סכסוך עסקי בין אחים – בכך עוסק פסק דין זה. במשך למעלה מ- 10 שנים, היו התובע 2 (להלן: "התובע") והנתבע, שותפים במשרד נסיעות בשם "שדרותורס". בשלב מסוים, לקראת מחציתה של שנת 2006, החליטו הצדדים לפרק את השותפות העסקית ובעקבות כך, נחתם ביניהם ביום 5.6.06 "הסכם העברת מניות ופרישת מנהלים" (להלן: "הסכם העברת המניות").

רקע והוראות הסכם העברת המניות

כאמור, הצדדים היו שותפים במשרד נסיעות, אשר עסק במכירת חבילות נופש בארץ ובחו"ל. מן הראיות עולה, כי עיקר ענייניה הכספיים של החברה נוהל על ידי הנתבע, ואילו התובע, עסק בפן המקצועי התיירותי, באשר הוא היה בעל הידע והניסיון בתחום זה. על חלוקת תחומי הניהול, כאמור, ניתן ללמוד, בין היתר, מן האמור בתצהירו של התובע בעניין זה, אשר לא נסתר, וכן מדבריו של הנתבע בחקירתו הנגדית, לפיהן הוא זה שטיפל בצד הכספי של החברה והיה בקשר עם רואה החשבון. הנתבע מסר כי 98% מן העיסוק בתחום נעשו על ידו. הוא זה אשר היה מתעדכן אצל רואה החשבון, נפגש עמו, חותם על הדוחות השנתיים וכיו"ב (ראה, עמ' 82 לפרוט', ש': 24, עד עמ' 83, ש': 20). הנתבע גם היה בעל זכות החתימה היחיד בחשבון הבנק של התובעת ואין על כך מחלוקת בין הצדדים. לא יכולה להיות מחלוקת כי חלקו של התובע בצד המקצועי-תיירותי, מבחינת היקף המכירות, היה רב באופן משמעותי מזה של הנתבע. (ראה דברי הנתבע, בעמ' 100, שו': 9-10).

כל אחד מהצדדים מטיל האשמה לצורך לפרק את השותפות על הצד האחר. כך, התובע טוען כי הנתבע החליט, בשלב מסוים, שלא לשלם משכורות לצדדים, בטענה כי אין כסף בחברה, דבר אשר נראה מוזר לתובע. עוד טוען התובע, כי הנתבע הפסיק לפקוד את החברה, כך שבסופו של דבר, הדבר הוביל לפירוק השותפות העסקית. מנגד, גרסת הנתבע היא, כי הוא זה אשר ביקש "לפרק את החבילה", היות ולא יכול היה לשאת יותר את מעילות הכספים של התובע בחברה. מכל מקום, ביום 5.6.06 נחתם הסכם העברת המניות.

עיקרו של ההסכם הוא, מכירת מניותיו של הנתבע לתובע, הפסקת ניהול החברה על ידי הנתבע, הוראות לגבי הציוד שבבעלות החברה והמשרד שבו התנהל עסק התיירות, לרבות תשלום דמי שכירות לנתבע (אשר היה הבעלים של המקרקעין בהם התנהל העסק) במשך 5 חודשים, השבת השקעת בעלים לנתבע, תשלום 3 חודשי שכר לנתבע, התפטרות הנתבע מתפקידו כמנהל החברה והצהרת העדר תביעות של זה כלפי הצדדים האחרים להסכם, העברת זכויות החתימה ונוהל העברת המניות.

להלן אביא, כלשונם, מספר סעיפים מתוך הסכם העברת המניות, סעיפים אליהם אתייחס בהמשך הדברים ואשר לגביהם קיימות טענות מטענות שונות של הצדדים, בעיקר לגבי פרשנותם ומשמעותם הנכונה בנוגע למחלוקות שביניהם:

"2. המוכר (הנתבע–י.א) מצהיר, כי עובר לחתימת הסכם זה, לא נקט בשם החברה בשום פעולה חריגה ויוצאת מגדר ניהול העסקים הרגיל של החברה.

...

6. הקונה מצהיר, כי הוא מודע למצב החברה וכי הוא חפץ לקחת על עצמו באופן בלעדי את ניהול החברה וכן לרכוש את מניותיו של המוכר בחברה, והכל כמפורט להלן.

...

8. החברה תשיב למוכר את השקעת הבעלים בחברה בסך 91,000 ₪, וזאת במעמד חתימת הסכם זה. סכום זה יופקד בידיו הנאמנות של עו"ד מויאל...למען הסר ספק, מובהר בזאת, כי הסכום שמשולם למוכר בסעיף זה, לרבות הסכום המצוין בסעיף 6 להסכם זה, הינו לסילוק מלא וסופי של כל המגיע לקונה מהמוכר ו/או מהחברה. (ראה התייחסותי בהמשך לטעויות שבסיפא לסעיף זה – י.א).

9. החברה מתחייבת לשלם למוכר את שכרו החודשי, אשר טרם שולם לו בגין שלושה חודשי עבודה האחרונים, בהתאם לגובה שכרו כפי שנרשם בתלוש האחרון, וזאת במעמד חתימת הסכם זה. וכן לחתום על כל המסמכים הדרושים לשחרור כספי הפיצויים ו/או התגמולים.

