ע"י ב"כ עו"ד יעקב רהט ואח'

בפני תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים.

העובדות הצריכות לענייננו.

1. התובע, יליד 16/1/80 (להלן: התובע), נפגע באורח קשה בתאונת דרכים ביום 17/3/09, בעת שנהג על אופנוע (להלן: התאונה). במועד התאונה היה התובע כבן 29, נשוי ואב לילדה, התגורר בביתו עם אשתו ובתו הקטינה, אך בשנת 12' התגרש, ומאז הוא מתגורר בבית אמו. הנתבעת, מבטחת האופנוע, הודתה בקיום כיסוי הביטוחי ובחבותה לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה, כמתחייב מהוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: חוק הפלת"ד), והמחלוקת בין הצדדים מתמקדת במישור הנזק בלבד.

2. בעקבות התאונה פונה התובע באמבולנס לבית החולים סורוקה בבאר שבע (להלן: בית חולים סורוקה), כשהוא מחוסר הכרה עם מדד גלזגו GCS 6. שם אובחנה פגיעה מוחית אקסונלית מופשטת ודימום מוחי תוך חדרי, קונטוזה ריאתית, חזה אויר, שבר בעצם הבריח משמאל, ושברים בצלעות בשני הצדדים. התובע אושפז ביחידה לטיפול נמרץ, ועם התייצבות מצבו לאחר כשלושה שבועות, הועבר למחלקה הנוירוכירורגית להמשך אשפוז.

ביום 19/4/09, הועבר התובע למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים לוינשטיין, כשהוא במצב הכרה מינימאלית, ללא תנועות ספונטניות בגפיים, ולאחר שיפור מוטורי וקוגניטיבי הועבר ביום 6/7/09 לאשפוז במחלקת פגועי ראש של בית החולים. ביום 27/4/10 בחלוף כשנה של אשפוז בבית חולים לוינשטיין, שוחרר התובע לביתו, כשהוא מרותק לכיסא גלגלים, עם המלצות להמשך טיפול.

בחודש יוני 10' החל התובע טיפול אמבולטורי בכפר השיקומי "עלה נגב" אשר נמשך כשנה, במהלכו חל שיפור נוסף במצבו.

ביום 30/3/11 נפל התובע בביתו בעת קימה מכיסא גלגלים, וסבל משבר בצוואר ירך שמאלי, נדרש לניתוח במסגרתו בוצע קיבוע פנימי, ואין חולק כי חלה נסיגה במצבו המוטורי לעומת מצבו בעת הטיפול ב"עלה נגב".

3. הנכות הרפואית

התאונה נשוא התביעה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כתאונת עבודה.

נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע, על פי קביעת המל"ל, המחייבת על פי סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד, הועמדה על 100% בגין קוודרופלגיה קשה (שיתוק בארבע גפיים), לפי תקנה 29(3)ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות); 10% בגין אי התאחות בחלק האמצעי או הפנימי של עצם הבריח, לפי תקנה 39(2) לתקנות, וכן 10% בגין צלקות מכאיבות ומכערות, לפי תקנה 75(1)ב' לתקנות.

4. בתאריך 3/4/11 מונתה ד"ר אילנה פרבר כמומחית מטעם בית המשפט בתחום השיקומי (להלן: ד"ר פרבר או המומחית).

א. בחוות דעתה הראשונה של ד"ר פרבר מיום 23/8/11 (ת/1), קבעה כדלהלן:

"מדובר בגבר צעיר בן 31, שנפגע בתאונת דרכים ב-17/3/09 וסבל מחבלת ראש עם פגיעה אקסונלית מפושטת ודימום תוך חדרי. בנוסף, גם שברים בצלעות וקונטוזיה ראתית. בהדרגה חזר להכרה, עבר תהליך שיקומי ארוך במשך שנה ראשונה באשפוז ולאחר מכן עוד שנה במסגרת אמבולטורית. נותר עם חולשה בגפיים, יותר משמאל, ואטקסיה קשה שאינה מאפשרת הליכה עצמאית עם אביזרי עזר, כך שלמעשה נשאר מרותק לכסא גלגלים ולא עצמאי ברוב פעולות היומיומיות וזקוק לעזרה. לרוע מזלו, נפל מכסא גלגלים בעת קימה ממנו, וסבל משבר בצוואר הירך השמאלי שאומנם קובע בניתוח, אך גרם לירידה בתפקודי הליכה בהשוואה לתקופה לפני הנפילה.

כמו כן, סובל מקשיי דיבור ובליעה וכן ליקויים קוגנטיביים עם חשיבה קונקרטית, חוסר יזימה וחוסר גמישות מחשבתית וכן בעיות זכרון. נכותו נקבעה כבר בועדות נפגעי עבודה – 100% לצמיתות".

ב. ביום 13/7/14, לאחר שנסתיימה שמיעת הראיות בתיק, נבדק התובע פעם נוספת על ידי ד"ר פרבר, לבקשת הנתבעת, אשר טענה כי מצבו השתפר, ובהסכמת התובע. בחוות דעתה המשלימה מיום 30/9/14 (המסומנת בזה ת/1א), קבעה כדלהלן:

"עברו כבר 5 וחצי שנים מאז התאונה. התרשמתי שלא חל שיפור נוירולוגי נוסף מאז בדיקתו הקודמת לפני 3 שנים. עדיין סובל מרעד ואטקסיה קשה. אומנם סובל מחולשה יחסית קלה, בעיקר משמאל עם טונוס מוגבר, אך הבעיה העיקרית היא האטקסיה שלא מאפשרת עמידה והליכה יציבה ותפקודית ומסכנת אותו בנפילה, לכן זקוק להשגחה צמודה ו/או עזרה חלקית בעת הפעולות, במיוחד בהעברות ובהליכה. בבדיקה הנוכחית התרשמתי מכך שחל שיפור תפקודי ביכולתו לנייד כיסא גלגלים ומהתמדה בתרגול הליכה למרות הקשיים. כמו כן חל שיפור מה במובנות הדיבור.

מאידך, בשנה האחרונה חלה ירידה במצב רוח שדורשת טיפול תרופתי וגם סובל מהתקפי זעם תכופים יותר. דבר זה מצביע על החמרה במצבו הרגשי-התנהגותי, יתכן בעקבות מודעות למצבו ולמגבלותיו היום, בניגוד לניסיון להמעיט בדרגת הליקויים, כפי שהיה בעת בדיקתי הקודמת.

התבקשתי על ידי בית המשפט להביע דעתי האם מצבו של התובע השתנה מאז חוות דעתי הקודמת וכיצד, אם בכלל. מצאתי שינויים קלים במצב התובע, אותם השינויים שמצופה למצוא במהלך השנים לאחר פגיעת ראש אצל אדם שקיבל טיפול שיקומי במהלך השנים הללו. התובע השקיע מאמץ על מנת לחזור למצבו התפקודי כפי שהיה לפני השבר, ואף המשיך לשפר את ההישגים (היום הולך כל יום עם עזרה/השגחה של מטפל). למרות ההישג המתואר, התובע נשאר מרותק לכסא גלגלים רוב שעות היום וזקוק לעזרה חלקית והשגחה ברוב הפעולות היומיומיות.

הגעתי למסקנה שאין שינוי מהותי במצבו של התובע, שינוי שיכול היה להשפיע על צרכים של התובע בעתיד או להשפיע על תוחלת חייו. " (עמ' 4).

ד"ר פרבר קבעה כי התובע אינו מסוגל לעבוד ולהתפרנס למחייתו, וכי הוא זקוק למסגרת תעסוקה, יתכן בעבודה מוגנת (ת/1). בת/1א חזרה וקבעה כי הוא אכן זקוק למסגרת עבודה מוגנת. כן פירטה את צרכיו של התובע – העזרה לה הוא זקוק מזולתו, ניידות, דיור מותאם, ציוד ואביזרים, וטיפול רפואי ושיקומי, כפי שיפורט להלן.

5. תוחלת חייו של התובע

א. ד"ר פרבר העריכה כי תוחלת חייו של התובע בעקבות התאונה תתקצר ב- 7-9 שנים. זאת, בהסתמכה על מאמרה של הריסון - פליקס משנת 04': C. Harrison-Felix et al ,"Mortality following rehabilitation in the Traumatic Brain Injury Model Systems of Care". NeuroRehabilitation 19, 45-54; 2004.

" לפי הספרות קיים קיצור תוחלת החיים של נפגעי ראש מחבלה (TBI).

בקבוצת גיל של התובע לפי מצבו התפקודי יכול להיות קיצור של 7-9 שנים בהשוואה לשאר בני גילו. כמובן, מדובר כאן בנתון סטטיסטי בלבד, ולא בקביעת תוחלת חיים של אדם זה או אחר." (תשובה לשאלת הבהרה, מיום 9/1/12).

בעדותה חזרה ד"ר פרבר ואישרה כי מדובר בנתון סטטיסטי בלבד, וכי אין מדובר בקביעת תוחלת חיים של אדם זה או אחר, בציינה כי גם בעניינו של התובע הוערך הקיצור בהסתמך על נתונים סטטיסטיים הלקוחים מן הספרות הרפואית. הרפואה אכן משתפרת, אך יותר בתחום של הצלת חיים ופחות בתחום השיקום, אם כי קיימת היום מודעות גדולה יותר למניעת גורמי סיכון, לרבות על ידי הפעלה גופנית. "אבל אנחנו עדיין לא מסוגלים להביא אנשים פגועים לתוחלת חיים של בן אדם בריא. כי יש לו גורמי סיכון שבכל זאת יכולים להביא לקיצור של תוחלת החיים". (עמ' 16-18 לפרוט').{בהמשך יתייחסו כל העמ' לפרוטוקול הדיון, אלא אם יצויין אחרת}.

ד"ר פרבר עמדה על קביעותיה בחוות דעתה, תוך מתן דגש לנכותו ולנפילתו של התובע בביתו לאחר השיקום ב"עלה נגב", אשר הביאה לירידה במצבו, בציינה כי בהתאם לטבלאות המפורסמות ב"ספרו החדיש של זצלר", קיצור תוחלת החיים של אנשים במצבו של התובע היא כ- 8 שנים. הוא הוסיפה כי לו ערכה את חוות הדעת במועד הדיון (9/10/13), ואם מצבו של התובע אכן השתפר מאז נבדק על ידה, יתכן שהיתה קובעת כי הקיצור הינו של 7 שנים בלבד. (עמ' 17, ש' 14- עמ' 18 ש' 9; עמ' ,56 ש' 8-11).

על אף האמור, לא ראתה לשנות בחוות דעתה ת/1א את הערכתה לענין הקיצור הצפוי בתוחלת חייו של התובע, או לקבוע כי הקיצור עומד על 7 שנים, מפני שמצאה שאין שינוי מהותי במצבו של התובע, כאמור לעיל. (עמ' 4 לת/1א).

ב. ב"כ התובע ביקש מבית המשפט לסטות מהערכתה של ד"ר פרבר, ולא להביא בחשבון קיצור בתוחלת חייו של התובע בעת פסיקת הפיצויים, בטענו כי מדובר בנתון מסופק, סטטיסטי בלבד, וכי במציאות הנוהגת תוחלת החיים נמצאת כל הזמן במגמת עליה. (זאת בניגוד לדבריו בחקירת המומחית, כי אינו חולק על קיצור מסויים בתוחלת חייו של התובע בעקבות התאונה (עמ' 16, ש' 20-24)). לחלופין ביקש לקבוע כי מדובר בקיצור שאינו עולה על 4 שנים, דהיינו כי צפוי שהתובע יגיע לגיל 77.

ב"כ הנתבעת ביקש לאמץ את הערכתה של המומחית בחוות דעתה, בטענה כי התובע לא הביא כל ראיה ממשית המצדיקה סטייה מקביעתה, ואף הנטען בסיכומיו בענין זה מבוסס על השערה שלא הוכחה בראיות. משכך, לפיכך עתר לקבוע כי תוחלת החיים של התובע קוצרה ב- 8 שנים בממוצע, קרי עד הגיעו לגיל 73.

6. הסוגייה של קיצור תוחלת החיים נדונה על ידי כב' הש' ריבלין בע"א 10842/02 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' פלונית (20/9/06):

"סוגיית קיצור תוחלת החיים. סוגיה זו – קשה היא. קשה היא במישור העקרוני, וקשה היא גם במישור היישומי. ... את מועד פטירתו של אדם – אדם בריא ואדם שנפגע בגופו – איש אינו יכול לחזות. אכן, "כל המצוי בנושא זה של קביעת קיצור תוחלת חיים, יודע עד כמה קיים קושי לקבוע זאת, ועד כמה חלוקות הדעות בנושא זה בין המומחים השונים" (ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, פ"ד נא(1) 529, 534). יחד עם זאת, כפי שהדבר נעשה לא אחת בדיני הפיצויים, העוסקים תכופות בעתיד וממילא – בתחזיות והשערות, גם בהקשר זה עשוי בית המשפט לקבוע ממצא, ובלבד שהובאו בפניו חוות-דעת מתאימות. אלה – חוות-הדעת – עשויות להתבסס גם על נתונים סטטיסטיים באשר להשפעתה של פגיעה או מחלה מסוימת על תוחלת החיים – ובל נשכח כי תוחלת החיים של אדם בריא נקבעת אף היא על-בסיס נתונים סטטיסטיים... למותר לציין – הממצא הנקבע בכגון דא על-ידי בית המשפט נועד כדי לשמש בסיס לחישוב, הא ותו לא.

