התובעת ילידת 6.11.88, נפגעה לטענתה ביום 25.4.07, בחוג ג'ודו בו השתתפה ואשר התקיים אצל הנתבע 1, מִנהל קהילתי פיליפ ליאון קריית היובל בירושלים. נתבע 1 פועל מכוח הנתבעת 3 - החברה למתנ"סים מרכזים קהילתיים בע"מ. הנתבעת 2 ביטחה את פעילות הנתבע 1.

התובעת 2 היא אם התובעת 1. אין מחלוקת שהתובעת סובלת מליקויי למידה ואפילפסיה, השלימה את לימודיה במסגרת חינוך מיוחד ולא נמצאה מתאימה לשירות צבאי.

הנתבעים מצדם שלחו הודעת צד ג', למדריך החוג בעת התאונה, הוא צד ג' (נטען כי דובר בקרטה ולא ג'ודו).

לפי הנטען, נחבלה התובעת 1 בברך שמאל במסגרת אותו חוג והיא טוענת כי על הנתבעים לפצות אותה על נזקה עקב כך (תובעת 1 תקרא להלן: "התובעת" ותובעת 2 תקרא להלן: "האם").

כפי שיפורט להלן, אף שבתחילה התמקדו טענות התובעות ברשלנות נטענת, זו ואחרת באשר לאופן הפעילות בחוג והעסקת צד ג', הרי שלעת הסיכומים חל שינוי בטענות והן התמקדו כעת בסוגיית העדר ביטוח תאונות אישיות. ביטוח אשר היה מקנה פיצוי, גם בהעדר רשלנות. נטען כי יש צורך לרכוש ביטוח שכזה - מכוח חוק הספורט, תשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק הספורט").

לחלופין נטען - כי מכל מקום, החלטה שלא לרכוש ביטוח שכזה, עולה, בנסיבות העניין, כדי רשלנות.

עוד הועלו טענות הנוגעות למגבלות השכליות והגופניות של התובעת ומחדלים נטענים עקב העדר הדרשות לאלה.

כפי שיפורט להלן - בסופו של יום לא מצאתי לקבל התביעה ואף שאכן נגרמה פגיעה לתובעת בחוג, איני סבורה שיש להטיל על מי מהנתבעים לפצות אותה בגין אותה פגיעה.

לא מצאתי שהייתה רשלנות במהלך החוג, אלא מדובר בפגיעה שנגרמה עקב בעיטה פשוטה ושגרתית. בעיטה אשר התובעת ידעה לבצע, כבר תקופה ארוכה עובר לפגיעה. עוד לא מצאתי שהייתה חובה לרכוש ביטוח תאונות אישיות (להבדיל מהביטוח שנרכש לנזקי צד ג'). באשר לטענות שהועלו והנוגעות למוגבלות התובעת ו/או אי יידוע הגורמים הרלוונטיים באותה מוגבלות - לא מצאתי שמתקיים קשר סיבתי בין אותם מחדלים נטענים ובין התוצאה שנגרמה.

תמצית הטענות בכתבי בית הדין;

1. בכתב התביעה נטען כי במועד האמור השתתפה התובעת בחוג ג'ודו, במהלכו בצעה תרגיל גופני מורכב - בעיטה צידית, הנעשית תוך כדי קפיצה וסיבוב הרגל. נטען כי עת ביצעה זאת - נחבלה בברכה השמאלית. במרפאת ט.ר.מ, היא אובחנה כסובלת מרגישות במדור לטרלי ועברה בדיקת מיפוי עצמות. ארתרוסקופיה הדגימה קרע של הרצועה הצולבת והתובעת נאלצה לעבור ניתוח לשחזור הרצועה, בבי"ח הדסה הר הצופים. נטען כי נתבע 1 התרשל הן ביחס לאופן העברת החוג (כגון התייחס אל התובעת כמתאמנת ג'ודו ותיקה ולא כתלמידת חוג ודרש תרגיל מסובך ומסוכן, העמיד לרשות התובעת מדריך לא מיומן, מזרנים לא מתאימים ועוד) והן - ביחס לרכישת ביטוחים מתאימים. נטען כי לפי הנוהג המקובל במתנ"סים, רוכשים ביטוח מלא, המאפשר פיצוי, בכל מקרה של פגיעה. נטען להפרת חובה חקוקה, עת לא בוצע ביטוח בהתאם להוראות חוק הספורט ולחלופין רשלנות, על בסיס זה. עוד נטען כי הוצג לתובעות מצג שלתלמידי החוג יש ביטוח מקיף לכיסוי נזקיהם, אחרת לא היו הורי התובעת רושמים אותה לאותו חוג. נטען כי ככל שזה לא קיים הרי שקמה עילה חוזית, ועילה של מצג שווא רשלני. לעניין נכות התובעת, צורפה חוות-דעתו של פרופ' פינסטרבוש, ור' להלן.
2. הנתבעות בהגנתן כפרו בסעיפי התביעה וטענו כי ככל שיש מקום להטיל אחריות על מאן-דהו, הרי שיש להטילה על מדריך החוג שהתרשל בכך שלא נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים; בכלל זה נטען כי הוא לא העניק הדרכה ופיקוח הולמים; לא הזהיר את המשתתפים מפני אפשרות פציעה; לא פעל באופן סביר למניעת הנזק; לא הקפיד על סדר ניהול תקין והולם של השיעור ולא הסביר לתלמידים כיצד עליהם להתנהג בשיעור, או לא אכף את הסבריו. הנתבעות שלחו כאמור הודעת צד ג' למדריך הנ"ל. הנתבעות כפרו בטענה שהיה עליהן לרכוש ביטוח מעבר לזה שנרכש.
3. צד ג' בהגנתו טען כי עבד אצל הנתבע 1 מאז שנת 1979 ועד לשנת 2009, לשביעות רצון נתבע 1. הדבר אף בא לביטוי במכתבי המלצה ושבח. הוכחשה הטענה לפיה התובעת נחבלה במהלך תרגיל גופני מורכב. הוסבר כי התובעת ביצעה בעיטה בסיסית באוויר, לאחריה חשה כאב בברכה. זאת, ללא שהייתה במגע עם אובייקט או יריב ומבלי שנפלה. צד ג' טען כי פעל כמדריך סביר ופיקח על תלמידיו במהלך הקרבות החופשיים. את נזק התובעת לא ניתן היה לצפות ולכן גם לא למנוע. נטען כי אם יש ליקוי בסוגיית הביטוח, הרי שמדובר במחדל של נתבע 1. נטען כי ביסוד משלוח ההודעה לצד ג'- עומדת העובדה שביום 26.8.10 הגיש זה, כנגד נתבעת 1, תביעה לביה"ד לעבודה באשר לפיצויי פיטורין, השלמת שכר, הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, אי תשלום ביטוח פנסיוני, הפרת הסכם לשנת 2010 ופיצויי פיטורין שלא בתום לב ובאפליה. צד ג' ביקש כי ההודעה שהוגשה נגדו תידחה על הסף. לאחר תגובת הצדדים הוחלט שלא לקבל את בקשת צד ג' (ר' החלטה מיום 16.3.11).

הנכות הרפואית:

1. מטעם התביעה הוגשה, חוות-דעתו של פרופ' א.פינסטרבוש, שבדק את התובעת ומצא כי הליכתה במישור תקינה וללא צליעה. התובעת מסוגלת לעמוד על קצות אצבעות ועל עקבים גם על כל רגל בנפרד, אך חשה לא בטוחה בעמידה על רגל שמאל. נמצא דלדול קל בשרירי ירך שמאל ומגבלת כיפוף בברך שמאל. בגין חוסר היציבות החלקית הוא הכיר בנכות של 10% לפי מחצית סעיף 48(2)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות").

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר מ.ליבני, שמצא כי טווח התנועה של הברך מלא, אין דלדול שרירים, הרצועות הקולטרליות והצולבות תקינות והמבחנים מגירה, לחמן והסטת הציר (PIVOT SHIFT) תקינים. התובעת יכולה לעמוד על כל רגל בנפרד. לאור ממצאיו סבר המומחה כי לתובעת לא נותרה כל נכות כתוצאה מהתאונה המתוארת.

הצדדים הסכימו להגיש תחשיבי נזק על בסיס 5% נכות, אך חרף ניסיון ביהמ"ש לא הסתייעה פשרה. בהמשך להחלטה מיום 15.3.13 ובהעדר הודעה אחרת לאחר אותה החלטה - עומדת הסכמה זו גם לעת ההכרעה.