10. המוכר מודיע בזאת על התפטרותו מתפקידו בחברה והמוכר מצהיר בזאת כי כנגד התשלומים בקיום התחייבויות דלעיל כלפיו, אין ולא תהא לי שום תביעה כלפי הצדדים להסכם, לרבות החברה ו/או תביעות שכר ו/או פיצויים ו/או פיטורין ו/או כל זכויות עבודה אחרות מכל מין וסוג שהוא".

נראה כי בסיפא לסעיף 8 נפלו שתי טעויות: האחת היא, בהפניה לסעיף 6 להסכם, שכן בסעיף 6 לא מצוין כל סכום לתשלום למוכר-לנתבע. יתכן וכוונת הצדדים הייתה לסעיף 7, שם הוסכם על תשלום דמי שכירות לנתבע, עבור חמישה חודשי שכירות, או שמא כוונת הצדדים הייתה לסעיף 9, אשר עניינו תשלום שלושה חודשי שכר למוכר. טעות נוספת היא, כאשר נרשם בסיפא לסעיף 8, כי התשלום בסך 91,000 ₪ (לרבות התשלום בסעיף 6) הינו לסילוק מלא וסופי של כל המגיע לקונה מהמוכר או החברה. מובן כי, לאמירה זאת אין משמעות ואין זאת כי כוונת הצדדים הייתה כי הסכומים האמורים הינם לסילוק כל המגיע למוכר-הנתבע, שהרי הוא זה אשר יצא מן החברה ללא כל חלק נוסף בה.

הצדדים לא חסכו את שבטם איש מרעהו וכל אחד מהם מאשים את האחר בגניבת כספים ובמעילה באמון. הדברים באים לידי ביטוי בטענות הצדדים במסגרת סיכומיהם. מילים וביטויים רבים בהם נקטו הצדדים, ובמיוחד הדברים אמורים לגבי התובעים, נרשמו תוך שימוש בלשון צינית, לעיתים, ובחזרות מייגעות ומיותרות על מילים כגון: גניבה ודומותיה, זאת כאשר ברור לכל כי פרט לסיפוק צורך כזה או אחר של הכותב, אין בדבר כדי לתרום, גם לא במקצת, להבנת טענות הצדדים, או למלאכת ההכרעה במחלוקות וכתיבת פסק הדין. הוא הדין לגבי הפרק השלם שמצא לנכון להקדיש ב"כ התובע, ל"התנהלות משפטית" של הנתבע, פרק שגם אם כל האמור בו נכון, הינו מיותר ואינו תורם דבר או חצי דבר להליך המשפטי.

טענות התובעים

התובעים טוענים שהנתבע רימה אותם, משך כספים שלא כדין מהחברה, גנב כספים מן החברה, וכיו"ב טענות שעניינן מעילה באמונו של התובע בנתבע.

להלן, בתמצית טענותיו של התובע, כפי שבאו לידי ביטוי בסיכומים:

1. יש לדחות את טענותיו של הנתבע בדבר מניעות וקיזוז. בסעיף 10 להסכם העברת המניות, הודיע הנתבע, כי אין לו וגם לא תהיה לו שום תביעה כלפי הצדדים להסכם זה. בנוסף, הנתבע לא נתן הודעת קיזוז בזמנה והוא אינו מצביע על כל מעשה אשר עשוי לשמש הודעת קיזוז לצד שכנגד.

2. על פי דוח רואה החשבון של החברה, הנתבע חייב לחברה סכום של 240,695 ₪, בגין כספים שמשך ביתר. דוח רואה החשבון לא נסתר (נספח יז' לתצהיר עדותו הראשית של התובע). הנתבע נמנע מלחקור את רואה החשבון בחקירה נגדית לעניין חובותיו לחברה, ובכך קיבל הנתבע את מלוא עדותו של רואה החשבון כעדות נכונה.

3. הנתבע הנפיק בשם החברה, במשך מספר שנים, חשבוניות לחברת "תגבור", לה השכיר הנתבע חנות פרטית שלו, כך שהתובעת נשאה בהוצאות המע"מ ומס ההכנסה בגין חשבוניות אלה ואילו הנתבע שלשל את כספי השכירות לכיסו.

4. כאשר היה נתבע חבר ובעלים של "להקת שפתיים" (להקה אשר הופיעה במופעי בידור שונים), קיבל הנתבע מאבי גואטה, המפיק, סכום של 8,892 ₪ והנפיק לגואטה חשבונית של החברה, כאשר החברה נשאה בתשלום המע"מ ומס ההכנסה והנתבע שלשל את הכסף לכיסו.

5. הנתבע מודה בפעילות האמורה שקשורה בחברת תגבור ואבי גואטה והדברים מופיעים גם בדוח רואה החשבון. נטען, שיש לדחות את טענת הנתבע, לפיה התובע ידע על פעולות אלה והסכים להן.