במקרה זה הובאה בפני בית המשפט המחוזי חוות-דעת של מומחה רפואי באשר לקיצור תוחלת החיים המיוחס, מבחינה סטטיסטית, לחולים מהסוג הנדון. בית המשפט ראה ליתן משקל לחוות-דעת זו, אך בחר למתן את הנתון שנקבע בה (קיצור של 15%). לאור מספר נתונים קונקרטיים שציין, קבע בית המשפט את קיצור תוחלת החיים בשיעור של 10%. בעמדתו של בית המשפט קמא בעניין זה לא ראיתי עילה להתערב, לכאן או לכאן". (כן ראו ע"א 8109/95 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גינת, פ"ד נב(5), 637, מפי כב' הש' אור; ע"א 4767/13 ‏המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שובבו נתן (25/11/13), מפי כב' הש' עמית).

7. אין בידי לקבל את טענת התובע, כי פגיעתו של התובע בעקבות התאונה לא גרמה לו קיצור בתוחלת חייו, או כי הוא נמוך מהערכתה של ד"ר פרבר.

ד"ר פרבר השתיתה את הערכתה בדבר הקיצור הצפוי בתוחלת חיי התובע ב- 7-9 שנים, על ספרות הרפואית המקצועית, והערכותיה לא נסתרו בעקבות הסבריה. לא זו אף זו, בדיקה נוספת של התובע חיזקה אותה בעמדתה, בהעדר שינוי מהותי במצבו של התובע, היכול להשפיע על תוחלת חייו. התובע לא הציג לפני המומחית ספרות רפואית המלמדת אחרת, ולא תמך טענתו, אלא בתשובות המומחית כי אכן מדובר בנתון סטטיסטי. כידוע, הפיצוי הנזיקי צופה פעמים רבות פני עתיד, ומבוסס בין השאר, על טבלאות סטטיסטיות, גם בענין תוחלת חיים ממוצעת. בהתאם, אין מניעה כי בית המשפט יעריך את הקיצור בתוחלת החיים של הניזוק בנתוניו, על פי נתונים סטטיסטיים, על יסוד חוות דעת מתאימה.

בהעדר טעם ממשי לסטות מעמדתה של מומחית בית המשפט, איני רואה לקבל את בקשת התובע לעשות כן. (ראו ע"א 8513/12 אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (18/3/13), מפי כב' הש' עמית; ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח (24/11/05), מפי כב' הש' גרוניס, כתוארו דאז).

לפיכך, על פי הערכתה של ד"ר פרבר, יחושבו פיצויי התובע בהתחשב בקיצור פוטנציאלי של תוחלת חייו בשמונה שנים, דהיינו, עד הגיעו לגיל 73 שנה.

נכותו התפקודית והשיעור בו איבד התובע את כושר העבודה שלו

ייאמר כבר עתה כי פגיעתו התפקודית של התובע היא גבוהה ביותר.

8. הצדדים אינם חלוקים על כך כי מצבו הרפואי של התובע בעקבות התאונה אינו מאפשר לו לשוב ולעבוד בעבודה חופשית בשוק הפתוח, והמחלוקת ביניהם היא בשאלה, האם יש באפשרותו לעבוד במסגרת עבודה מוגנת אם לאו, כהמלצתה של ד"ר פרבר, ומה השכר שיקבל, אם בכלל.

לטענת ב"כ התובע, התובע איבד לחלוטין את כושר השתכרותו בעקבות התאונה, ונכותו התפקודית זהה לנכותו הרפואית, דהיינו- 100%. בתמיכה לכך הפנה לקביעתה של ד"ר פרבר בחוות דעתה הראשונה כי התובע אינו מסוגל לעבוד ולהתפרנס למחייתו. מנגד, טוען ב"כ הנתבעת כי התובע מסוגל לעבוד בעבודה מוגנת, כהמלצת המומחית, בהיקף של חמש שעות. לשיטתו, עבודה זו תניב לתובע הכנסה חודשית בסך של 1,700 ₪, אם כי לא הגיש כל ראיה לתמיכה בטענתו זו.

9. הערכת הפגיעה התפקודית מושפעת ממספר גורמים, ובראשם הנכות הרפואית והנכות התפקודית.

"אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית, הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית". (ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני (4/7/05), מפי כב' הש' ריבלין; ע"א 4302/08 שלמאייב נ' בדארנה (25/7/10), מפי כב' הש' פרוקצ'יה).

הפסיקה רואה ב"הערכת נכותו התפקודית של נפגע היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. כך בדרך כלל, וכך במיוחד בנפגעי ראש, שהערכת נכותם התפקודית אינה מהדברים הקלים" (ע"א 438/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (23/7/14), וכן ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (12/6/11), שניהם מפי כב' הש' עמית). שיעור הנכות התפקודית במהותו נקבע על פי נתוניו האישיים של הניזוק הקונקרטי, שיעור הנכות הרפואית, ועוד.

10. התובע, בן 29 במועד התאונה, הצהיר והעיד כי סיים 10 שנות לימוד, שירת שירות צבאי מלא בתפקיד נהג, כי עובר לתאונה עבד כמפעיל כימי במפעל מכתשים - "כימקונטקט ישראל בע"מ" (להלן: כימקונטקט או המפעל), וכי כשבוע לפני התאונה החל לעבוד בעבודה נוספת, כשליח בפיצריה בשעות הערב. עוד הצהיר כי עבודתו היתה מאומצת, כרוכה בהרמת והזזת משאות, הליכה ועמידה מרובה, עליה במדרגות, נהיגה ועוד (סעיף 2, ת/10; כן ראו סעיף 4 לתצהיר אמו, דבורה לדר).

בחקירתו הנגדית העיד כי בעבודתו במפעל, הפעיל שני מתקני ייצור לפי הצורך, עבד במשמרות, ואישר לראשונה כי משהקטין המעביד את היקף עבודתו במפעל ושכרו ירד, נאלץ להתחיל לעבוד בעבודה נוספת כשליח (עמ' 211, ש' 1-24). אין חולק כי התובע לא רכש לעצמו השכלה או מקצוע פורמאלי.

11. הראיות בסוגית הפגיעה התפקודית וטענות הצדדים

א. ד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה כי "התובע לא מסוגל לעבוד ולהתפרנס למחייתו. התובע עצמו רוצה מאוד לעבוד, אך אינו מודע מספיק למגבלותיו השונות, בהתחשב בגילו הצעיר - זקוק למסגרת תעסוקתית, יתכן בעבודה מוגנת". (ת/1).

ב. בחקירתה הנגדית עמדה על דעתה, והעידה "...אני הייתי חד משמעית בזה. אני לא חושבת שהתובע יכול לעבוד בעבודה שדורשת איזושהי פעילות של הידיים בגלל רעד, אטקסיה וכו'. והוא לא יכול לעבוד בעבודה שדורשת תקשורת. וזה לא משאיר לנו הרבה עבודות. הוא מאוד רוצה לחזור לעבודה, לפחות זה מה שהוא סיפר לי ומאוד התרשמתי מזה... ואני חושבת שהוא יכול לעבוד רק בעבודות במסגרת מוגנת". אשר לסוג העבודות בהן הוא יכול לעבוד, ציינה כי מדובר בעבודות בתנועות גדולות יותר עם תקשורת מוגבלת, כגון הדבקת מעטפות והכנת קופסאות, "... הוא מסוגל להבין את התוכן של העבודה. הוא מסוגל לעשות דברים באמפליטודה גדולה של התנועה נגיד. הוא לא מסוגל לתנועות עדינות". המומחית שללה אפשרות כי יוכל לעבוד בסידור חפצים שאינם כבדים בסופר מרקט, מפני שעבודה זו דורשת מהירות ודיוק. כן חזרה על דעתה, כי התובע אינו מסוגל לעבוד במסגרת כלשהי בשוק הפתוח, אלא במסגרת מוגנת ציבורית כלשהי תחת השגחה, אשר אינה דורשת מהירות של התנועה וביצוע מדויק. (עמ' 1, ש' 3-23).

לשאלה האם התובע יוכל להשתכר מעבודה מוגנת, השיבה כי מדובר בשכר מינימאלי הנמוך משכר המינימום, "אם הייתי צריכה להגיד הייתי אומרת שאין לו כושר השתכרות. מסגרת מוגנת לא נותנת מספיק כסף למחיה עד כמה שידוע לי. אבל אני לא יכולה להגיד מספרים". לשאלה אם ידוע לה על קיומה של מסגרת עבודה מוגנת בבאר שבע השיבה בשלילה. (עמ' 52, ש' 9-10, 19-22; עמ' 58 ש' 1-3; עמ' 50, ש' 24).

אשר לרעד ממנו סובל התובע, המופיע בעיקר בתנועה ובשינוי תנוחה, ומהווה לדבריה גורם מאוד דומיננטי בקביעת רמת התפקוד, המומחית חיוותה דעתה כי במצבו של התובע, לא ניתן לשפר או להתגבר עליו באמצעות תרופות. כן העידה כי מצבו של התובע אינו מאפשר לו לנהוג, בשל הרעד ותנועות בלתי רצוניות היוצרות קושי לכוון את התנועה, "וזה נקרא international tremor. אבל זה מפריע מאוד בנהיגה ולא ניתן לטיפול לצערנו". (עמ' 40, ש' 1-13, ש' 22 – עמ' 41, ש' 1-2).

לדבריה, פגיעתו הקוגניטיבית של התובע היא מבוזרת ומתבטאת בפגיעה בזכרון ובחשיבה, בפאסיביות, בחוסר יוזמה ובשיפוט לגבי עצמו, "... מה שאני כתבתי ממעיט בקושי של הליקוי. זה גם כן, זה שיפוט שבעצם הוא לא מאה אחוז תקין. זה לא שהוא לא יודע להבדיל בין שחור ולבן, אבל יש דברים, למשל מה שבלט לי בבדיקה שהוא לא יודע להעריך את הסכנה. כשהוא למשל ניסה להתפשט, להתלבש, לא היתה לו שום הערכה לגבי מה יכול לסכן אותו ומה לא. וזה אחד הדברים שלמעשה מראים על הקושי הקוגניטיבי שלו להבין את ההשלכות של כל פעולה שלו" (עמ' 21, ש'11- עמ' 22, ש' 7). כן הבהירה כי הפגיעה בשיפוט ובחשיבה של התובע היא לצמיתות, לא צפוי שיפור כלשהו במצבו הקוגניטיבי, ומכל מקום הסיכוי לשיפור אינו משמעותי לתפקוד. כך סברה גם ביחס לאפשרות לשיפור בתקשורת שלו עם הסביבה. "בדרך כלל לא. השיפור בדיבור, בתקשורת הוא בדרך כלל בשנים הראשונות. לכן אם שמתם לב אני אף פעם לא ממליצה על טיפול בתקשורת או ריפוי בעיסוק לתקופה ארוכה... מקסימום עד שנה שנתיים. ואז אין השפעה על רמת התפקוד הקוגניטיבי או שפתי". (עמ' 48, ש' 20- עמ' 50, ש' 3).

ג. בבדיקה הנוספת של התובע, בעקבותיה ניתנה חוות דעתה ת/1א, מצאה ד"ר פרבר כי הוא סובל מ"דיבור דיסארטרי, יותר מובן מאשר בבדיקה לפני כ- 3 שנים, אך עדיין משובש. מדבר משפטים קצרים, מתקשה להתבטא כאשר מנסה לספר על תחושותיו. מצב רוח ירוד. בישיבה לא נצפה רעד, אך בנסיון הפעלה (קימה עמידה) בולט רעד ניכר בכל הגוף וגפיים שמסכן אותו בפעולה... בעמידה חייב עזרה רבה לשמירת שיווי משקל בשל אטקסיה עם סכנת נפילה...". כאמור, קבעה כי לא חל שיפור נוירולוגי נוסף מאז בדיקתו הקודמת, כי הוא סובל מרעד ואטקסיה קשה, שלא מאפשרת עמידה והליכה יציבה ותפקודית ומסכנת אותו בנפילה, וכן מקשיי דיבור וליקויים קוגניטיביים, בעיקר חוסר יזימה וחוסר גמישות מחשבתית ובעיות זכרון. כאמור לעיל, ד"ר פרבר מצאה שינויים קלים במצבו של התובע, בציינה כי השקיע מאמץ על מנת לחזור למצבו התפקודי לפני השבר, ואף המשיך לשפר את הישגיו. זאת, בציינה כי הוא הולך כיום עם עזרה או השגחה של המטפל, אם כי נותר מרותק לכיסא גלגלים רוב שעות היום, וזקוק לעזרה חלקית והשגחה ברוב פעולות היום יום.