תצהירי וראיות הצדדים:

1. שתי התובעות חתמו על תצהיר אחד, אשר נערך למעשה כתצהיר של התובעת ובסופו התווספה גם חתימת האם. התובעת הצהירה כי היא עובדת בגן ילדים ככוח עזר ועושה "כל מה שצריך" (ר' סעיף 2). לפני כן עבדה בכל מיני מקומות עבודה, כולל מסעדה-קפיטריה בבי"ח הדסה עין כרם, שם עבדה שנה. התובעת התנדבה לצה"ל לשנה ושמשה עובדת מטבח, יום בשבוע במחנה עופרים. מגיל שמונה סובלת התובעת מאפילפסיה וכן ממום מולד במוח וצניחה אחורנית של המוח בשישה מ"מ. התובעת מוכרת באגף נכות כללית של המל"ל כסובלת מ-100% נכות מגיל 18. מתוקף הגדרה זו היא זכאית ומקבלת גמלה חודשית של 2,400 ₪. עוד פרטה בתי הספר בהם למדה.

באשר לחוג ג'ודו בו השתתפה (ואשר הנתבעים טענו כי מדובר בחוג קראטה), הצהירה כי ביום 25.4.07 בין השעות 20:00-18:00 הייתה בחוג שהתקיים אצל הנתבע 1. בחוג היו יותר מעשרה תלמידים ובמועד הרלוונטי היא הייתה הבת היחידה. החוג התקיים בימי שני ורביעי והתובעת השתתפה בו במשך שלוש שנים. ביום הרלוונטי, הודיע המדריך - הוא צד ג', כי יתקיים מבחן. הקבוצה התחלקה לזוגות שהיו אמורים לנהל קרבות חופשיים, במהלכם יביאו לידי ביטוי את כל החומר שלמדו במהלך החוג. התובעת הצהירה כי המדריך אמר לה מפורשות שהוא לא יעזור לה שכן הוא סומך עליה שהיא יודעת וזוכרת הכול. התובעת החלה בקרב מול תלמיד בשם בן. עת ניסתה לקפוץ באוויר ולבצע בעיטה צידית - שמעה "קליק" ונפלה לרצפה. התובעת הצהירה אומנם כי באותו אימון לא נפרשו מזרנים, אך בהחלטה מיום 15.3.13 נקבע כי טענה זו מהווה שינוי חזית, ר' שם. לטענתה, המדריך התקשר להוריה שיבואו מהר, אך לא הוזמן אמבולנס למקום. התובעת הצהירה כי לו היו ניתנות לה הוראות ברורות ופרטניות יותר, ניתן היה להימנע מהפגיעה. עוד הצהירה כי מעולם לא התבקשה להציג אישור רפואי ולא נבדקו כושרה או מצבה הרפואי, עובר להשתתפותה בחוג. עוד אמרה: "לא הציעו לנו ביטוח במסגרת כלשהי בחוג" (ר' סעיף 10 לתצהיר). בשים לב לטענה שהיה מדובר בכלל בחוג קראטה, היא הוסיפה שהופתעה לשמוע מבאת-כוחה כי אבי דוכן, צד ג', כלל לא היה מאמן ג'ודו. ניתנה קבלה של חוג ג'ודו וגם המשתתפים ידעו שזהו החוג. התובעת נדרשה עוד לפגיעתה, לנזקים שנלוו לכך, לרבות העזרה לה נדרשה.

1. הנתבעים מצדם הגישו תצהיר של מיכאל בן אבי, וכן מוצגים שונים.

מיכאל בן אבי - שמש במועדים הרלוונטיים כמנכ"ל המנהל הקהילתי "פיליפ ליאון" בירושלים. המתנ"ס כפוף לחברה למתנ"סים בע"מ ועוסק במתן שירותים לקהילה, לרבות חוגים בתחום התרבות, החינוך והספורט. המתנ"ס פועל בתוך מבנה עירוני, מכוח חוזה עם העירייה משנת 2002. החוגים במתנ"ס מועברים באמצעות מדריכים מקצועיים, מוסמכים, בעלי תעודות רשמיות.

בשנת 1991 נערך חוזה בין המתנ"ס לבין צד ג' למתן שירות קבלני. הנ"ל היה אמור להעביר את חוג הקראטה במתנ"ס. בהתאם לסעיף 12 בחוזה, לא הוגדר צד ג' כעובד של המתנ"ס אלא כקבלן עצמאי ושכרו שולם באמצעות חשבוניות. בהתאם לנהלים, הציג צד ג', תעודות הסמכה ואישורים לפיהם הוא מוסמך, מקצועי, מנוסה ומוכשר ללמד את החוג האמור. במסגרת החוזה, גם התחייב להיות אחראי לנזק שייגרם במסגרת החוג ולשפות את המתנ"ס. עוד התחייב - לבטח את פעילותו במסגרת החוג. סעיף 3 לחוזה הגדיר את תקופת החוזה למשך 12 חודשים, אך הייתה כוונה שזה יהיה רב-שנתי. כך למשל, סעיף 8 קבע כי החוג יפעל מיום 1.9.91 ועד ליום 31.8.92, בכל שנה. עם סיום החוזה לא נערך חוזה חדש ובכל זאת המשיך הנ"ל לקיים את החוג. צד ג' היה הגורם המקצועי היחיד בחוג ובאחריותו היה להתאים את התרגילים לחניכים, לעשות שימוש בציוד עזר ולהעביר הנחיות בטיחות מתאימות. המתנ"ס העמיד לרשותו את כל אמצעי הבטיחות הנדרשים והיה קשוב לכל בקשה שלו בתחום הבטיחות. על המתנ"ס לא הייתה חובה לדרוש מההורים אישורים רפואיים של ילדיהם והתאמת הילד לחוג הייתה חובה של ההורים בלבד.

בנוגע למקרה הנדון, הצהיר כי מדובר בחוג קראטה (ולא ג'ודו) ובתרגיל אותו ביצעה התובעת כדבר שבשגרה וכ-60 פעמים עד לתאונה הנדונה. מאחר והנפילה ארעה במסגרת תרגיל מקצועי בחוג, ומאחר והמתנ"ס לא היה מוסמך להתערב בפן המקצועי של החוג (לשם כך שכר שירותיו של מדריך מקצועי) - הרי שלא הייתה למתנ"ס יכולת למנוע את הנפילה. המתנ"ס לא ביטח את המדריך, בהיותו קבלן עצמאי וגם לא התחייב בפניו לבטח אותו. עריכת הביטוח ע"י הקבלן, הייתה נתונה לשיקול דעתו.

תיק המוצגים שצורף כולל תיק נכות כללית של התובעת (סומן א'), חוזה למתן שירות קבלני (סומן ב'), דוגמת חשבונית (סומן ג'), חוות דעת רפואית של ד"ר ליבני (סומן ד'), תעודות המדריך (סומן ה'), שאלון ותצהיר תשובות לשאלון (סומן ו').

1. צד ג', אבי דוכן, הגיש תצהירו, בו חזר על טענות הגנתו ופרט בהרחבה את הכשרתו המקיפה בתחום הרלוונטי (ר' סעיפים 4-2 לתצהירו. בכלל זה גם הסמכה ממכון וינגייט, הדרכה בפועל בקרב מגע בצבא והדרכת קראטה באוניברסיטה העברית). החל משנת 1979, בהיותו סטודנט, החל לעבוד במתנ"ס. לטענתו, על מנת לשלול ממנו זכויותיו, החתימו אותו מנהלי המתנ"ס על חוזה התקשרות, בו הוגדר כ"קבלן", אך בפועל היה עובד של המתנ"ס. עובד הכפוף להוראות מנהל המתנ"ס ומנהל תחום הספורט בו. הוא השתלב כעובד המתנ"ס במשך 30 שנה, השתתף בישיבות צוות, היה כפוף ללוח החופשות של הנתבע 1 ולעלויות החוג, כפי שנקבעו על ידי נתבע זה. נתבע 1 הוא שפרסם את החוג והוא שקנה את הציוד. ההרשמה והביטוח נעשו לאורך שנים, באמצעות הנתבע 1 ומר דוכן היה כפוף למרות מנהלי המתנ"ס ופעל לפי הנחיותיהם בכל דבר ועניין, כגון ביטולי אימונים או מעבר לפעילות בחדרים אחרים, כשהנתבע 1 היה זקוק לאולם לצרכיו. בשנת 1999 (כנראה עסקינן בטעות סופר והכוונה לשנת 2009 – תוספת שלי ע.ז.), פוטר מר דוכן, לטענתו, בשל הפלייה. האולם הועבר בשעות הפעילות של חוג הקראטה לטובת חוג כדורסל, בהדרכת בנו של יו"ר הנהלת המתנ"ס. בעניין זה הוגשה תביעה והצדדים התפשרו. הסכם הפשרה צורף לתצהיר.

