רקע עובדתי:

1. התביעה הוגשה לפיצוי בגין נזקי גוף ובהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 (להלן: "החוק").

2. התובעת הינה ילידת 05/01/56, בעיסוקה מבקרת איכות בחברת שטראוס ובעלת חנות לדברי מאפה. בעת התאונה הייתה התובעת בת 52, ועתה הינה בת 57 שנים.

3. הנתבעת 1 הינה חברה ממשלתית המפעילה את התחבורה המסילתית בישראל. במועד הרלוונטי לתביעה הפעילה בין היתר רכבת שמספרה 07-094-000014. הנתבעת 2 ביטחה רכב זה והוציאה עבורו פוליסת ביטוח חובה.

4. ביום 31/12/07 נפגעה התובעת בתאונת דרכים בעת שנסעה ברכבת הנ"ל ךנוכח בלימת פתע של הרכבת.

5. כתוצאה מן התאונה נפגעה התובעת באזורי גוף שונים, בעיקר בידה השמאלית. התובעת הובהלה לחדר המיון של בית החולים "אסף הרופא" שם אובחנה חבלה בכף ידה השמאלית. ביום 14/01/08 אובחן שבר ברדיוס דיסטלי בידה השמאלית וידה טופלה בסד גבס. כשנתיים לאחר מכן ביום 21/12/09 כתוצאה מפגיעתה עברה התובעת ניתוח אמבולטורי לשחרור הגידים בידה בבית חולים "אסף הרופא". התובעת טוענת כי סבלה וממשיכה לסבול מכאבים עזים, הגבלות תנועה וחוסר תחושה בידה השמאלית. היא טופלה בקופ"ח ונזקקה לטיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק ולמשככי כאבים, ולטענתה, בעקבות התאונה הפכה לאישה מוגבלת בתפקודה, התלויה בעזרת הזולת.

6. הנתבעת 2 מודה בכיסוי הביטוחי עפ"י החוק. הצדדים חלוקים באשר לגובה הנזק.

הנכות הרפואית:

7. התובעת נבדקה ע"י מומחה בכירורגיה אורטופדית, ד"ר אליהו אדר, אשר מצא בבדיקתה חוסר תחושה בצד הגבי והכפי של אגודל יד שמאל, חוסר תחושה בצד הגבי של ה-Web הראשון וכן פחיתות תחושה בצד הגבי של האינדקס ובפיזור אולנריס. המומחה ציין כי לאור התיעוד הרפואי נגרם לתובעת בעקבות התאונה שבר בסטיילואיד של הרדיוס, והיא נותחה ביום 21/12/09 בשל מחלת דה קוירויין, אשר בהחלט סביר שהתפתחה בעקבות השבר הנ"ל. המומחה הסביר כי כתוצאה מסיבוך שכיח של הניתוח נגרמה לתובעת פגיעה בעצב הרדיאלי, והיא נותרה עם רגישות מקומית, הפרעה בתחושה וקשיים בתפקוד יד שמאל. עוד ציין המומחה כי ההפרעות העצביות הנוספות אותן מצא בתעלה קרפלית דו צדדי והפרעות התחושה בפיזור האולנרי אינן קשורות לאירוע החבלתי.

8. בהסתמך על קובץ תקנות המל"ל העריך המומחה את דרגת נכותה בשיעור 10% לפי סעיף 31(3) (1) לתקנות הביטוח הלאומי )קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה תשט"ז 1956), וזאת החל ממועד הניתוח, שנתיים לאחר התאונה.

9. בנוסף קבע המומחה כי יש להכיר באחוזי נכות זמניים כדלקמן:

100% נכות זמנית למשך חודשיים, מיום התאונה ועד ליום 23/02/08.

100% נכות זמנית למשך 3 שבועות לאחר הניתוח שעברה התובעת מיום 21/12/09 ועד 11/01/01.

10. ב"כ הנתבעות שלח למומחה הרפואי שאלות הבהרה בנוגע לאפשרות הפחתת הנכות הרפואית באמצעות ניתוח נוסף. המומחה הסביר בתשובתו כי אחוזי הכישלונות בניתוח הנועד לתקן ליקוי במקרה דנן הינו גבוה, וכי גם לאחר הניתוח תיוותר פגיעה עצבית בגובה הנכות הקיימת, ויתכן שאף תיוותר נכות בשיעור גבוה יותר.

בנוסף, במקרה דנן, לא נחקר המומחה הרפואי בחקירה נגדית על חוות דעתו, כך שהאמור בחוות דעתו לא נסתר.

המומחה הרפואי אשר בדק את התובעת, מונה ע"י בית המשפט, ולפיכך אין לו כל עניין לרצות את אחד הצדדים, וכל חוות דעת של מומחה נטולת פניות ואובייקטיבית, ולמעט מקרים חריגים, בית המשפט נוטה לאמצה.