ד. הנתבעת ביקשה להדגיש את רצונו ונכונותו לעבוד במיון של חפצים או בבישול, וכן כי חרף פגיעתו הקשה הוא מסוגל לבצע חלק מפעולות היום יום בכוחות עצמו, כעולה מחוות הדעת של המומחית ומעדויות התובע ואמו. כן הפנתה לעדויותיהם בדבר היותו בחור חברותי, כי דיבורו כבד אך מובן, שומר על קשר עם שני חברי ילדות, גולש באינטרנט ובפייסבוק, קורא עיתון, צופה בטלויזיה, משחק במחשב או בטלפון, מסוגל לסמס, להקליד ואין לו בעיה עם האצבעות. מנסה ליצור קשר עם בחורות דרך האינטרנט, קורא עיתונים, מגלה עניין במתרחש ובכלל זה ספורט, פוליטיקה, אוכל, מנהל את ענייניו הכספיים בסיועה של אחותו, ובקיא בהכנסותיו והוצאותיו. (עדות התובע בעמ' 219-222; עמ' 248, ש' 18- עמ' 249, ש' 6; עמ' 252, 253; עדות האם, בעמ' 181, 195 201, 202, 204; וכן עמ' 2-3 לחוות הדעת המשלימה).

ב"כ התובע טען, מעבר לכך שהתובע אינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי, כי אין בבאר שבע מסגרת עבודה מוגנת כלל.

12. דיון בסוגית הפגיעה התפקודית ואובדן כושר ההשתכרות של התובע

נכותו של התובע בן ה-36 היא קשה, בהיותו סובל מפגיעות משולבות, המתבטאות ברעד בידיו ואטקסיה קשה וכן מפגיעה קוגניטיבית בלתי הפיכה. מחוות דעתה ומעדותה של המומחית ניתן להתרשם, כי מטרת המלצתה לשלב את התובע בעבודה מוגנת היא במציאת תעסוקה לו בשעות הפנאי, ולא כמקור עבודה ופרנסה. כאמור, לשיטתה, הוא מסוגל לבצע עבודה בישיבה, במסגרת מוגנת ותחת השגחה.

א. טענתו של ב"כ התובע כי אין בבאר שבע מסגרות לעבודה מוגנת בכלל, נטענה בעלמא, בלא שנתמכה בראיה פוזיטיבית כלשהי,בניגוד לטענותיו האחרות, להוכחתן הזמין עדים רבים מהנגב וממרכז הארץ. אין באישורם של ד"ר פרבר ושל מומחה הנתבעת, מר גדעון האס (להלן: האס), כי אינם יודעים על קיומן של מסגרות עבודה מוגנות ספציפיות בבאר שבע, כדי ללמד בהכרח על המציאות הקיימת הפועל. יתר על כן, האס העיד כי "... בבאר שבע כמו בכל עיר אחרת יש מפעלים מוגנים.. אני יודע שמפעלים מוגנים פזורים בכל רחבי הארץ" (עמ' 58, ש' 3; עמ' 510, ש' 17- עמ' 511, ש' 2). קשה להלום כי אין בבאר שבע גופים הנותנים שירותי תעסוקה במסגרות מוגנות מטעם משרד הרווחה ומשרד הבריאות, לרבות גופים ציבוריים, גופים פרטיים ועמותות אשר נותנים שרותי תעסוקה לאנשים עם מוגבלויות, והתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בסוגיה זו.

ב. יחד עם זאת, אין וודאות מספקת כי התובע אכן יוכל להשתלב בעבודה מוגנת, כאשר גם בתחום זה אפשרויות העבודה עבורו הן מצומצמות, כפי שקבעה ד"ר פרבר. בנוסף, אין ודאות, כי נוכח מצבו הרפואי, יצליח התובע להתמיד בעבודה זו לפרקי זמן קבועים וממושכים. שני הצדדים לא הביאו ראיות על השכר המקובל בעבודה מוגנת מהסוג המוצע על ידי המומחית, והנתבעת לא תמכה את טענתה - כי השכר מעבודה מוגנת עשוי לעמוד על 1,700 ₪ לחודש - בראיות כלשהן. כמו כן, לא ברור מהו הרווח החודשי העשוי לצמוח לתובע מעבודה מוגנת, לאחר הוצאות הכרוכות בביצועה.

ג. בע"א 1249/04 רבאח אדהם נ' רבאח רביע (8/11/06) שלל כב' הש' רובינשטיין מצב בו יקבע כי אדם הוא נעדר כשירות מוחלטת לעבודה, למעט במקרים בהם אין מנוס מכך. וכך אמר:

"נוכח דברים אלה סבורני, כי לא נפלה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי עת העמיד את הגריעה בכושר השתכרותו של המערער על 80%. אוסיף, כי כעניין שבעיקרון סבורני, שככל הניתן אין להעמיד אדם בחזקת מי שאינו יכול לעבוד כל עיקר, אלא כשהנסיבות ברורות וחדות; פרפלג במקרים רבים הוא אדם המשתכר ככל אדם אחר. אין לראות את המערער דנא כשבר כלי חלילה; רואה אני כחיוני וכעניין ממדרגה ראשונה, שבית המשפט יימנע ככלל מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם, פרט – כאמור – למקרים שבהם אין כל מנוס מכך; ראו גם ת"א (ירושלים) 653/94 ארבל נ' שערי צדק (לא פורסם)".

ד. התובע דנן נעדר השכלה או מקצוע, למעט נסיון בעבודה כמפעיל במפעל כימי, ומעבר לפגיעתו הפיזית, סובל הוא מרעד, ליקויים קוגניטיביים ובעיית תקשורת עם הסביבה, כנקבע על ידי המומחית, המשפיעים באופן משמעותי על תפקודו. עם זאת, מדובר באדם צעיר, אינטליגנטי ובעל כושר הסתגלות, אשר הביע בעצמו רצון ונכונות לעבוד, כאמור, בעבודה של מיון חפצים. משכך, סבורתני כי בנסיבות העניין אין לראות בו כמי שאינו כשיר לעבודה כלל, ואני רואה לקבל את עמדת המומחית כי מסגרת עבודה מוגנת תשמש לו תעסוקה.

אשר למשמעות הכספית של נכותו התפקודית של התובע, המומחית לא שללה יכולת השתכרות מסוימת של התובע. מחד גיסא אמרה "אם הייתי צריכה להגיד הייתי אומרת שאין לו כושר השתכרות". מאידך גיסא, משהעידה כי מדובר בשכר מינימאלי הנמוך משכר המינימום, לא העמידה את יכולת השתכרותו על אפס. לדבריה, "מסגרת מוגנת לא נותנת מספיק כסף למחיה עד כמה שידוע לי. אבל אני לא יכולה להגיד מספרים". (עמ' 52, ש' 9-10, 19-22; עמ' 58 ש' 1-3; עמ' 50, ש' 24).

ה. בסופו של יום, התרשמתי כי עקב הפגיעות המשולבות מהן סובל התובע, לרבות פגיעת ראש והרעד בידיו, ונכותו התפקודית הגבוהה ביותר, איבד התובע את כושר ההשתכרות שלו בשוק העבודה הפתוח כליל. עם זאת, בהעדר טעם מיוחד לסטות מחוות דעתה של מומחית בית המשפט, אני קובעת כי נכותו התפקודית נופלת מ - 100%, ונשמרה בו יכולת מסויימת להשתלב בעבודה מוגנת, אם תמצא, אפילו לא באופן רציף וקבוע. יכולת זו תובא בחשבון בעת הערכת ההפסד בראש הנזק של הפסדי השתכרות בעתיד, כפי שיפורט להלן.

בסיס השכר

13. א. בתצהיר עדותו הראשית, מסר התובע כי במועד התאונה היה בתחילת דרכו המקצועית, שכרו מעבודתו במפעל עמד על כ- 6,400 ₪, וכשבוע לפני התאונה החל כאמור לעבוד בשעות הערב כשליח בפיצריה, שם אמור היה לעבוד כארבעה - חמישה ימים בשבוע, בשכר יומי של 150 ₪. לפני התאונה עבד שבעה ימים כשליח, והשתכר סך של 1,050 ₪. לפיכך, לדידו, לו עבד חודש שלם, היה שכרו כשליח עומד על 2,500 – 3,000 ₪, בנוסף לשכרו מעבודתו מהמפעל. (סעיף 16 לתצהיר התובע, ת/10).

בסיכומיו נטען, כי עובר לתאונה עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע מעבודתו במפעל על כ- 7,117 ₪ (שיעור גבוה מזה שנטען בתצהירו), וכי לו עבד חודש שלם כשליח פיצה היה משתכר כ- 3,000 ₪ נוספים מדי חודש. לפיכך טען כי עובר לתאונה עמד שכרו החודשי הכולל של התובע על 10,117 ₪, ובערכו היום – 11,500 ₪, בציינו כי משכרו לא נוכה מס הכנסה.

ב. לטענת הנתבעת, ממכלול הראיות עולה כי עובר לתאונה היה התובע עובד בלתי מקצועי, והכנסתו הבסיסית מעבודתו במפעל לא עלתה על שכר המינימום. הוכח כי שכרו של התובע הוקטן בהדרגה משלא איפשרו לו לעבוד שעות נוספות, ובחודש התאונה עמד שכרו על שכר הבסיס בלבד, דהיינו 4,042 ₪ לחודש עבודה מלא ברוטו. זאת משהוכח לטענתה כי החל מחודש התאונה ירדה הכנסתו לסך של 4,042 ₪ (שכר בסיס לחודש עבודה מלא), עקב ביטול העבודה בשעות נוספות על ידי המעביד. לכן החל התובע לעבוד בשליחויות, כאשר הכנסתו הצפויה מעבודתו הנוספת אמורה היתה להסתכם בסך של 2,000 ₪ לחודש. בנתונים אלה, מבקש ב"כ הנתבעת להעמיד את פוטנציאל השתכרותו של התובע אלמלא התאונה, בהתאם להכנסה המדווחת למל"ל, דהיינו בסך של 6,795 ₪ נטו משוערך להיום.

14. א. מעיון בדו"ח "רציפות ביטוח" מיום 17/1/11 של המל"ל, שהגישה הנתבעת (נספח 4 לתיק המוצגים), עולה כי מאז השתחרר התובע מצה"ל בשנת 01', עבד כשכיר במקומות עבודה שונים ומגוונים, בחלקם הועסק באמצעות חברות כח אדם, ובשנתיים שקדמו לתאונה עבד במפעל. מתלושי השכר שלו נלמד כי ממוצע הכנסתו מעבודתו במפעל בשנת 07' עמד על 6,681 ₪ ברוטו לחודש (כולל שני חודשי העסקה באמצעות חברת כח אדם), וממוצע הכנסתו בשנת 08' עמד על 7,348 ₪ ברוטו לחודש.

עוד נלמד מתלושי השכר ומדו"ח "רציפות ביטוח", כי בינואר 09', כחודשיים לפני התאונה, צומצמה משרתו של התובע וחלה ירידה הדרגתית בהכנסתו. שכרו בחודשים ינואר ופברואר 09' עמד על עמד על 6,058 ₪ ו- 5,566 ₪ ברוטו בהתאמה, כולל שעות נוספות. בחודש מרץ 09', בו אירעה התאונה, עבד 11 ימים ללא שעות נוספות, שכר הבסיס לחודש עבודה מלא עמד על 4,092 ₪, ושכרו בגין ימים אלו עמד על 4,667 ₪ ברוטו.

שכרו של התובע בחודש ספטמבר 08' עמד על 7,592 ₪; באוקטובר 08' השתכר 7,096 ₪; בנובמבר 08' השתכר 6,918 ₪; בדצמבר 08' השתכר 8,497 ₪; בינואר 09' השתכר 6,633 ₪, ובפברואר 09' השתכר 5,556 ₪. ממוצע הכנסתו בששת החודשים האחרונים לעבודתו במפעל עד לחודש בו אירעה התאונה, עמד על סך של 7,050 ₪ ברוטו בקירוב.

ב. התובע נמנע להזכיר בתצהירו את העובדה כי שכרו במפעל הופחת עובר לתאונה, וכי בגין ההפחתה, נאלץ לעבוד בעבודה נוספת, ענין אשר אושר על ידו לראשונה בעדותו. בחקירתו הנגדית הכחיש התובע כי מעבידו במפעל רצה לפטרו באומרו "לא, הם היו מרוצים ממני אבל היתה שמועה שהולכים לפטר כמה עובדים... הורידו את השכר ונאלצתי לעבוד בעוד עבודה... לא, הוא לא רצה לפטר אותי. היתה שמועה שהוא רצה לפטר כמה עובדים אבל ספציפית לא אותי...". (עמ' 211, ש' 10- 212, ש' 13; כך גם לדברי אמו בעמ' 172, ש' 10- 22).

אין חולק כי בחודש מרץ 09' החל התובע לעבוד בעבודה נוספת כשליח, כעולה מתלוש השכר שהגיש (ת/10), וכי עד מועד התאונה (17/3) הספיק לעבוד שבעה ימים בשכר יומי של 150 ₪ ליום. הנתבעת גם לא חלקה על טענתו כי היקף עבודתו המוסכם כשליח אמור היה להיות ארבע עד חמש פעמים בשבוע, בשכר יומי של 150 ₪ כאמור. דא עקא שהתובע לא צירף הסכם עבודה כשליח פיצה, לא העיד את מעבידו החדש, ואין די באמור בתצהירו כדי לקבוע ממצאים על היקף עבודה בה עבד פרק זמן כה קצר.