6. הנתבע טען שהוא העניק לחברה הלוואת בעלים בסכום של 80,000 ₪, בעוד שבפועל הוא העניק לה 60,000 ₪ בלבד. הנתבע גם החזיר לעצמו וללא ידיעת התובע, סכום של 25,000 ₪ על חשבון אותה הלוואת בעלים, כך שיתרת חוב החברה לנתבע עמדה על 35,000 ₪ בלבד. למרות זאת, במסגרת הסכם העברת המניות, הנתבע דרש לקבל סכום של 91,000 ₪. מכאן, כי הנתבע חייב לתובעים סכום של 56,000 ₪, שמהווה תשלום יתר של החזר הלוואת בעלים. הדבר מופיע בדוח רואה החשבון.

7. הנתבע משך לעצמו משיכות יתר במשכורות, ולא הייתה התאמה בין תלושי המשכורת לשיקים שמשך לעצמו הנתבע. הדבר מופיע בדוח רואה החשבון ולא נסתר.

8. הנתבע גם שדרג לעצמו את השכר לקראת מועד פרישתו, וזאת ללא ידיעתו של התובע.

9. יש לדחות את טענות הנתבע, לפיהן התובע עשה שימוש חורג בכרטיס האשראי של החברה.

10. הנתבע משך לעצמו, שלא כדין, את כספי הפיצויים מקרן הפנסיה פסגות, וזאת בסכום של 72,500 ₪.

11. הנתבע העביר לעצמו סכומים שונים לחשבונו הפרטי:10,000 ₪,20,010 ₪,25,000 ₪.

12. הנתבע שכר שירותים של קבלן בנייה, על מנת לבצע עבודות שיפוץ בביתו, הקבלן רכש חבילת נופש לכרתים, אך התמורה לא שולמה לחברה אלא קוזזה מהתשלום עבור העבודות. הקבלן לישע שרון העיד, שהוא שילם עבור חבילת הטיול.

13. חיים אוליאל, שותפו של הנתבע בלהקת שפתיים, קיבל מהנתבע כרטיס טיסה לארה"ב והנתבע שלשל את התמורה לכיסו. הנתבע העיד, כי חיים אוליאל לא החזיר לו את תמורת הכרטיס וכי היה זה חלק מהלוואה שהוא נתן לחיים אוליאל.

14. הנתבע מכר לזוג בשם טימסית חבילת נסיעה לבולגריה, אך מתוך התמורה, הכניס הנתבע לחברה סכום של 500 ₪ בלבד. על פי עדותו של מר טימסית, מלוא התמורה בסך 760$ שולמה.

15. התובע נאלץ לקחת הלוואה לכיסוי חובות אשר השאיר הנתבע.

טענות הנתבע

להלן, בתמצית טענותיו של הנתבע, כפי שבאו לידי ביטוי בסיכומים:

1. בסעיף 6 להסכם העברת המניות, הצהיר התובע, שהוא מודע למצבה של החברה. הסכמים יש לכבד ואם לא ערך התובע בדיקה ברורה ומקיפה של מצב החברה, אין לו להלין אלא על עצמו.

2. התובעים למעשה מבקשים מביהמ"ש לערוך עבורם את ההתחשבנות. המדובר הוא בעניין עסקי אשר הצדדים הסכימו עליו ואין על ביהמ"ש להתערב בכגון דא.

3. קיימת הדדיות בהסכם וכפי שהנתבע אינו יכול להגיש תביעה נוספת בגין תשלומים נוספים המגיעים לו, כך גם התובע לא יכול להגיש תביעה כנגד הנתבע, שכן הכל סוכם בהסכם העברת המניות. אין לאפשר לתובע להישען על הוראות ההסכם באופן סלקטיבי ורק לצרכיו, תוך התעלמות מההיבט הכולל של ההסכם. יש להתייחס להסכם כמקשה אחת.

4. כתב ההגנה ותצהירו של הנתבע מפרטים בצורה ברורה מהו סכום הקיזוז הנדרש על ידי הנתבע.

5. ההסכם שנחתם בין הצדדים הוא הסכם ליישוב סכסוך ולאחר שהצדדים העריכו את הסיכונים והסיכויים של כל טענה מטענותיהם. על ביהמ"ש להימנע מלהתערב בהסכמות הצדדים במסגרת הסכם פשרה. התובע ידע את מצבה של החברה בטרם רכש אותה מהנתבע.

6. התובע הודה כי בתחילת שנת 06' הוא החל לגלות "כל מיני דברים", אך הוא לא טרח להעלות אותם על הכתב בטרם החתימה על ההסכם. מכאן, שההסכם מגבש את כל הסכמות הצדדים.

7. התובע ידע על כל הפעילות הכספית של הנתבע בחשבון החברה. התובע ידע על משיכת השיקים לחברת תגבור ושיק אחד הופקד בחשבון הבנק של החברה.

8. לגבי דוח רואה החשבון, נטען שהוא לא לקח בחשבון את כל הפרמטרים, או שהוא טעה בחישובם. הנתונים שקיבל רואה החשבון אינם מלאים ואינם משקפים את המצב לאשורו. כך, למשל, רואה החשבון כתב את הסכום של 91,000 ₪ כסכום שאותו חייב הנתבע לחברה, שעה שתשלום הסכום היווה החזר של הלוואת בעלים.

