טוען...

פסק דין שניתנה ע"י אור אדם

אור אדם29/10/2014

בפני

כב' השופט אור אדם, סגן נשיא

התובעת:

בוגידנט בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דוד גולן ואח'

נגד

הנתבעים:

1.גיורא המאירי

2.שרה המאירי

3.אהרון המאירי

4.יעקב המאירי

5.בועז המאירי
ע"י ב"כ עו"ד איתי שרון ואח'

פסק דין משלים

רקע כללי

  1. התובעת הגישה תביעה זו בסדר דין מקוצר לתשלום עבור טיפולי שיניים שקיבלו הנתבעים במהלך שנים ארוכות וטרם שולמו.
  2. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן אשר נדונה והוכרעה על ידי כב' הרשמת, כתוארה אז, עופרה גיא, ביום 20.12.11 (להלן "ההחלטה").
  3. בהחלטה דחתה כב' הרשמת דאז גיא, את הבקשה למחיקת כותרת התביעה.
    לגופה של בקשת הרשות להתגונן, דחתה כב' הרשמת דאז, את בקשת הרשות להתגונן בטענת קיזוז או פירעון, משלא היתה מפורטת כנדרש בפסיקה.
    ניתנה לנתבעים הרשות להתגונן בטענה אחת בלבד, היא טענת התיישנות החוב שנוצר טרם שנת 2004, ע"פ הוראות חוק ההתיישנות התשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").
  4. בהתאם לרשות מצומצמת זו, ניתן ביום 20.5.13 פסק דין חלקי על ידי כב' הרשם הבכיר, כתוארו אז, יניב בוקר, לגבי כל סכומי הדרישה בגין טיפולים שבוצעו משנת 2004 ואילך.
  5. בהתאם לרשות המצומצמת שניתנה על ידי כב' הרשמת דאז, במסגרת ההחלטה, על בית המשפט לדון אך ורק בסוגיה, אם החוב בגין טיפולים שבוצעו לפני 2004 התיישן, או שניתן היה לתובעו במסגרת התביעה שהוגשה ביום 25.7.10.
  6. יודגש כי לנוכח סוגיה משפטית מצומצמת זו, נראה כי לא היה צורך בחקירות הנגדיות שביצעו הצדדים, אשר רובן ככולן לא הועילו לבירור המחלוקת בנקודה זו.

הראיות

  1. במהלך דיון ההוכחות שנערך ביום 14.9.14, אף היה מוסכם על הצדדים כי הסוגיה היחידה שמחלוקת הינה סוגיית ההתיישנות, נחקרו העדים בחקירות ארוכות באשר לטיב הכרטסת שערכה התובעת, עליה מבוססת התביעה. יודגש שוב, כי טענות אלה עלו בפני כב' הרשמת דאז, עפרה גיא, ולא ניתנה בגינן רשות להתגונן. לא ניתן אפוא להעלותן שוב בדלת האחורית במסגרת הדיון בסוגיית ההתיישנות.
  2. עדות מנהל התובעת - נציג התובעת העיד כי לא ניתן לבצע שינויים לגבי הטיפולים המבוצעים ללקוחות, לגביהם הרופא רושם את טיב הטיפול. העד, המשמש כמנהל המרפאה, רק מוסיף את החיובים והזיכויים בהתאם לתשלומים ולחשבוניות.
    נציג התובעת העיד עוד כי במסגרת ניהול חשבונות התובעת, הוצאו חשבוניות רק תמורת תקבול. לפיכך לא הוצאו חשבוניות לטיפולים שבגינם לא שולמה תמורה.
    עוד הוא הסביר כי לאחר כל טיפול, הוא עידכן את בני המשפחה הנתבעים בטיב הטיפול ובעלותו, אולם עדכון זה נעשה בעל פה.
    לטענתו, בני המשפחה הבטיחו שהאֵם, היא הנתבעת 2, תדאג לביצוע התשלום.
    נציג התובעת אף הסביר פער בכרטסות בעניין החזר מע"מ על חשבונית שנתנה האם אשר מבהיר את הפער.
    נציג התובעת אישר, כי הפעם האחרונה בה שולם סכום כלשהו על חשבון חובו של הנתבע 1 גיורא, היה ביום 12.3.00. לגבי חשבונה של הנתבעת 2 שרה, היה זה ביום 11.9.01. באשר לנתבע 3, אהרון, התשלום האחרון על חשבונו נעשה ביום 8.4.03.
    אינני מוצא סתירה בעניין זה, בכך שבוצע תשלום נוסף בשנת 2010, שעה שהוא נעשה תמורת צילום החומר ולא עבור טיפול קונקרטי.
    נציג התובעת אישר, כי בעת התשלום על חשבון הנתבעת 2 ביום 11.9.01, עמדה הכרטסת שלה על יתרת הזכות בסך 1,165 ₪.
  3. בהסכמת הצדדים, הנתבעת 2 העידה בשם כל הנתבעים.
  4. עדות הנתבעת 2 - בניגוד לאמור בסעיף 9 לתצהיר העדה, כי לדרישת התובעת שולמו תשלומים מראש לפני הטיפולים, בעדותה הדגישה הנתבעת 2 שלאחר כל טיפול וטיפול שולם סכום הטיפול, וטענה שהתובעת לא הסכימה להמשיך ולטפל בבני המשפחה עד להסדרת החשבון הקודם. לטענתה התשלומים נעשו במזומן ולכן אין בידה חשבוניות וקבלות עבור כל התשלומים.
  5. כאמור בפתיח פסק הדין, בגין עניין זה, פרעון או קיזוז, לא ניתנה רשות להתגונן, ולכן אין בית המשפט יכול להתייחס אליו במסגרת פסק הדין המשלים.
    למעלה מן הצורך יצוין, כי אף אם היתה ניתנת רשות בסוגיה זו, הנטל מוטל היה על הנתבעים להוכיח כל תשלום ותשלום, גובהו ומועדו, על מנת לבסס טענת קיזוז ראויה. בנסיבות העניין, לא נראה כי בידי הנתבעים לעמוד בנטל המוטל עליהם.

