1. התובעת הגישה תביעה זו בסדר דין מהיר לפיצוי כספי בסך 32,114 ₪. הראיות נשנמעו ביום 1.11.12 והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
2. כפי שנקבע בתקנה 214טז' לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984, יהיה פסק הדין קצר ותמציתי.
3. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת הנפיקה עבור התובעת כרטיס אשראי לתשלום עבור דלק מסוג סולר עבור משאית שמספרה 10-074-13.
   אין מחלוקת כי במהלך החודשים אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר 2009 נעשה בכרטיס האשראי שימוש לרע, בכך שנרכש באמצעותו גם בנזין שאיננו מיועד למשאית.
   אין מחלוקת כי רק ביום 12.10.09 או בסמוך לפני כן, הודיע מנהל התובעת לנתבעת כי הכרטיס נגנב ונעשה בו שימוש לרע והכרטיס בוטל.
4. המחלוקת בין הצדדים הינה עובדתית ומשפטית: עובדתית - אם הכרטיס נגנב או שעובד של התובעת עשה בו שימוש פסול. משפטית - מהן ההשלכות המשפטיות של ההכרעה העובדתית הנ"ל.
5. מנהל התובעת דוד קוסקס העיד בתצהירו, שרק באוקטובר 2009 הוא גילה במפתיע רכישות חריגות בכרטיס האשראי של אחת המשאיות, בו נעשה שימוש לרע ע"י רכישת דלק אוקטן 95' בסך של כ- 22,000 ₪ בשלושת החודשים הללו.
   בחקירתו בבית המשפט מציין קוסקס, כי הוא מניח שהכרטיס נגנב ביולי.
   
   לדבריו, נהג המשאית פיטר לא הודיע לו שהכרטיס נגנב והוא חשב ששכח אותו בבית. כאשר הטיח ב"כ הנתבעת בעד קוסקס כי באותה תקופה נרכש גם סולר כדין עבור המשאית, השיב העד כי באותה תקופה הוא תדלק את המשאית בכרטיסים אחרים. יודגש כבר כאן כי טענה זו איננה מופיעה בתצהירו של העד, היא טענה כבושה שערכה מועט, ונראה כי באה בעת הדיון רק כדי להתחמק ממתן תשובה.
   גם העובדה שהתובעת לא תבעה במסגרת תביעה זו את תשלומי הסולר מאותה תקופה אלא רק את תשלומי הבנזין, מקשה על קבלת גרסה עובדתית זו של קוסקס, שהרי אם באמת היה נגנב הכרטיס והיה נעשה בו שימוש שלא לרכבי התובעת גם בסולר וגם בבנזין, לא היתה התובעת מהססת לתבוע גם את תשלום הסולר שנעשה בכרטיס הגנוב לכאורה.
   עוד עומת העד קוסקס עם מכתב שצורף כנספח 3 לתצהיר הנתבעת עליו הוא חתום. במכתב זה מציין מנהל התובעת כי עיין בצילומים של תחנת הדלק, והאדם שנראה בתמונות דומה ב – 95% לעובד שעבד אצלו. העד קוסקס ניסה להתנער ממסמך זה, בטענה שהכריחו אותו לזהות את העובד שלו, אולם על פניו נראה שאין לקבל הסברים מתחמקים אלה.
   קוסקס הוסיף וציין עוד כי פיטר, הנהג הקבוע של המשאית, עדיין עובד אצלו. קשה להבין איפוא מדוע לא הובא עד חשוב זה לעדות ע"י התובעת. כידוע, אי הבאת עד רלוונטי ע"י צד, מחזקת את ההנחה כי עדותו של העד היתה מסייעת לצד שכנגד. אותו עובד, פיטר, הוא עד חשוב לעין שיעור מהתחקירניות של הנתבעת, שב"כ התובע טוען שהיה על הנתבעת לזמנן לעדות, ובכל זאת התובעת לא הביאה אותו למסור עדות על "גניבת" הכרטיס, וד"ל.
6. מטעם הנתבעת העיד משה אליהו. לפי עדותו של אליהו ניתן לעשות שימוש בכרטיס לכל רכב ובכל סוג דלק. אליהו לא ידע להסביר כיצד טענה זו עומדת מול ההסכם בו נרשם לגבי כל כרטיס מספר הרכב וסוג הדלק.