בית המשפט עמד על מעמדו של המומחה בבר"ע (מחוזי חי') 776/06 רז נ' פרוינד (פורסם בנבו), 20/11/06):

"למומחה מטעם בית המשפט מעמד מיוחד, והוא חב נאמנות והגינות מוגברות כלפי בית המשפט, עליו להיות נטרלי ולפעול ללא משוא פנים או ניגוד עניינים, כמי שמסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת, וככזה הוא משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט".

וכן ברע"א 1858/08 הדר חב' לביטוח בע"מ נ' גלית אמויאל (פורסם בנבו 09/7/08):

"מעמדו של המומחה מטעם בית המשפט הוסדר בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986 (להלן: תקנות המומחים), שהותקנו בעקבות תיקון 5 לחוק הפיצויים. מגמת המחוקק ומחוקק המשנה היתה לאפשר לצדדים ולבית המשפט להסתמך על חוות דעת של גורם עצמאי ואובייקטיבי, במקום גורם, שיש חשש להיותו מוטה (ראו: א' ריבלין, תאונות הדרכים סדרי הדין וחישוב הפיצויים 561 (תשנ"ט) (להלן: ריבלין). כחלק מכך, נקבעו בתקנות הפיצויים הוראות הנועדות להבטיח את קיומו של שיקול דעת עצמאי ואובייקטיבי של המומחה מטעם בית המשפט".

11. לאור האמור לעיל, אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה.

יוצא אפוא כי נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בתחום הנוירולוגיה כתוצאה מן התאונה.

הנכות התפקודית:

נכות תפקודית אל מול נכות רפואית -

12. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראייה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יום-יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.

בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב (3) 589, (12/10/78) נפסק:

"הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו".

בע"א 586/84 גדעון מקלף נ' שרה זילברברג מג (1) 137 (16/03/89) נפסק:

"אין צורך לחזור ולהדגיש כי לא בהכרח יש תיאום בין שנים אלה, והכל תלוי במהות הפגיעה. עיסוקו של הנפגע, יכולת אדפטציה שלו, כושר שיקום, תנאי שוק בעבודה וכדומה גורמים שאין צורך לעמוד עליהם כאן."

בע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 800- 801 (08/06/95) נקבע כדלהלן:

"ראוי להביא בפני ביהמ"ש ראיה למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודה מסוימת, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לביהמ"ש להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו."

13. בענייננו נטושה המחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה. כפועל יוצא חלוקים הצדדים בשאלה מה שיעור הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת.

14. לטענת התובעת, נכותה התפקודית עולה בהרבה על נכותה הרפואית. בעקבות התאונה התובעת סובלת מכאבים רבים, חוסר תחושה וממגבלה קשה בידה. למרות שאין מדובר ביד הדומיננטית הרי שעבודתה של התובעת עובר לתאונה הצריכה שימוש בשתי הידיים, ולכן היא מתקשה כיום לבצעה. כך מתקשה בעבודתה בחברת שטראוס הכוללת הקלדה ממושכת במחשב, ונאלצת לקחת הפסקות מרובות, וכן מתקשה בביצוע המטלות שנהגה לבצע במאפיה עובר לתאונה אשר כללו הרמת מגשים, חיתוך בסכין, פריקת בצקים, הנחתם בתנור ועוד, לכן מגבילה עצמה לעבודה מול הקופה (ס' 19 לתצהיר). התובעת הוסיפה כי נוכח היותה אישה קשת יום אשר עבדה בעבודות הנ"ל כל חייה, ברי כי כושר השתכרותה נפגע במידה ניכרת.

15. לעומתה, הנתבעים סבורים מנגד כי הנכות התפקודית של התובעת אינה מגעת כדי נכותה הרפואית, וקיים פער של ממש בין מגבלותיה מבחינה רפואית לבין יכולתה לעבוד ולתפקד. לטענתם, מסלול חייה של התובעת לא נפגע, והיא שבה בהיקף זהה לעבודתה הן בחברת שטראוס והן לעבודתה במאפיה המשפחתית. מכאן שמדובר בפגיעה מזערית אשר אינה אמורה להשליך על נכותה התפקודית.

דיון:

16. התובעת בעיסוקה הינה מבקרת איכות בחברת שטראוס ובעלת מאפיה משפחתית. אמנם לפי הפסיקה נכות רפואית בשיעור 5% ואפילו עד 10% בד"כ אינה משפיעה על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אך אין ספק כי ביחס לעבודות אלו, לנכותה האורטופדית של התובעת יש השלכה תפקודית, שכן מדובר בעבודות המצריכות שימוש קבוע ומעייף בשתי הידיים: בחברת שטראוס לצורך הקלדה ממושכת ובמאפיה לצורך ביצוע עבודות פיזיות שוטפות, כגון הרמת מגשים, חיתוך בסכין וכו'. עוד אציין כי התובעת סובלת מהפרעות תחושה בידה, ועלולה אף לחתוך עצמה או לשרוף את ידה מבלי משים, מה שמקשה אף הוא על חזרתה לעבודה פיזית במאפיה. התובעת עבדה כל חייה בעבודות אלו, הינה חסרת השכלה, וברי כי בגילה לא תוכל למצוא לעצמה עבודה בעלת אופי אחר, כך שהאפשרות היחידה הפתוחה בפניה היא אך עבודות הכרוכות בשימוש בידיה.