צד ג' הטעים כי במהלך האימונים - הקפיד שמשטח האולם, העשוי PVC, יהיה נקי ממכשולים ותמיד הנחה את התלמידים לגבי בטיחות. ניתנה הנחייה בתחילת כל שיעור ולפני ביצוע קרב חופשי, כולל באימון הנדון. הקרבות החופשיים נוהלו כמתחייב בחוג קראטה, על משטח ה-PVC ולא על מזרונים, שעלולים לסכן את התלמידים (שכן בתנועה חדה, יכולה רגלו של המתאמן להילכד בין שני מזרונים ולגרום לנפילתו). מכל מקום, במהלך הקרבות, אין מגע עם היריב ויש סימונים של התקפה בטווחי ביטחון של כ-30 ס"מ מגוף היריב. התובעת עברה פציעת ספורט, בתחילתו של קרב אימון שגרתי בחוג ולא במהלך מבחן, כפי שטענה בתצהירה. בעניין זה אף נטען לשינוי חזית. צד ג' הכחיש כי אמר לתובעת שהוא לא עוזר לה, כי הוא סומך עליה והצהיר כי מעולם לא אמר אמירה כזו למי מתלמידיו, גם המנוסים ביותר. הוכחשה אף הטענה כי מדובר בחוג ג'ודו ונטען כי ההבדל בין התחומים מהותי וכי יש מדריך אחר המלמד ג'ודו. בג'ודו אין בעיטות ולכן ברי כי התובעת נפגעה במהלך פעילות קראטה. הקרב החופשי במהלכו נפגעה התובעת, נוהל מול זיו ארז ולא מול בן, כטענת התובעת.

1. צד ג' הכחיש כי התקשר להורי התובעת לדווח על נפילתה, זאת משום שהיא לא נפלה. לדבריו, לאחר שביצעה את הבעיטה הקדמית הבסיסית באוויר ברגל ימין, היא נחתה על שתי הרגליים והתלוננה על כאב בברך שמאל. הנ"ל תמך בתובעת והושיב אותה על ערימת מזרונים שהיו צמודים לאורך הקיר (מזרונים השייכים למדריך הג'ודו). בבדיקת הברך, לא ראה סימנים של נפיחות או אדמומיות שיכולים להעיד על מתיחה בברך, כתוצאה מהבעיטה הפשוטה שביצעה. לאור האמור, לא יכול היה לצפות שנגרם נזק כלשהו וגם ידע שאב התובעת צפוי להגיע תוך כמה דקות ולאסוף אותה, כרגיל. לדבריו, במשך כל שנות פעילותו, לא ארעה כל תאונה של תלמיד במסגרת האימונים והתחרויות, או הבחינות שהתקיימו. האחריות לאיסוף אישורים רפואיים מוטלת על המתנ"ס, שאחראי גם לעריכת הביטוח.

הוא הצהיר כי רק עם תחשיב הנתבעים ראה לראשונה את החוזה שצורף ומדובר בחוזה מפוברק, שהוא מעולם לא ראה אותו או חתם עליו. המתנ"ס הוא שהיה אחראי במשך כל השנים גם על סוגיית הביטוח וגם על גביית התשלומים. בנוהלי ההרשמה של הנתבע 1, לא צוין כי אין ביטוח על פגעי גוף. נאמר כי הנתבע 1 לא יהיה אחראי לנזקי רכוש ומכלל לאו זה הסיק, וכך גם התלמידים - למיטב הבנתו, כי הנתבע 1 מבטח מפני נזקי גוף. נאמר כי לו ידע שהתלמידים לא מבוטחים, היה מבקש לגבות סכום נוסף עבור ביטוח והדבר היה מהווה תנאי יסודי לאפשרות עבודתו במתנ"ס. לטעמו אין לו אחריות לפציעת ספורט זו, הואיל ולא התרשל. מדובר באימון שגרתי ובתרגיל שגרתי, אותו ביצעה התובעת כ-60 פעם בכל אימון, פעמיים בשבוע במשך שלוש שנים, היינו כ-14,000 בעיטות. לבסוף נטען לתרומת רשלנות או להסתכנות מרצון והמנתקות קשר סיבתי, אם בכלל קיים.

לתצהיר צורפו מוצגים ובכלל זה גם - הסכם הפשרה בינו לבין הנתבע 1 בהליך שהתקיים בביה"ד האזורי לעבודה ת"א. חוזה למתן שירות קבלני עליו הוא חתום. חוזה נוסף, אותו הכתיר בכתב יד "חוזה מפוברק", שאינו חתום. פניות המתנ"ס אל התלמידים בדבר שינוי מיקום החוג. שינויים בסדרי החדרים במתנ"ס. פניית הורים אל הנהלת המתנ"ס שלא לבטל אימונים בשל הצורך באולם. טופס הרשמה ונהלי הרשמה בשנים שונות. תעודות הכשרה וכן מכתבי הוקרה שנשלחו אליו ע"י הורים מהחוג ותצהיר תשובות לשאלון.

1. בהמשך הגיש צד ג' את תצהירו של זיו ארז. הנ"ל הצהיר כי למד קראטה במתנ"ס, אצל צד ג', משנת 1998 ועד לסוף שנת 2007. ביום התאונה חולקה הקבוצה לזוגות. העד שובץ כבן הזוג של התובעת לקרב חופשי, בסוף אימון רגיל. העד הצהיר כי המאמן לא אמר לתובעת כטענתה: "לך מור אני לא עוזר, אני יודע שאת זוכרת הכול ואני סומך עלייך מהצד בלי להגיד כלום". אמירה כזו לא נשמעה גם כלפי אף מתאמן אחר. העד הצהיר כי לפני כל עבודה בזוגות, השמיע המאמן, הוראות בטיחות מחמירות - בדבר שמירת טווחי ביטחון, בין סוף תנועת ההתקפה לבין גופו של היריב, שמירה על שליטה בתנועות התקפה ידיים ורגליים, אזהרה שלא לפגוע ביריב גם אם לא הצליח להתחמק ולהתגונן, אזהרה לא לתפוס את היריב ולערער את שיווי משקלו במהלך הקרב ושמירה על טווחי ביטחון בין הזוגות השונים. עם מתן ההוראה להתחיל בקרב, התובעת קפצה ובעטה קדימה באוויר עם רגל ימין לכיוון העד. כשנחתה על רגליה ובעוד היא עדיין עומדת, התלוננה על כאב בברך שמאל. המאמן, שהיה בסמוך, תמך בתובעת, הושיבה על ערימת מזרונים שהיו באולם ובדק את הברך. האימון האמור - היה אימון רגיל ולא בחינה. המאמן מעולם לא ביצע בחינת פתע למתאמנים, אלא תמיד התריע כחודש מראש. בחודש שלפני בחינה, התאמנו חברי הקבוצה על התרגילים באופן חוזר ונשנה. לבסוף נאמר בתצהיר כי מעולם לא בוצע קרב חופשי על גבי מזרונים.

הכרעה:

1. כל העדים נחקרו ביום 23.12.13; לחקירת התובעת - ר' עמ' 9-2, לחקירת האם - ר' עמ' 12-9, לחקירת מר בן ארי, עד הנתבעת 1 - ר' עמ' 17-12, לחקירת צד ג' - ר' עמ' 24 -18 ולחקירת מר זיו - ר' עמ' 24- 26. לאחר שמיעת עדויות אלה - אני סבורה כי לא יכולה להיות מחלוקת שלא הוכחה רשלנות באשר לדרך בה נוהל החוג ו/או באשר לתרגיל אשר התובעת התבקשה לבצע.

נראה כי מטעם זה, בסופו של יום, אכן לא נדרשו סיכומי התובעות לרשלנות ממין זה.

למען הזהירות בלבד, אוסיף כמה מילים באשר לרשלנות המקורית שיוחסה לנתבעים (ואשר כאמור לא הייתה עליה חזרה בסיכומים).