   העד אליהו לא ערך בעצמו את התחקורים ולכן איננו יכול להעיד לגביהם. בית המשפט יתעלם איפוא מהתחקירים, לאחר שעורכי התחקירים לא הובאו למתן עדות, למעט אותו מסמך עליו חתום העד קוסקס.
   העד אליהו הסביר, כי על פי סעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב תשמ"ו – 1986, מרגע הדיווח על גניבת כרטיס אשראי, חברת האשראי איננה מחייבת כלל את הלקוח.
   
   אם הדיווח נעשה באיחור, ניתן לחייב את הלקוח רק לפי סכום חד פעמי וסכום לכל יום איחור.
   בענייננו, כיוון שחברת האשראי השתכנעה כי אין מדובר בגניבה, לא הסכימה להשבת הסכומים בהם נעשה שימוש לא ראוי כמתואר לעיל.
   אליהו הופנה לסעיף 4ג' להסכם, לפיו ניתן להגיש השגות לגבי החשבון בתוך 90 יום והסביר כי אין הסעיף נוגע לדיווח על גניבה או אובדן, אשר יש לבצע מיידית בהתאם לסעיף 11א' להסכם.
   העד אליהו נשאל רבות לגבי כמות התדלוקים של בנזין אוקטן 95', שאיננה סבירה ואינה הגיונית. הוא שב וציין כי אין זה מתפקידה של חברת האשראי לבדוק את טיב השימוש בכרטיס, כל עוד אין מדובר בגניבה או אובדן, אלא בשימוש ע"י הלקוח או מי מטעמו.
7. סיכומו של דבר, במחלוקת העובדתית שבין הצדדים אין ביכולתי לקבל את טענת התובעת, לפיה הכרטיס אבד או נגנב.
   התובעת עצמה תבעה רק בגין תשלומי הבנזין ולא עבור תשלומי הסולר.
   אין זה סביר כי משאית שאיננה מושבתת, וחייבים לתדלק אותה תדירות, לא תתדלק באמצעות הכרטיס הקבוע תקופה כה ממושכת של קרוב לשלושה חודשים, מבלי שאיש יידע על כך.
   בנוסף לכך, מנהל התובעת עצמו חתם על מסמך כי לפיו ב – 95% מדובר בעובד שלו.
   טענותיו של העד קוסקס בדבר הגניבה, נראות כבושות וקלושות.
   השילוב של עובדות אלו, מטה את הכף לכיוון של דחיית טענת התובעת כי הכרטיס נגנב, והעדפת טענתה של הנתבעת, כי נעשה שימוש לרע בכרטיס, בכך שאחד מעובדיה של התובעת, בנוסף לתדלוק ה"כשר" של המשאית בסולר, תדלק באותה תקופה באותו כרטיס גם בנזין אוקטן 95' שלא ברכבי החברה ושלא כדין.
8. לאחר שפסקתי עובדתית, כי אין יסוד לטענת התובעת כי מדובר בגניבה או אובדן של כרטיס אשראי, יש לבחון את ההשלכה של קביעה עובדתית זו באשר להשבת הכספים ששילמה התובעת עבור רכישות בנזין שלא כדין.
9. אין מחלוקת כי בהסכם נרשם במפורש לגבי כל כרטיס מספר רכב וסוג דלק.
   קשה לקבל את טענת הנתבעת כי מדובר ברישום בעלמא שאיננו מחייב איש, וכי ניתן לעשות שימושים אחרים באותו כרטיס חרף האמור בהסכם.
   אין מחלוקת כי קיימים תנאי תשלום אחרים עבור רכישות סולר ורכישות בנזין, כך שהנתבעת הייתה מודעת לכך שנעשה שימוש בכרטיס בניגוד לאמור בהסכם, והיה עליה להתריע לפני התובעת על כך.
10. הנתבעת נסמכת על הוראת סעיף 5 (ד) לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986, לפיה הגבלת האחריות על הלקוח בגין שימוש בלתי ראוי בכרטיס, לא תחול אם הלקוח מסר את כרטיס החיוב לאדם אחר, או אם השימוש בכרטיס החיוב נעשה בידיעת הלקוח.