17. נוסף על כך, גם מחומר הראיות הקיים בתיק יש כדי ללמוד על משמעותה התפקודית של הנכות:

ראשית, המומחה הרפואי אשר מונה מטועם בית המשפט ציין בריש גלי "כי הרגישות באגודל שמאל יוצרת קושי תפקודי בכל עבודה עם יד זו. הקושי התפקודי הנוצר הינו ההסבר לנכות 'הגבוהה' יחסית, למרות שמדובר בעצב תחושתי קטן..." המומחה בחר לציין מפורשות כי "תיפקודה של התובעת כמבקרת איכות בחברת שטראוס ותפקודה במאפיה עלולים להיות מושפעים מעצם הצורך בתנועות האגודל ורגישות המקום למגע".

בנוסף, בהערכה תפקודית שנערכה לתובעת בבית חולים תל השומר (ראה נספח ב לתצהיר התובעת) עולה כי "לתובעת בעיה תחושתית משמעותית הן באספקט מדיאני והן באספקט אולנארי..." והיא הונחתה להיזהר מחשיפה לטמפרטורות קיצוניות. גם בדיקות כוח הראו כוח נמוך משמעותית ביד שמאל בהשוואה לימין. נכתב מפורשות כי "כוח זה מאפשר תפקוד במאמץ קל בלבד ואינו מאפשר הרמת חפצים כבדים מעל 5 ק"ג ביד שמאל..".

18. עוד אציין כי אמנם, כפי שיפורט בהמשך, הכנסות המאפיה של התובעת ומשפחתה עלו בשנים שלאחר התאונה, אך מהשוואת דו"חות רווח והפסד בשנים שלאחר התאונה לעובר לתאונה ניכר גידול בשיעור ניכר שאינו תואם את העלייה בהוצאות העסק, ברכיב משכורות עובדים (ראה דוחות רווח והפסד לשנים 2008 ואילך נספח ג לתצהיר התובעת). התובעת העידה כי היא ובעלה לא מושכים משכורות מן העסק, וחשבון העסק הוא חשבונם הפרטי וטענתה זו לא נסתרה. נתונים אלו נותנים בסיס למסקנה כי התובעת אכן נאלצה להעסיק עובדים בהיקף רב יותר מאשר עובר לתאונה, מה שמחזק את טענתה בכל הנוגע לפגיעה התפקודית.

19. יתר על כן, מקובלת עלי טענתה של התובעת כי אינה מעוניינת בניתוח נוסף לשיפור מצבה (ס' 14 לתצהיר). המומחה קבע כאמור מפורשות כי סיכויי הצלחת הניתוח אינם גבוהים, וכי תיוותר לאחריו נכות רפואית לפחות בשיעור שהיה קיים עובר לתאונה (ראה ס' ג', ה' לתשובתו). הניסיון לסילוף דברי המומחה אינם תורמים למהימנות הנתבעות. בנוסף התובעת הסבירה כי אינה מעוניינת בניתוח נוסף בין היתר בשל כישלון הניתוח הראשון. ההסבר זה מניח את דעתי, ולא נובע לטעמי מחמת רצון להפיק רווח משני. מדובר בניתוח אשר מטבע הדברים כרוך בתקופת שיקום ומלווה בסבל, וכאשר עסקינן בהסכמה לניתוח ובפגיעה בשלמות הגוף על כל סיכוניה, סירוב סביר של ניזוק לא ייחשב כהפרה של חובה זו. אין לשכוח כי סבירות האמצעים שעל הנפגע לנקוט במסגרת חובתו להקטנת הנזק נבחנת באמות מידת ליברליות, כאשר רמת הסבירות הנדרשת במקרה כזה מהתובע אינה גבוהה במיוחד (ראה ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף תשס"ג, מהדורה חמישית כרך ב' עמ' 1658).

20. לא זו אף זו, הגם שב"כ הנתבעות ניסה במהלך חקירתה הנגדית של התובעת ליצור את הרושם שגרסת התובעת אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי חקירה באמצעות חוקר פרטי אשר בוצעה אחר התובעת, אין בפני כל אינדיקציה ראייתית שכך הם פני הדברים. דו"ח המעקב /או ותצהיר חוקר בנושא לא הוגשו כראיה על ידי הנתבעות. הדעת נותנת שלו החוקרים היו מצליחים להשיג הוכחות לכך שהתובעת עובדת בפועל בעבודת כפיים או בעבודה אחרת העומדת בניגוד לדבריה, היו בוחרים להגיש ממצאים אלו לבית המשפט. משכך טענות התובעת באשר לפגיעה בתפקודה לא נסתרו.

