1. בפניי תביעה ותביעה שכנגד שהינן תביעות שיבוב שעניינן תאונת דרכים שארעה ביום 24.1.10.

2. מתמונות הנזק שהוגשו לבית המשפט עולה כי לרכב התובעת נגרם נזק בדלת השמאלית קדמית של הרכב ואילו לרכב הנתבעות נגרם נזק בקדמת הרכב.

המדובר בתאונה שארעה בצומת מרומזר, כאשר לפי גרסת כל אחת מן הנהגות, היא נכנסה לצומת כאשר רמזור ירוק פעל בכיוון נסיעתה וכי הנהגת האחרת נכנסה לצומת כאשר רמזור אדום פעל בכיוון נסיעתה.

3. נהגת התובעת העידה בבית המשפט כי היא נסעה בנתיב השמאלי בכביש דו סטרי בשעה 20:30 בערב. בנתיב שמימינה וכן בנתיבה לא היו רכבים נוספים. נהגת התובעת העידה, כי התקרבה לרמזור וראתה כי דולק בו אור ירוק עוד ממרחק 30-40 מ' לפני הרמזור. עוד העידה, כי גם כשנכנסה לצומת ראתה את האור הירוק והמשיכה בנסיעה. כאשר כמעט עברה את הצומת, הגיע רכב הנתבעות משמאלה ופגע בדלת השמאלית קדמית של הרכב.

נהגת התובעת העידה כי, ראתה את רכב הנתבעות לראשונה ברגע ההתנגשות.

בחקירתה הראשית עומתה נהגת התובעת עם גרסת הנתבעות לפיה, נוסע שהיה עימה ברכב דיבר עם מי מטעם הנתבעות לאחר התאונה ואמר לו כי נהגת התובעת אשמה בתאונה. נהגת התובעת השיבה כי לא ראתה את הנוסע ברכבה משוחח כלל עם מאן דהוא וכי היא עצמה שוחחה עם מי מטעם הנתבעות לאחר התאונה ואמרה לו כי היא נכנסה לצומת הירוק (עמ' 4 שורות 16-18 וכן עמ' 5 ש' 7).

במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה נהגת התובעת מדוע במענה לשאלה "מי לדעתך אשם בתאונה" שבטופס ההודעה מטעמה לחברת הביטוח (ת/2) סימנה "לא ידוע". לנהגת התובעת לא היה הסבר לכך, אך השיבה כי ההודעה לא נרשמה מפיה אלא מולאה ונחתמה ע"י אביה. בחקירתה החוזרת אישרה שהטופס ת/2 מולא ע"י אביה בביתם ובנוכחותה (עמ' 6 ש' 18).

4. כאן המקום לציין, כי בפתח הדיון הודיע ב"כ התובעת כי הנוסע ברכב התובעת עזב את הארץ ולא ניתן היה לאתרו. ב"כ התובעת הגיש לבית המשפט שני דו"חות חקירה מתאריכים 29.1.12 ו – 24.7.12, מהם עולה כי קיים חשד כי העד עזב את הארץ. גם נהגת התובעת עצמה נשאלה בעדותה באשר לעד הנוסף והשיבה (עמ' 4 שורה 27) כי, ניסתה ליצור עימו קשר וכי הבינה כי נסע לחו"ל והקשר ביניהם נותק.

5. נתבעת 1 העידה, כי הגיעה לצומת כאשר רמזור אדום דולק בכיוון נסיעתה ועל כן, המתינה להתחלפותו של האור לירוק. משהתחלף האור ברמזור לירוק, עמדה עוד מספר רגעים ואז החלה בנסיעה. כאשר התקדמה אל תוך הצומת, הגיע רכב התובעת מימינה בפתאומיות ופגע ברכבה בפינה הימנית קדמית של הרכב. גם נתבעת 1 העידה כי ראתה את רכב התובעת לראשונה רק ברגע ההתנגשות.

נתבעת 1 העידה, כי לאחר קרות התאונה, הזעיקה את אביה החורג ואחיה ומשהגיעו למקום התנהלה שיחה בינם לבין הנוסע ברכב התובעת, במסגרתה אמר הנוסע לאחיה ולאביה החורג "כנראה נסענו באדום". נתבעת 1 העידה כי הייתה עדה לשיחה זו אך לא נטלה בה חלק.

6. לבית המשפט הוגשו שלוש הודעות של נתבעת 1 בקשר לתאונה נשוא התביעה:

הודעה בכתב ידה של נתבעת 1 שניתנה לנתבעת 2 ואשר תאריכה 25.1.10 (נ/2). בהודעה זו התייחסה נתבעת 1 לשיחה האמורה וכתבה: "חשוב לציין שהנוסע ליד הנהגת ברכב צד ג' הפוגע הודה שהם נכנסו לצומת האור אדום".

הודעה שניתנה ע"י נתבעת 1 במשטרה ביום 28.1.10 (נ/1), במסגרתה תיארה את אופן קרות התאונה. בהודעה זו לא התייחסה נתבעת 1 כלל לשיחה הנטענת בין הנוסע לבין אחיה ואביה החורג.