    בעניין שנון קבעה כב' השופטת אבניאלי כי סעיף 5(ד) לחוק הינו החריג השולל את אחריותו של מנפיק הכרטיס. לדבריה, העיקרון הטמון בבסיס הוראה זו יסודו במבחן האשמה וחלוקת הנזק. במצב בו הסיכון נוצר על ידי הלקוח, שמסר את כרטיס החיוב לאדם אחר ואיפשר לו לעשות בו שימוש לצרכיו הוא, לא ישא המנפיק באחריות כלפיו, כאמור בסעיף 5(ד) לעיל. השופטת אבניאלי מציינת, כי מנגנון חלוקת האחריות בין המנפיק ללקוח, על פי סעיף 5 לחוק, מבוסס על שלושה עקרונות יסוד, אשר לאורם תיבחן סוגיית חלוקת האחריות: העיקרון הראשון הוא עיקרון פיזור הנזק. בסיסו הרעיוני של עקרון זה הוא, כי יש להטיל את הסיכון הנובע משימוש לרעה בכרטיסי חיוב על הגורם, שהינו בעל היכולת הטובה ביותר לספוג את הסיכון ולגלגלו הלאה על ציבור לקוחותיו. מטבע הדברים, מנפיקי כרטיסי החיוב הינם המתאימים ביותר לשאת בסיכון זה, וכך אף קבע המחוקק.
    העקרונות השני והשלישי הינם מבחן האשמה והרשלנות הנזיקית. בסיסם של עקרונות אלו הוא ברעיון כי יש מקרים, בהם התנהגות הלקוח תרמה תרומה ממשית להתרחשות השימוש לרעה בכרטיס החיוב. במקרים אלה, בהם דבקים האשם והרשלנות בבעל הכרטיס, יש להטיל את האחריות ואת הנזק על מי שיצר את הסיכון (ת"א (שלום ת"א) 200462/02 שנון ליאור נ' בנק לאומי בע"מ (2006)).
    נמצא איפוא, כי ככלל, אין להטיל אחריות על מנפיק הכרטיס שעה שמדובר בכרטיס שנמסר לאדם אחר ונעשה בו שימוש פסול.
    ואולם, נראה כי המחוקק לא צפה מקרה כזה, בו בהתאם להסכם בין הצדדים, יכול היה המנפיק לזהות את השימוש לרע.
    לפיכך, בהתאם לראציונאל שפורט בעניין שנון, נראה לי שיש לחלק את האחריות בין התובעת והנתבעת ע"פ היכולת של כל אחת מהן למנוע את השימוש לרע בכרטיס. אכן, הוראה כזו סותרת לכאורה את הוראת סעיף 5 (ד) לחוק הנ"ל, אולם נראה לי כי המחוקק לא צפה מצב כגון זה, בו דווקא מנפיק הכרטיס יוכל לגלות בנקל שימוש לרע בכרטיס.
11. באשר לחלוקת האחריות - אחריותה של התובעת להשגיח על עובדיה שיעשו רק שימוש ראוי בכרטיס. אחריותה של התובעת לבדוק את חשבונותיה בהקדם האפשרי, כדי לגלות שימוש לא ראוי בכרטיס ע"י עובדיה.
    בנסיבות אלה, חרף אחריותה של הנתבעת לאיתור השימוש לרע בכרטיס, הרי שאחריות זו, בכך שהמשיכה לחייב את התובעת גם על תשלומים לגבי רכישות בבנזין שלא נכללו בהסכם, היא אחריות מינורית יחסית.
12. לאחר שדחיתי את הטענה העובדתית של התובעת כאילו הכרטיס נגנב, וכאשר שני הצדדים התרשלו באיתור והתראה על השימוש הבלתי ראוי שנעשה בכרטיס ע"י עובדי החברה - נראה לי כי יש מקום לחלק את האחריות לתשלומים העודפים שבגין השימוש שלא כדין בכרטיס ברכישות בנזין, 75% על התובעת ואילו 25% בלבד על הנתבעת.
13. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 5,528.50 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.
    נוכח הכרעה זו, אשר דחתה את הטענה המרכזית של התובעת ואת עיקר התביעה, לא יהיה צו להוצאות.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט"ו כסלו תשע"ג, 29 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.