21. במקרה דנן אין אם כן ספק כי מאז התאונה נגרמה לתובעת מגבלה תפקודית בכל הקשור לעבודת כפיים בכלל ולעבודה במקצוע בו עבדה עובר לתאונה בפרט.

22. יחד עם זאת, על אף הנאמר לעיל, ראוי לתת את הדעת לעובדה כי לא הוכח כי רווחי העסק פחתו בשל נכותה של התובעת, לא הומצאו שומות או מאזנים המצביעים על שינוי לרעה בהכנסות העסק, אלא להפך, עיון בדו"חות הרווח וההפסד לשנים (נספח ג לתצהיר התובעת) 2007-2012, מעלה כי הרווח הנקי של עסק המאפיה עלה עם השנים. כך בשנת 2007 הרווח הנקי היה 37,797 ש"ח לפני מס, בשנת 2008 עלה ועמד על שיעור של 38,204 ₪, בשנת 2009 ניכרת עליה נוספת לסך של 45,000 ₪, ובשנת 2010 הייתה עליה חדה בשיעור הרווח הנקי אשר עמד על 91,000 ₪.

23. גם עיון בתלושי השכר שצירפה התובעת בנוגע לעבודתה כשכירה בשטראוס (נספח ד לתצהירה, נספח לתחשיב הנזק) ובתלושי השכר שצורפו ע"י הנתבעות (מוצג 1) מראים כי שכרה לא נפגע כלל, אלא להפך מאז התאונה השביחה התובעת שכרה. כך למשל באוקטובר 2007 עמד שכרה על סך של 3,262 ₪ ואילו לאחר התאונה בחודש דצמבר 2010 7,579 ₪, במרץ 2012 עמד שכרה על 4,650 ₪, בחודש מאי 4,520 ₪. הדעת נותנת כי מגבלה פיזית בשיעור העולה על נכות הרפואית, תבוא לידי ביטוי בגריעה בשכר וברווחים. מכאן שהנתונים הנ"ל מטילים צל על טענתה של התובעת להגבלה תפקודית כה חמורה.

בהקשר זה טענה התובעת כי בפועל בשל מגבלתה התפקודית היא עובדת בשטראוס פחות שעות משנהגה לעבוד עובר לתאונה, אך מעסיקה מתחשב בה, לא גורע ממשכורתה אשר עולה בהתאם להסכמים קיבוציים, ומשלם לה כאילו עובדת משרה מלאה (פרוטוקול הדיון מיום 10.4.13 עמ' 6 ש' 2-5 עמ' 7 ש' 1-2). לזאת אציין כי אמנם בחלק מתלושי המשכורת (ראה למשל תלושי משכורת משנת 2012 נספח ג לתצהיר 7)מצויין סעיף של שעות השלמה אך אין בפני בית המשפט כל נתון לגבי מהות מושג זה. התובעת לא טרחה להעיד איש ממנהליה כדי לתמוך בטענותיה אלו בדבר העלאת משכורתה מתוך התחשבות מיוחדת, ולא נתנה שום הסבר לתמיהה מדוע לא טרחה להזמינם כעדי תביעה מטעמה.

כידוע:

"הימנעות מלהביא ראיה מצויה רלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה (ע"א 27/91 שמעון קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ מט (1) 450, 457 , ניתן 20/03/95) ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד (4) 595 14/11/90) וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239, 245 08/01/90).

24. נוסף על כך, התובעת אישרה מפורשות כי עובר לתאונה, בעלה ועובדת נוספת הם שהפעילו את העסק (פרוטוקול הדיון מיום 10/04/13 עמ' 8 ש' 32-33, עמ' 9 ש' 1-2). לאחר מכן בנה ז"ל הצטרף לעסק וניהל אותו הוא. התובעת בין כה וכה גם לשיטתה הייתה מגיעה למאפיה רק אחה"צ כאשר הדעת נותנת שמרבית העבודות הפיזיות נעשות בבוקר, נתון שאושר ע"י התובעת עצמה (פרוטוקול הדיון מיום 10/04/13 עמ' 8 ש' 30-31) ואף ע"י בעלה של התובעת אשר העיד כי "אנחנו לא עושים הרבה אחרי הצהרים..." (פרוטוקול הדיון מיום 10/04/13 עמ' 16 ש' 4). במצב זה בכל מקרה לא ברור עד כמה לפגיעתה של התובעת השלכה בפועל על העבודות הפיזיות המתנהלות בעסק.