הודעה נוספת של נתבעת 1 ניתנה במשטרה ביום 16.3.10 (נ/3) וגם במסגרתה התייחסה לשיחה הנ"ל.

נתבעת 1 נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע לא סיפרה בהודעתה נ/1 על השיחה שהתנהלה בין הנוסע ברכב התובעת לבין אחיה ואביה החורג ולא היה לה הסבר לכך.

7. מטעם ההגנה העידה גם גב' ברטמן, בת זוגה של נתבעת 1, שהייתה נוסעת ברכב הנתבעות. בעדותה סיפרה העדה כי, נתבעת 1 עמדה ברמזור אדום, כאשר רכבה היה הרכב היחיד בכיוון הנסיעה. העדה העידה כי נשענה על החלון והסתכלה לצד ימין וכי עוד בשלב שרכב הנתבעות היה בעמידה, ראתה מכונית לבנה (רכב התובעות) נוסע במהירות מימינה. נתבעת 1 נכנסה לצומת, העדה הספיקה לצעוק "שלי" (שמה של נתבעת 1) ואז ארעה התאונה.

בחקירתה הנגדית הבהירה העדה כי, שדה הראיה מימין היה פתוח למרחק של כ– 20-30 מ' וכי ראתה את רכב התובעת כבר כשהיה במרחק 15 מ' מהצומת.

יש לציין, כי העדה לא יכלה לומר מה היה צבע הרמזור בכיוון נסיעתו של רכב הנתבעות בעת שהחלה הנתבעת 1 בנסיעה.

8. לאחר שנשמעו עדויות נהגת התובעת, נתבעת 1 והנוסעת ברכבה, הצהירה ב"כ הנתבעות "אלו עדיי" והודיעה כי אין בכוונתה לזמן את האב החורג או האח לעדות. אלא, שמיד לאחר מכן נמלכה בדעתה וביקשה לזמנם לעדות.

בתום הדיון נתתי החלטה המתירה את זימונם של העדים הנוספים מן הטעם כי קיימת חשיבות מכרעת לשמיעת עדותם לצורך מתן הכרעה עובדתית נכונה ואמיתית בתיק וקבעתי מועד נוסף לשמיעת העדים הנוספים.

9. במועד הדיון הנוסף התייצב אביה החורג של נתבעת 1 אשר העיד, כי קיבל טלפון מביתו, אשר הודיעה לו כי נקלעה לתאונה. משהגיע למקום, פנה לשוחח עם הנוסע ברכב התובעת, אשר עמד לצידו. לפי גרסתו, הוא שאל את הנוסע "מה קרה פה" והנוסע השיב לו: "היא נסעה באדום ולא שמה לב" כאשר בדבריו אלו התייחס הנוסע לנהגת התובעת.

האב אישר את דברי נתבעת 1 כי היא הייתה עדה לשיחה אך לא השתתפה בה.

משנשאל העד בחקירה נגדית, מדוע לא התייצב לדיון הקודם, השיב: "הכל היה לה (לביתו- ע.ד.) ברור לגמרי והיא לא חשבה שתהיה בעיה" (עמ' 13 שורה 29-30).

בתום הדיון הודיעה ב"כ הנתבעים כי שוחחה עם נתבעת 1 ונתבעת 1 הודיעה לה כי שוחחה עם אחיה וכי אחיה אינו זוכר דבר.

10. שמעתי את עדויות הנהגות ועדויות שתי הנהגות נראו אמינות על פניהן ולא הופרכו בחקירה נגדית.

כפי שצוין לעיל, כל אחת מן הנהגות העידה כי הופתעה מנוכחות הרכב האחר בצומת ולא ראתה את הרכב האחר עד לרגע התאונה עצמה.

11. משכך, לעדים הנוספים ולראיות הנוספות שהוגשו לבית המשפט חשיבות מכרעת לצורך ההכרעה העובדתית בין גרסאות הצדדים.

כאמור לעיל, נתבעת 1 וכן אביה החורג העידו כי לאחר התאונה התקיימה שיחה בין האב החורג ואחי הנתבעת לבין הנוסע ברכב התובעת. בשיחה זו לא השתתפה הנתבעת 1, אך היא הייתה עדה לה ולפי הנטען, במסגרת השיחה אמר הנוסע ברכב התובעת כי כנראה התובעת עברה באדום.

מאידך, התובעת בעדותה הכחישה קיומה של השיחה והעידה: "לא ראיתי אותו מדבר איתם". (עמ' 5 שורה 7).

הנוסע ברכב התובעת:

ברכב התובעת ישב נוסע, אשר לא הובא לעדות בבית המשפט.

הלכה ידועה היא, כי הימנעות מהבאת עד מחזקת את ראיות הצד שכנגד. הימנעות מהבאת ראיה מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה (ראה: ע"א 795/99 אנטוני פרנסואה נ. פוזיס, פד"י נ"ד(3) 107).