מכל מקום, משהוכח, גם מדברי התובע עצמו, כי עבודה זו באה להשלים את ההכנסה שנגרעה ממנו מעבודתו במפעל, וכי בחודש מרץ 09' עמד שכר היסוד החודשי של התובע על 4,090 ₪ ללא שעות נוספות, איני רואה לקבל את נסיונו - הן בתצהיר והן בסיכומיו - להציג מצג לפיו החל בעבודה נוספת ללא קשר להפחתה בשכרו במפעל. כך גם אין יסוד לטענתו כי הכנסתו הכוללת משני מקומות העבודה עמדה במועד התאונה (לו השלים חודש עבודה מלא) על סך של 10,117 ₪, שעה שבאותו חודש, בגין התאונה, השתכר פחות משכרו בחודשים קודמים.

בהעדר נתונים מדוייקים, אני רואה לקחת בחשבון את שכרו הממוצע של התובע במחצית השנה שלפני התאונה, כבסיס השכר לצורך חישוב פיצוייו, רואה להעמיד את שכרו החודשי של התובע לעבר על סך כולל של 7,050 ₪ ברוטו, ובשערוך להיום 7,946 ₪ ברוטו, שהם 7,535 ₪ נטו.

15. א. אשר לבסיס שכרו של התובע בעתיד, התובע הצהיר כי כיום משתכרים עובדים בתפקיד אותו ביצע במפעל למעלה מ- 10,000 ₪ נטו לחודש. (סעיף 16 לת/10). בסיכומיו טען כי בהתחשב בגילו הצעיר במועד התאונה ובהיותו בתחילת דרכו המקצועית, ברי כי אלמלא התאונה היה מממש את פוטנציאל השתכרותו, מתקדם בעבודתו ומשתכר לפחות סך של 14,000 ₪ נטו בחודש.

הנתבעת טענה כי מתלושי השכר שהוצגו על ידי התובע לא ניתן לקבוע כי אלמלא התאונה היה מצליח להתמיד בעבודה המאפשרת קבלת תגמול נוסף בגין שעות נוספות. רכיב השעות הנוספות ששולם לתובע מעבר לשכר המינימום לא הוכח כרכיב קבוע בהכנסתו, ולא הוכח כי אלמלא התאונה היה ממשיך לעבוד במפעל או בעבודה דומה בתנאים דומים.

ב. בהיות התובע בן 29 במועד התאונה, יש קושי לקבל את טענתו כי היה בתחילת דרכו המקצועית. מדובר בבחור חרוץ שהשקיע ועבד שעות נוספות, ועת הופחת שכרו, כאמור, החל לעבוד בעבודה נוספת על מנת להשלים את הכנסתו. עם זאת, לאורך כל השנים מאז שחרורו מצה"ל עבד כאמור כשכיר, לא רכש השכלה, ואף לא הצהיר כי התעתד לעשות כן. טענותיו בדבר השכר המשולם כיום לעובדים במעמדו, נטענו בעלמא, ולא גובו בראיות כלשהן.

מאידך גיסא, לא הוכחה טענת הנתבעת כי מעבידו של התובע התכוון לפטרו, בהעדר ראיות קבילות כלשהן, ובהעדר זכר לדבר בתיקו האישי של התובע במפעל, אשר הוגש על ידי הנתבעת. לא ניתן להסתמך על דבריה של גב' יהודית שופן, בעלת המפעל (להלן: שופן) - כי בעקבות בירור שערכה לאחר התאונה, נודע לה שהיתה כוונה לפטר את התובע, והוא לא פוטר בעקבות התערבות של גורם בעיריית באר שבע שביקש לעזור לו - בהיותם עדות מפי השמועה. שופן הביעה תרעומת על כי הוזמנה לעדות, והבהירה כי הדברים אינם ידועים לה מידיעה אישית, ואף לא נודעו לה בזמן אמת. "הכל בידיעה בדיעבד. לא בזמן אמת...". לדבריה, אין לה כל קשר לעובדים, ועובר לעדותה חזרה והמליצה בפני הנתבעת, כי תזמין עובד אחר המכיר את הסוגיה, ללא הועיל. (עמ' 608, ש' 6 - עמ' 614, ש' 21; עמ' 616, ש' 5-6). הנתבעת בחרה שלא להזמין לעדות נציג מהמפעל בעל ידיעה אישית בנושא, וגרסתה לא הוכחה.

ג. בנסיבות העניין, משעבד התובע במועד התאונה כשכיר במפעל במועד התאונה, לא תיוחס לשמועות אלה כל משמעות בקביעת בסיס השכר שלו, לצורך חישוב הפיצוי המגיע לו. יחד עם זאת, משהוכחה כאמור ירידה מגמתית בשכרו במפעל, ומשהספיק לעבוד כשליח כשבוע וחצי בלבד עד התאונה, ולא ברור אם היה מתמיד בשילוב של שתי העבודות לאורך זמן, ובהעדר ראיה פוזיטיבית על צפי של עליה בשכר מעבודתו במפעל, נוכח צמצום משרתו, יועמד שכרו החודשי של התובע לעתיד על בסיס שכרו לעבר, היינו 7,535 ₪ נטו.

16. אובדן כושר השתכרות

הפסד השתכרות לעבר

ממועד התאונה ועד היום חלפו 81 חודשים, לפי בסיס שכר בסך של 7,535 ₪ נטו, וגריעה מלאה מכושרו של התובע להשתכר, ובצירוף הפרשי ריבית מאמצע התקופה מתקבל הפסד בסך של 632,000 ₪ במעוגל.

17. הפסד השתכרות לעתיד

בשים לב לאמור לעיל, על פי בסיס שכר של 7,535 ₪ נטו לחודש, גריעה מלאה מכושר ההשתכרות בשוק הפתוח, עד גיל פרישה (67 שנים, 16/1/47), בהיוון מתאים, אעמיד את הפסד ההשתכרות לעתיד על סך של 1,826,410 ₪, בהפחתה גלובלית של 100,000 ₪ לכל התקופה, לאור האפשרות כי התובע ישתלב בעבודה מוגנת, דהיינו, הפסד ההשתכרות לעתיד יועמד על 1,726,410 ₪.

18.        הפסד פנסיה

א. התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי הפנסיה שנגרמו לו, ועל פי ההלכות האחרונות, יפוצה ככלל בשיעור של 12% מכלל הפסדי השתכרותו בעבר ובעתיד (ראו דרך החישוב שנקבעה על ידי כב' הש' וילנר בת"א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (31/12/13) (להלן: ענין ע.מ.מ), ואושרה על ידי כב' הש' עמית בע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן (27/1/14), וכן בע"א 8930/12 הפניקס נ' טוויג (31/7/14)).

ב. התובע, אשר הפנה להלכה האמורה, מבקש להעמיד את ההפסד בראש נזק זה על שיעור של 12% מהפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד, המסתכמים לשיטתו בסך של 519,661 ₪. הנתבעת טוענת כי על פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן: צו ההרחבה), הפרשות המעביד תועלינה בהדרגה החל משנת 08' ועד לשנה 14', כך שהחל מיום 1/1/14 תעמוד ההפרשה בשיעור של 12% מן השכר המבוטח. לפיכך, לשיטתה, יש לחשב את הפסדי הפנסיה בהתאם לעלייה המדורגת בהפרשות המעביד, כקבוע בצו ההרחבה. בהתאם, עומדים לטענתה הפסדי הפנסיה לעבר ולעתיד על סך כולל של 180,325 ₪.

ג. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מקובלת עלי הטענה כי יש לחשב את הפסדי הפנסיה לפי שיעור מדורג, לרבות השנים האבודות, לעניין זה יפים דברי כב' הש' וילנר בסעיף 27 לפסק דינה בענין ע.מ.מ (אליו כזכור הפנה התובע עצמו).

ד. משכך, יפוצה התובע עבור הפסדי הפנסיה בגין העבר והעתיד, לרבות בשנים האבודות, בסך של 300,000 ₪, במעוגל.

עזרת הזולת

19. א. ד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה הראשונה כי התובע זקוק לעזרה, השגחה וליווי במשך 24 שעות ביממה, בהתחשב באטקסיה ורעד בגפיים בגינם לא יוכל להשאר לבדו, ללא נוכחות הזולת. כן קבעה כי הוא זקוק לעזרה בכל עבודות משק בית (ת/1). בחוות דעתה המשלימה (ת/1א) קבעה כאמור כי אין שינוי מהותי במצבו, העשוי להשפיע על צרכיו בעתיד. לדבריה, "התובע זקוק לעזרה חלקית, ליווי והשגחה למשך 24 שעות ביממה. צורך זה נובע מליקוי קשה בשיווי משקל ורעד בגו וגפיים, שמופיע בכל פעולה ויכול לגרום לנפילה וסכנת שברים. להדגיש גם בלילה זקוק לנוכחות הזולת בסביבתו הקרובה". (תשובה לשאלת הבהרה מטעם בית המשפט).

ב. נקבע אפוא כי התובע זקוק לעזרה, ליווי והשגחה למשך 24 שעות ביממה, והמחלוקת נסובה סביב עלויות הסיעוד, הצורך בסיעוד על ידי שלושה מטפלים ישראליים המתחלפים על פני היממה, כטענת התובע, או מטפל זר אחד, כטענת הנתבעת.

ג. מאז התאונה חלפו למעלה משש וחצי שנים - כאשר התובע אושפז למשך למעלה משנה בבית החולים סורוקה, בהמשך הועבר לשיקום בבית לוינשטיין, וביום 27/4/10 שוחרר לביתו. אין חולק כי לאחר שחרורו מאשפוז, חזר התובע להתגורר בביתו עם אשתו ובתו, וכי החל מחודש 05/10 ועד היום קיבל שירותי סיעוד מחברת "דנאל", המספקת לו שלושה מטפלים העובדים לסרוגין, בהיקף כולל של 8 שעות ליום בימים א'-ה', ו- 4 שעות ליום בימי ו', בעלות כוללת על פי שעות הטיפול שניתנו בפועל, כמפורט להלן. (ראו עדותה של גב' פנינה רמפל אחראית מחלקת סיעוד ב"דנאל" (להלן: רמפל), עמ' 274, ש' 11-18, הקבלות ת/12, ת/12א). לגירושיו של התובע בחודש מאי 12', ולמגוריו עם אמו מאז ועד היום, אין השפעה על היקף העזרה שניתנה לו.

עזרת הזולת בעבר

20. טיעוני התובע

התובע מבחין בעלויות הסיעוד השונות בהן נשא בפרקי זמן שונים. לטענתו, בתקופת אשפוזו אשר נמשכה למעלה משנה, סעדו אותו בני משפחתו מדי יום ביומו, ולעניין זה נפסקו פיצויים בסכומים הנעים בין 5,000 ₪ ל- 10,000 ₪ לחודש. לטענתו הוא זכאי לפיצוי בסך של כ- 50,000 ₪ בגין העזרה והטיפול בבתו בתקופת האשפוז, מפני שאשתו נאלצה להעדר שעות רבות מן הבית כדי לסעוד אותו. עוד עתר לקבל החזר בגין הוצאותיו עבור שירותי הסיעוד, שהוא מקבל מחברת "דנאל" מאז שוחרר מבית החולים ועד היום, המסתכמים לטענתו בסך של כ- 470,000 ₪ (נכון למועד סיכומיו, פברואר 15'), וכן פיצוי נוסף בגין העזרה שהוענקה לו, משך כל התקופה ועד היום, על ידי בני משפחתו ובעיקר על ידי אמו, הסועדת אותו במסירות ובאינטנסיביות, מעבר לשעות העבודה של המטפלים- בשעות אחר הצהריים והלילה ובסופי השבוע.

21. טיעוני הנתבעת

א. ב"כ הנתבעת התנגד לפסיקת פיצוי עבור עזרת הזולת בתקופת האשפוז, באין חולק כי לא שולמה עזרה בשכר. לטענתו, מדובר בתביעת מיטיב שלא נתבעה בכתב התביעה, וממילא אין הצדקה לשיטתו לפסוק פיצוי בגינה בתקופת האשפוז, בה מסופקים לתובע כל צרכיו על ידי בית החולים. לחלופין, יש להעריך את הפיצוי באופן גלובאלי בהתאם להיקף העזרה שניתנה לתובע. כן התנגד לפיצוי הנדרש בסיכומי התובע בגין הטיפול בבתו של התובע, בהעדר אזכור לכך בכתבי הטענות מטעמו, ומהטעם שההוצאה הנטענת לא הוכחה, וממילא נשללה בדברי אמו, אשר העידה כי היא היתה עמו כל הזמן בבית החולים, ואילו אשתו לא היתה שם. (עמ' 178 לפרוט').

ב. לשיטתו, אין מקום לפסוק לתובע את מלוא ההוצאות שהוציא בפועל בגין שירותי הסיעוד מחברת דנאל, מפני שההעסקה דרך חברת כוח אדם היא יקרה יותר מהעסקה ישירה, אינה עולה בקנה אחד עם חובת הניזוק להקטין את נזקו, וניתנת רק בתקופת הסתגלות של הניזוק, אשר חזר אל ביתו. לפיכך, יש לפסוק לתובע החזר בגין 4 חודשי הסתגלות בלבד, מחודש 4/10 -8/10 המסתכמת בסך של 35,000 ₪ בלבד. אשר לתקופה שמחודש 8/10 ועד היום, יש לשיטתו לאמוד את שווי העזרה במנותק מהתשלומים ששולמו בפועל, ולהעמיד את הפיצוי בגין עזרת הזולת הניתנת על ידי אמו על סך של 4,000 ₪ לחודש.