25. לא זו אף זו, ניכר כי התובעת תחילה ניסתה להסתיר את העובדה כי בעסק עבדה עובדת קבועה נוספת גם עובר לתאונה, וזאת במטרה להעצים את נזקיה. כך בתצהירה (ס' 18) טענה כי עובר לתאונה בתקופות עמוסות נהגה להעסיק עובדת זמנית שהייתה מסייעת במטלות השונות. דא עקא בחקירה הנגדית התברר כי גם עובר לתאונה הועסקה עובדת בקביעות אשר ניהלה את העסק יחד עם בעלה של התובעת, וזאת מכיוון שבעלה נכה שנים רבות ואסור לו לעבוד (פרוטוקול הדיון מיום 10/04/13 עמ' 8 ש' 32-33, עמ' 9 ש' 1-2, 7). התובעת אף ציינה כי העובדת לאחר התאונה הגדילה משרתה מפעמיים בשבוע לעבודה יומיומית כולל יום שישי. אך טענה זו לא תאמה את דברי בעלה של התובעת, מהם עלה כי העובדת נהגה לעבוד עובר לתאונה חצי יום בלבד מדי יום (עמ' 15 ש' 20). עוד אציין כי אותה עובדת לא הובאה לעדות כדי לתמוך בטענת התובעת כי הגדילה משרתה של זו לאחר התאונה, ומבצעת כיום את רוב הפעולות אותן נהגה לבצע התובעת, ואף לא צורפו כל תלושי שכר המצביעים על שינוי היקף משרתה. כן היה מצופה כי תובא לעדות העובדת החדשה דינה אשר לטענת התובעת החלה לסייע בעסק לאחר התאונה.

26. לאור האמור לעיל, בנסיבות העניין, הגם שאני סבור כי לנכות הרפואית של התובעת השלכה תפקודית איני מוצא מקום לקבוע את שיעור נכותה התפקודית.

הפסד השתכרות לעבר:

27. מדובר בראש נזק מיוחד אותו על התובעת להוכיח. באשר לעבודתה כשכירה בשטראוס כמפורט לעיל לא מצאתי ירידה ברמת ההשתכרות של התובעת לאחר התאונה, ולא מצאתי קשר בין נכותה התפקודית לבין רמת השכר אותה השיגה. להיפך אין חולק על כך שלאחר תקופת ההיעדרות חזרה התובע לעבודה ומקבלת שכר עבור משרה מלאה ומשביחה שכרה ללא כל מגבלה.

גם לו הייתי נכון לקבל את טענתה כי עבדה לאחר התאונה פחות שעות בשל מוגבלותה, הרי ששטראוס שילמה לה לטענתה שכר מלא ללא קשר למספר השעות אותו עבדה מתוך התחשבות במצב. כך או כך לא הייתה גריעה בשכרה. עוד ראוי לציין כי הנכות הרפואית אשר ניתנה לתובעת הינה החל ממועד הניתוח בסוף שנת 2009 בלבד, כך שבכל מקרה בשנתיים הראשונות לא אמורה הייתה להיות פגיעה בשכרה.

28. זאת ועוד, אמנם לתובעת אושרה ע"י המומחה הרפואי תקופת אי כושר מלא של חודשיים, ולאחר הניתוח שלושה שבועות נוספים, אך עם זאת היא אישר כי קיבלה שכרה בתקופת אי הכושר על חשבון ימי המחלה (פרוטוקול הדיון מיום 10/04/13 עמ 7 ש' 20-21, ראה גם שאלון סעיף 25ה נ/1). התובעת לא הציגה אישור מחברת שטראוס לגבי מנגנון פדיון ימי מחלה, כך שלא הוכיח הפסד גם בתחום זה.

29. באשר לעבודתה כעצמאית במאפיה המשפחתית, כאמור, עיון בדו"חות הרווח וההפסד לשנים (נספח ג' לתצהיר התובעת) 2007-2012, מעלה כי הרווח הנקי של עסק המאפיה עלה עם השנים כמפורט לעיל, ובכל מקרה לא הוצגו כל שומות מס הכנסה של העסק לשנים 2008-2009 ולשנים 2011-2012.

עם זאת מצאתי כאמור לקבל את טענתה של התובעת כי מהשוואת דו"חות רווח והפסד בשנים שלאחר התאונה לשנים עובר לתאונה ניכר גידול בשיעור משמעותי ברכיב משכורות עובדים, שאינו תואם את העלייה ברווחים בהוצאות העסק. כך למשל בשנת 2007 הוצאות משכורת עמדו על 14,549 ₪, ואילו בשנת 2008 לאחר התאונה הרווח הנקי עלה בכאלף ₪ בלבד, אך הוצאות העסק ברכיב המשכורות עלו ל-45,000 ₪. בשנת 2009 עמדו הוצאות המשכורות על סך כ-47,000 ₪ למול גדילה של 8,000 ₪ בלבד ברווח הנקי מהשוואה ל-2007. מכאן שבהחלט יתכן שרווחיה היו עולים בשיעור רב יותר אלמלא התאונה.