טענת הרשלנות המקורית;

1. עלה כי לא ניתן לסמוך על עדות התובעת. כך זו טענה נחרצות כי דובר בחוג ג'ודו, בעוד הסתבר כי דובר בחוג קראטה. עלה כי למעשה התובעת אף אינה יודעת את ההבדל בין השניים (ר' עמ' 3 ש' 13- 14). עלה כי לא דובר בתלמידה חדשה, אלא בתלמידה וותיקה, אשר השתתפה באותו חוג כבר שלוש שנים עובר לתאונה ובתדירות של פעמיים בשבוע (ר' עמ' 3 ש' 19-16). זאת, בעקבות אחיה שנרשם אליו בעבר. התובעת הייתה בחוג של מתקדמים והיא לא חלקה על כך שידעה כי במסגרת החוג יש בעיטות ומכות. לדבריה, לא חששה מכך (ר' בעמ' 4-3). אף שהתובעת טענה שבן זוגה לתרגיל היה אדם בשם בן, אותו בן לא הובא לעדות. מנגד העיד כאמור זיו ארז - אשר אישר שהוא מכיר את התובעת והתאמן אתה, יותר משנה. הוא לא זכר משתתף נוסף בשם בן. אכן לא היה מענה לתובעת כיצד היא טוענת שאין היא מכירה את אותו זיו ארז, על אף שהוצג דו"ח נוכחות של חברי החוג ובו הופיעו התובעת וזיו ארז, אך לא הופיע כל אדם בשם בן (ר' נספח 13, לתצהיר צד ג'). לנוכח הטעות באשר למהות החוג והטענה כאילו התובעת אינה מכירה את זיו ארז, אשר השתתף אתה באותו חוג - לא נראה כי ניתן לסמוך על עדותה, גם באשר לטענות אחרות.
2. מכל מקום, גם ללא קשר לליקויים בעדות התובעת - נשמעו מנגד עדות צד ג' ועדות זיו ארז. עדויות, אשר בכל הנוגע לאופן בו ארעה התאונה, היו בעיניי אמינות ותואמות. שני העדים עמדו נחרצות על כך שלא דובר בפעילות חריגה ו/או במבחן, אלא בבעיטה שגרתית - אותה ביצעה התובעת בעבר פעמים רבות. הבעיטה הייתה בתחילת קרב חופשי, המבוצע לקראת סוף החוג. שני העדים גם הדגימו את אותה בעיטה בהתאמה. אכן, ההתרשמות הייתה כי לא מדובר בפעולה חריגה או מסוכנת (באשר לאופן בו ארעה התאונה והעובדה שהתובעת ביצעה בעבר אותה בעיטה פעמים רבות, ר' לדוגמא בעמ' 20 ש' 10-20. ר' גם עמ' 25 ש' 31). עלה כי מדובר בבעיטה שאותה יודעים לבצע כבר לאחר חודש (שם, ש' 20) וקל וחומר עת מדובר בתלמידה ותיקה, המשתתפת בחוג כבר שלוש שנים. עלה מעדות צד ג' כי במועד התאונה הייתה לתובעת כבר חגורה אדומה, כאשר מדובר בחגורה הניתנת בשלב מתקדם של לימודי הקראטה (ר' בראש עמ' 21). שני העדים חלקו על הטענה שנאמר לתובעת על ידי צד ג' שהוא סומך עליה ושניהם גם טענו כי לאחר הבעיטה, נחתה התובעת על הרגליים ורק לאחר מכן, חשה כאב בברך שמאל. שתי העדויות היו לטעמי משכנעות בסוגיות אלה ולאחריהן - אין מקום לטענות המקוריות שהועלו בכתב התביעה. טענות באשר לרשלנות זו או אחרת ביחס לתרגיל שניתן, להוראות שקדמו לאותו תרגיל, לתנאים הפיזיים בהם בוצע התרגיל וכיוצ"ב (בקשר לאמור ר' גם המפורט בסעיפים 125-80 לסיכומי הנתבעים).
3. ואכן ראוי להפנות לכך שבסופו של יום, גם התובעת בחקירתה, הסכימה כי לא היה דבר חריג במועד התאונה. כך בעמ' 5 ש' 29-20 נרשמו הדברים הבאים:

"ש. התרגיל שעשית זו בעיטה?

ת. כן.

ש. זו בעיטה שכבר עשית בעבר כבר הרבה פעמים?

ת. כן.

ש.ת. אני יודעת איך עושים את הבעיטה הזאת.

ש. אז מה היה שונה הפעם?

ת. אני זוכרת שעשיתי את הבעיטה.

ש. היה משהו שונה?

ת. לא שזכור לי.

ש. ואז נפלת לרצפה?

ת. כן".

בעמ' 8 החל מש' 27 - הסכימה כי היה מדובר בבעיטה פשוטה אשר אותה גם הכירה קודם.

1. עולה אפוא כי דובר בפעולה שגרתית המוכרת לתובעת. מדובר בתאונה מצערת אשר עשויה להתרחש בפעילות קראטה שגרתית ממין זה. הפסיקה קבעה כי עת מדובר בפעילות ספורטיבית אשר הפגיעה שנגרמה במסגרתה, אינה חורגת מהסיכונים הצפויים בפעילות שכזו ולא הוכחה רשלנות מיוחדת - הרי שאין מקום להטלת אחריות וחובת פיצוי. כך בדומה, בת"א (שלום -חי') 14772/06 מרעאנה נ. מועצה מקומית פרדיס (ניתן ביום 8.3.10) - נדחתה תביעה של מתאמן בחוג קראטה אשר במהלך ביצוע תרגיל נפגע בידיו. באותו מקרה, נאמרו הדברים הבאים היפים בהתאמה לענייננו:

"בהתחשב בכך שהתרגיל שבוצע היה בסיסי ופשוט (בעיטה וחסימה נגדית), תרגיל אותו ביצע התובע אלפי פעמים במהלך כל השנים, ברור שהיה עליו לדעת כיצד לבצעו והעובדה שבמקרה הנדון ארעה תאונה בה נפגע אינה מלמדת על קיומה של רשלנות מצד הנתבעת.

...

מעבר לכל האמור לעיל אין להתעלם מהעובדה כי חוג קראטה שונה מחוג "מקרמה". מדובר בחוג שמעצם מהותו וטיבו מתרחשת בו פעילות הכרוכה בהפעלת כוח פיזי והיא בעלת סיכון לפגיעה. ילדים המגיעים לחוג זה מגיעים אליו בידיעה כי החוג מאפשר להם עימות גופני הכולל מעצם טיבו שימוש בבעיטות ומכות העלולים לגרום לפגיעה במתאמן. במקרה הנדון התממש סיכון הקיים בפעילות מסוג זה, ברם אין בכך כדי להטיל חבות על הנתבעת משלא הוכח כי הופרה חובת זהירות קונקרטית. עניין לנו בתאונה מצערת שעשויה להתרחש אגב ותוך כדי פעילות ספורטיבית, ברם אין היא ברת פיצוי. ראה במקרים אחרים תביעות שנדחו על ידי בתי המשפט (בהתרחשות תאונות שאירעו במהלך חוגי קראטה וג'ודו: ת.א. 1942/05 שפונט עוזי נ' אריה חברה לביטוח ניתן ביום 18/6/06, ובת.א. 5433/02 נזרוב נ' מתנ"ס אור עקיבא ניתן ביום 20/10/03, ת.א. 1607/01 כהן נאור נ' קובי מאיר ניתן ביום 26/7/09)."

(ההדגשה שלי - ע.ז.) ר' גם ת.א. (שלום נת') 3168/09 רבקה בן עוזיה נ. הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ (ניתן ביום 6.5.13).

1. אכן, התובעת בעדותה הסכימה כי הייתה מודעת לסיכונים שבחוג ולא חששה מכך. וכך נרשמו הדברים בשולי עמ' 3 ובראש עמ' 4:

"ש. השתתפת בחוג במשך שלוש שנים, פעמיים בשבוע?

ת. כן.

ש. בקבוצת מתקדמים.

ת. כן.

ש. למה ביקשת להירשם לחוג הזה?

ת. אחי היה פעם בחוג הזה, אצל אותו מאמן, לפני הרבה שנים, זה משך אותי לזה.

ש. יצא לך לראות לפני זה אימונים של ג'ודו, קראטה?

ת. הייתי רואה בטלוויזיה הרבה. הלכתי גם לשיעור ניסיון ואז ביקשתי מההורים לרשום אותי.

ש. ידעת מה עושים בחוג הזה לפני שנרשת?

ת. אין לי כ"כ תשובה לזה.

ש. ידעת שזה חוג שעושים בו קרבות, בעיטות, מכות.

ת. בעיקרון כן.

ש. לא פחדת להירשם לחוג שאת יכולה להיפגע בו?

