1. התובעת היא אלמנתו של מר זכריה טיבי ז"ל, שמחלת ריאות ממנה סבל הוכרה כ"פגיעה בעבודה" ומועד פגיעתו נקבע על ידי הוועדה הרפואית ליום 31.1.97.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה מהם רכיבי השכר שיש לכלול בחישוב בסיס השכר. ליתר דיוק וכפי שעולה מסיכומי הצדדים, המחלוקת מצומצמת לשאלה אם יש לכלול בבסיס השכר רכיב של "מענק יובל" ורכיב נוסף של "רכב" (ביטוח רכב, אגרת רכב וגילום בגין רכיבים אלה) וזאת לאור הוראות תקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מדמי ביטוח), התשנ"ה – 1995 (להלן - התקנות).

2. בתיק זה הוגשו שתי תע"צ וטענות התובעת נבדקו על ידי הנתבע מספר פעמים. בנוסף, הוגש אישור המעסיק (מיום 17.1.13) שבו התייחסות לרכיבי השכר השונים המפורטים בתלושים. בסופו של יום הוסכם שהמחלוקת בין הצדדים היא בעיקרה משפטית ועל כן הוגשו סיכומי בכתב הצדדים, ללא שמיעת עדויות.

3. אין חולק שהחודשים הרלוונטיים לבחינת בסיס השכר הם נובמבר, דצמבר 1996 וינואר 1997.

4. לטענת התובעת, על פי אישור המעסיק, תשלום מענק היובל בחודש ספטמבר 1997 היה עבור שנת 1996. על כן יש לכלול אותו בבסיס השכר. עוד נטען כי כיוון שהמענק שולם בגין שנה בה המנוח עבד, אין לקבל את טענת הנתבע, לפיה המענק שולם בעת שבה המנוח היה בגמלאות.

ביחס לרכיב "רכב", נטען שיש להוסיף את כל ההפרשים בגין רכיב זה, כשם שהנתבע התחשב ברכיב זה לחודש 11/1996.

בתשובה לסיכומי הנתבע, נטען שההודעה על פגיעה בעבודה והתביעה הוגשו על ידי המנוח לאחר תיקון התקנות (1.1.03) ועל כן יש לפעול בהתאם לתקנות החדשות, לאור הלכת דוקטורי (רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי, פ"ד ס(1) 489 (2005)).

4. לטענת הנתבע, בעניינו של המנוח חל הנוסח הקודם של התקנות, טרם התיקון משנת 2003.

חלק מהסכומים שהתובעת ביקשה לכלול בבסיס השכר לא עלו על מחצית שכרו החודשי של המנוח ולכן לא היה מקום לכלול אותם (הכוונה לרכיב "רכב" בחודשים ינואר, מרץ, אפריל ויוני 1996).

עוד נטען כי כאשר ננקט בתקנות המונח "הפרשים" הכוונה להפרשים שלא שולמו במועד ושולמו רטרואקטיבית ולא לתשלומים עתידיים. על כן אין לכלול את תשלום ה"רכב" ששולם ב – 12/96, מאחר שהוא שולם בגין מועד עתידי (שנת 1997).

ביחס למענק היובל, הנתבע הפנה לכך שהמנוח פרש בפברואר 1997 ועל כן אין מקום להוסיף תשלומים עבור פנסיה לבסיס השכר. לחילופין, הסכום אינו מגיע למחצית שכרו הרגיל של המנוח.

5. השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא מהו נוסח התקנות שחל בענייננו.

לטענת הנתבע, חל הנוסח שהיה בתוקף עובר למועד שנקבע כמועד הפגיעה (1997), היינו הנוסח המקורי של התקנות (ק"ת תשנ"ה 5655, 22.1.95). באותו מועד לשון תקנה 5 לתקנות היתה כדלקמן:

"א. על תשלום נוסף בשיעור מחצית שכרו החודשי הרגיל של העובד או יותר יחולו הוראות תקנה 6.

ב. תשלום נוסף בשיעור הנמוך ממחצית שכרו חודשי הרגיל של העובד, יצורף לעניין תשלום דמי ביטוח – לשכר החודש שבו הוא שולם."