30. דע עקא, יש להביא בחשבון כי נכותה של התובעת כאמור הינה החל מסוף שנת 2009 בלבד, ובמגבלה ובכאבים מהם סבלה התובעת בתקופה זו עובר לנכות הצמיתה אין כדי להסביר במלואו את השנוי הניכר בשיעור הוצאות המשכורות הנ"ל. בנוסף כאמור לא צורפו כל תלושי שכר של מי מהעובדים אשר מסייעים לתובעת בשל מוגבלותה, והיה אף מצופה כי העובדות, כולל אלו שהכנסתן איננה מדווחת, יגיעו לעדות ויתארו את עבודתן במאפיה.

31. נוכח הקשיים שפורטו לא ניתן לחשב את הפסדי השכר לעבר באופן מדוייק, ואין מנוס מהערכתם על דרך האומדן הגלובאלי. לאור זאת אני פוסק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך 20,000₪.

הפסד השתכרות לעתיד:

32. "פירוט הנזק של הפסד כושר השתכרות לעתיד מעמיד קשיים רבים בפני ביהמ"ש הנדרש לקובעו. המדובר בדרך כלל בהפסד אשר יש בו לקובעו למשך תקופה ארוכה בעתיד. לעיתים לתקופה של עשרות שנים. כאשר הנסתר רב על הנגלה. (ע"א 3049/93 גירגויסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 800- 801 (08/06/95).

33. קיימת אי קוהרנטיות בטענות שני הצדדים בנוגע לאופן שכל צד מבקש לקבוע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד.

34. התובעת טוענת כי יש לחשב את הפסדיה לעתיד על בסיס ממוצע החודשי של הפסדיה במאפיה לשנים 2008-2022 שהינו לשיטתה 2,663 ₪. בנוגע לעבודתה בשטראוס מפנה התובעת לפסיקה לפיה הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי שאינו אפסי כי פוטנציאל זה היה מתממש |(ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש פ"ד לו(1) 281 31/12/81). לטענתה סיכון הפיטורין מרחף מעל ראשה ככל עובד, ומחמת מומה תתקשה להשתלב מחדש בשוק העבודה. לפיכך היא עותרת לפצותה על בסיס נכות תפקודית בשיעור 15% ממשכורתה בשיעור 7,300 ₪.

35. מנגד טוענים הנתבעים כי התובעת חזרה לעבודתה הרגילה. התובעת מפנה לפסיקה, לפיה נכות רפואית בשיעור 5% ואפילו עד 10% בד"כ אינה משפיעה על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות. עם זאת לאור החשש כי בכל זאת תהא לנכותה של התובעת השלכה בעתיד על כושר השתכרותה הנתבעים מציעות הנתבעות פיצוי גלובלי בסך 20,000₪.

36. באשר לעבודתה כשכירה בשטראוס אין חולק על כך כי לאחר תקופת היעדרות חזרה התובעת לעבודה ולא נפגעה בשכרה עד היום. יחד עם זאת האמנתי לתובעת כי כיום היא מבצעת את עבודתה לאט יותר ונוטלת הפסקות תכופות, ולראיה גם המומחה הרפואי קבע כי התובעת תתקשה בכל עבודה שהיא הכרוכה בהפעלת האגודל, תוך אזכור ספציפי של קשיים בעבודותיה הנוכחיות. גם אם כיום אינה מפסידה משכרה, משהאמנתי לה כי מתקשה יותר, וקצב עבודתה איטי יותר, המשמעות היא שקיימת פגיעה מסויימת בכושר השתכרותה. גם אם כיום זוכה להתחשבות ממעבידיה, פגיעה זו תבוא לידי ביטוי כשתתור אחר עבודה, אם וכאשר תפוטר מעבודתה או שתעזוב אותה מכל סיבה שהיא מעבר לנושא הגיל והמצב במשק. יש לזכור כי עפ"י הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה. (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה פד"י מט (2) 257 23/11/94) .

זאת ועוד, חזרתה של הנפגעת למעגל העבודה לאחר הפגיעה אינו בהכרח מהווה סיבה לשלול ממנה את הפיצוי בשל הפסד כושר השתכרות, שכן גישה כזו אף תהייה תמריץ שלילי לנפגעים המבקשים לשוב לעבודה (ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית (2003)) (להלן: "קציר"), בעמ' 207).

37. באשר לעבודתה במאפיה אין חולק כי ניכרת עלייה בהוצאות המשכורות לעובדים כיום למול הוצאות המשכורות עובר לתאונה כמפורט לעיל מה, שמשליך על שיעור הרווח המקסימלי אליו יכולה הייתה להגיע אלמלא התאונה. מקובל עלי כי הפסדי ההשתכרות של התובעת כיום במאפיה מעידים גם על הפסדיה בעתיד.