9. רואה החשבון לא הביא בחשבון עשרות אלפי שקלים של חיובי כרטיס אשראי שביצע התובע עבור עצמו כמשכורות.

10. התשלומים של תגבור ואבי גואטה, נרשמו בדוח רואה החשבון בחובה עבור הנתבע. לא ברור מדוע הדבר נעשה כן ומדוע רואה החשבון התייחס לתשלומים אלה כהחזר הפקדה שבוצעה על ידי הנתבע לטובת חשבון החברה ונמשכה על ידו.

11. הסכום של 20,000 ₪ שמצוין בדוח רואה החשבון, כחיוב מיום 9.2.06, הינו בגין החזרי הלוואות שונות שהועברו לחשבון החברה מכיסו הפרטי של הנתבע.

12. לא ברור סכום החובה בסך 10,000 ₪, מיום 5.6.06, בגין שכירות משרד, שהרי שיק זה שולם בהסכמה על ידי התובע בשיק בכתב ידו, על פי המוסכם.

13. לעניין החזר הפקדת תגבור מיום 26.6.05, בסך 22,000 ₪, לא ברור מדוע נרשם סכום זה בחובה, שכן בוצעה הפקדה ומשיכה ולכן אין יתרת חובה.

14. הסכום של 25,000 ₪, מיום 9.5.05, שמופיע בדוח רואה החשבון, כמשיכת שיק בגין החזר הלוואה הוא שגוי. המדובר הוא בהלוואה עצמאית ונפרדת מההלוואה בסך 60,000 ₪, אשר ביצע הנתבע מחשבונו הפרטי.

15. לגבי הכספים מחברת תגבור ואבי גואטה, הרי היה סיכום בין הנתבע לתובע, לפיו הואיל והחברה אינה משלמת לנתבע דמי שכירות, הרי החברה תישא בתשלומי המע"מ ומס ההכנסה בגין אותן החשבוניות שהונפקו.

16. בגין חשבוניות שבוטלו, לא שילמה החברה מע"מ ומס הכנסה.

17. בגין החשבונית מיוני 04', לא נמשכו כספים על ידי הנתבע.

18. התובע עשה שימוש מופרז בכרטיס האשראי של החברה.

19. לגבי משיכת כספי הפיצויים, הרי בסעיף 9 להסכם העברת המניות, הוסכם שהנתבע זכאי לכך.

20. אשר לסכומים הנוספים שנדרשים על ידי התובע, הרי הסך של 10,000 ₪ מהווה תשלום דמי שכירות בהתאם להסכם העברת המניות; הסך של 20,010 ₪ מהווה משיכה על חשבון הכספים שהגיעו לנתבע מהחברה; הסך של 25,000 ₪ משנת 1999, מהווה תשלום דמי שכירות, אותו משך הנתבע, בהסכמתו של התובע.

21. עניין לישע שרון עלה במסגרת ההסכם והתובע ויתר על הסכום.

22. לגבי טימסית משה, הרי נותר סכום לטובתו של טימסית וזה הושב לו על ידי הנתבע.

23. לגבי חיים אוליאל, הרי זה לא הגיע לתת עדות בבית המשפט וככל שקיים חוב, יכולה החברה לגבות אותו ממנו.

24. נטילת הלוואה על ידי התובע לכיסוי חובות החברה, אינה מעניינו של הנתבע.

25. הנתבע מפרט בסיכומיו את סכומי הקיזוז להם הוא טוען והתייחסות לטענת קיזוז תבוא בהמשך הדברים.

דיון והכרעה

טענת ההתיישנות

דין טענת ההתיישנות להידחות. הסכם העברת המניות נחתם ביום 5.6.06 והתביעה הוגשה בשנת 2010. כנטען ע"י התובע, וכפי שהוכח בראיות ויפורט גם להלן, המעשים נשוא התובענה נודעו לתובע לאחר חתימת הסכם העברת המניות. גם אם היה בליבו של התובע, בסמוך לפני חתימת ההסכם וכנטענת הנתבע, חשד מסוים לגבי התנהלות הנתבע, הרי עדיין לא חלפו 7 שנים מיום שעלה חשד זה בליבו של התובע. על כן, טענת ההתיישנות נדחית.

