תביעה לשיפוי התובעת בגין נזקים אשר אירעו לרכב מבוטחה כפועל יוצא מתאונת דרכים מיום 16/9/09  .

• 1. לטענת התובעת במועד הנקוב, עת חצה מבוטח התובעת את צומת הרחובות יוסי בן יוסי ורמב"ם בנתניה, הגיח לפתע רכב הנתבעת 1  משמאלו, נכנס לצומת בחוסר זהירות ותוך שהוא מפר הוראת תמרור המורה לו להאט וליתן זכות קדימה , פגע ברכב מבוטח התובעת והדפו לעבר עמוד חשמל שהיה במקום.
  2. אין חולק כי בגין אירוע התאונה הוגש כנגד הנתבעת 1 אישום פלילי בת"ד 2327-02-10 והנתבעת 1 הורשעה במסגרתו ביום 4/1/12, על ידי בית המשפט השלום לתעבורה בפתח תקווה בעבירה של כניסה לצומת בניגוד לתמרור האט וגרימת התאונה (להלן:"הכרעת הדין").
  3. בנסיבות דלעיל ונוכח הרשעת הנתבעת 1 כאמור- לטענת התובעת, האחריות לתאונה במלואה, מוטלת לפתחה של הנתבעת 1 ומשכך עליה לשפותה בגין התשלום אשר ביצעה למבוטחה בגין נזקי התאונה.

אציין כי בתחילה הוגשה התביעה גם כנגד חברת הביטוח – ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ ואולם, זו נמחקה על ידי התובעת בהסכמה.

4. לטענת הנתבעת 1 היא לא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, באשר עת הגיעה אל הצומת עצרה ולאחר מכן, התקדמה באיטיות, לשם שיפור שדה הראייה שלה אשר נחסם עקב רכב חונה. לטענת הנתבעת 1 כשהגיעה לנקודה בה היה לה שדה ראייה, הגיח לפתע רכב מבוטח התובעת במהירות ובחוסר זהירות , פגע ברכבה בעוצמה, הסיט רכבו והמשיך ופגע בעמוד חשמל בימין הצומת. הנתבעת 1 מוסיפה וטוענת כי רכב מבוטח התובעת נסע בחוסר זהירות כשאינו צמוד לימין הדרך ואף בכך היה בכדי להוביל לתאונה. בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת 1 – האחריות המלאה ולפחות האחריות המכרעת - לקרות התאונה מוטלת לפתחו של מבוטח התובעת ומשכך, יש לדחות את תביעתה.

5. בדיון אשר התקיים בפני העידו מבוטח התובעת, מר גדעון בר אל  והנתבעת 1 אשר, בין היתר, אף הדגימו בפני את התאונה באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט, איש איש לגירסתו . כמו כן, הוצגו בפני – תיק המשטרה במלואו לרבות תמונות אשר צולמו על ידי בוחן התנועה וסקיצה אשר נערכה על ידו, פרוטוקול הדיון אשר נערך בפני בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, הכרעת הדין בבית המשפט לתעבורה, פסק דין אשר ניתן במסגרת ערעור אשר הוגש לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה ותמונות המתעדות את הנזק לרכבים המעורבים.

1. התרשמתי מן העדויות , עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ועיינתי בכל הראיות אשר הוצגו בפני .

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ,את עדויותיהם ואת הראיות בתיק , אל נוכח נטלי הראייה – מצאתי כי יש לקבל את התביעה בחלקה העיקרי ולהלן יפורטו טעמי.

1. הכרעת הדין בהליך הפלילי:

סעיפים 42א'-ג לפקודת הראיות קובעים כי:

"42א. (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –

(1) פסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;

(2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין.

מיום 2.8.1973

תיקון מס' 2

ס"ח תשל"ג מס' 711 מיום 2.8.1973 עמ' 236 (ה"ח 995)

הוספת סעיף 42א

מיום 17.7.2012

תיקון מס' 15

ס"ח תשע"ב מס' 2369 מיום 17.7.2012 עמ' 511 (ה"ח 680)

(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –

(1) פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;

42ב. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה.

מיום 2.8.1973

תיקון מס' 2

ס"ח תשל"ג מס' 711 מיום 2.8.1973 עמ' 236 (ה"ח 995)

הוספת סעיף 42ב

42ג. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין."