ת. לא.

ש. לא העדפת משהו יותר רגוע, פיסול, ציור?

ת. זה לא אני.

ש. את צריכה משהו אנרגטי?

ת. כן.

ש. אמרת שראית בטלוויזיה דברים דומים, בטח ראית שם שיש בעיטות, מכות, מישהו יכול להיפגע.

ת. יכול להיות.

ש. אבל לא חששת.

ת. לא."

1. נראה כי מאחר והיה מדובר בפגיעה מחמת בעיטה פשוטה, שגרתית, שלא אגב מבחן ואשר אותה הכירה התובעת היטב - מיקד ב"כ התובעות את הטענות שבסיכומיו, בסוגיות אחרות ושונות. זאת, על אף שבכתב התביעה ובתחשיב הנזק, אותן סוגיות אחרות - נזכרו רק במשפט אחד או שניים.
2. עוד טרם אדרש לאותן סוגיות נוספות, אני מוצאת להוסיף כי במהלך חקירת התובעת הייתה ניכרת המוגבלות ממנה היא סובלת ואשר בגינה הוכרה במוסד לביטוח לאומי - כזכאית לקצבת נכות כללית. בחלקים מסוימים של החקירה ביקשה התובעת להפסיק, אך אביה שעמד בצמידות אליה, אילץ אותה להמשיך במתן העדות (ר' לדוגמא עמ' 8 ש' 15). היה ניכר חוסר הביטחון של התובעת ומעדות אמה עלה כי היא סובלת לא רק מאפילפסיה, אלא גם מליקויים נוספים. ליקויים בעטיים למדה בחינוך המיוחד. בכלל אלו - לקויות למידה, ביטחון עצמי ירוד ומחסור בקשרים חברתיים. באשר לשאלה האם אותם ליקויים היו ידועים לנתבעת 1 או לצד ג', טענה אם התובעת כי סיפרה רק לצד ג' שבתה סובלת מאפילפסיה (ר' עמ' 10 ש' 28-25). צד ג' מצדו - טען שלא עדכנו אותו בבעיות הרפואיות של התובעת (ר' החל מעמ' 21 ש' 24), אם כי הוא מצדו הבחין בדברים מסוימים, במהלך האימון (בהקשר זה טען, בין השאר, כי התובעת עשתה פיפי במרכז האולם, יותר מפעם אחת, אך טענה זו לא אושרה על ידי זיו ארז. גם תגובת התובעת והוריה באולם, מותירה סימן שאלה האם אכן דבר זה אירע). צד ג' טען שלא ידע שהתובעת סובלת מפיגור קל ולא ידע על בעיית האפילפסיה. באשר לכשירותה בחוג טען שהייתה: "מתאמנת מצוינת" (ר' עמ' 22 ש' 10). בהתאם לדבריו, התובעת השיגה את הקבוצה בריצה, הייתה חזקה והוא אף התגאה ביכולות המקצועיות שלה. בתום שמיעת העדויות עלה כאמור שהפגיעה הייתה פגיעת ספורט מקרית ולא עלה כל קשר בין המגבלות השכליות או הגופניות של התובעת - לבין התאונה שאירעה.
3. בנסיבות האמורות - אני סבורה שאין מקום לחלק גדול מהטענות שהועלו בסיכומים מטעם התביעה; מקום בו אין קשר בין הפגיעה ובין המוגבלות של התובעת, ממילא לא מתקיים קשר סיבתי. לפיכך אין מקום לטענות כי היה צריך לשים אותה בקבוצה אחרת, או להתאים את התרגיל הנטען למוגבלות וכיוצ"ב טענות, שהועלו בסיכומי התביעה. האמור יפה - אף מבלי שאדרש לכך שנראה כי היה מצופה מההורים לבקש לשים אותה בקבוצה אחרת, אם חשבו שיש צורך בכך. האמור יפה גם במיוחד כאשר התובעת הייתה בחוג כבר שלוש שנים, ללא שההורים העלו טענה או דבר קושי.

ככל שהדבר נדרש - לא הוכח גם כל ליקוי - בין בהכשרה של צד ג' לשמש כמאמן, בין במשטח בו בוצע התרגיל ובין בכל דבר הכרוך בהוראות שניתנו לביצועו.

ומכאן אפנה לסוגיית הביטוח;

1. הטענה הראשונה - שהועלתה הייתה כי על המקרה חל חוק הספורט וכי הופרו הוראות סעיפים 5 ו- 7 לאותו חוק.

באשר לסעיף 5 - עסקינן בחובה לעריכת בדיקות רפואיות עובר לתחרויות ספורט מאורגנות. מאחר וכאמור לעיל עלה כי אין כל קשר בין המצב הרפואי הקודם של התובעת, לבן התאונה שנגרמה, ממילא סוגיה זו אינה רלוונטית. ברי שגם אם היו מבוצעות בדיקות (אף מבלי להידרש לשאלה אם יש חובה לערוך אותן, במקרה דנן), הייתה התאונה מתרחשת כפי שאירעה. מעבר לדרוש וכפי שיובהר להלן, לא נראה כי קיימת גם חובה מכוח החוק, לבצע בדיקות רפואיות, בנסיבות דומות.

באשר לסעיף הנוסף, סעיף 7 - זה קובע כי: "אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות בידם או מטעמם...". נטען מטעם התביעה כי נתבע 1 ונתבעת 3, באים בגדר הגופים הנ"ל וכי בנסיבות העניין, על בסיס הוראת אותו סעיף, חלה עליהם חובה לרכוש ביטוח תאונות אישיות. טענה זו נתמכה גם בהפניה למסמכים שונים אשר לא הוגשו כראיות (כגון דו"ח ביקורת של עיריית בת ים, על פעילות אגף תרבות נוער וספורט באותה עירייה, פוליסת תאונות אישיות שהנפיקה החברה למשק וכלכלה של מרכז השלטון המקומי ועוד).

1. באת כוח הנתבעים ביקשה בפתח סיכומיה לפסול את אותם מסמכים שצורפו לסיכומים שלא כדין ואכן יש ממש בבקשתה. אומנם בעידן האינטרנט, חומר רב הוא נגיש, אך עדיין יש לפעול בהתאם לכללי הראיות. עת שמבוקש להסתמך על חומר זה או אחר, יש להציגו בדרך המקובלת, בשלב החקירות. אין מקום להגיש לראשונה, במסגרת הסיכומים, מסמכים ממין זה, כאשר לא ניתנת אפשרות לחקור את עורכיהם ולבחון את ההקשר והנסיבות בהן נערכו. בהמשך לאמור - התעלמתי אכן מאותם מסמכים וכן מטענות שהועלו על בסיס אותם מסמכים. למען הזהירות אוסיף כי מכל מקום, מצאתי גם ממש בהתייחסות שהוסיפה באת כוח הנתבעים לאותם מסמכים וזאת מחמת הזהירות בלבד (בעניין זה - ר' טענותיה בסעיפים 51-43).
2. איני מוצאת לקבל את הטענה כי במקרה דנן הייתה חובה מכוח סעיף 7 לחוק הספורט לרכוש ביטוח תאונות אישיות ואסביר;