טענות המניעות והקיזוז

ראינו לעיל, שהנתבע טוען, בהסתמך על המוסכם בהסכם העברת המניות, כי מערכת היחסים העסקית בין הצדדים הוסדרה בהסכם, הצדדים נטלו סיכונים וסיכויים והתובע הצהיר שהוא מודע למצב החברה. על כן, טוען הנתבע, אין התובעים רשאים לתבוע את סכומי הכסף הנתבעים.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בסוגיה זו, מצאתי שדין טענותיו של הנתבע להידחות. בשונה מן הנתבע, התובע לא חתם, במסגרת הסכם העברת מניות, על סעיף לפיו הוא מוותר על תביעות ודרישות כלפי הנתבע, או כי האמור באותו הסכם מהווה סילוק סופי ומוחלט של כל המגיע לתובע (ראה לעיל, עניין הטעות בניסוח הסיפא של סעיף 8 להסכם העברת המניות). בעניין זה, לא קיים שוויון בין הצהרותיהם של התובע והנתבע וויתוריהם, אלא ההיפך הוא הנכון: קיים אי שוויון, מבחינה זו שהנתבע מצדו ויתר על כל תביעות כנגד החברה או התובע, ואילו התובע לא עשה כן. אינני סבור שהצהרתו של התובע, לפיה "הוא מודע למצבה של החברה..." (סעיף 6 להסכם העברת המניות), פירושה הוא כי התובע ויתר על עילות תביעה אשר עומדות לו על פי דין. התיבה "מצבה של החברה" מצביעה, לטעמי, על התייחסות כללית למצבה הכספי של החברה, אשר כידוע היה בכי רע בעת חתימת הסכם העברת המניות, ואין היא מתייחסת ומהווה הצהרה לגבי ידיעה על פרטים ספציפיים כאלה או אחרים ופעילויות כאלה או אחרות, שביצע הנתבע במסגרת היותו מנהל בחברה ואין לראות בהצהרה על מצבה של החברה, משום ויתור על תביעות.

דווקא הכללתו של סעיף 2 להסכם, לפיו "המוכר (הנתבע) מצהיר כי עובר לחתימת הסכם זה, לא נקט בשם החברה בשום פעולה חריגה ויוצאת מגדר ניהול העסקים הרגיל של החברה", מצביעה על כך שלתובע חשוב היה לקבל הצהרה כזאת מצדו של הנתבע ובהעדר ויתור בסעיף אחר מצדו של התובע, הרי אם יתברר (כפי שאירע בפועל) כי הצהרתו של המוכר-הנתבע אינה נכונה, הרי הדבר מקים עילת תביעה בשל הצהרה לא נכונה מבחינה עובדתית, דבר אשר מהווה הפרה של הסכם העברת המניות. בעניין זה ניתן לומר כבר בשלב הזה שיש לדחות את טענת הנתבע לפיה דין התביעה להידחות, באשר התובע כבר חשד, בתחילת שנת 2006 ועוד לפני חתימת הסכם העברת המניות, שהנתבע ביצע פעולות שלא כדין, כטענת התובע. ראשית, אינני בטוח כלל וכלל כי כוונת הנתבע הייתה (ראה ע' 24 לפרוטוקול), כי הדברים נודעו לו לפני חתימת ההסכם. שנית, גם אם החל התובע לחשוד בדברים שונים לפני שחתם על ההסכם, הרי היה הדבר זמן קצר לפני החתימה והוא שמר לעצמו זכויות בעניין זה, במסגרת סעיף 2 להסכם.

מכאן, שיש לדחות את טענתו של הנתבע, לפיה יש להתייחס בהדדיות ובשוויון אל הצדדים, מבחינה זו שאם הנתבע אינו רשאי להעלות טענות כספיות לאור ויתורו בהסכם העברת המניות, הרי גם התובע אינו רשאי לעשות כן.

מכאן תבוא מסקנה נוספת, והיא כי נוכח ויתוריו של הנתבע על עילות תביעה, כאמור בהסכם העברת המניות, הוא אינו רשאי להעלות טענות בדבר חובות כספיים כנגד התובע, טענות אשר העלה הנתבע במסגרת טענות הקיזוז שטען. אין ספק שהנתבע, אשר ניהל את המערך הכספי של החברה, כמעט לבדו (ראה לעיל), היה ער לאותן החריגות להן הוא טוען במסגרת טענת הקיזוז, ככל שהיו חריגות כאלה, וזאת עובר לחתימת הסכם העברת המניות. למרות זאת, ומשיקוליו העסקיים שלו, בחר הנתבע לוותר על עילות תביעה, כאמור. ראיה לכך ניתן למצוא בדבריו של הנתבע בחקירתו הנגדית, לפיהם הוא קיבל את מה שסוכם וכי לאחר שקיבל את הסכומים בגין החזר הלוואה, משכורות ודמי שכירות, הוא מחק את כל העבר ואת כל מה שתיאורטית מגיע לו מהתובעת (ראה, עמ' 87, ש': 10, עד עמ' 88, ש': 4; עמ' 91, שו': 16-20).

לאור האמור לעיל, נדחות המניעות והקיזוז להן טען הנתבע.

דוח רואה החשבון (נספח יז' לתצהיר התובע)