1. אין חולק כי הרציונל העומד בבסיס ההוראות האמורות הינו כי רף ההוכחה הנדרש במסגרת הליך פלילי – דהיינו מעל לכל ספק סביר (שמקובל לכמתו כסבירות בשיעור 92%) – גבוה מהרף הנדרש להוכחה במשפט האזרחי – דהיינו הוכחה לפי מאזן ההסתברויות (שהיא בשיעור 51%). נוכח האמור, נקודת המוצא הינה שאם נקבע על ידי בית המשפט כי אשמו של הנאשם הוכח ברמה שהיא מעל לספק סביר קל וחומר שהיא הוכחה ברמה של מאזן ההסתברויות ואין כל טעם בקיום דיון נוסף בסוגיה במשפט אזרחי (ראה לדוגמא ת"א (חיפה) 1085/06; בש"א 18310/07 אדיר כהן נ' חן, תק-מח 2008(1) 535, 538).
2. יחד עם זאת, יודגש – האמור חל באשר לממצאיו העובדתיים של בית המשפט בהליך הפלילי ואולם, אין בו בכדי לשלול קיומו של הדיון האזרחי בהתייחס לשניים – ראשית, ניתן להביא- בהתאם להוראת סעיף 42ג' לפקודה אשר נוסחה הובא לעיל – ראיות לסתור את העובדות האמורות ואולם, זאת, ברשות בית המשפט. בנוסף, ניתן להעלות טענות אשר אינן רלוונטיות להליך הפלילי כגון – טענה הנוגעת לאשם תורם. טענה זו הינה טענה שיסודה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולא ניתן להעלותה בהליך הפלילי מאחר ואינה מהווה הגנה בו. בכל מקרה, קבלת הטענה במשפט האזרחי מאפשרת חלוקת האחריות בין המעוולים ולכן טענה כאמור מצדיקה דיון במסגרת ההליך האזרחי (ראה לעניין זה: ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, פ"ד כט(1), 208, 217; ות"א (חיפה) 1085/06; בש"א 18310/07 אדיר כהן נ' חן, תק-מח 2008(1) 535, 542).
3. את האמור יש לסייג ולהבהיר לשם הסר ספק – ניתן כאמור לקיים דיון בשאלת האשם התורם ואולם, אין בכדי להשליך לענין מעמדן של העובדות אשר נקבעו בהליך הפלילי – ככל שהן רלוונטיות לענין האשם התורם – שהן נותרות כראייה לכאורה לאמור להן - בהינתן שלא הוגשה בקשה להבאת ראיות לסתור אותן.

נוכח ובשים לב לאמור יבחנו להלן טענות הצדדים וממצאי בית המשפט לתעבורה.

11. ממצאיו של בית המשפט לתעבורה בהליך הפלילי במסגרת הכרעת הדין מתרכזים בשלושה עיקרים הרלוונטים לדיון ולטענות כפי שהועלו בפני:

1. בכיוון נסיעתה של הנתבעת 1 הוצב תמרור ב-26 המורה לה ליתן זכות קדימה לרכב אשר מגיע מכיוון הנסיעה בו נסע מבוטח התובעת. התמרור נראה בבירור והנתבעת הודתה כי הבחינה בו (ראה עמוד 9 להכרעת הדין שורות 23-26).
2. לנאשמת היה שדה ראיה פתוח לימין למרחק של 30.8 מטר. זאת ועוד, לו היתה מצייתת הנתבעת 1 לתמרור שהוצב בנתיב נסיעתה ונותנת לרכב מבוטח התובעת את זכות הקדימה היתה נמנעת התאונה (ראה עמ' 11 להכרעת הדין שורות 1 ו 13-15 וכן, עמוד 13 שורות 2-3).

        לענין זה מוסיף בית המשפט לתעבורה וקובע נחרצות:

        "כאן , יכולה היתה הנאשמת למנוע את התאונה. שכן גם אם חנה רכב צד הצומת, נותרו לה מרחק ושדה ראייה מספיקים בכדי להבחין ברכב הטויוטה ולאפשר לו לחצות את הצומת בבטחה". (עמ' 13 שורות 1-3)

1. באשר לטענת הנתבעת 1 ולפיה לו היתה מכונית מבוטח התובעת "שומרת על הימין" היתה נמנעת התאונה- הרי שלענין זה קובע בית  המשפט לתעבורה בזו הלשון:

"התאונה ארעה בנתיב הימני של הכביש בכיוון נסיעתה של הטויוטה. אינני מבינה לאיזה "ימין" התכוון הסנגור, הטויוטה נסעה בנתיבה הימני , ולא השמאלי ואין לצפות מנהגה להיצמד בנסיעתו לאבני השפה" (עמ' 12 שורות 10-12 להכרעת הדין).

1. הנתבעת אישרה בעדותה כי לא הבחינה ברכב הטויוטה עד לרגע הפגיעה (עמ' 12 שורה 14 להכרעת הדין).
2. הנתבעת 1 היתה יכולה למנוע את התאונה לו היתה נותנת לרכב הבא מימינה – רכב מבוטח התובעת – זכות קדימה (ראה עמוד 12 שורות 5-6 להכרעת הדין).

