של גולדמן , עמ' 10 שורות 16-25 , סעיף 23 לתצהירו של הנתבע , עמ' 18 בפרוטוקול שורות 11-21) ומבלי שהדברים נסתרו בראיות הנתבע שכאמור, שילם ללא עוררין את הפרמיה לפי הערכת שווי בסך של 295,000 ₪ (עמ' 1 לפוליסה, נספח ת/5 לתצהירה של טליה גולדמן, ראו תצהירה של תמר דה ולנסה סעיף 5 ד) במשך תקופת ההסכם.
3. לפיכך אני מורה לנתבע לשלם לתובעת בגין מערכת מיגון הירי, סך של 295,000 ₪ .

עשיית עושר ולא במשפט:

1. התובעת טוענת כי קמה לה הזכות לתגמולי הביטוח מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. התובעת, לא הוכיחה כי היא מימנה את הוצאות המיגון וגם לשיטתה משרד הביטחון הוא שמימן את המיגון ורכש אותו (נספח 4 לתצהירו של הנתבע, נספח ת/7 לתצהירה של טליה גולדמן בפרק השלישי בהסכם בין התובעת למשרד הבטחון , עמ' 5 שורות 28-30 ). בהתאם לכך הדרישה להעמדת פוליסת ביטוח לרכב באה להבטיח את זכויותיו של משרד הביטחון לקבלת החזר של עלות המיגון היה ויתרחש אירוע ביטוחי, מעבר ובנוסף להבטחת החזר העלות בהסכם בין התובעת לנתבע. הוכח כי רישום התובעת כבעלת הפוליסה, בא מחמת היעדר זיקה וקשר חוזי בין המסיעים למשרד הבטחון ומשנקשר הסכם בין המועצה והמסיע ובעניינינו, בין התובעת לנתבע (נספח 4 לתצהיר הנתבע) . בנוסף, אין בידי התובעת לטעון לראשונה במסגרת סיכומיה בהרחבת חזית אסורה כי היא הנאמן או השלוח של משרד הביטחון ואין בת/17 משום ראייה לכך מה גם, שהיא הסכימה לרשום שיעבוד לבנק שהביא, בהיעדר סייג בפוליסה, להעברת מלוא הפיצוי לנתבע .
2. בנסבות אלו לא הוכחה העילה של עשיית עושר ולא במשפט ביחסים בין התובעת לנתבע ( רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 321; ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 319; ע"א 126/89 מפרק קופל טורס בע"מ נ' חברת מלונות דן בע"מ, פ"ד מו (3) 441, 454). בכך, אין משום קביעה בנוגע להתעשרותו של הנתבע על חשבון משרד הבטחון שאינו צד להליך שבפני בהתאם לקביעותיי שכן, הנתבע לא מימן את רכישת המיגון ואין לו כל זכות בה. לפיכך, נדחית התביעה בעילה של התעשרות שלא כדין.
3. לעניין התביעה שכנגד, אין מחלוקת בין הצדדים לעניין עצם קיומו של חוב של התובעת לנתבע בגין שירותי הסעות שנתן לה לפי ההסכם. התובעת מודה כי סרבה לשלם לנתבע את התשלומים כל עוד לא הוסדר העניין של תשלומי הביטוח בסך 295,000 ₪ (סעיף 36 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד). לשיטתה הסכום המגיע לנתבע לאחר עריכת קיזוז לפי ההסכם הוא 22,135 ₪ (סעיף 49 לכתב ההגנה שכנגד ונספח א ). מנגד, לשיטת הנתבע יש לחייב את התובעת בסך 37,824 ₪ לאחר קיזוז בסך של 102 ₪ בלבד מחיוביה (סעיף 188 לסיכומי הנתבע).
4. לאור הודאת התובעת בחוב , בבחינת הודאה והדחה נטל ההוכחה מוטל על התובעת (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 82; ע"א 4340/06 עו"ד יוסף לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ [פורסם בנבו] 21.4.2010 סעיף 28 בפסק הדין). כך גם, הטוען טענת קיזוז עליו להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתו ויש לפרט את הסכום הנתבע במסגרת טענת הקיזוז ולהציג במדויק את מערכת הנתונים עליהם היא מבוססת (עא 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ [פורסם בנבו] 25.11.1991) ובנטל זה, לא עמדה התובעת.
5. העדה טליה גולדמן העידה כי אין שום תשלום למעט עמלת משרד בסך 10% ואין כל עמלות נוספות (עמ' 6 שורות 13-14). לעניין הסולר העידה כי זו הייתה החלטה של הנהג אם לקנות סולר או לא וכי הם לא היו מחויבים (עמ' 6 שורות 16-19). מעיון בנספח א לכתב התביעה שכנגד, כרטסת הנהלת חשבונות עולה כי קיימים מספר קיזוזים שלא ברור מקורם ולא הוכח בהסכם כי היה בידי התובעת לבצע אותם .
6. לפיכך, דין התביעה שכנגד להתקבל למעט קיזוז שהנתבע הודה שנעשה כדין בסך של 102 ₪. בהתאם לאמור, על התובעת לשלם לנתבע את יתרת התמורה בגין שירותיו בסך של 37,824 ₪ .

1. הנתבע יקזז מחיוביו בתביעה העיקרית את חיובה של התובעת בתביעה שכנגד.
2. בהתאם לתוצאה, אני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪.
3. התשלומים, ישאו ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל.
4. פסק הדין יהיה פסק דין מחייב רק לאחר שהתובעת תסדיר את תשלום המחצית השנייה של האגרה שטרם שולמה לפי הרישומים בתיק.

עותק יישלח לצדדים.

ניתן היום, כ' חשון תשע"ד, 24 24 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.