עם זאת, כאמור לא צורפו תלושי שכר של מי מהעובדים, ולא הובאו לעדות עובדים אשר יעידו על עליה במשכורתם לאחר התאונה. מלבד זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה כי יתכן שלמצער חלק מהעלייה ברכיב ההוצאות למשכורות נובעת מגורמים אחרים, כגון מצבו הבריאותי של בעלה של התובעת אשר מתקשה אף הוא בעבודתו בשל נכות ובשל גורמים עסקיים נוספים אשר לא הובאו בפני ביהמ"ש (מה שגם בשנתיים הראשונות לא הייתה לה נכות).

לפיכך, עפ"י חישוב אקטוארי על בסיס 10% נכות מתקבל סכום 55,500 ₪. כאשר מחצית חישוב האקטוארי הינו סכום של 27,750. יחד עם זאת שקלול הנתונים הנ"ל מוביל למסקנה שיש לחשב את הפיצוי בנסיבות הקיימות על בסיס חישוב גלובאלי ולא אקטוארי. לאור זאת אני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסך כולל של 35,000₪.

38. אין גם ספק כי כתוצאה מהפסדי השכר שייגרמו לתובעת בעתיד, ייגרמו לה בעתיד גם הפסדים של זכויות סוציאליות בגין אותם כספים שהמעביד ימנע מלהפריש עבורה באופן תואם לירידה בכושר השתכרותה. סכום זה עומד על סך 5,500 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה:

39. לגבי העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.

וראה ע"א 525/74 אבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10/06/76 שם נקבע:

"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

40. התובעת טוענת כי נגרמו וייגרמו לה הוצאות כבדות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות, ומשככי כאבים אותם נוטלת על בסיס יומיומי, כאשר, לטענתה, משלמת דמי השתתפות עצמית בעלות חלק מהטיפולים והתרופות להם נזקקת. אי לכך היא עותרת לפצותה בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסכום כולל של 25,000 ₪.

41. לעומת זאת טוענות הנתבעות כי אין מקום לפצות את התובעת כלל בגין ראש נזק זה נוכח העובדה כי ההוצאות הרפואיות והנסיעות לטיפולים מכוסים באמצעות קופות החולים. עוד טוענות הנתבעות באשר להוצאות בעבר כי הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובעת לבדה בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירפה ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לה אין מקום לפצותה בסכום הנטען בסיכומיה.

42. במקרה דנן טענה התובעת כי לא שמרה את הקבלות בגין הטיפולים הרפואיים, ואין לה אלא להלין אלא על עצמה. לפחות אין לכך הסבר במהלך השנים מאז היא מיוצגת ע"י באי כוחה, שמן הסתם העמידוה על החשיבות שבשמירת האסמכתאות.

43. בנוסף, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים ע"פ סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.

התובעת נזקקה לבדיקות, מעקבים, טיפולים רפואיים ותרופות הניתנים לה באמצעות קופת החולים בה היא חברה. כן נזקקת לתרופות הכלולות בסל הבריאות, שמיום 01/01/10 מכוחו של חוק ההתייעלות הכלכלית, תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009- 2010 התשנ"ט 2009, לא נגבית השתתפות עצמית בעבורן, וניתן פטור אף מהוצאות הנסיעות לטיפולים רפואיים גם אם התאונה התרחשה עובר לתיקון. התובעת לא הוכיחה כי הטיפולים והתרופות להם נזקקה או תזדקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות, ובמצב בו לא שמרה את הקבלות בגין הטיפולים הרפואיים, אין לה להלין אלא על עצמה.

על כן אין מקום לפצותה מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 05/02/95).

וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30/04/97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)".

44. יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקקה התובעת סביר כי התובעת נשאה דמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, ומצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 2,500 ₪.

45. באשר לתקופת העתיד, סבורני כי כל הטיפולים הרפואיים והתרופות שתצרוך התובעת בגין התאונה מכוסים, כאמור, ע"י קופות החולים אליה היא שייכת מכוח התיקון לחוק ההסדרים 2009- 2010, כך גם הנסיעות לטיפולים, והתובעת לא תידרש להשתתפות עצמית בעלות הטיפולים והתרופות. בכל מקרה גם המומחה קבע כי ככל שתהא זקוקה לטיפולים בעתיד הללו ינתנו לה באמצעות קופת חולים.