סיכומי הצדדים

  1. נוכח האמור לעיל, נתבקשו הצדדים להגיש סיכומים בכתב לסוגיית ההתיישנות בגינה בלבד ניתנה הרשות להגן. למרות שמדובר בסוגייה משפטית, כאשר אין למעשה מחלוקת עובדתית, התייחסו שני הצדדים גם לסוגיות של מהימנות.
  2. התובעת בסיכומיה ביקשה לדחות את עדותה של הנתבעת 2, אשר למרות שבתצהיר טענה כי כל טיפול שולם מראש לפני ביצועו, בעדותה בבית המשפט העידה כי שילמה את סכומי החוב לשיעורין.
    למעלה מן הצורך יצוין, כי אין מקום לקבל את טענת הנתבעת 2 בסעיף 9 לתצהיר, בעניין תשלומים מראש. כידוע וכמקובל תשלומים עבור טיפולי שיניים משולמים לאחר ביצוע הטיפול, כך גם העידה הנתבעת 2, אין היגיון בטיעון העובדתי של תשלום מראש, ומכל מקום, העניין לא הוכח בראיות.
  3. מנגד, טענה הנתבעת כי יש לקבוע חוסר מהימנות למנהל התובעת, מר בוגידנט, ולכרטיסיות שערך, לאחר שבעדותו הוא אישר כי הוא יכול לשנות את הכתוב בכרטסת.
    כאמור בפתיח הרשות להתגונן הוגבלה אך ורק לסוגית ההתיישנות.
    הנתבעים בבקשת הרשות לא הכחישו את הטפולים שקיבלו.

    למעלה מן הצורך יצוין, כי הכרטסות שהגישה התובעת הינן מפורטות. הכרטסות מפרטות את הטיפולים שבוצעו, וכן תשלומים שבוצעו מדי פעם ע"י הנתבעים. הנתבעים לא הביאו פירוט ממצה, קונקרטי ומגובה במסמכים לגבי תשלומים אחרים שאינם מופיעים בכרטסות.
    בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום לקבוע כי אין לייחס לכרטסות התובעת משקל כטענת הנתבעים, אם כי כאמור הדברים אמורים במאמר מוסגר, לאחר שסוגייה זו לא הובאה לפתחי, על פי הרשות המוגבלת שניתנה לנתבעים להתגונן.