כמו כן, באותו מועד, היתה בתוקף תקנה 6 לתקנות, בזו הלשון:

"א. שולם תשלום נוסף בעד תקופה החלה בשנת המס שבה שולם (להלן – שנת המס השוטפת), או בעד תקופה החלה בשנת המס שלאחריה, ינהגו, לעניין תשלום דמי ביטוח, כמפורט להן:

1. שולם התשלום הנוסף בחודש ינואר – יחולק התשלום הנוסף במספר החודשים שבהם הועסק העובד בשנת המס שקדמה לשנת המס השוטפת, והמנה תצורף לשכרו החודשי הרגיל של העובד בכל אחד מהחודשים האמורים;
2. שולם התשלום הנוסף לאחר חודש ינואר – יחולק התשלום הנוסף במספר החודשים בהם הועסק העובד מתחילת שנת המס השוטפת עד החודש שבו ניתן התשלום הנוסף, והמנה תצורף לשכרו החודשי הרגיל של העובד בכל אחד מהחודשים האמורים.

(ב) שולם התשלום הנוסף בעד תקופה שקדמה לשנת המס השוטפת ינהגו, לענין תשלום דמי ביטוח, כמפורט להלן:

(1) שולם התשלום הנוסף, באחד החודשים ינואר עד מרס – יחולו הוראות תקנת משנה (א)(1);

(2) שולם התשלום הנוסף לאחר חודש מרס – יחולו הוראות תקנת משנה (א)(2)."

יוזכר ש"תשלום נוסף" מוגדר בתקנה 1 לתקנות כ"שכר הניתן לעובד בנוסף לשכר החודשי הרגיל, לרבות תשלומים שניתנו כבונוס או כמענק השתתפות ברווחי המעביד ולמעט הפרשים".

אין חולק שהתביעה להכרה כ"פגיעה בעבודה" הוגשה לאחר יום 1.1.03, ובנוסח במועד הגשת התביעה (ק"ת תשס"ב 6172, 5.6.02), בוטלה תקנה 6 ואילו נוסח תקנה 5 היה כדלקמן:

"א. על תשלום נוסף יחולו, לענין תשלום דמי ביטוח, הוראות אלה:

1. אם שיעורו 25% או יותר משכר המינימום כהגדרתו בחוק שכר מינימום (להלן – שכר המינימום) יחולק לשנים עשר, והסכום המתקבל מהחלוקה האמורה יצורף לשכר החודש שבו שולם ולשכר כל אחד מאחד עשר החודשים שקדמו לו; תשלום נוסף כאמור, ששולם לעובד שעבד אצל מעבידו פחות מאחד עשר החודשים שקדמו לחודש שבו שולם, יחולק במספר החודשים שבהם עבד העובד אצל אותו מעביד (להלן – חודשי העבודה הקודמים), והסכום המתקבל מהחלוקה האמורה יצורף לשכר החודשי הרגיל בעד כל אחד מחודשי העבודה הקודמים;
2. אם שיעורו נמוך מ - 25% משכר המינימום, יצורף לשכר החודשי הרגיל בחודש שבו שולם."

6. במחלוקת בין הצדדים לגבי תחולת הנוסח – אם לפני תיקון התקנות או לאחריו, אנו סבורים כי יש לקבל את עמדת הנתבע, היינו כי נוסח התקנות הרלוונטי הוא זה שהיה בתוקף במועד תחילת הנכות, כלומר המועד המוקדם יותר, שנקבע על ידי הוועדה הרפואית כמועד שבו החלה הפגיעה בעבודה. למסקנה זו תימוכין בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל (ארצי) 14209-03-11 קפלן – המוסד לביטוח לאומי, 30.5.13. באותו עניין נדונו טענות דומות ביחס לחישוב שכר הבסיס (בנוגע להכללת דמי הבראה). בדומה לעניינו של המנוח בתובענה זו, גם מר קפלן נפגע בתאונת עבודה ביום 31.1.1997. בית הדין הארצי קבע במפורש כי הנוסח הרלוונטי של התקנות הוא הנוסח שהיה בתוקף בשנת 1997 (ר' סעיף 12 לפסק הדין).

ביחס לגזירה השווה שהתובעת למדה מעניין דוקטורי, יש להעיר כי ספק בעינינו אם יש מקום להשוואה, משום שבאותו עניין נדונה תחולת התקנות בהקשר של קביעת גובה הנכות. יוזכר כי קביעת שיעור הנכות היא עניין דינמי ולא בכדי המונח המקובל הוא "נכות יציבה" (ולא נכות קבועה) באשר זו יכולה במהלך השנים להשתנות, לטוב או לרע (ר' בעניין דוקטורי, עמוד 513 מול האות ה' ובעמוד 515). לעומת זאת, כאשר עסקינן בקביעת בסיס השכר, מדובר בקביעה חד פעמית, המבוססת על נתונים מסויימים לחודשים ספציפיים ותו לא. כך שמרגע שבבסיס השכר נקבע, לא יהיה בו עוד שינוי.

על יסוד קביעה משפטית זו, יש לבחון את טענות הצדדים.