עזרת הזולת בעתיד

22. טיעוני התובע

א. ב"כ התובע הפנה בסיכומיו לפסק דין המנחה בעניין היקף העזרה הדרושה לניזוקים הסובלים מנכות קשה - ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450, מפי כב' הש' אור (להלן: ענין אקסלרד), אשר קבע רף של 12,000 ₪ לחודש ליום 30/4/99 עבור עזרת הזולת. לטענתו יש להוסיף על סכום זה, משוערך להיום, את חלקו של המעסיק בבטוח הפנסיוני של עובדו (נוכח צו ההרחבה שנכנס לתוקף בשנת 08' לאחר מתן פסק הדין), ובערכים דהיום עומד הפיצוי שנפסק על כ- 17,000 ₪.

ב. לשיטתו, היקף העזרה הדרושה לתובע הוא כפול ממכסת העזרה שנקבעה בעניין אקסלרד - שם נקבע כי למערער דרושה עזרה אקטיבית במהלך כ- 4 שעות ביממה, בעוד שבשאר שעות היום נחוצה השגחה בלבד – זאת, בהתחשב בסוג הפגיעה שנגרמה לו, במכלול הפעולות בהן הוא זקוק לטענתו לעזרה מתמדת הן ביום והן בלילה (הלבשה, רחצה, גילוח, אכילה, שתיה, קניות, כביסה, בישול, העברות וכיוצ"ב), בהיותו "פעיל" על אף נכותו, וכן בהתחשב בקביעת המומחית כי הוא אינו יכול להתגורר בגפו וזקוק לליווי והשגחה משך 24 שעות ביממה. לכך יש להוסיף את הזדקקותו של התובע לעזרה בניהול משק הבית על כל המשתמע מכך. לפיכך טען כי מטפל אחד לא יוכל לשאת בנטל הכבד של טיפול אינטנסיבי "מסביב לשעון" הדרוש לו, ומן הראוי שהעסקת המטפלים תעשה על בסיס שעות. בענין זה, ביקש להסתמך על עדותה של ד"ר פרבר כי הפתרון הטוב במצבו של התובע הוא שלושה מטפלים במשמרות מתחלפות (עמ' 15, ש' 19-22). כן טען כי נוכח בעיות התקשורת ומצבו הנפשי הירוד של התובע, מן הראוי כי ההעסקה תתבצע באמצעות חברת כח אדם, ובהיות התובע שומר מסורת, סובל מקשיי דיבור, אינו יוזם שיחה ואינו שולט בשפה זרה, מן הראוי כי מטפליו של התובע יהיו ישראליים. כן התייחס לשוני התרבותי בין עולמו של התובע לעולמו של מטפל זר, העלול לטענתו אף להרע את מצבו.

לפיכך נטען כי התובע זקוק לעזרה בהיקף של 24 שעות, על ידי מטפלים ישראלים, המתחלפים ב- 3 משמרות של שמונה שעות, המועסקים באמצעות חברת כוח אדם, בעלות חודשית המסתכמת בסך של 37,000 ₪ לחודש. לענין זה הפנה לחוות הדעת מטעמו בנושא טיפול סיעודי של גב' דינה אור – צ'ילאג (להלן: אור- צ'ילאג), אשר ערכה תחשיב של עלויות העזרה הדרושה לתובע כטענתו, המסתכמות בסך הנ"ל (ת/5). לחלופין, נוכח מצבו של התובע, המצריך יותר מאשר ארבע שעות עזרה אקטיבית, הפיצוי החודשי המינימאלי אותו ראוי לפסוק לו הוא בשווי ממוצע העלויות הנטענות לעיל, ויש להעמידו על 27,000 ₪. ולחלופי חלופין, ביקש לפסוק לו פיצוי עבור העסקת עובד זר קבוע אשר יתגורר עמו יחד עם מחליף ישראלי לימי חופשה וסופי שבוע, שעלות העסקתו החודשית, על פי חוות דעתה של אור- צ'ילאג, עומדת על 14,157 ₪ לחודש, השווים במועד כתיבת סיכומיו בסך 14,467 ₪ ובתוספת נסיעות ומע"מ כ- 17,000 ₪ לחודש.

23. טיעוני הנתבעת

א. ב"כ הנתבעת טוען כי דרישתו של התובע היא מופרכת, מנותקת מהראיות שהוגשו לבית המשפט ומסכומי הפיצוי המקובלים בפרקטיקה ובפסיקה. לשיטתו, מצבו של התובע דנן טוב ממצבו של המערער בענין אקסלרד, הוא זקוק לעזרה פחותה בהרבה מזו הדרושה לאקסלרד, ומטעם זה יש לאבחן את הלכת אקסלרד מעניינו על דרך של הפחתה משמעותית של סכום הפיצוי שנפסק שם.

לטענתו, העסקה ישירה של עובד זר תספק מענה ראוי לצרכיו של התובע, כמו גם למשימות משק הבית הדרושות, שכן גם לפי דבריה של ד"ר פרבר אין התובע זקוק להשגחה צמודה של 24 שעות, כי אם לעזרה חלקית בלבד, ולנוכחות הזולת בסביבתו הקרובה. התובע הסתפק בעזרה של שמונה שעות ביום מאז שוחרר מאשפוז, ובחירתו להעסיק עובד ישראלי דרך חברת כח אדם נועדה ליצור פיקציה ורושם לקיומו של צורך אמיתי כביכול בהעסקת מטפל ישראלי באופן האמור, וכי מפאת חסרון כיס לא יכול היה לממן את כל העזרה הדרושה לו לגרסתו, עובדות אשר לא הוכחו על ידו.

ב. לפיכך נטען, כי יש לשום את זכאותו של התובע לעזרת צד ג' על פי עלותו של מטפל זר בסך של 7,500 ₪ לחודש. לתמיכה בטענתו הפנה לחוות דעתו של האס, אשר קבע שלוש חלופות של עלות חודשית של מטפל זר ל- 24 שעות ביממה: עלות של מטפל זר עם מחליף ישראלי לסוף שבוע עומדת על 8,430 ₪ לחודש, עלות מטפל זר עם מחליף זר לסוף שבוע היא 7,619 ₪ לחודש, ועלות מטפל זר ללא מחליף לסוף שבוע היא 6,549 ₪ לחודש. (נ/5).

עוד טען ב"כ הנתבעת כי יש להפחית מחישוב הפיצוי המגיע לתובע את גמלת הסיעוד הביתי, אשר הוכח שהתובע זכאי לה מקופת חולים, בהיקף של 5 שעות ביום, דהיינו 35 שעות בשבוע, בסך של 1,566 ₪ לחודש, ואשר שולמה לו רטרואקטיבית מיום 15/2/12. אין כל בסיס לטענת התובע כי השתתפות קופת החולים בהוצאות הסיעוד עשויה להנתן לזמן מוגבל.

דיון בסוגיה של עזרת הזולת

24. המסגרת הנורמטיבית

בענין אקסלרד, שם סבל המערער מ"קוודרופלגיה מלאה ספסטית מתחת לחוליה C4, דהיינו משותק בכל ארבע גפיו וללא שליטה על סוגריו" (שם, עמ' 453), נקבעה החזקה לענין הוצאות סיעוד במקרים של נכות קשה. הפיצוי בסך שנפסק בערכאה הדיונית, מגלם עלות הוצאות טיפול באמצעות מטפל זר, אשר בנוסף לצרכי הסיעוד של הניזוק, יסייע בכל הפעולות היומיומיות ובצרכי משק הבית, וילווה את הניזוק גם בניידותו. הפיצוי מגלם גם את הוצאות החלפת המטפל הזר בסופי השבוע, על ידי מטפל ישראלי, וכן את הסיכון כי יתכן ולפרקי זמן מסויימים לא ימצא מטפל זר לסעוד את הניזוק. כן הביא בית המשפט העליון בחשבון את צורכי מחייתו של המטפל הזר, המתגורר דרך קבע בביתו של הניזוק.

אמת המידה שנקבעה בהלכת אקסלרד משמשת קו מנחה בלבד בקביעת גובה הפיצוי בראש נזק של עזרת צד ג' ו"הרף שנקבע בעניין אקסלרד נתון לבחינה קונקרטית בכל מקרה ומקרה על פי אופי הפגיעה וצרכי הנכה" (ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' פת (13/5/10), מפי כב' הש' עמית (להלן: ענין פת)), אם כי המקרים בהם יסטה בית המשפט מאמת המידה שנקבעה שם אינם שכיחים. יפים לענייננו דברי כב' הש' ריבלין בע"א 8536/06 כוכבי נ' כלל חברה לביטוח (13/7/09):

"חשוב להבהיר כי הפיצוי שנקבע בעניין אקסלרד נועד לשקף את הצרכים הטיפוסיים של נכים קשים הסובלים מנכות כגון קוודרופלגיה, הזקוקים לסיעוד ולעזרה במשך כל שעות היום. ברי כי בכל מקרה ומקרה ייתכנו מאפיינים ספציפיים באופי העזרה, אולם כל עוד המסגרת הכללית של העזרה מתאימה להנחות של עניין אקסלרד, הנטייה תהיה שלא לסטות מהסכום שנקבע שם, לכאן או לכאן".

מן הפרט אל הכלל

25. נכותו של התובע בענייננו עולה כדי 100%, אך ממכלול הראיות שהוגשו בפני סבורני כי הפיצוי שנפסק בעניין אקלסרד מתייחס לנפגעים שהינם במצב קשה יותר מזה של התובע. למרבה המזל, התובע אינו מרותק למיטה ואף אינו חולה מונשם.

מחוות הדעת של ד"ר פרבר, עדותה והבהרותיה, וכן מעדותם של התובע ואמו, הוכח כי הוא מסוגל לבצע פעולות מסוימות בכוחות עצמו ונזקק לעזרה חלקית ולליווי והשגחה, שמשמעם: "נוכחות הזולת בסביבתו הקרובה" למשך 24 שעות ביממה. כך לדוגמא עצמאי התובע בתפקודי מיטה, יכול לעבור ממיטה לכיסא בישיבה בהשגחה בלבד, יכול לגלגל כיסא גלגלים למרחקים קצרים בתוך הבית או בתוך מבנה, מתרגל הליכה בתמיכת הליכון גלגלים בהשגחה, אך זקוק לעזרה בניידות בחוץ כי הוא מתעייף מהר; התובע מסוגל לאכול לבד כריך, מסוגל לשתות מקש בכוס המונחת על השולחן, אך מתקשה לאכול בכף ובמזלג בגלל הרעד בידיו, ויש להאכילו. כן מסוגל התובע להתלבש לבד בישיבה, אם כי הוא זקוק לעזרה בגריבת גרביים ונעילת נעליים. הוא מתרחץ בישיבה על כיסא שירותים, אך זקוק לעזרה חלקית ברחצה וניגוב ובהעברה למיטה לאחר המקלחת. התובע נכנס לבד לשירותים ואינו משתמש בכיסא שירותים, בלילה נותן שתן בבקבוק. כמו כן, כאמור לעיל, התובע קורא עיתון, צופה בטלויזה, משחק במחשב או בטלפון ומסוגל לשוחח בטלפון בכוחות עצמו, מנהל את ענייניו הכספיים בסיועה של אחותו ובקיא בהכנסותיו והוצאותיו.

26. המומחים מטעם הצדדים נחקרו על חוות דעתם, ועל הפרמטרים שעמדו ביסוד הערכותיהם את עלויות הסיעוד, זה בכה וזה בכה.

א. אור– צ'ילאג חיוותה דעתה כי נכון ליום 18/1/12, עומדת העסקה של עובד זר באמצעות חברת כח אדם, על זכויותיו הסוציאליות, לרבות מחליפים לסופי שבוע, חגים ושונות, על סך כולל של 14,157 ₪ (ת/5). בעדותה אישרה כי מעולם לא פגשה את התובע, לא נתבקשה להעריך את צרכיו הספציפיים, אלא העריכה עלויות באופן כללי, על יסוד נתונים בחוות דעתה של ד"ר פרבר וקביעותיה, וכפי הבנתה ונסיונה מה דרוש לאדם במצבו השיקומי והבריאותי של התובע. (עמ' 91, ש' 4 - עמ' 92, ש' 15; עמ' ,93 ש' 1- 19; עמ' 95-96; עמ' 114-116). האס נחקר אף הוא על חוות דעתו, פירט את הבסיס להערוכתיו, וחזר על עמדתו כי עלות מטפל זר, עם מחליף ישראלי לסוף שבוע, עומדת על 8,430 ₪ לחודש. (עמ' 517, ש' 8- עמ' 519, ש' 6).

ב. הוכח כי בחמש וחצי השנים האחרונות מאז שוחרר התובע מאשפוז, לא נעזר במטפל "מסביב לשעון", כנתבע על ידו, והוא העדיף שלא להעסיק מטפל זר שיתגורר עמו, על אף שלכאורה הינו זכאי לכך, ועל אף שהוכח כי הכנסתו החודשית לאחר התאונה מאפשרת לו לעשות כן. משנשאל בחקירתו הנגדית מדוע לאחר גירושיו לא שכר מטפל וגר עמו בדירה שכורה, השיב "רציתי לגור עם אמא שלי ולעזור לה על הדרך... בקניות, בתשלומים...". (עמ' 249, ש' 12-23).