ראינו כי התובע טוען, שיש לקבל את דוח רואה החשבון ככתבו וכלשונו, באשר האמור בו לא נסתר בחקירה נגדית וכן לאור העובדה שהנתבע לא הציג חוות דעת או דוח של רואה חשבון מטעמו. בחנתי טענה זו, נוכח הראיות שהונחו בסופו של יום בפניי ומצאתי שדינה להידחות. אכן, כטענת הנתבע, מצאתי שקיימים בדוח נתונים שאינם נכונים וכי עורך הדוח לא הביא בחשבון נתונים ועובדות מסוימים, כך שיתרת החובה של הנתבע על פי הדוח, בסופו של דבר, אינה יתרת החובה הנכונה. כך למשל, קיים סכום בסך 10,000 ₪, כסכום חובה לנתבע עבור דמי שכירות, לפי שיק מיום 5.6.06 והרי ראינו שעל פי הסכם העברת המניות, הנתבע זכאי לתשלום דמי שכירות במשך 5 חודשים. על כן, לא ברור מדוע נרשם סכום זה כחובה עבור הנתבע. עוד לא ברור לי, מדוע נרשמו בחובה סכומים בסך 8,800 ₪ כהחזר הפקדה "אבי גואטה" ו- 22,000 ₪ כהחזר הפקדה "גיבור", מקום בו מדובר הוא בסכומים אשר, כפי שנראה בהמשך הדברים, הופקדו בחשבון החברה ונמשכו על ידי הנתבע, ואין אלו סכומים אשר התובעת זכאית להם (הגם שהיא תחויב בסכומי המע"מ ומס ההכנסה שבאו בעקבות החשבוניות שהוצאו כנגד הסכומים האמורים).

אשר על כן, בבואי לבחון את נכונותם של הסכומים השונים הנתבעים על ידי התובעים, לא אוכל להיזקק ל"שורה האחרונה" שבדוח רואה החשבון ואין מנוס מבחינת זכאותו של התובע לכל סכום וסכום הנתבע על ידו, גם אם הוא כלול בדוח רואה החשבון.

משיכת משכורות יתר על ידי הנתבע

התובע טוען, כי במהלך השנים 2003-2006, משך לעצמו הנתבע תשלומי שכר העולים בפועל על הרשום בתלושי השכר.

בעניין זה, טוען הנתבע, כי גם התובע משך משיכות יתר של שכר, מעבר לרשום בתלושי המשכורת וכי הדבר היה מוסכם על הצדדים. לא מן הנמנע, כי טענתו של הנתבע בעניין זה נכונה. יחד עם זאת, ביום חתימת הסכם העברת המניות, הפקיד התובע סכום של 91,000 ₪, באופן שיתרת החובה שלו בחברה, כתוצאה ממשיכת יתר של משכורות, הפכה ליתרת זכות בסכום של 17,695 ₪. הדבר למעשה אפשר את תשלום החזר הלוואת הבעלים בסך 91,000 ₪ לנתבע, בהתאם להוראות הסכם העברת המניות.

טענות הנתבע בעניין זה, לפיהן התובע עשה שימוש בכרטיס האשראי של החברה למשיכת משכורות, באופן חריג, אינן רלוונטיות. במיוחד הדברים אמורים לאור דחייתה של טענת הנתבע לקיזוז סכומים אשר חייב התובע.

לאור האמור, זכאית התובעת להחזרים הבאים:

סכום של 35,405 ₪, בערכי דצמבר 03';

סכום של 45,110 ₪, בערכי דצמבר 04';

סכום של 29,260 ₪, בערכי דצמבר 05';

סכום של 11,000 ₪, בערכי מאי 06'.

דין טענות של התובע בדבר הגדלת שכר בתקופה שלאחר חתימת ההסכם, להידחות. בתקופה זו, השליטה בכספי החברה כבר עברה לידי התובע ואם אכן נכונה טענתו, הרי אם שילמה התובעת שכר מוגדל לתובע, שלא על פי המוסכם, אין לתובעים אלא להלין על עצמם בעניין זה.

החזר הלוואת בעלים

התובעים אינם זכאים להפרשים הנטענים על ידם בהקשר להחזר הלוואת הבעלים. כל אחד מן הצדדים טוען טענות אחרות והפוכות לאילו של הצד שכנגד. התובע טוען כי הלוואת הבעלים הייתה בסכום של 60,000 ₪ ואילו הנתבע טוען, כי הוא הלווה סכום נוסף של 25,000 ₪. כל אחד מן הצדדים מתייחס לסכום הנוסף אשר הוזרם על ידי הנתבע לחברה באופן שונה. אינני סבור שיש לחרוג בעניין זה מן המוסכם על ידי הצדדים בהסכם העברת המניות. הצדדים הסכימו שהנתבע יקבל סכום של 91,000 ₪ כהחזר הלוואות בעלים. המדובר הוא בהסכמה מפורשת ויש להניח כי כל אחד מן הצדדים שקל את שיקוליו לעניין זה ואם היו לתובע סימני שאלה או שאלות כדי לבחון את נכונות הסכום, הוא היה רשאי לפנות לרואה החשבון לקבלת נתונים מתאימים, עובר לחתימה. אין דינו של סכום זה כדינם של סכומים אחרים שנתבעים על ידי התובעים היום, סכומים אשר משיכתם על ידי הנתבע, לא הייתה ידועה להם עד לאחר חתימת הסכם העברת המניות. טענתו של הנתבע לגבי זכותו להחזר הלוואת בעלים, הייתה ידועה גם ידועה לצדדים ומשקבעו שני אנשי העסקים את הסכום של 91,000 ש"ח כסכום המהווה החזר הלוואת בעלים, אין מקום להתערבות בית המשפט בהסכם מסחרי מסוג זה.

אשר על כן, תביעתם של התובעים בעניין החזרת הלוואת הבעלים נדחית.