"מטרתו הברורה של חוק הספורט הינה להסדיר את הפעילות המאורגנת, מה שמכונה כבר כיום ללא כחל וסרק: "הספורט המקצועי", או לפחות הספורט כעיסוק מרכזי". ר' הספורט בראי המשפט, ד"ר פלפל, הוצאת פרלשטיין- גינוסר, 1994 בעמ' 272. החוק לא נועד אפוא לחול על ספורטאי חובב, אלא על מי שהספורט מהווה חלק מעיסוקו המקצועי ("נבחרות הישג" - כפי שכינו זאת התובעות בסיכומיהן). זאת ועוד, בעוד חלק מהוראות החוק מתייחסות לפעילויות ספורט בהקשרים רחבים (פעילות ספורט - במכון ספורט או במועדון ספורט וכן בתחרויות ספורט) - קיימות הוראות אחרות שהן מצמצמות יותר. עסקינן בהוראות, שאינן מפנות להגדרה הרחבה של פעילות ספורט, אלא עוסקות רק במקרה בו מתקיימת תחרות ספורט. החובה לביצוע בדיקות רפואיות ו/או חובת ביטוח, יוחדו בחוק דווקא לתחרויות ספורט (ר' לשון סעיפים 5 ו- 7). גם אם אתעלם מהשאלה שאינה פשוטה, האם יש מקום לקבוע שנתבע 1 או נתבעת 3, הם בגדר אגודת ספורט או ארגון ספורט, מכל מקום - לטעמי לא הייתה חובת ביטוח. אין חובת ביטוח - כאשר מדובר במתעמלת בחוג במתנ"ס, להבדיל ממי שעיסוקו ומקצועו בספורט וכאשר הפגיעה הייתה במסגרת פעילות של חוג שגרתי ולא במסגרת תחרות ספורט. אומנם עלה מהעדויות כי לעיתים חברי החוג נטלו גם חלק בתחרויות (בעניין זה ר' הדברים שפורטו בעמ' 3 לסיכומי התביעה), אך ב"כ התובעות מטעמיו לא חקר על נושא זה לעומק. ההתרשמות שנותרה הייתה כי מדובר בתחרויות ידידותיות, במסגרת החוג ולא תחרויות מקצועיות, אשר בסופן תגמול כספי, כפי שמקבל ספורטאי מקצועי. לא למקרה שכזה נועדה החובה שנקבעה בסעיף 7 לחוק הספורט לרכוש ביטוח. ביטוח אשר אינו תלוי בהוכחת רשלנות, או עילה נזיקית אחרת (אעיר כי צודקים הנתבעים בטענה שבסיכומיהם כי בתצהיר התובעת עצמה, אין ולו מילה אחת על השתתפותה באליפויות ו/או תחרויות). אפילו אניח כי הייתה השתתפות לעיתים בתחרויות, ברי כי אלו לא היו מטרת החוג ומרכזו. כמו כן - התאונה דנן, לא ארעה במהלך תחרות שכזו.

1. בעניין זה ראה ת"א (שלום- פ"ת) 1449/00 בועז סנדלר נ' עיריית פתח תקווה, שם קבע כב' השופט שנלר כי יש צורך שידובר בפעילות תחרותית מאורגנת, אשר אליה נוגעים תקנונים, שיפוט, קיום כרטיס שחקן ורישום כחבר באגודה הרלוונטית. מסקנתו באותו מקרה הייתה: "שרק פעילות ספורט תחרותית מאורגנת, הממלאת אחר הסממנים המפורטים לעיל, תחייב עריכת ביטוח ובדיקות רפואיות מתאימות". עוד אמר: "הרובד השני, עניינו פעילות ספורט תחרותית. כפי שצוין לעיל, הן ביחס לחובת ביטוח והן ביחס לנושא הבדיקות הרפואיות, מצוין מפורשות כי לא מדובר בפעילות ספורט מאורגנת אלא בתחרות ספורט מאורגנת" (ההדגשה שלי - ע.ז.). דברים אלה מקובלים עליי. נראה כי עת מדובר במי שעיסוקו המקצועי בספורט, רצה המחוקק להחמיר באופן שעת ייפגע פגיעת ספורט, על אף שמדובר בפגיעה שלעיתים אינה כרוכה ברשלנות (אלא היא אינהרנטית לפעילות שבוצעה) - עדיין יובטח כיסוי ביטוחי מסוים לנפגע. כיסוי תחום ומוגבל וזאת בהתאם לתעריפים שנקבעו בתקנון הספורט (ביטוח) התשנ"ה - 1994. לא זה הדין, עת מדובר בהשתתפות בשעות הפנאי בחוג, שהוא בגדר תחביב, לא בגדר עיסוק מקצועי וכאשר הפגיעה גם אינה נגרמת בעת תחרות ספורט - אלא בעת תרגול שגרתי.
2. הטענה השנייה - הייתה כי הימנעות מרכישת פוליסת ביטוח אישית, בנסיבות אלה, עת מדובר במתנ"ס סביר, עולה כדי רשלנות. גם טענה זו לא אוכל לקבל. אכן ב"כ התובעות הפנה לע"א 4493/05 איל ירושלמי נ' פולריס ייבוא כלים בע"מ (ניתן ביום 7.3.2007), שם נבחנה האפשרות לקבוע רשלנות, עת לא נערכה פוליסת ביטוח אישית שכזו, ברם המסקנה שם הייתה כי הטלת חובה ממין זה - היא בעייתית ביותר. אף שכב' השופטת חיות התייחסה בהרחבה ליתרון שיהא, עת תוטל חובת ביטוח, במקרים של ספורט אתגרי (כפי שהיה באותו מקרה), בו עשוי להיגרם נזק רב למרות העדר רשלנות של מאן דהו - עמדתה הייתה כי מוטב שחובת הביטוח תקבע בחוק. באשר לאפשרות לקבוע בנסיבות מסוימות, רשלנות, מחמת העדר ביטוח (גם מקום בו אין חובה בחוק לעורכו), אמרה:

"גישה זו מעוררת קשיים ואין לקבלה. כפי שכבר צוין, מבחינה נורמטיבית יש משום אי-סבירות בכך שמיזם שעניינו השתתפות במרוץ אופנועים יוצא לדרך ללא ביטוח תאונות אישיות. יחד עם זאת, הבחירה במשטר הרשלנות כאמצעי ליצירת חובת ביטוח, מאתגרת את גבולותיה של העוולה ומעוררת חשש מפני "זליגה" של הרשלנות אל עבר האחריות החמורה או המוחלטת. זאת, נוכח הקירבה שבין הטלת חובה לערוך ביטוח ובין הטלת אחריות מוחלטת עליה עמד פרופ' י' אנגלרד באומרו "אחריות מוחלטת היא במהותה ביטוי לרעיון של ביטוח" (ראו יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 6 (מהדורה שלישית, תשס"ה)). אכן, קביעת חובה לבטח כנורמה המוגנת במסגרת עוולת הרשלנות עלולה לטשטש את הקו המפריד בין משטר של אחריות מוחלטת לבין משטר של אחריות המבוססת על עקרונות של אשם".

1. אומנם באותו מקרה הייתה מסקנתה כי ייתכנו מקרים בהם תוטל אחריות, על בסיס טענה שבנסיבות המקרה הספציפי, הימנעות מרכישת ביטוח עולה כדי רשלנות. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי כדי להטיל את אותה חובה - יש צורך שיתקיימו נסיבות מיוחדות, כגון הסתמכות על דברים שנאמרו, יחסי קרבה מיוחדים וכיוצ"ב. וכך נאמר שם בהמשך הדברים:

"...עם זאת ועל אף הקשיים הכרוכים בגישה לפיה אי-עריכת ביטוח מהווה התנהגות רשלנית המקימה חבות על פי דיני הנזיקין, אין בעיניי מקום לשלול אפשרות זו מניה וביה ויש לבחון כל מקרה לגופו ולפי נסיבותיו. ... כמו כן, בנסיבות שבהן מתקיימים בין המזיק לניזוק יחסי קירבה והסתמכות, עשויה לקום חובת זהירות מצד המזיק כלפי הניזוק לשמור על טובתו הכלכלית. יתכן שבנסיבות כאלה ניתן יהיה לראות באי ביטוחו של הניזוק על ידי המזיק מחדל רשלני. יחסי קירבה והסתמכות כאמור עשויים להתקיים, בין היתר, מקום שבו צד אחד הבטיח מפורשות לאחר לערוך עבורו ביטוח או מקום בו מתחייב הדבר מנוהג בין הצדדים. לעומת זאת, מקום שבו בחר הניזוק להיות מעורב בפעילות מסוכנת בשל טובות ההנאה שהיא מצמיחה לו יתקשה לטעון, בהיעדר סיכום מפורש, כי הסתמך על אחר לעניין ביטוחו".

1. איני סבורה שאותם מקרים חריגים, עליהם דיבר בהמ"ש באותו מקרה, מתקיימים במקרה דנן; קביעה שקיימת רשלנות, בכל מקרה בו לא רכש מתנ"ס, למשתתף בחוג בין כתליו, ביטוח תאונות אישיות - תוליד תוצאה בה יאלצו חוגים רבים לרכוש את אותו ביטוח וזאת חרף העלות הנוספת הכרוכה בכך. מטבע הדברים - עלות זו, תגולגל ולבסוף תגולם בעלות החוג עצמו. העלות הנוספת - עשויה לגרום לכך שאנשים שאחרת היו יכולים מבחינה כלכלית ליהנות מהחוג, יאלצו לוותר על השתתפות בו. נראה כי עת מדובר בפעילות קראטה במתנ"ס, ממין זו שהייתה במקרה דנן, ניתן אכן להסתפק ברכישת ביטוח חבות צד ג' - כפי שהיה במקרה זה. אין מקום להרחיק לכת ולהטיל חובת פיצוי על הנתבעים, על בסיס טענה שהתרשלו כאשר לא רכשו גם ביטוח נוסף. ראוי להדגיש כי במקרה נשוא פרשת פורליס דלעיל, דובר במי שנפצע במרוץ אופנועים, אשר הסיכון האינהרנטי הטמון בו, עולה עשרת מונים על זה שטמון בחוג קראטה. אם בנסיבות אותו מקרה, לא התקבלה הטענה - נראה כי מקל וחומר שאין לקבלה בענייננו.