ג. בית המשפט העליון בחן מקרים קשים מאלה של התובע, שהינו פרפלג ופגוע ראש וסובל ממגבלות אחרות, ופסק כי די במטפל אחד לצרכיהם. משהוכח כאמור כי התובע מוצא דרכו מזה כחמש וחצי שנים ללא מטפל בשעות הערב המאוחרות ובשעות הלילה, סביר להניח כי עזרת צד ג' של מטפל זר אחד, הזוכה לחופשות כמקובל, ומוחלף על ידי עובד אחר בעת חופשותיו, תיתן מענה לצרכיו. לא נעלמה מעיני עדותה של ד"ר פרבר כי הפתרון ה"טוב" במצבו של התובע הוא העסקה שלושה מטפלים במשמרות, אך עמדתה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת, אף במקרים חמורים מאלה של התובע. מכל מקום אף לשיטתה זקוק התובע כאמור לעזרה חלקית ולהשגחה צמודה בכל שעות היממה.

27. סבורני כי נסיבותיו האישיות של התובע, אינן מצדיקות סטייה מההלכה בעניין אקלסרד, לפיה יש להעדיף העסקת עובד זר, ולא הוכחו בפני נימוקים שיש בהם כדי להצדיק את עלותם הגבוהה של מטפלים ישראלים. טענה מעין זו נדחתה בפסיקתו של בית המשפט העליון, אשר נדרש לענין שוב ושוב. (ראו השיקולים המנחים בנושא עלותו של סיעוד במקרים של פגיעה קשה, ענין אקסלרד עמ' 457 - 459). כמו כן, טענותיו של התובע בדבר "השוני התרבותי" של העובד הזר לעומת עובד ישראלי, והנזק העשוי להגרם לו עקב העסקתו של מטפל זר, נטענו בעלמא, והוא בחר שלא לחקור את ד"ר פרבר בעניינם. יצוין כי התובע אישר בעדותו שגם כיום מטפליו אינם כולם שומרי מסורת (עמ' 249, ש'44), ואף אמו העידה כי התובע "ישמח מאוד" לעבור להתגורר עם מטפל זר, שיטפל בו וישהה איתו 24 שעות, ולא מצאה לנכון לעמוד על חשיבות הנטענת מפי בנה, בדבר העסקתו של מטפל ישראלי דווקא. (עמ' 188, ש' 13).

לא למותר לציין כי בית המשפט העליון ראה לסייג העסקה של מספר עובדי סיעוד מדי יום באמצעות חברות כח אדם, לפרק הזמן הסמוך לחזרתו של הניזוק לביתו.

"ככלל, העסקת כמה עובדי סיעוד מדי יום באמצעות חברות כוח אדם, לאורך זמן, אינה מוצדקת.העלות של העסקתם, כולל הוצאות נלוות, מגיעה לסכום גבוה של כ30,000-25,000^-ש"ח לחודש. פרט לעלות הגבוהה, העסקה בדרך זו מונעת אפשרות של קשר הדוק יותר של אמון ותלות בין הנפגע לבין הסועד אותו ומסייע לו. עם זאת אין לשלול העסקה כזו בזמן הסמוך לאחר שהנפגע שב לביתו מבית החולים וטרם הצליח להתארגן להסדרי קבע של סיעוד. בתקופה זו, הנפגע טרם "עיכל" את אסונו, וייתכנו גם קשיים ביורוקרטיים ואחרים להעסקה קבועה של אדם או בני^-אדם אשר יגורו עם הנפגע ויסעדו אותו במשך כל שעות היממה. בתקופה זו דרוש סידור מיידי אשר יאפשר לנפגע את ההכרחי לו, קודם שיצליח להסדיר סיעוד בתנאים ובעלות סבירים יותר".(ענין אקסלרד, עמ' 457).

לאחר שקלול של כל הנתונים הנזכרים לעיל, ובשים לב למצבו של התובע, הזקוק לעזרה בחלק בלבד מפעולות היום יום, אך להשגחה משך כל שעות היממה, וככלל אינו סובל מחוסר שליטה ממשי בסוגרים, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי עבור העסקה של מטפל זר, אשר יוחלף באחר בימי השבתון שלו ובחגים, ויוכל להתגורר בבית התובע, על כל הכרוך בכך. משכך, אני מעמידה את גובה הפיצוי לצרכי סיעוד לעתיד (המגלם בתוכו גם עלויות של תחזוקת משק בית), על סך של 13,000 ₪ לחודש.

28. הפיצוי המגיע לתובע עבור עזרת הזולת בעבר

הפיצוי המגיע לתובע עבור עזרת הזולת בעבר הוא נזק מיוחד, שעל התובע להוכיחו. על אף שהתובע לא עשה כן, אני רואה לפסוק לו פיצוי, על פי אומדנא דדיינא.

א. שוכנעתי כי בעת השהייה באשפוז, בין התאריכים 17/3/09- 27/4/10, נזקק התובע לעזרת בני משפחתו, אשר עזרו ודאגו לצרכיו החיוניים, מעבר לסיעוד שקיבל מהצוות הסיעודי במחלקות השונות בהן אושפז. אין צריך לאמר כי מדובר בעזרה החורגת מן העזרה הניתנת על ידי בן משפחה למשנהו במהלך חיי היום יום, ואין לקבל את טענת ב"כ הנתבעת כי התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו לתקופת האשפוז.

התובע המציא קבלות להוכיח הוצאות אשר היו כרוכות בעזרת הזולת בתקופת האשפוז, שארכה למעלה מ- 13 חודשים, כגון קבלות רבות על הוצאות נסיעה בתקופה זו, קניית מצרכים שונים, וכיוצא בזה. מן המפורסמות כי סיוע במוסדות רפואיים כרוך בהוצאות לא מעטות, נסיעות לבתי חולים (יש לזכור כי התובע שהה למעלה משנה בבית לוינשטיין, כאשר הוריו ואחותו גרים בבאר שבע), אכילה מחוץ לבית, מצרכים שהחולה נזקק להם מעבר למסופק לו בבתי החולים, וכל כיוצא בזה. בגין עזרת הזולת בתקופה זו, אני רואה לפסוק לתובע עבור מיטיביו, סך של 80,000 ₪, הכולל את ההוצאות שהוכחו (נסיעות בסכום של כ- 40,000 ₪, מזון ומצרכים שונים), ואשר תכנם לא נסתר על ידי הנתבעת, וסכום נוסף על דרך האומדנא. הסכום שנפסק אף כולל הפרשי הצמדה וריבית כחוק. למען הסר ספק, אין טענה כי הורי התובע אשר סייעו לו בטלו מעבודתם בתקופה זו, ואין ראיה כי בני משפחה אחרים עשו כן.

ב. אשר לתקופה מיום שחרורו של התובע מאשפוז ועד היום, משך 68 חודשים, התובע ואימו הצהירו והעידו על הטיפול המסור והאינטנסיבי שהעניקה האם לבנה בשעות אחר הצהריים והלילה, מעבר לשעות העבודה של מטפליו. האם הצהירה והעידה כי מטפלו של התובע הנמצא עמו שמונה שעות מקלח ומלביש אותו, מטייל איתו מחוץ לבית ומלווה אותו לטיפולים, כאשר בשעות האחר הצהריים ובסופי שבוע נאלצת היא לסעוד את בנה, מכינה עבורו ארוחות, מגישה לו את האוכל ולפעמים מאכילה אותו, עוזרת לו במעברים ככל שביכולתה, ולא אחת מבקשת עזרה מהשכנים ומעוברי אורח. (תצהיר האם ת/8, סע' 8 – 10; עדותה בעמ' 185, ש' 15- 16). התובע לא הוכיח כי נגרם לאם הפסד השתכרות כתוצאה מהעזרה שניתנה לו, אף על פי כן יש לפסוק פיצוי בגין הסיוע של האם - אשר טיפלה בבנה במסירות במהלך כל השנים - שהרי הנתבעת אינה זכאית להנות מכך שהאם נתנה מכוחותיה, ושילמה הוצאותיה כדי לעזור לבנה הפגוע.

ג. אשר לדרישתו של התובע לפיצוי בגין ההוצאות הנטענות על ידו עבור הטיפול בבתו בתקופת האשפוז, זו נטענה על ידו לראשונה בסיכומיו, והיא בבחינת הרחבת חזית אסורה. יתר על כן, נזק זה לא הוכח על ידי התובע, והוא אינו עולה בקנה אחד עם עדותה של אמו כאמור לעיל.

בנסיבות העניין, אני רואה לפסוק לתובע בגין עזרת אמו ובני משפחתו האחרים, מיום חזרתו של התובע לביתו ועד היום (68 חודשים), בהעדר קבלות בסכום משמעותי - מעבר לשכר עובדי הסיעוד שטיפלו בו כל העת, וגמלת הסיעוד הביתי לה זכאי התובע מקופת החולים משך כל התקופה - פיצוי גלובאלי בסך של 135,000 ₪, הכולל הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ד. הפיצוי המגיע לתובע עבור הטיפול שקיבל מעובדי הסיעוד במשך כל התקופה מאז שחרורו מאשפוז, באמצעות דנאל, הוכח בקבלות שהוגשו על ידי התובע. לקחתי בחשבון את טענותיו של התובע כי בשל חסרון כיס לא העסיק עובדים משך כל שעות היממה, זאת על אף שהכנסתו עמדה על סכום הגבוה מ- 19,000 ₪ לחודש, כפי שיפורט להלן. כך גם לא נעלמו מעיני טענותיה של הנתבעת, כי התובע לא היה רשאי להעסיק עובדי סיעוד מתחלפים באמצעות חברת כח אדם, מהטעמים שפורט לעיל.

יחד עם זאת, הוכח כי הסכום החודשי ששילם התובע לעובדי הסיעוד שטיפלו בו, על פי הקבלות והחשבוניות שצירף, נופל משמעותית מהסכום הנקוב בענין אקלסרד, אף שמדובר בהעסקה באמצעות חברת כח אדם, וכי לא הגיע לסדר גודל של 9,000 ₪. גם בצירוף הפיצוי שנפסק לתובע עבור אמו כמיטיבה בתקופה זו, אין הסכום הכולל מגיע לסדרי הגודל שנפסקו שם. ממכלול הקבלות שהוגשו על ידי התובע (ת/12, ת/12א, וכן ההוצאות החודשיות לסיעוד שאינן שנויות במחלוקת), עולה כי הוצאתו עבור מטפלים בגין כל התקופה שמחודש 5/10 עד 9/15 עומדת על סך כולל של 520,197 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך של 535,400 ₪ במעוגל. עבור החודשים ספטמבר- דצמבר 15' אני רואה לפסוק לתובע סך של 8,500 ₪ לחודש, ובסה"כ 34,000 ₪, זאת לפי הסכום החודשי הממוצע ששילם התובע לדנאל.

בסה"כ זכאי התובע להחזר עבור שירותי הסיעוד מחברת דנאל בסך של 569,400 ₪.

לסיכום, הפיצוי המגיע לתובע בגין עזרת הזולת לעבר עומד על סך של 784,400 ₪.

29. הפיצוי המגיע לתובע עבור עזרת הזולת לעתיד

נוכח קביעתה של המומחית ביחס לקיצור תוחלת חייו של התובע, ישולם הפיצוי עד הגיעו לגיל 73, דהיינו 16/1/53. בהתחשב בגובה התשלום החודשי - 13,000 ₪, ובמקדם ההיוון הרלוונטי - 268.32, אני פוסקת לתובע פיצוי עבור עזרת הזולת לעתיד, בסך של 3,488,160 ₪ במעוגל.

30. הפיצוי המגיע לתובע עבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד עומד על סך של 4,272,560 ₪.

ניידות

31. ד"ר פרבר ציינה בחוות דעתה כי התובע זקוק לרכב מסוג VAN עם מנגנון להכנסת כיסא גלגלים לתוכו, וכי במצבו לא יוכל לנהוג בעצמו ויזדקק לנהג (ת/1). בעדותה חזרה על קביעותיה אלה, כמפורט לעיל (עמ' 40, ש' 1-3, ש' 22 – עמ' 41, ש' 1-2).

טיעוני הצדדים וראיותיהם

32. כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת לעניין ניידות, הכוללות עלות של רכישת רכב, בהתחשב במענקים ובהלוואות המתקבלים מאת המל"ל, עלות האחזקה חודשית, וכן עלות אביזרים והחזקתם בהתחשב בהלוואה הניתנת בעניין זה.

א. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של הכלכלן מר משה קצין (להלן: קצין) מיום 23/4/14 (ת/7), שהעריך כי עלות רכישה ראשונית של רכב מסוג VAN היא 230,000 ₪, ולאחר פטור ממסים וקבלת הלוואה עומדת בשיעור 80% היא 30,000 ₪; עלות החזקה חודשית ממוצעת של הרכב לפי היקף נסיעות חודשיות של 1,000 ק"מ - בהנחה כי התובע יקבל הלוואה עומדת בשיעור 75%, וכן הלוואה מקרן הלוואות בשיעור 80% ממחיר רכב ללא מסים - עומדת על 2,143 ₪; עלות חודשית לאביזרים לרכב המוסע על ידי הזולת - בהנחה שיקבל מענק 95%, מקדם התאמה 0.8 - היא 546 ₪ לחודש; ועלות חודשית לנהג לפי היקף משרה חלקית היא 2,046 ₪ לרבע משרה ו- 4,091 ₪ לחצי משרה.