אלא, שבנסיבות התיק דנן, הוכח בפניי כי התובעת עשתה מאמצים סבירים על מנת לאתר את העד, בין באמצעות ניסיונות של נהגת התובעת עצמה לאתרו באמצעות חברים משותפים והן באמצעות הפעלת משרד חקירות פרטי בשתי הזדמנויות שונות. דא עקא, שכל הניסיונות לאתר את העד הנוסף עלו בתוהו.

אבהיר, כי אינני נדרשת להכריע בשאלה אם העד נמצא בארץ אם לאו. די בעיניי כי הוכח שנעשו מאמצים סבירים על מנת לאתר את העד וכי התובעת הודיעה כי לא הצליחה לאתרו.

עדות אביה החורג של נתבעת 1:

מטעם הנתבעות העיד אביה החורג של נתבעת 1, אשר העיד על תוכן השיחה עם הנוסע ברכב התובעת.

יש לזכור, כי העד לא הובא לעדות בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק אלא רק בשלב מאוחר יותר ויש בכך כדי להשליך על מהימנות עדותו של העד. משנשאל האב מדוע לא הגיע להעיד בדיון הראשון הסביר כי ביתו הייתה בטוחה שהכל ברור. הסבר זה אינו מקובל עליי. מדובר הוא בתיק של "גרסה מול גרסה" וברי, כי עדותו של האב הינה מהותית בתיק. גם נהיר לי כי הנתבעות ידעו זאת, או לפחות היה עליהן לדעת זאת. העובדה כי האב לא הובא לעדות בדיון הראשון בתיק אומרת דרשני.

זאת ועוד, העד הינו קרוב משפחתה של הנתבעת 1 (גם אם לא בקשרי דם) והעיד כי "מערכת היחסים בינינו תקינה... אנו מתראים אחת לכמה זמן" (עמ' 13 שורות 30-31). משמעות הדבר היא, כי על בית המשפט להתייחס ביתר זהירות לעדותו של עד זה.

אחיה של הנתבעת:

כאמור לעיל, אחיה של נתבעת 1 אשר נטל אף הוא חלק בשיחה לא הובא לעדות בבית המשפט, גם לא במועד הדיון הנוסף שהתקיים בתיק זה.

אביה החורג של נתבעת 1 העיד בעדותו כי לנתבעת 1 יש קשר טוב עם אחיה ובנסיבות אלו, היה מצופה מן הנתבעות כי יביאו לעדות את האח, שכן יש לעדותו של האח בדבר השיחה שהתקיימה לאחר התאונה, משמעות מכרעת.

בתום הדיון הודיעה ב"כ הנתבעות כי הנתבעת הודיעה לה כי שוחחה עם אחיה והלה אינו זוכר דבר מן האירוע. הדבר תמוה מאוד בעיניי.

נוכח האמור, אי הבאתו של האח לעדות תשמש לחובתן של הנתבעות ותחזק את ראיות התביעה.

12. סיכומו של דבר:

עדויותיהן של הנהגות היו אמינות ולא ניתן היה להכריע ביניהן.

התובעת לא הביאה לעדות מטעמה את הנוסע ברכבה ונתנה לכך הסבר מניח את הדעת. מאידך, לא ניתן להתעלם מן האמור בהודעתה לחברת הביטוח כי לא ידוע לה מי אשם בתאונה. גם אם ההודעה מולאה ונחתמה ע"י אביה, אביה שוחח עימה ואולי אף עם הנוסע הנוסף ברכבה טרם מילא ההודעה וכתב את אשר כתב (ביושר רב, יש לציין) בהסתמך על שיחות אלו. לעניין זה אפנה לעדותה של נהגת התובעת (עמ' 6 ש' 18) אשר העידה על נסיבות חתימת ההודעה ת/2 באומרה: "סוכן הביטוח היה בביתינו. אבי גם דיבר איתו וגם אני".

מאידך, מטעם הנתבעות העיד אביה החורג של נתבעת 1, אשר אמינותו מוטלת בספק מן הסיבות שפורטו לעיל וכן לחובת הנתבעות עומדת העובדה כי אחיה של נתבעת 1 לא הובא לעדות. גם מהודעותיה של נתבעת 1 עולים סימני שאלה אשר לא הובהרו, שכן בהודעה במשטרה (נ/1) לא התייחסה כלל לשיחה הנטענת בין הנוסע ברכב התובעת לבין אביה החורג ואחיה. לא ניתן לומר כי נתבעת 1 סברה במועד מתן הודעתה במשטרה כי אין חשיבות לפרט זה שכן בהודעתה לחברת הביטוח כתבה בהקשר זה כי "חשוב לציין" זאת.

אם כן, מצאתי, כי בפניי גרסה מול גרסה, כאשר בכל אחת מן הגרסאות התגלו פירכות וסתירות שלא הובהרו ועל כן, מצאתי כי התובעת וגם התובעות שכנגד לא הרימו את הנטל להוכחת תביעותיהן.

בנסיבות אלו, דין שתי התביעות להידחות.

13. סוף דבר:

אני דוחה את התביעה והתביעה שכנגד. כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח חשון תשע"ג, 13 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.