עם זאת ורק מהספק שמא בכל זאת אולי יהיו לתובעת הוצאות הקשורות בתאונה שאינן מכוסות בסל הבריאות, מוכן אני לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי כלשהו לעתיד בסך 1500 ₪.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד:

46. התובעת מציינת בעדותה כי בסמוך לאחר התאונה ובסמוך לאחר הניתוח לא הייתה מסוגלת לשרת עצמה ונזקקה לעזרת בעלה בפעולות היומיום הבסיסיות, כגון רחצה ולבוש (פרוטוקול הדיון מיום 10/04/13 עמ' 13 ש' 21-22). היא מוסיפה כי עובר לתאונה ניהלה את משק הבית, ומעולם לא נעזרה בעזרה בשכר, אך לאחר התאונה ועד היום מתקשה לבצע את מטלות משק הבית השונות, ונזקקת לעזרה מוגברת הן בשכר ממקור חיצוני בסך 240 ש"ח לשבוע והן מבני משפחתה (ראה ס' 29 לתצהיר, פרוטוקול הדיון מיום 10/04/13 עמ' 13 ש' 16-17) דבריה נתמכו דבריה בעדות בעלה אשר העיד על הצורך המוגבר בעזרה בשכר (פרוטוקול הדיון מיום 10/04/13 עמ' 18 ש' 13-16, תצהיר ס' 12). אי לכך היא עותרת לפצותה בסך 3,000 ₪ לחודש למשך שלושת חודשי אי הכושר המלא, ובהמשך על בסיס שעת עזרה יומית בשיעור 40 ₪, סה"כ 1,200 ₪ לחודש, למשך 60 החודשים עד היום. באשר לעתיד עותרת לפצותה בסך של 1,200 ₪ לחודש עד תום תוחלת חייה.

47. לעומתה טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי בשים לב לנכותה המזערית של התובעת אין כל הצדקה לקבוע לה פיצוי בגין עזרה מוגברת מצד קרובים. הנתבעים מוסיפים כי התובעת לא השכילה לצרף ראיות לתמיכה בטענתה לגבי עזרת הזולת וההוצאות שהוציאה בגין העסקת עוזרת.

48. בכל הנוגע לעבר מהווה ראש נזק זה ראש נזק מיוחד המחייב ראיות מפורשות ומפורטות.

"הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ''אטדג'י תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29/10/90).

הלכה היא כי פיצויים בשל עזרה יפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני ביהמ"ש, וכאשר מדובר בפיצוי של עזרת הזולת פסק ביהמ"ש זה מכבר כי:

"מדובר בפיצוי בשל עזרת הזולת ועל כן ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העזרה. (ע"א 619/86 שחר זר מתכות בע"מ נ' שלום אטדגי תק-על 90(30) 551, 553 29/10/90).

49. ראשית אציין כי אכן לא הובאו ראיות כי אכן הועסקה עוזרת בשכר כטענת התובעת, כגון באמצעות הגעתה של העוזרת להעיד בביהמ"ש או הצגת תלושי שכר. עם זאת התובעת הסבירה כי הכנסתה של העוזרת אינה מדווחת מה שעשוי להסביר את הימנעותה מלהגיע לביהמ"ש (פרוטוקול הדיון מיום 10/04/13 עמ' 14 ש' 15-16).

50. בנוסף אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ובתקופה הסמוכה לניתוח, לאור חומרת הפגיעה, ובמיוחד בזמן בו ידה הייתה נתונה בגבס, נזקקה התובעת לסיוע מוגבר. גם בקביעת המומחה הרפואי כי לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% למשך כ- 3 חודשים במצטבר יש כדי להעיד כי התובעת נזקקה לעזרה מוגברת כלשהי.

51. זאת ועוד, מהערכה תפקודית שנערכה לתובעת בבית חולים תל השומר (ראה נספח ב לתצהיר התובעת) עולה במפורש כי "התובעת מתקשה בשימוש בימנואלי בתפקודים הכרוכים במאמץ ודיוק לאורך זמן, כמו תליית כביסה וניקיון הבית". גם המומחה הרפואי ציין כי התובעת מתקשה בכל עבודה המצריכה שימוש באגודל. אני נכון לקבל אם כן כי התובעת עד היום מתקשה בשל הנכות בידה בפעולות מסויימות, ונזקקת לעזרה מוגברת בביצוען.

עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19/11/97), הנזכר שם בעמ' 829. ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 04/08/05 , ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 08/12/05)

אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 10,000 ₪.

52. באשר לעתיד, אין ספק כי נכותה של התובעת משפיעה על תפקודה הפיזי, ואני סבור כי מוגבלותה כיום מעידה אף על מוגבלותה בעתיד. ברי כי לכאבים ולתחושות שחשה, תהיה השפעה על תפקודה והזדקקותה לעזרת צד ג'. נראה לי נכון לפצותו עבור עזרת צד ג' בעתיד בסכום גלובלי של 20,000₪.

כאב וסבל:

53. בהתאם לתקנה 2 (א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו ממוני) התשל"ו 1976, ובהתאם ל- 10% נכות רפואית ובגיל התובעת, ועל כך אין חולק, זכאית התובעת לפיצוי בסך 15,023 ₪.

סוף דבר:

54. אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את הסך של 109,523 ובמעוגל- 110,000 ₪.

55. הנתבעים יישאו בתשלום האגרה ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% + מע"מ.

56. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעות תקבל את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ט אייר תשע"ג, 29 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.