קצין ציין בחוות דעתו כי העלויות הנ"ל מבוססות על ההנחה, כי הרכב יוחלף כל כארבע שנים, כמקובל אצל נכים, וברכב מסוג VAN כל חמש שנים. כן ציין כי אם לא יקבל התובע הלוואה בשיעור 80% ממחיר הרכב ללא מסים, העלות החודשית תעמוד על 3,252 ₪ לחודש ומחיר הרכב הראשון יעמוד על 164,450 ₪.

ב. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת של מר בועז מוגילבקין (להלן: מוגילבקין) מיום 8/1/13 (נ/6), אשר העריך כי עלות רכישה ראשונית של רכב VAN פורד טורנאו קונטקט שנת יצור 13', או VAN פולקסווגן 5-T ידני שנת יצור 12', היא 157,000 ₪ או 187,000 ₪ בהתאמה, ולאחר פטור ממס בשיעור של 75% ומענק רכישה בשיעור של 80%, מסתכמת העלות בסך של 21,980 ₪ או 26,736 ₪, בהתאמה. כן העריך כי עלות אחזקה חודשית לנסיעה של 500 ק"מ במכונית היא 1,066 ₪ או 1,140 ₪ בהתאמה, ועלות אחזקה חודשית לנסיעה של 1,000 ק"מ היא 1,546 ₪ או 1,630 ₪ בהתאמה. לצורך הסעתו ב- VAN יהיה צורך ברמפות להעלותו עם כסא גלגלים בעלות חד פעמית של 6,000 ₪, או כסא/אלונקה דוגמת זה שבאמבולנסים בעלות 2,200 ₪. כן קבע כי אין צורך בנהג מיוחד ובני משפחתו ו/או מטפליו יכולים ויהיו מורשים להסעתו.

מהשוואה שערך בין עלות אחזקת מכונית פרטית, שממילא היה מחזיק בה התובע אלמלא התאונה, לבין עלות האחזקה של VAN, מצא כי לא יגרמו לתובע הוצאות מוגברות בגין אחזקת מכונית המתאימה למומו, ואחזקת מכונית עם פטור ממסים זולה יותר מאחזקת מכונית פרטית, הן משומשת והן חדשה (ראו סכומי ההשוואה נ/6, עמ' 7).

33. א. לטענת ב"כ התובע, בעקבות התאונה אין התובע יכול לנהוג ויזדקק לנהג. חלק מהוצאות הניידות המוגברות שהוציא עד היום אינן מגובות בקבלות, זאת עקב הקושי העצום להתחקות אחר כל הוצאה והוצאה בנפרד, והוא זכאי להשבתן על דרך האומדנא. כן טען כי בשלב זה, הואיל והתובע אינו רשאי לנהוג בעצמו ואין באפשרותו להעסיק נהג בשכר, ברי כי נסיעות במונית הן אמצעי הניידות היחיד העומד לרשותו, וכרוכות בעלויות נכבדות. לטענתו, עלות נסיעה המונית בכיוון אחד היא כ- 30 ₪ ומכאן שבכל פעם שיצא מביתו יהא עליו לשלם 60 ₪ עבור נסיעה בודדת והסכומים יצטברו ככל שיבקש לבקר את בתו או לנסוע איתה לקניון או למקומות בילוי אחרים או לצאת את העיר.

לפיכך, הוא מבקש להעמיד את הפיצוי בגין הוצאות הניידות מיום שחרורו מבית החולים ועד היום - מעבר להוצאות לצורך קבלת טיפולים רפואיים - על סכום גלובלי של 4,000 ₪ לחודש (לפי הערכה של שתי נסיעות יומיות במונית בתוך העיר ושתי נסיעות לחודש מחוץ לעיר), ובסה"כ 247,340 ₪ (עבור 59 חודשים).

ב. אשר לפיצוי לעתיד, נטען, כי משהוכח כי בשלב זה לא זכאי התובע להטבות ניידות מהמל"ל, מפני שתביעותיו נדחו, הרי שהפיצוי לעתיד יהיה אפשרי רק אם יפסק לו גם פיצוי הכולל העסקת נהג בשכר, שאלמלא כן לא יוכל לנהוג בכוחות עצמו, ואין בסביבתו הקרובה אדם שיכול לשמש לו נהג. לפיכך, עתר לפסוק לו סך כולל של 5,287,065 ₪, נכון למועד הגשת סיכומיו, ועל בסיס חישוב של 10 החלפות של רכבים עד סיום תוחלת חייו, כפי שיטתו, זאת בלא להתחשב בהלוואה עומדת בשיעור של 75% ממחיר הרכב, ובמענק הרכישה אשר נלקחו בחשבון אפילו אליבא דקצין המומחה מטעמו, כמפורט לעיל ולהלן. לחלופין טען כי יש להפחית לכל היותר 30% מהסכום הנטען, בגין העובדה שגם אלמלא התאונה היה מוציא הוצאות עבור נסיעה בתחבורה ציבורית, משלא החזיק ברכב פרטי עובר לתאונה, וכי גם בני משפחתו יהנו מהשימוש ברכב.

34. א. ב"כ הנתבעת טען כי מחקירת התובע עולה שיציאותיו מביתו אינן מרובות, וניידותו התבצעה ברכב של אחותו או במוניות. בהיותו נפגע עבודה, זכאי התובע להחזרים בגין הוצאות נסיעה מהמל"ל, והוא לא הוכיח כי הוציא הוצאות מעבר לאלה שכוסו על ידי המל"ל.

ב. אשר לפיצוי לעתיד נטען, כי התובע אינו זכאי לסכומים העולים על אלה שנקבעו בחוות דעתו של מוגיבקין, ומשחיווה האחרון דעתו כי עלות אחזקת רכב של נכה זולה יותר מעלות אחזקת רכב רגיל, הרי שאין התובע זכאי לפיצוי בגין אחזקת רכב. לטענתו, חוות דעתו של קצין מתעלמת מנתונים רלוונטים הכרחיים, לרבות העובדה כי אלמלא התאונה היה התובע נושא בעלות אחזקה של רכב, ומחקירתו הנגדית עולה כי לכל היותר מדובר בהוצאה עודפת בסך של כ- 500 ₪ בלבד, כולל הוצאות ניידות ואחזקת רכב.

כשירותו של התובע לנהוג לא נבדקה על ידי משרד הבריאות, והתובע לא פעל במישור זה כלל, אף לא במהלך שמיעת הראיות בתיק. מכל מקום, אין התובע זכאי לפיצוי בגין עלות חודשית לנהג, מפני שהמטפל הזר יוכל לנהוג ברכב עבורו כמקובל וכנהוג בפרקטיקה הנוהגת ובפסיקה.

לטענתו של ב"כ הנתבעת, הוכח כי התובע הכשיל במכוון את תביעותיו לקבלת ההטבות בניידות מהמל"ל. לצורך הוכחת טענותיו, הפנה לסדרת מסמכים ועדויות שתבחן להלן.

בנתונים אלה, הציעה הנתבעת לפסוק לתובע פיצוי גלובלי לעבר עבור ניידות בסך כולל של כ- 30,000 ₪, מעבר להחזרים שקיבל או אמור היה לקבל מהמל"ל. לעתיד הציע לפסוק לו סך של 100,000 ₪, לאחר הפחתת שימוש קודם ובני משפחה, אך לפני הפחתת קצבת הניידות לה זכאי התובע מהמל"ל.

דיון בסוגית הניידות

35. הוצאות ניידות לעבר

הוצאות נסיעה בעבר הן נזק מיוחד שצריך להוכיחו, וככלל בהעדר הוכחה אין מקום לפסוק פיצוי משמעותי בגינו. משהוכרה התאונה כתאונת עבודה, זכאי התובע לקבל מהמל"ל החזר הוצאות של הנסיעות לצורכי טיפולים וריפוי (ראו בעניין זה חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, וכן התקנות שהוצאו מכוחו של חוק זה).

התובע הגיש בתיק מוצגיו מאות קבלות שנצברו אצלו, המעידות על נסיעות בתחבורה ציבורית ובמוניות, רכישות מוצרים שונים בחנויות וכל כיוצא בזה, כאשר רובן המוחלט מתייחס לנסיעות שהוצאו בשנת 09', עת היה מאושפז ואני רואה להניח כי הוצאו על ידי מיטיביו לצורך שהיה עמו בבית חולים, אך חלקן מתייחס לנסיעות במוניות ל"עלה נגב", הוצאות המכוסות על ידי המל"ל ולא יוחזרו לתובע בהליך זה.

לא תשמע טענה כי התובע, אשר הותיר רושם של בחור מבין ענין, אשר ידע לנהוג בחשבונותיו מנהג בעלים, אינו מסוגל לשמור קבלות על נסיעות שנעשו, וחזקה עליו כי אם לא שמרן, הגישן לצורך קבלת החזרים לגורמים המתאימים כגון המל"ל. אין מדובר באדם שנפגע לאחרונה, ולא ניתן ללמוד על הרגליו ומנהגו. התובע לא נתן הסבר לכך שלא הגיש קבלות על נסיעות שביצע משך כחמש וחצי שנים מאז שוחרר מבית החולים, כאשר לאורך כל התקופה היה מלווה בעורך דין שטיפל בענייניו, לרבות בענייני הסיעוד וכיוצ"ב. לענין היקף נסיעותיו של התובע, אמו אשר העידה על סדר יומו, סיפרה כי הוא ממעט לצאת מהבית, וכי עיקר יציאותיו הן למטרת טיפולים ולמפגש עם בתו. (עמ' 201, ש' 15- עמ' 202 ש' 9).

למען הסר ספק, איני רואה להדרש לקבלות אשר צירף התובע להודעתו מיום 29/11/15, לאחר הגשת סיכומי הצדדים, אשר הוציא לשיטתו מיום הגשת המוצגים ועד להגשת ההודעה, משמדובר בראיות נוספות שהתובע לא הגיש בקשה להגישן על פי התקנות, וממילא לא קיבל היתר להגשתן בשלב מאוחר זה. למעלה מן הצורך ייאמר כי עיון שטחי בקבלות מלמד כי רובן המוחלט מתייחס לנסיעות במוניות לצורך קבלת טיפולים, הוצאות המכוסות על ידי המל"ל.

בנסיבות העניין, לפנים משורת הדין, בהעדר ראיות על הוצאות הנסיעה, על אף שהתובע מוחזק כמודע לצורך לשמרן, נוכח עדותם של עדי התביעה כי התובע מיעט לצאת מהבית, ובהנחה כי כל סכומי הקבלות והחשבוניות המתייחסות לנסיעות לטיפולים מכל הסוגים הוחזרו לתובע על ידי המל"ל, אני פוסקת לתובע עבור נסיעות בעבר (68 חודשים) סכום גלובאלי של 50,000 ₪.

36. הוצאות הניידות לעתיד

א. אין חולק כי עובר לתאונה לא החזיק התובע ברכב והתנייד בתחבורה ציבורית, אך הוכח כי בעבר החזיק ברכבים פרטיים, ואת רכבו האחרון מכר לפני שרכש דירה . (עדותו בעמ' 208, ש'21 - עמ' 209, ש' 13). משכך, מקובלת עלי הנחת הנתבעת, התואמת את מציאות החיים, כי אלמלא התאונה היה התובע רוכש רכב פרטי בעתיד.

ב. אשר למסוגלותו של התובע לנהוג לאחר התאונה, אכן התובע לא ביקש לבדוק אותה. יחד עם זאת, משקבעה ד"ר פרבר כי היא לא היתה נותנת לו לנהוג במצבו, מהסיבות אותן הסבירה, וביניהן הרעד והתנועות הבלתח רצוניות היוצרות קושי לכוון את התנועה, די בכך. (עמ' 40, ש' 1-3).

ג. עם זאת, בנתונים שבפני שוכנעתי כי אין כל סיבה אובייקטיבית לכך שמשך כחמש שנים, לא חיפש התובע מטפל זר או מקומי, בעל רשיון נהיגה, אשר יסעד אותו בקביעות וישמש "מורשה נהיגה" כנדרש על ידי המל"ל, על ידי כל מי שחפץ לקבל גמלת ניידות, אינו בעל רשיון נהיגה, ואינו בעל משפחה המתגוררת בקרבתו.

37. תביעותיו של התובע למל"ל בענין הניידות

הוכח כי התובע לא התאמץ לקבל גמלת ניידות מהמל"ל, בלשון המעטה.

א. מתיק הניידות ומעדותו של מנהל מחלקת ניידות במל"ל בבאר שבע, מר אבו פריח הוישל (להלן: אבו פריח), עולה כי תביעתו הראשונה של התובע לקבלת גמלת ניידות הוגשה בשמו בספטמבר 09', עת היה מאושפז, וכלל לא מולאה בה ההצהרה הנדרשת בדבר מורשי נהיגה. משלא עמדה בדרישות המל"ל נדחתה התביעה. (עדות אבו פריח בעמ' 348, ש' 7-9; ראו גם תצהיר התובע, סעיף 5 לת/11). במכתבו של אבו פריח לתובע מיום 5/12/11, צוין כי נעשתה פניה לתובע למען יפעל למיצוי זכויותיו להטבות בניידות והוצע לו להגיש תביעה לבדיקת זכאותו.