משיכת כספי פיצויי פיטורים מקרן הפנסיה "פסגות"

דין התביעה בעילה זו להידחות. בסעיף 9 להסכם העברת המניות הוסכם, בין היתר, כי התובעת תחתום על כל המסמכים הדרושים לשחרור כספי הפיצויים ו/או התגמולים. מכאן, כי הצדדים הסכימו באופן מפורש ומלא, בדבר זכותו של הנתבע לקבל את הכספים המופקדים בקרן הפנסיה, הכוללים גם כספי פיצויים, כפי הנראה. מכאן אני למד, כי הייתה הסכמה שבנוסף לתשלומי השכר, החזר הלוואת הבעלים, ותשלום דמי השכירות במשך 5 חודשים, הסכימו התובעים לשחרר לזכות הנתבע את הכספים שהופקדו בקרן הפנסיה.

אינני סבור שהנתבע רימה על התובע בעניין זה, שהרי המוסכם בין הצדדים לעניין קרן הפנסיה, ברור כשמש.

על כן, נדחית דרישתם הכספית של התובעים בעניין קרן הפנסיה פסגות.

חברת "תגבור"

כזכור, טענת התובעים היא כי הנתבע הוציא בשם התובעת חשבוניות לחברת תגבור, עבור כספים ששילמה "תגבור" כדמי שכירות לנתבע, עבור נכס שבבעלותו. הכספים הופקדו לחשבון התובעת, שהרי היא זו אשר הוציאה את החשבונית, אך במקביל נמשכו על ידי הנתבע ושולשלו לכיסו.

מן הפן העובדתי, טענתם של התובעים בעניין זה נכונה ואכן הנתבע התנהל כמתואר לעיל, אם כי מן הראיות עולה שהמדובר הוא בשלוש חשבוניות בלבד ולא יותר.

הנתבע טוען, שהתובע ידע על ההתנהלות הזאת, וכי הוסכם שהחברה תישא בתשלומי המע"מ ומס ההכנסה, באשר היא לא שילמה לנתבע דמי שכירות, במהלך השנים, למרות שהנכס שבו התקיימה פעילות החברה, היה בבעלותו של החברה.

ראינו לעיל, כי על פי גרסתו של הנתבע עצמו, הוא היה זה אשר ניהל וקיים את רוב רובה של הפעילות הכספית של החברה. מכאן, כי לפחות קיים היגיון בטענה שהנתבע לא ידע את המתרחש בעניין חברת "תגבור". מכל מקום, המדובר הוא בטענה מסוג הודאה והדחה, שהרי הנתבע מודה כי זאת הפרקטיקה שנהג עם כספי השכירות של "תגבור". פרט למילותיו של הנתבע בעניין זה, אין לנו כל ראיה לטענתו שהדבר בוצע בידיעתו המפורשת של התובע. בנסיבות אלה, לא די בכך כדי להרים את הנטל, במאזן ההסתברויות, במסגרת טענת ההודאה וההדחה.

אשר על כן, אני מקבל את טענת התובעים, לפיה הנתבע, שלא כדין, גרם לחיובי מע"מ ומס הכנסה לחברה בשל הנפקת החשבוניות לחברת "תגבור". יחד עם זאת, על פי נספח לד' לתצהיר עדותו הראשית של התובע, הוא אישור רואה החשבון של החברה, מר אסולין שלמה, רק כנגד שלוש הפקדות של שיקים מחברת תגבור, נמשכו כספים ע"י הנתבע. לגבי הפקדה מיום 6.6.04, בסך 22,358 ₪, לא קיימת משיכת נגד, דהיינו הכספים נותרו בידי התובעת. מכאן, כי אין מקום לחייב את הנתבע בתשלומי המס שבהן נשאה החברה.

בהתאם לאישור רואה החשבון, נספח לד' האמור, על הנתבע להחזיר לתובעת את הסכומים הבאים (על פי שיעורי המס שפורטו בסיכומי הנתבע ובהעדר אסמכתא לשיעורי המס להם טוען התובע בתצהיר העדות הראשית מטעמו:

• חשבונית על סך 20,512.5 ₪, מיום 2.6.02: מע"מ 17% - 3,487 ₪, מס חברות 36% - 7,384 ₪.
• חשבונית על סך 18,776.16 ₪, מיום 5.6.03: מע"מ 16.5% - 3,098 ₪, מס חברות 25% - 4,694 ₪.
• חשבונית על סך 21,562.23 ₪, מיום 6.6.05: מע"מ 17% - 3,665 ₪, מס חברות 25% - 5,390 ₪.

אבי גואטה

אין מחלוקת שהנתבע קיבל, במסגרת חברותו ב"להקת שפתיים", מאבי גואטה, סכום של 8,892 ₪ כולל מע"מ. גם בגין תשלום זה, הנפיק הנתבע חשבונית מטעם התובעת, והתוצאה היא שזו נשאה בתשלומי המע"מ ומס ההכנסה בגין חשבונית זאת. הנתבע אינו מכחיש את העובדות. טענותיו של הנתבע לפיהן הנתבע ידע על הדברים והדבר נעשה בהסכמתו, נוכח אי תשלום דמי שכירות על ידי התובעת, הן טענות שבאו מפי הנתבע בלבד, ללא כל אסמכתא נוספת, ולא די בהן כדי לעמוד בנטל ההוכחה, במסגרת טענה של הודאה והדחה.