באותו מקרה - נאמר, בין השאר, כי התובע השתתף בעבר במרוצי אופנועים ולכן יכול היה להעריך בעצמו הסיכון הכרוך בכך. דברים אלה יפים גם ביחס לתובעת, אשר אין מחלוקת שהשתתפה בחוג שלוש שנים, עובר לתאונה.

1. ראוי להדגיש עוד כי למעט משפט סתמי בתצהיר התביעה כי לא הוצע ביטוח, אין שם כל טענה באשר להתחייבות לערוך ביטוח מסוים ו/או מצג הנוגע לכך. כן לא הועלתה טענה לקרבה מיוחדת המצדיקה מסקנה שונה ולא הוכח נוהג, אשר בעטיו, קמה ציפייה לרכישת אותו ביטוח. כפי שציינתי לעיל - מסקנתי היא כי אין קשר בין המגבלות של התובעת ובין התאונה שארעה, אך מכל מקום, אם לדידם של הוריה, היה מקום לנהוג אחרת בהתחשב במצבה – אזי היה מצופה כי הם אלה שיפנו, יבררו האפשרויות הקיימות, ידרשו פתרון זה או אחר - או ירכשו ביטוח שכזה בעצמם.
2. ב"כ התובעות הפנה עוד לפסק דינו של כב' הנשיא ו. זיילר ז"ל בת"א (מחוזי י-ם) 514/88, דוד מויאל נ' אגודת הספורט בית"ר ירושלים (ניתן ביום 29.1.91, פסק הדין צורף לסיכומים). נטען בסיכומים כי בפסק דין זה, נקבע שקיימת רשלנות, בעצם העובדה שמאפשרים לקטינים לשחק במשחק אגרסיבי, אשר בו סכנה לפגיעת גוף, מבלי לדאוג שיהיה כיסוי ביטוחי אשר יבטיח פיצוי, על כל נזק שעשוי להיגרם באותה פעילות. עיון באותו פסק דין מלמד כי ב"כ התובעות לא דייק בדבריו; באותו מקרה שנדון שם, הייתה טענה כי כאשר הצטרף התובע שם, לקבוצת בית"ר, נאמר מפורשות לאביו כי קיים ביטוח המכסה כל פגיעה אפשרית. לאחר שבית המשפט קבע כממצא עובדתי, שאכן נאמרו אותם דברים, נקבע שהיה מצג שווא רשלני. על בסיס מצג זה, התקבלה התביעה שם. הדברים שאמר כב' הנשיא זיילר כי לדידו גם ללא אותה הבטחה, קיימת רשלנות, כאשר מאפשרים לקטינים להשתתף במשחק אגרסיבי ללא כיסוי ביטוחי, נאמרו באוביטר בלבד. כב' הנשיא זיילר אף הוסיף כי מכיוון שהגיע למסקנה שהייתה שם הבטחה, ממילא: "אין לי צורך לפתח את ענף הרשלנות של העדר ביטוח".
3. איני מוצאת אפוא שקיימת רשלנות מעצם העובדה שלא נרכש ביטוח תאונות אישיות וכאמור לעיל לא הוכחה רשלנות אחרת, אשר לאורה יש להטיל חבות על הנתבעים.

כפי שנאמר לעיל - לא עלה גם קשר בין המצב הבריאותי ו/או הנכות המקורית של התובעת לבין התאונה. בנסיבות אלה, אני נמנעת מלהידרש לטענות נוספות ורבות שהועלו בסיכומי התביעה, בהקשר זה. כך לדוגמא טענה כי היה צורך לשלב את התובעת בחוג אחר (יוזכר כי התובעת הייתה באותה קבוצה כבר שלוש שנים ואין טענה שהוריה ביקשו לפעול אחרת), כך לדוגמא טענות כי היה צורך בבירור יזום מטעם הנתבעים באשר למגבלותיה (טענה אשר על פני הדברים ייתכן שיש בה ממש, אך אין היא מקיימת קשר סיבתי לתוצאה. אין טענה שהיה התקף אפילפסיה עת נפגעה) וטענות נוספות.

1. התובעת עסקה בפעילות ספורט וידועה הפסיקה הענפה הקובעת כי כאשר מדובר בפעילויות מסוג זה, הרי שהמשתתף בפעילות נוטל על עצמו סיכון טבעי ואינהרנטי לפגיעות שעשויות לנבוע ממנה. נראה כי מקרה זה אינו יוצא מגדר האמור. בהמשך לדברים אלה לטעמי אין מקום לקבל את התביעה.

למען הזהירות אתייחס בקצרה גם לטענות שהועלו באשר לסוגית הנזק.