התיישנות והודאה בחוב

  1. התובעת טענה כי החוב בגין טיפולי השיניים שבוצעו לפני שנת 2004 לא התיישן, כיוון שהיא מעולם לא ויתרה על זכותה לגבות את החובות, וביקשה תדיר מן הנתבעים כי יסדירו את חובם במכתבי התראה ובעל פה. עוד נטען כי הנתבעים אף שילמו לתובעת לשיעורין על חשבון אותו החוב כפי שניתן לראות מן הכרטסות, ובכך נעצר מרוץ ההתיישנות.
    התובעת טענה כי ביצוע התשלומים הללו, יש בו כדי לקיים את הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לפיו הודאה של נתבע בקיום זכות של התובע, עוצרת את מרוץ ההתיישנות ומתחילה אותו מחדש.
  2. הנתבעת טענה, כי מכתבי התראה אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות. הנתבעת נסמכה על שורה של פסקי דין, בהם נקבע באופן חד משמעי, כי רק הליך משפטי של הגשת תביעה או הודאה מפורשת בכתב בסכום החוב, עוצרים את מרוץ ההתיישנות, ואין די במכתבי דרישה בלבד. הנתבעת טענה כי תשלומים בגין טיפולים מסוימים לא יכולים להוות הודעה דיונית כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.
  3. סעיף 9 לחוק ההתיישנות, קובע כי אם הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה. מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה, אולם הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות, איננה מהווה הודאה.
    התובעת נסמכת על הלכת רובאב (ע"א 8438/09 - רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בעמ ואח' (19.4.2012).
    דא עקא, עיון בפסק הדין מעלה כי בשונה מהמקרה שבפנינו, המשיבות שם הודו בזכותה החוזית של המערערת. בעניין רובאב נקבע, כי נוכח התנהגות המשיבות, אשר שבו והרגיעו את המערערת כי תבצענה את חלקן בחוזה בהקדם, קיים הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה.
    לעומת זאת, במקרה שבענייננו, גם אם נעשו תשלומים "על החשבון", הרי שלא הייתה כל הודאה בחוב העוצרת את מרוץ ההתיישנות.
    בית המשפט העליון הדגיש, כי המשיבות שם הודו בשורה של תכתובות בהפרת החוזה.
    כב' השופט עמית קובע, כי לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות, כדי לבסס באופן ברור את הזכות הנטענת כנגדו, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות. כך למשל, אפילו הודאת נתבע לגבי נוסחת החישוב הנכונה לעתיד, אין פירושה הודאה בזכותה לעבר (הלכת רובאב פסקאות 11-12 , פסקה 22, לפס"ד של כב' השופט עמית ; ר' גם: ע"א 6623/11 אברהם אלבו נ' זמיר פלדמן, (2.1.2014) ; ע"א 2808/10 עזבון חיים שיף נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (29.5.2012)).
  4. בעניין נסייר (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, (20.6.2010)), נקבע כי אם הודה החייב בחיוב רק לפי נוסחה אחרת, הרי שמרוץ ההתיישנות לגבי היתרה לא נעצר. הודאתו אינה עונה על תנאי ה"הודאה" המופיעה בסעיף 9, שכן ההודאה הנדרשת לפי הסעיף הינה הודאה בקיום זכות התובע, כלומר בקיום הזכות אותה הוא תובע בבית המשפט (עניין נסייר, שם, פסקה 39)).
  5. בענייננו, לא היתה כל הודאה בכתב בגובה החוב הנטען.
    כפי שהעיד מנהל התובעת, תשלומים על החשבון לגבי הנתבעים 1-3, ממילא נעשו עוד טרם שנת 2003, ולכן לגביהם לפחות, גם אם היתה הטענה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות מוכרת, הרי שחלפה לה תקופת ההתיישנות.
    יתרה מזו, אין די במכתבי דרישה, בין שנענו ע"י ביצוע תשלומים חלקי, ובין שלא נענו.
    כדי להיכנס לדרישות סעיף 9 לחוק ההתיישנות ולעצור את מועד ההתיישנות, קיים הכרח בהודאה בזכות, שמשמעה הודאה בקיומו של החוב ובגובהו.
    התובעת לא הצביעה על כל הודאה כזו.
    תשלום מפעם לפעם עשוי להיות תשלום עבור טיפול קונקרטי, ואיננו טומן בחובו, כשלעצמו, הודאה בכל החוב הישן.