על כן, על הנתבע לשלם לתובעת את סכום המע"מ בשיעור 17% - 1,511 ₪, ומס החברות בשיעור 25% - 2,323 ₪.

דמי שכירות בסך 10,000 ₪

הדרישה לתשלום זה מסתמכת על דוח רואה החשבון, בדבר תשלום דמי שכירות בסך 10,000 ₪, ביום 5.6.06. על פי הסכם העברת מניות, על התובעת היה לשלם לנתבע את דמי השכירות עבור 5 חודשים והדבר נעשה בשיק מס' 3217. על כן, תביעתם של התובעים לתשלום סכום זה נדחית.

החזר חוב בסך 20,010 ₪

הנתבע משך לזכותו סכום של 20,010 ₪, ביום 9.2.06. הנתבע מודה, כי משך סכום של 20,000 ₪, וזאת לאחר שראה שהתובע אינו מחזיר לו את חובות החברה. סכום זה נמשך על ידי הנתבע חודשים ספורים לפני חתימת הסכם העברת המניות והנתבע לא טרח ליידע את התובע כי הוא מושך סכום זה מן החברה, אשר אינו סכום מבוטל. לתובע נודע על כך רק לאחר חתימת הסכם העברת המניות, כפי שנודעו לו משיכות נוספות שנעשו שלא כדין. למעשה, הנתבע לא מספק כל הסבר מניח את הדעת למשיכה זו.

על כן, זכאית התובע להחזר סכום של 20,010 ₪, בערכים של 9.2.06. יש לציין, שסכום זה מופיע בדוח רואה החשבון.

החזר סכום של 25,000 ₪

המדובר הוא בשיק שנמשך על ידי הנתבע, ביום 17.10.99. הנתבע מודה שהוא משך את הסכום, אך הוא טוען כי המדובר הוא במשיכה בהסכמה, כתשלום עבור דמי שכירות. לכאורה, טענה זו של הנתבע סותרת את הראיות, לפיהן הצדדים הסכימו שהתובעת לא תשלם דמי שכירות לנתבע. יחד עם זאת, המדובר הוא בשיק שנמשך לפני שנים רבות והאפשרות לבחון את הראיות אשר קשורות בכך, היא למעשה בלתי אפשרית היום. על כן, לא יהיה זה הוגן, בבחינת עמידה על זכות בדרך מקובלת ובתום לב, לזכות את התובעים בתשלום סכום זה.

על כן, התביעה להחזר סכום של 25,000 ₪, נדחית.

שרון לישע

התובע טוען, שהנתבע שכר את שירותיו של קבלן בניה בשם שרון לישע, כדי לבצע עבודות שיפוץ בביתו הפרטי וכי בתום עבודות השיפוץ, רכש לישע חבילת נופש לכרתים בעלות 606$ אך התמורה לא שולמה לחברה אלא קוזזה מן התשלום עבור העבודות. הנתבע אינו מכחיש זאת, אך הוא טוען, שהדבר עלה במסגרת המו"מ לקראת החתימה על הסכם העברת המניות. הואיל והתובע אישר זאת במסגרת תשובתו לשאלה 60.1 לשאלון (נ/4), הרי אם חפץ היה בהחזר סכום זה, היה עליו לדאוג לכלול סעיף מתאים במסגרת הסכם העברת המניות. משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו ותביעתו בסעיף זה נדחית.

טימסית משה ועמליה

התובע טוען, שהנתבע מכר לזוג טימסית חבילת טיסה לבולגריה בשווי 760$, אך הנתבע הכניס לחברה סכום של 500 ₪ בלבד.

הנתבע הוכיח שמשה טימסית שילם בשיק מס' 1659 סכום של 4,517 ₪. משה טימסית אישר בחקירתו כי השיק הוצא על שם קורץ, אשר שילם בעבור טימסית את החופשה, כי נותר הפרש לטובתו של טימסית בסך 700 ₪ וכי קיבל את הסכום הזה מהנתבע. די בעובדות אלה אשר הוכחו כדבעי יחד עם המסמכים המהווים אסמכתא לכך, כדי להביא לדחיית התביעה בנושא טימסית משה ועמליה.

חיים אוליאל

גם תביעתו של התובע בעניינו של חיים אוליאל דינה להידחות. המדובר הוא באדם אשר חב כספים לחברה, אין הוכחה שהנתבע שלשל כסף לכיסו וככל שלא קמה התיישנות, פתוחה בפני החברה האפשרות לתבוע את מר חיים אוליאל.

סוף דבר

הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים האמורים בסעיפים השונים דלעיל, כאשר כל סכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מן התאריכים שפורטו בצד כל סכום וסכום ועד התשלום בפועל.

כן יישא הנתבע, באגרת משפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרות השונות ועד התשלום בפועל.

כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת (שהרי הסכומים השונים נפסקו לזכותה) סכום של 40,000 ₪ (כולל מע"מ).

זכות ערעור – כחוק.

ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ד, 28 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.