מענק היובל

7. על פי אישור המעסיק, בחודש 9/96 שולם מענק יובל בסך 9,968 ₪ עבור חודשים 1/95 – 12/95. בנוסף, בחודש 9/97 שולם מענק יובל על סך של 9,167 ₪ עבור חודשים 1/96 - 12/96.

המחלוקת בין הצדדים הוא לגבי התשלום השני, ששולם למנוח בהיותו בגמלאות, בגין שנת 1996.

8. מאחר שעל פי אישור המעסיק, התשלום האחרון של מענק היובל שולם בגין תקופה בה המנוח עדיין עבד, איננו מקבלים את טיעונו של הנתבע, לפיו מדובר בתשלום ששולם כפנסיה למנוח. גם אם התשלום בוצע לאחר פרישת המנוח, בתלוש הכולל פנסיה מהמעביד, לאור האמור באישור שהוצג, לפיו התשלום הוא בגין שנת 1996, יש לראות בתשלום "מענק היובל" בחודש 9/97 כתשלום בגין שנת 1996 ומשום כך יש לראות בו כתשלום נוסף ולנהוג בו בהתאם לתקנות 5 ו – 6 לתקנות (בעניין זה ר' הדיון שנערך ביחס לתשלום רטרואקטיבי של דמי הבראה, בעב"ל (ארצי) 1166/00 הלפרין – המוסד לביטוח לאומי, 30.11.03).

9. מעיון בתלושי השכר הרלוונטיים (11-12/96 ו – 1/97) עולה כי מענק היובל בסך 9,167 ₪ עולה (גם אם במעט) על מחצית שכרו של התובע (לפני התוספות). בנסיבות אלה, יש לפעול על פי תקנה 6(ב)(2) שמפנה לתקנה 6(א)(2). בהתאם לתקנה זו, יש לחלק את התשלום הנוסף (9,167 ₪) במספר החודשים בהם הועסק העובד מתחילת שנת המס השוטפת עד החודש שבו ניתן התשלום הנוסף ו"המנה תצורף לשכרו החודשי הרגיל של העובד בכל אחד מהחודשים האמורים".

10. לסיכום, התביעה מתקבלת באופן חלקי ביחס למענק היובל לשנת 1996 ששולם בספטמבר 1997.

תוספות רכב

11. על פי אישור המעסיק, למנוח שולמו הסכומים הבאים, במועדים המפורטים להלן, בגין "רכב":

1/96 – 6,312 ₪ בגין החודשים 1-12/96

3/96 - 1,164 ₪ בגין החודשים 3-12/96

4/96 – 2,455 ₪ בגין החודשים 1-12/96

6/96 – 206 ₪ בגין החודשים 1-12/96

12/96 – 10,755 ₪, מהם 5,343 ₪ בגין ביטוח רכב ועוד 5,277 ₪ עבור גילום, וכל זאת עבור החודשים 1-12/97.

12. בדומה ל"מענק יובל", על פי ההגדרה שבתקנה 1 לתקנות, יש לראות בסכומים אלה ששולמו למנוח כ"תשלום נוסף" ויש לכלול אותם בבסיס השכר על פי הוראות תקנות 5 ו -6.

כל הסכומים, למעט התשלום האחרון (בחודש 12/96) שהוא בגין שנת 1997, אינם עולים על מחצית שכרו של המנוח (שהיה כ – 18,000 ₪) ועל כן יש לצרפם, בהתאם להוראת תקנה 5(ב), לשכר החודש בו שולמו. כלומר, הם אינם באים בחשבון בבסיס השכר, שחישובו בוצע על פי המשכורת לחודשים 11-12/96 וינואר 97.

13. ביחס לתשלום שבוצע במשכורת 12/96, התובעת טענה כי יש לראות בו "הפרשים", כהגדרתם בתקנה 4 לתקנות.

הנתבע הצביע על כך שמדובר בתשלום עתידי, בגין שנת 1997 ומשום כך אין לקבל את טיעוני התובעת.

14. בעניין זה אנו סבורים כי הדין עם הנתבע. על פי הגיונם של דברים, הפרשים משולמים בדיעבד, במועד עתידי, לאחר שמועד הזכאות לתשלום כבר חלף. על פי אותו הגיון, נקבע בתקנה 4 כי "הפרשים ייראו כשכרו החודשי הרגיל של העובד, בעד החודשים שבעדם שולמו". בדומה, באישור המעסיק ישנם שני סעיפים שבהם התייחסות לסכומים שונים ששולמו למנוח בחודש 12/96. ביחס לחלק מהרכיבים נרשם במפורש שמדובר בהפרשים, בעוד שלגבי הוצאות הרכב השונות, לא נרשם שמדובר בהפרשים, אלא שהם שולמו בגין השנה העוקבת (1997).