טיפולים מתמשכים

  1. התובעת טענה עוד, לחילופין, כי גם אם החוב בגין חלק מהטיפולים שבוצעו לפני שנת 2004 הוא חוב שהתיישן, הרי שטיפולים מתמשכים, שהחלו לפני שנת 2004 ונמשכו לאחר מכן, מהווים אירוע אחד של יצירת חוב, אשר ממועד סיומו טרם התיישן:
    1. לעניין נתבעת 2, מפנה התובעת לכך בחודש אוקטובר 2002 בוצע לנתבעת 2 טיפול של הדבקת גשר בדבק לא קבוע בלסת העליונה בסכום של 25,200 ₪. כעבור שנה, באוקטובר 2003, בוצע טיפול נוסף, של הדבקת כתרים בלסת התחתונה בדבק לא קבוע בסכום של 25,200 ₪. נטען ששני הטיפולים הללו הם טיפולים מתמשכים שחייבו צורך באיזון וביקורות חוזרות ונושנות, כאשר בחודש אפריל 2004 הוסרו הגשרים והודבקו מחדש.
      לפיכך נטען, גם אם תתקבל טענת הנתבעת להתיישנות לגבי טיפולים קודמים לשנת 2004, הרי ששני הטיפולים הללו משנת 2002 ו- 2003 לא התיישנו, משנסתיימו לאחר שנת 2004, מועד ההתיישנות.
    2. לעניין הנתבע 1, טענה התובעת כי בפברואר 2000 החלה ביצוע מדידות של שיניים תותבות בלסת העליונה והתחתונה בסכום של 10,928 ₪. הטיפול ארך עד לחודש מאי 2004, אז בוצע איזון סופי וננשך למערכת השיניים התותבות. הנתבע 1 זוכה בסכום של 3,200 ₪, ושילם סכום של 5,000 ₪ בשנת 2000 בתום הטיפול ועל כן חובו עומד על 2,728 ₪.
  2. הנתבעים מנגד טוענים כי טענת התובעת בדבר טיפולים מתמשכים היא פיקציה.
  3. ראשית נטען, כי הדבר עלה רק בשלב הסיכומים ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.
    אני דוחה טענה זו. טענת ההתיישנות היא טענה שמעלה נתבע ולכן זכותו של התובע להתגונן בפניה. טענת התובעת בעניין זה, היתה כי החוב כולו לא התיישן, ולכן רשאית היא לטעון לחילופין, כי חלק מן החוב לא התיישן.
  4. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לדחות את הטענה לגופה.
    מדובר בטיעון המבוסס על עובדות – והנטל על הטוען אותו להוכיח את העובדות האמורות.


    מנהל התובעת בתצהירו ובעדותו, לא התייחס לטיפולים האמורים, ולא הסביר מדוע הוא רואה בהם, מבחינה מקצועית ורפואית, טיפולים מתמשכים. בעניין זה מדברות רק הכרטסות עליהן נסמכת התובעת, ובאלה אין תמיכה של ממש לטענת התובעת.
  5. מטבע הדברים, מטופל שב לרופא השיניים לטיפולים נוספים במהלך חייו, לעיתים אף בגין אותן שיניים. אין הדבר מקנה לטיפול אופי של טיפול מתמשך.
    אכן, לעיתים טיפול שיניים מחייב כמה ביקורים אצל הרופא המטפל, ואז יחל מרוץ ההתיישנות רק מתום הטיפול כולו. במקרים חריגים אלה של טיפול מתמשך, בדרך כלל ייקבע בתום הטיפול הראשון מועד להמשך הטיפול, ועלות הטיפול הכולל תקבע בגין הטיפול כולו, אשר כולל כמה ביקורים, ולא בגין כל ביקור בנפרד. במקרה כזה, תחל תקופת ההתיישנות מתום הטיפול כולו, כשעילת התביעה תהא בגדר יחידה אחת, שמועד סיומה מתחיל את מרוץ ההתיישנות.
  6. לא מצאתי בכרטסות בסיס מספק לטענת התובעת כי מדובר בטיפול מתמשך:
    1. באשר לנתבעת 2 - הטיפול שבוצע לנתבעת 2 בחודש אוקטובר 2002, היה טיפול של: "הדבקת גשר דבק לא קבוע". לצד הטיפול צויין מחיר סופי. לא נקבע תאריך נוסף קרוב.
      הטיפול הבא אחריו בוצע שנה תמימה לאחר מכן.
      בשום מקום לא כתוב כי מדובר בהמשך טיפול.
      הטיפול הנוסף בוצע לנתבעת 2 בחודש אוקטובר 2003. זהו טיפול של: "הדבקת כתרים IRM". גם כאן צויין מחיר סופי לצד הטיפול.
      על פניו אין הטיפול מהווה חלק מטיפול מתמשך. מדובר בטיפול שנקבע לו מחיר ולא נקבע כל טיפול המשך.
      הטיפול הבא, הנמצא בתוך בתקופה שטרם התיישנה, בגינה כבר ניתן פסק דין, ניתן בחודש אפריל 2004. לא עולה בברור מהכרטסת שמדובר בהמשך ישיר ומתחייב של הטיפול הקודם.
    2. הוא הדין לגבי הנתבע 1. בתום הטיפול בשנת 2000 הוגדר הסכום לתשלום, חלקו שולם אף לטענת התובעת, והכרטיס עצמו מציין גמר חשבון באוקטובר 2003. טיפול זה איננו קשור כלל למנשך שבוצע ארבע שנים (!) לאחר מכן.
  7. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. המבחן המקובל ל"עילת תובענה" לצורך התיישנות, הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה, שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש. לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע, אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו.
    עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה זוכה בפסק דין (ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון (21.7.2003)).
  8. בענייננו, לאחר שניתן הטיפול לנתבע 1 בשנת 2000, או לנתבעת 2 בשנת 2002 ובשנת 2003, נקבע מחיר ולא נקבע ביקור המשך - יכולה היתה התובעת לפנות לבית המשפט בתביעה לתשלום המחיר שקבעה לאותם טיפולים. מכאן שעילת התביעה נתגבשה כבר אז, וממועד זה מתחילה תקופת ההתיישנות.
  9. שיהוי
    משדחיתי את טענות התובעת לגבי התיישנות, הן לגבי הודאה לפי סעיף 9 העוצרת את מרוץ ההתיישנות, והן לגבי טיפולים מתמשכים, הרי שאין מקום לדון בטענת השיהוי.
    למעלה מן הצורך אציין, כי כאשר המשיכו בני משפחת הנתבעים בקבלת טיפולים והבטיחו לשלם עבורם, לא נראה לי כי ניתן לטעון טענת שיהוי. לכל היותר ניתן היה לשלול מהתובעת הפרשי הצמדה וריבית, כאשר ישבה בחיבוק ידיים שנים ארוכות עד שנזכרה להגיש את תביעתה (ר' רע"א 8688/07 יהושע רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, (20/12/2010), פסק דינו של כב' השופט דנציגר).
  10. נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את טענת ההתיישנות ודוחה את התביעה, ככל שהיא נוגעת לטיפולים שבוצעו משנות התשעים המוקדמות ועד לשנת 2003.
  11. נוכח העובדה שניתן פסק דין חלקי לזכות התובעת, בגין טיפולים שניתנו עד שבע שנים טרם הגשת התביעה, אולם התביעה נדחתה בגין טיפולים שניתנו לפני התקופה האמורה, יהיה שכר הטרחה מתון, והתובעת תשלם שכר טרחת הנתבעים בסכום כולל של 3,540 ₪.
  12. עיכוב הביצוע של פסק הדין החלקי מבוטל בזאת.

המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי

ניתן היום, ה' חשוון תשע"ה, 29 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.

החלטות נוספות בתיק
תאריך כותרת שופט צפייה
03/10/2010 הוראה לבא כוח תובעים להגיש תגובת המשיב עפרה גיא לא זמין
09/11/2010 החלטה על בקשה של תובע 1 שינוי / הארכת מועד (בהסכמה) 09/11/10 עפרה גיא לא זמין
10/12/2010 החלטה על בקשה של תובע 1 שינוי / הארכת מועד (בהסכמה) 10/12/10 עפרה גיא לא זמין
20/12/2011 החלטה מתאריך 20/12/11 שניתנה ע"י עפרה גיא עפרה גיא לא זמין
23/01/2012 הוראה לבא כוח מבקשים להגיש תגובת המבקשת יניב בוקר לא זמין
02/04/2013 החלטה על בקשה של תובע 1 כללית, לרבות הודעה הודעה מטעם התובעת 02/04/13 יניב בוקר לא זמין
25/06/2013 החלטה על בקשה לקביעת מועד דיון 25/06/13 נעם חת מקוב לא זמין
12/12/2013 החלטה על בקשה של נתבע 1 ייצוג - שינוי/ שחרור/ החלפת כתובת 12/12/13 נעם חת מקוב צפייה
25/02/2014 הוראה לתובע 1 להגיש הגשת מסמך נעם חת מקוב צפייה
02/04/2014 החלטה מתאריך 02/04/14 שניתנה ע"י נעם חת מקוב נעם חת מקוב צפייה
02/04/2014 החלטה על בקשה של נתבע 1 דחייה על הסף 02/04/14 נעם חת מקוב צפייה
29/04/2014 החלטה מתאריך 29/04/14 שניתנה ע"י נעם חת מקוב נעם חת מקוב צפייה
25/08/2014 החלטה על בקשה של נתבע 1 גילוי מסמכים /פרטים נוספים/שאלון אור אדם צפייה
29/10/2014 פסק דין שניתנה ע"י אור אדם אור אדם צפייה