1. מאחר ולטעמי לא חלה על המקרה הוראת סעיף 7 לחוק הספורט, ממילא לא חלות גם תקנות הספורט (ביטוח) התשנ"ה - 1994, הקובעות את התעריפים של הכיסוי הביטוחי, במקרה של פוליסת תאונות אישיות. ככל שייקבע אחרת, ממילא מוגבל הפיצוי על בסיס זה, לתעריפים שנקבעו שם. (התקנות קובעות כי בגין נכות של 100% מדובר בפיצוי בסך 150,000 ₪ וממילא בגין 5% עסקינן בפיצוי בסך 7,500 ₪ ובאשר לאשפוז, פיצוי בסך 5,000 ₪).
2. באשר לנזק על בסיס אחר; לו הייתי מוצאת לקבל התביעה, אזי בהתאמה לראשי הנזק שנטענו החל מעמוד 25 לסיכומי התובעות, הייתי פוסקת כדלקמן:
3. בגין כאב וסבל - על בסיס 5% עליהם הוסכם - 30,000 ₪.
4. בגין החזר הוצאות טיפולים, נסיעות והוצאות נלוות נוספות - בשים לב לקבלות שהוצגו, הנחה שלא צפויות הוצאות נוספות והנחה שלא נשמרו כל הקבלות, הייתי מוצאת לפסוק פיצוי מעוגל בסך 10,000 ₪.
5. בגין הפסדי שכר לאם ו/או עזרת אחרים לעבר ולעתיד - הייתי מוצאת לפסוק על דרך האומדן פיצוי בסך 10,000 ₪. יוער כי יש ממש בטענת באת כוח הנתבעים כי היה על התובעות להציג ראיות ממשיות יותר (כגון תלושי שכר של האם עובר לתאונה וכן אישור כי נאלצה להפסיק את העבודה, מחמת הטיפול בבת). עם זאת, הייתה אמינה עליי עדות האם אשר אמרה כי בעת התאונה עבדה בצהרונים ולנוכח התאונה, הפסיקה את אותה עבודה, החל מהמועד בו הייתה התובעת בבית חולים במשך שלושה ימים. עלה כי רק כעשרה ימים לאחר מכן, יכלה התובעת לזוז קצת עם קביים והיה נדרש לה עוד סיעוד משמעותי. בנסיבות אלה - הנחתי היא כי היה פרק זמן אשר אכן היה מוצדק הפסד שכר של האם. אף אם לא הובאו ראיות באשר להפסד בפועל, ניתן לפצות - על בסיס שומת עזרת צד ג' הראויה בנסיבות העניין. לנוכח הנכות הרפואית הנמוכה עליה הסכימו הצדדים, הנחתי היא כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' בעתיד.
6. באשר לטענה לפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד - יש לתת את הדעת לעובדה שבהתאם לקביעות שניתנו במל"ל, התובעת היא מחוסרת כושר השתכרות. בעניין זה ר' המפורט בסעיפים 169-167 לסיכומי הנתבעות. על אף אותן קביעות, בפועל עובדת היום התובעת, ככוח עזר בגן ילדים ומשתכרת למרב 2,000 ₪ לחודש. בשים לב לכך שמדובר בנכות רפואית נמוכה מאוד (כאשר ספק אם לזו יש משמעות תפקודית), הייתי מוצאת על בסיס שכר זה, נגזרת של חצי מתחשיב אקטוארי ובתוספת הפסדי זכויות סוציאליות נלוות - לפסוק לה פיצוי בסך מעוגל של 16,000 ₪.
7. נטען גם כי יש מקום לפיצוי בגין ניידות. לנוכח גובה הנכות והעדר קבלות להוצאות משמעותיות ברכיב זה עד כה, לא הייתי מוצאת לפסוק פיצוי בראש זה.
8. לא הייתי מוצאת מקום לפסוק פיצוי גם בגין פגיעה באוטונומיה (ר' הטעמים לטענות בראש זה, בעמ' 28 לסיכומי התביעה). בעניין זה אני מקבלת את טענת הנתבעות כי ניתן להסתפק בכך שמדובר בטענה שלא נכללה בכתב התביעה והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. מעבר לדרוש, אציין, כפי שכבר צוין לעיל, כי לא מצאתי קשר בין המגבלות המקוריות של התובעת לבין התאונה שאירעה. גם מטעם זה - אין לקבל את הטענות שהועלו בהקשר זה בסיכומי התובעות.
9. טרם חיתום אני מוצאת להוסיף עוד מספר הערות -
10. אני מוצאת שסיכומי התובעות לא דייקו בפסיקה אליה הפנו, באופן אשר היה עלול אף לגרום להטעיית בית משפט; כך לדוגמא לא היה מקום להפנות לת.א. 51/93 (מחוזי - חי') פטרוציו רדו נ. בית"ר נהריה (ניתן ביום 9.3.98), מבלי שצוין כי פסק הדין שם, בוטל בבית המשפט העליון, במסגרת ע"א 2695/98. עוד היה מצופה כי יצוין שאותו פסק דין ניתן עוד עובר להתקנת תקנות הספורט (ביטוח) דלעיל. כך גם לא היה מקום להפנות להלכת פולריס דלעיל, מבלי לצטט גם את הקביעות שאינן נוחות לתובעות ומבלי לציין שבסופו של יום, לא התקבלה שם טענה לרשלנות, עקב עצם אי רכישת הביטוח. הוא הדין באשר להפניה לדברי כב' הנשיא ו. זיילר דלעיל, ללא שמצוין כי אותם דברים נאמרו באוביטר בלבד. זאת ועוד - בעת הפניה לדברי כב' השופט דרורי בעמ"י 32208-02-13 פלוני נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 5.3.13) - ראוי היה להפנות לכך שעניינה של ההכרעה שם, הייתה בהוראות חוק שונה. חוק איסור אלימות בספורט, התשס"ח - 2008, אשר מטבע הדברים מטרתו שונה. כן היה מקום לציין בפסקי דין שהובאו (ר' לדוגמא ת"א 4893/00 בעמ' 20 לסיכומיהן), כי חרף הציטוט שהובא באותו מקום, לא נקבעה לבסוף רשלנות. כך גם היה ראוי להדגיש בכל מקרה, האם דובר שם בקבוצות ספורט מקצועיות המשתתפות בתחרויות ליגה, או להבדיל חוג ספורט, הדומה לענייננו.
11. מאחר ולא מצאתי שיש מקום להטיל חבות על מי מהנתבעים, לא ראיתי צורך להידרש לטענות שהועלו באשר לחזית שבין הנתבעים ובין צד ג'. בכלל זה השאלה האם האחרון היה קבלן או עובד ואיזה ביטוחים היה על הנ"ל לרכוש על בסיס המסגרת החוזית שבינו לבין נתבעת 1. אני מוצאת רק להעיר כי לא די באמירה בחוזה עם האחרון כי עליו לעשות את כל הביטוחים לכיסוי אחריותו, כדי להוליד מסקנה שהיה עליו לרכוש גם פוליסת ביטוח תאונות אישיות (טענה שהעלו התובעות, בעוד לא נטענה על ידי הנתבעים).
12. טענת התובעת כי צד ג' אמר לה שהוא סומך עליה ולכן לא יעזור לה, לא שכנעה אותי. אני מעדיפה בעניין זה את עדות צד ג' ועדות זיו ארז, אשר כפרו בכך. מכל מקום, אפילו הייתי מקבלת הטענה, אין בכך כדי להטיל חבות, מקום בו עלה כי בסופו של יום, צד ג' ראה את הבעיטה ואין כל קשר בין התאונה שנגרמה ובין השגחה או העדר השגחה מצדו.
13. מחלק מסוים של עדות צד ג' היה עשוי לעלות הרושם כאילו המתנ"ס רכש ביטוח המעניק פיצוי בכל מקרה של פגיעה גופנית, גם ללא שמוכחת רשלנות (ר' עמ' 24 לפרוטוקול והציטוט שהובא בעמ' 9 לסיכומי התובעות). התרשמותי הייתה כי צד ג' מעולם לא עסק בביטוחים ואין הוא מעורה באבחנות בין הסוגים השונים. אמירתו הסתמית כי כל מי שנפצע פוצה מטעם נתבעת 1 וכי הוא סבור שהיה על המתנ"ס לשלם בדומה, גם במקרה של התובעת - נגעה לניסיונו להוכיח שלא היה עליו לרכוש ביטוח כלשהו, אלא על נתבעת 1. אין להסיק מדברים אלה מסקנות אחרות.
14. מאחר ולא קיבלתי הטענה בדבר חובה לרכוש ביטוח שונה, ממילא גם איני נדרשת לטענה כי יש צורך לבדוק לגבי כל מתעמל מצבו המדויק והתאמת ביטוח ייחודי הדרוש לו.
15. באשר לדברי מר בן אבי כי אין הוא חולק על חשיבות ביטוח (ר' בעמ' 21 לסיכומי התביעה); על אף שהבהיר כי לטעמו יש חשיבות בביטוח (עת מדובר בגוף שעוסק בהרבה תחומים ואף יש הרבה פציעות מתלוות), היה ברי בו זמנית כי דבריו נוגעים לביטוח צד ג', שכן הוא הטעים ברורות כי חוק הספורט אינו חל על כל מתעמל.
16. כאמור איני רואה צורך להידרש לטענות הנוגעות למוגבלות של התובעת, עת עלה כי אין קשר בינן ובין התאונה. עם זאת, אני מוצאת להעיר כי קיים טעם לפגם בחלק מהטענות שהועלו. קשה לקבל הטלת דופי באחר, שלא טרח לברר אותן מגבלות, כאשר הצפייה היא כי התובעת ו/או הוריה, יטרחו לעדכן בעצמם וביוזמתם באותו מצב, ככל שלטעמם יש לכך חשיבות.
17. משלא נמצא מקום לקבל התביעה, לא נדרשתי לחזית שבין הנתבעים וצד ג' ומהות האופן בו הועסק האחרון. לטעמי ההודעה לא הייתה נדרשת וגרמה רק לסרבול מיותר.
18. בהמשך לכל האמור לעיל, אני מוצאת שדין התביעה להידחות;

- כפי שהובהר הטענות המקוריות שהועלו באשר לרשלנות זו או אחרת - ביחס לחוג והפעילות במסגרתו, לא הוכחו. ביחס למרביתן היה למעשה וויתור על הטענות, עת לא הועלו שוב בסיכומים.

- עוד לא מצאתי לקבל את הטענה שהייתה חובה לרכוש ביטוח תאונות אישיות מכוח החוק. לא סברתי כי החובה חלה, עת מדובר בפעילות שאינה של קבוצת ספורט מקצועית ("נבחרת הישג") ועת שלא מדובר בתחרות ספורט, אלא בפעילות ספורט.

- כן לא מצאתי שיש מקום לקבוע כי בנסיבות של חוג שכונתי, ממין זה שבו השתתפה התובעת, יש רשלנות בעצם ההימנעות מלרכוש ביטוח תאונות אישיות.

- מאחר ולנוכח הראיות שנשמעו, אין קשר בין המוגבלות/נכות מקורית של התובעת ובין התאונה שנגרמה - ממילא אין מקום גם לטענות נוספות שהועלו. טענות אשר אינן מקיימות קשר סיבתי מתחייב.

משנדחית התביעה תחזרנה התובעות לנתבעים עלות חוות דעת המומחה מטעמם כנגד קבלה ובתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום. כן תשלמנה בגין שכ"ט ב"כ הנתבעים סך של 10,000 ₪.

הנתבעים מצידם יחזירו לצד ג' את שכ"ט העד שזימן צד זה וכן סך של 2,500 ₪ בגין הוצאות צד ג' - שייצג עצמו. בכל אגרה נוספת, הכרוכה בהודעה לצד ג', ישאו הנתבעים.

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ד, 08 מאי 2014, בהעדר הצדדים.