בהקשר זה יפים הדברים שנכתבו על ידי כב' השופטת ד"ר גילצר - כץ בבל (ת"א) 4256/08 קפלן – המוסד לביטוח לאומי, 25.1.11 -

"על פי התקנות לחישוב שכר העבודה הרגיל ותקנות תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח, ניתן להביא בחשבון גם הכנסות אשר התקבלו במועד המאוחר ליום הפגיעה.

העיקרון הניצב בבסיסו של הסדר נורמטיבי זה מטרתו לפצות את המבוטח בגין אובדן ההכנסה האמיתי, עד כמה שניתן להתחקות אחריו, אשר נגרם בעקבות הפגיעה בעבודה. מכיוון שכך, נלקחה בחשבון העובדה כי אצל חלק מהמבוטחים חלק מההכנסות שהינן פרי העבודה טרם הפגיעה, תתקבלנה במועד המאוחר לפגיעה. כך הדבר לדוגמא בבונוס המשתלם לעובד בתמורה למאמץ מיוחד בתקופה מסוימת, אך משולם רק בסוף השנה.

יחד עם זאת, הסדר נורמטיבי זה עשוי להביא לניסיונות להכללתן של הכנסות ב"שכר הרגיל" אשר צמחו במועד המאוחר ליום הפגיעה שלא כדין ובאופן פיקטיבי. על הנתבע מוטלת החובה לבחון את הכנסות המבוטחים לעניין זה ולוודא כי בחישוב שכר העבודה לא תיכללנה הכנסות המאוחרות ליום הפגיעה."

15. משאין מדובר ב"הפרשים" יש לראות בתשלום זה כתשלום נוסף. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי התשלום הנוסף ששולם בסוף שנת 1996, הוא בגין שנת 1997. לכאורה, העובדה שמדובר בתשלום בגין שנת מס עתידית מעוררת קושי. יחד עם זאת, כיוון שהחודשים שנבדקו לצורך בסיס השכר הם 1-12/96 וכן חודש ינואר 1997, גם אם נראה בתשלום זה כתשלום ששולם בפועל בחודש ינואר 1997, עדיין מדובר באחד החודשים שנלקחו בחשבון לצורך קביעת בסיס השכר.

כלומר, בין שנפעל על פי לשונה המילולית של תקנה 5(א) ונקבע שיש לצרף סכומים אלה לשכר חודש 12/96 ובין אם נפעל על פי כוונת המעביד, כי התשלום ישולמו בגין שנת 1997, כלומר יצורפו לשכר חודש 1/97, כך או כך, יש לצרפם לבסיס השכר.

16. הגם שמדובר בשני רכיבים בתלוש (ביטוח וגילום), הלכה למעשה הם שולמו בגין אותה עילה – השתתפות או החזר תשלום עבור ביטוח רכב. מסקנה זו מתיישבת עם הדין לפיו "השניים אינם אלא שני צדדים של אותה המטבע והם בבחינת תאומי סיאם" (בג"צ 4838/03 קרן קיימת לישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נט (5) 241, 255 מול האות ג' (2005)). כלומר, מדובר בתשלום אחד העולה על מחצית שכרו של המנוח. על כן חלה תקנה 5(א) המפנה לתקנה 6.

בעניין זה, אנו מקבלים את עמדתו החלופית של הנתבע, לפיה יש לפעול על פי הוראת תקנה 6(א)(2), לפיה מקום בו שולם תשלום נוסף בעד תקופה החלה בשנת המס שלאחרי התשלום, ולאחר חודש ינואר, "יחולק התשלום הנוסף במספר החודשים בהם הועסק העובד מתחילת שנת המס השוטפת עד החודש שבו ניתן התשלום הנוסף, והמנה תצורף לשכרו החודשי הרגיל של העובד בכל אחד מהחודשים האמורים".

17. סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי, כמפורט להלן –

א. את בסיס השכר יש לחשב על פי התקנות בנוסחן ביום 31.1.1997.

ב. "מענק יובל" בסך 9,167 ₪ ששולם למנוח ב - 9/97 יכלל בבסיס השכר בהתאם להוראת תקנה 6(ב)(2) שמפנה לתקנה 6(א)(2).

ג. רכיבי "רכב" ו"גילום" ששולמו למנוח ב – 12/96 יכללו בבסיס השכר בהתאם לתקנה 6(א)(2).

כמקובל בהליכים מתחום הבטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ו' אלול תשע"ד, (01 ספטמבר 2014), בהעדר הצדדים.