12. מן הכלל אל הפרט –

במקרה בפני לא הגישה הנתבעת 1 כל בקשה לשם הבאת ראיות לסתור את הממצאים העובדתיים של הכרעת הדין הפלילית וקל וחומר שלא ניתנה לה רשות להבאת ראיות כאמור.

נוכח האמור – ממצאיו העובדתיים של בית המשפט לתעבורה מונחים בפני בית משפט זה ואין בידי הנתבעת 1 לסותרם.

יחד עם זאת – טענה הנתבעת 1 טענות הנוגעות לאשמו התורם של מבוטח התובעת – שלא נידונו ולא הוכרעו במסגרת ההליך הפלילי – כך טענה הנתבעת 1 כי גם למבוטח התובעת היה שדה ראייה לראות אותה. בהקשר זה טענה הנתבעת 1 כי הואיל ונקבע כי היה לה שדה ראייה הרי שגם למבוטח התובעת היה שדה ראייה . זאת ועוד, הוסיפה הנתבעת 1 וטענה כי על מבוטח התובעת אשר נהג בצומת חלה חובת זהירות נוכח האמור.

אציין כי הנתבעת 1 אף טענה כי חלק מרשלנות מבוטח התובעת נוגע לכך שלא שמר על הימין – טענה זו עומדת בסתירה לממצאי ההליך הפלילי ומשכך אין בידי לקבלה.

הנני מקבלת את טענותיה של הנתבעת 1 בכל הנוגע לחובת הזהירות אשר מוטלת גם על מבוטח התובעת בשים לב לכך שמדובר בתאונה בצומת .

לענין זה, אין חולק, כפי שנקבע על ידי בית המשפט בהליך הפלילי, כי חלה על הנתבעת 1 ליתן זכות קדימה לרכב מבוטח התובעת ואולם,  חזר בית המשפט ושנה כי גם זכות קדימה אינה זכות מוחלטת אלא שגם כאשר לנהג מוקנית זכות הקדימה מכח תמרור הרי שחל עליו איסור להמשיך בנסיעה במקרה ונתיבו  לא פנוי מכח תקנה 65 לתקנות התעבורה. (לעניין זה, ראה ע"א 553/73, אליהו נ' חנחן ואח', פ"ד כט(2), 341).

מבוטח התובעת העיד כי נסע במהירות של 40-50 קמ"ש ולא העיד כי טרם הכניסה לצומת האט . בנוסף, העיד כי לא ראה את הנתבעת 1 עד שפגעה בו. אציין בנוסף כי אין חולק שהפגיעה ברכב מבוטח התובעת הינה בקדמת הרכב לכיוון החזית.

בנסיבות האמורות- בהן מחד- מתוך ממצאיו של בית המשפט בהליך הפלילי עולות אחריות ורשלנות משמעותיים של הנתבעת 1 – אשר לא ראתה את מבוטח התובעת למרות שהיה לה שדה ראייה, אשר הפרה הוראת תמרור אשר הורה לה ליתן זכות קדימה , בנסיבות בהן לולא הפרה הוראת התמרור לא היתה נגרמת התאונה ומאידך – מבוטח התובעת הפר חובתו לנהוג בזהירות בצומת ולבחון כי הוא פנוי טרם כניסתו אליו - הנני קובעת כי האחריות המכרעת לתאונה מוטלת לפתחה של הנתבעת 1 ואולם, גם על מבוטח התובעת מוטל אשם תורם לתאונה בשיעור של 15%.

נוכח האמור הנני קובעת כי על הנתבעת 1 לשפות את התובעת בשיעור של 85% מנזקיה.

13.         משקבעתי כי על הנתבעת 1 לשפות את התובעת בשיעור 85% מנזקיה הרי שעלי לבחון את הנזקים הנטענים על ידי התובעת. לענין זה, תמכה התובעת את נזקיה בסך של 93,826   ₪ - בחוות דעת שמאית התומכת בסכום הנזק ובחשבונית המעידה על תשלום שכ"ט שמאי בגין חוות הדעת. חוות דעתה של התובעת לא נסתרה על ידי הנתבעת 1 אשר בחרה שלא להגיש חוות דעת נגדית. משכך, הנני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת נזקיה כאמור ונוכח קביעתי לענין שיעור שיפוי התובעת, על הנתבעת 1 לשלם לה סך המהווה 85% מהנזק האמור -דהיינו – 79,752 ₪.

 14.      אשר על כן הנני מקבלת את תביעתה של התובעת חלקית באופן שהנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 79,752 ₪ וזאת, בתוספת הפרשי הצמדה מיום 22/10/09 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תישא הנתבעת 1 בשכ"ט עו"ד בסך של 9,000 ₪ וכן, תשיב לתובעת אגרות כפי ששולמו על ידה ושכר העד כפי שנפסק על ידי. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו בנוסף בהפרשי הצמדה וריבית כדין.

 המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ג, 27 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.