בתע"צ ממחלקת ניידות במל"ל מיום 8/8/12, ציינה גב' רחל זילברמן (להלן: זילברמן), כי תביעתו הראשונה של התובע נדחתה מאחר שהוא חסר רכב, אין לו רשיון נהיגה ואין לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה המתאים להגדרה של "מורשה נהיגה", בהתאם לדרישות המל"ל. בתע"צ של אבו פריח מיום 15/09/13, נכתב בין השאר כי "במידה ויש למר לדר רשיון נהיגה בר-תוקף ו/או "מורשה נהיגה" העונה על התנאים שבסעיף 2 להסכם הניידות, מוצע לו להגיש תביעה להטבות בניידות (הלוואה עומדת, קצבת ניידות כבעל רכב, קרן הלוואות ואבזור לרכב לאביזרים מיוחדים) וזכאותו תבדק בהתאם. נשלח אליו מכתב למיצוי זכויותיו ב- 5.12.2011 אך מכתבנו לא נענה עד היום". (נספח ב' לתיק המוצגים של התובע מיום 7/10/13).

הנה כי כן, הפניה בשמו של התובע למל"ל עת היה מאושפז, נודעה לכשלון מלכתחילה, משלא פורטו בה מורשי נהיגה כלל, והתובע לא פנה פניה נוספת, לאחר שחזר לביתו, ללא כל הסבר משכנע. בהעדר ראיה פוזיטיבית אחרת, הוא מוחזק כמי שקיבל את פניית המל"ל כי יפעל למיצוי זכויותיו.

ב. התובע הגיש את תביעתו השניה ביום 17/10/13, במהלך שמיעת הראיות, באמצעות בא כוחו, כאשר במסגרת הצהרת פרטי נהגים מורשים ציין "1) לי אין רשיון נהיגה. 2) לאימי - שם אני מתגורר כיום אין רשיון נהיגה. 3) יש לי מטפלים מהשעה 9:00 בבוקר עד 18:00 אחה"צ...", בציינו את שמות שלושת מטפליו ושעות עבודתם לסרוגין במהלך השבוע, וכן כי למיטב ידיעתו לאחד ממטפליו יש רשיון נהיגה.

במכתב מיום 30/10/13 מאת פקיד תביעות בניידות במל"ל, התבקש התובע להשלים מסמכים ופרטים, לרבות "צילום רשיון נהיגה של "מורשה נהיגה" שאתה בקש לאשר" בציון כי "לדיעתך: מורשה נהיגה על פי הסכם הניידות הוא קרוב משפחה שהוא אחד מאלה: בן/בת זוג, הורה, אח/אחות, בן/בת או בני זוגם, סבתא/סבתא, נכד/ה או מטפל שסועד אותך ברוב שעות היממה המתגורר עמך בקביעות באותו בנין או במרחק שאינו עולה על 1,500 מטר בקו אוירי מביתך..." (ההדגשה שלי- ד.ס.). במכתב מיום 7/11/13 ששלח ב"כ התובע למל"ל חזר וציין כי התובע אינו מורשה נהיגה, מתגורר עם אמו, ומעסיק כיום "עקב חסרון כיס" מטפלים למשך כ- 8 שעות ביום "מדובר בשלושה מטפלים (ולדימיר, יקיר ושמעון). המטפלים מועסקים ע"י חב' דנאל והם מתחלפים ביניהם...". כן ביקש לבדוק את ההטבות להן יהיה זכאי התובע אם למשל יעסיק נהג בשכר. (מסמכים מתיק הניידות, עדות אבו פריח, עמ' 354, ש' 17-23).

ג. בעומדו על כך שמדיניות המל"ל היא לסייע לנכים העונים על הדרישות לקבלת ההטבות המגיעות להם, העיד אבו פריח על הקריטריונים המצטברים הקבועים בהסכם הניידות לקבלת הטבות מהמל"ל, הכוללות כיום הלוואה עומדת, הלוואה לרכישת רכב וקצבת ניידות, קרן הלוואות ואבזור מיוחד. לדבריו, תביעתו הראשונה של התובע נדחתה משלא מילא את פרטי מורשי הנהיגה, ותביעתו השניה נדחתה משלא הציג, גם לאחר דרישה לקבלת פרטים נוספים, מורשה נהיגה, לרבות קרוב משפחה או מטפל קבוע המתגורר עמו בקביעות או במרחק של 1,500 מטר. לענין "מטפל קבוע" אישר, כי מטפל הסועד את התובע מרבית שעות היממה, והינו בעל רשיון רכב היה מזכה את התובע לקבלת קצבה עבור רכב. (עמ' 351, ש' 4- עמ' 352, ש' 1 - עמ' 354, ש' 23).

ד. מחקירתו של התובע, ביום 28/10/13, לא ניתן היה שלא להתרשם כי אף שניסה תחילה להציג מצג לפיו אין הוא בקיא בפרטי תביעתו לניידות, אשר הוגשה לדבריו על ידי בא כוחו, הפגין בהמשך בקיאות רבה בנושא התנאים לאישורו של מורשה נהיגה, בציינו כי אחד משלושת מטפליו, ולדימיר שמו, בן ה- 73 הוא בעל רשיון נהיגה, מתגורר בבאר שבע במרחק של "אולי מעל קילומטר", בהשיבו כי ידוע לו שלצורך התביעה לניידות עליו להתגורר מרחק של 500 מטר מביתו. לשאלה מהיכן לו מידע זה, השיב כי ראה מכתב שנשלח לו מהמל"ל, המדבר על כך. (עמ' 242, ש'14 - עמ' 243, ש' 18). לשאלה "ואם היה רשום עד 1,500 מטר היית מוצא מישהו שהיה נוהג בשבילך? לא היה רשום 500. נגיד היה רשום 1,500, היית מוצא מישהו?", השיב "אולי אבא שלי, אבל הוא מבוגר, ואחותי עם הבנות אז גם לא נראה לי", וכי אחייניתו בת 17 וחצי הלומדת נהיגה עתידה להתגייס. (עמ' 343, ש' 19-21).

בהמשך, מסר התובע כי בתביעתו השניה ציין את אביו ואחותו כמורשי נהיגה, אם כי סייג "אבל הם גרים מעל 500 מטר", זאת בניגוד גמור לעולה מתוכנה של התביעה, בה צוינו רק שלושת מטפליו. אין חולק כי זמן קצר לפני הגשת התביעה השניה תוקן הסכם הניידות, באופן שתנאי מרחק המגורים שונה מ – 500 מטר ל- 1,500 מטר, ולא ברור אם היה מודע לעובדה זו אם לאו. משנשאל מה היה לו לציין את שמות אביו ואחותו, אם אינם עונים על המרחק הנדרש במל"ל של 500 מ"ר, השיב "לא, רשמתי אותם בתור קרובים שלי עם רשיון". (עמ' 246, ש' 10-24).

ה. לא למותר לציין כי תביעתו השניה של התובע למל"ל נעשתה רק לאחר שב"כ הנתבעת התרעם על כך שהתובע אינו ממצה זכויותיו במל"ל. גם פניה זו נועדה לכשלון, בהעדר מטפל קבוע בעל רשיון נהיגה, המהווה כאמור תנאי לקבלת הטבות בניידות. מעדותו של אבו פריח עולה בבירור, כי גם בהצעתו של ב"כ התובע במכתבו למל"ל לבחינת האפשרות לקבלת ההטבות באמצעות נהג בשכר, לא היה די כדי לענות על התנאים, כאמור. ודוק, התובע אינו סובל מחסרון כיס, ואינו נמנע מהעסקת מטפלים, משהוכח כאמור כי הכנסתו החודשית עומדת על כ- 19,000 ₪ ללא גמלת ניידות.

יתר על כן, התובע העסיק ומעסיק סבב של שלושה מטפלים שונים משך שמונה שעות ביום בסה"כ, באופן המונע רצף המאפשר קבלת גמלה כאמור, ללא הסבר משכנע בדבר הטעם שבדבר.

לפיכך, אני קובעת כי התובע לא מיצה את זכויותיו במל"ל.

ו. בנתונים אלה, אני רואה להניח כי אם יפעל התובע למיצוי זכויותיו למל"ל, ככל אדם סביר, יהיה זכאי לזכויות המגיעות לו. לעניין זה לא נותר אלא להפנות לדבריו של קצין, מטעם התובע, קצין, שחזר ואישר: "בוודאי שהוא יקבל... בוודאי שזכאי. כתוב פה כך, בעמוד 3 ב- 5 מודגש, 'הועדה הרפואית שליד משרד הבריאות במחוז תל אביב קבעה כי מר חי מוגבל בניידות בשיעור מאה אחוז לפי סעיף ניכוי א.7.3' הוא יקבל קצבת ניידות, הוא יקבל ואן, הוא יקבל הכל. וודאי". ובהמשך ציין כי לאחר שיבדק על ידי הועדה הרפואית, ינתן לו מנסיונו ולהערכתו הרכב ואן, אליו יעלה בעזרת מעלית. "ועל זה הוא יקבל הלוואה עומדת לרכישת רכב, מענק לרכישת הרכב וקצבת ניידות חודשית. אם הוא ייסע על ידי נהג מורשה. לפי הכללים של ביטוח לאומי". (עמ' 66, ש' 20- עמ' 67, ש' 9).

משכך הוכח כי גמלת הניידות מונחת לפתחו של התובע, וכל שעליו לעשות הוא למצות זכויותיו במל"ל.

38. פיצוי עבור רכישת רכב

כלל ידוע הוא, כי בבואו של בית המשפט לפסוק פיצוי לניזוק בגין רכישת רכב והחזקתו, יש לנכות מהפיצוי הוצאות שהיו נגרמות לו בשל רכישת רכב והחזקתו אלמלא התאונה, והפיצוי הוא רק בגין ההוצאה העודפת, שנאלץ הניזוק להוציא עקב התאונה. (ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (8/12/09), מפי כב' הש' רובינשטיין). כן יש להתחשב בתועלת שתצמח לבני משפחתו של הניזוק מהשימוש שיעשה על ידם ברכב, (ע"א 3263/96 קופת חולים כללית נ' שבודי, פ"ד נב(3), 817, מפי כב' הש' אור).

במכלול הנתונים דלעיל, ועיקרם - עלות ראשונית של רכישת הרכב תוך התחשבות במענקים ובהלוואות להם זכאי התובע, בסכום של כ- 30,000 ש"ח; עלות אחזקה חודשית של הרכב, לרבות אביזרים, בסכום של 3,000 ₪ לחודש (מקדם היוון 268.32), והכל בשים לב לחוות הדעת בעניין העלויות שהוגשו מטעם שני הצדדים, ובהתחשב בהוצאות רכב שהיה התובע מוציא גם אלמלא התאונה - אעמיד את הפיצוי לעתיד בסכום כולל בסך של 836,000 ₪.

39. פיצוי לצורך ניידות - ניכוי רעיוני

אני פוסקת לתובע פיצוי בראש הנזק של ניידות, לעבר ולעתיד, בסכום כולל של 886,000 ₪.

נוכח כל האמור לעיל, משקבעתי כי התובע לא מיצה זכויותיו במל"ל לקבלת גמלת ניידות, אני קובעת כי בנתונים הקיימים, מכל פיצוי שיפסק לתובע עבור ניידות, יש מקום לניכוי רעיוני של גמלת הניידות לה זכאי התובע עקב נכותו, כפי שקבע המומחה מטעמו, קצין. (ראו ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סעדה (28/5/08, מפי כב' הש' גרוניס, כתוארו דאז; ע"א 4084/04 אילון חברה לביטוח בע"מ נ' סגרון, פ"ד סא(3) 589, מפי כב' הש' ריבלין; ע"א 86/73 תושיה נ' ציון, פ"ד כח(2) 497, מפי כב' הש' ברנזון).

התאמת דיור

40. בחוות דעתה הראשונה קבעה ד"ר פרבר כי התובע "זקוק לדירה בקומת קרקע, מותאמת לכניסה עם כסא גלגלים עם מעברים רחבים, חדר רחצה ושירותים מרווח. בדירה חדר נוסף למטפל". (ת/1). בחוות דעתה ת/1א) קבעה כי "מקום מגוריו מותאם לצרכיו".

א. כאמור, התובע התגורר - עובר לתאונה ופרק זמן נוסף לאחריה - יחד עם אשתו לשעבר ובתו בדירה ברחוב משה דיין שבשכונה ו' בבאר שבע. במאי 11' עבר כאמור להתגורר עם אמו בדירתה, ברחוב שלמה המלך בשכונה ד' בעיר. בתצהירו המשלים הצהיר התובע כי במסגרת הגירושין הגיע להסכמה עם גרושתו כי תרכוש ממנו את זכויותיו בדירתם המשותפת, תמורת סך של 90,000 ₪, ותתחייב לשאת לבדה בהחזרי המשכנתא בגין הדירה. (התובע צרף לתצהירו את הסכם הגירושין, וכן פסק דין מיום 23/5/11 הנותן לו תוקף, ת/1, נספחים א' ב'; עדות התובע בעמ' 250, ש' 10-15).

ב. דירת האם בה מתגורר התובע מצויה בקומת קרקע של בית משותף (בכניסה אמצעית בבנין בן שלוש), מכילה שני חדרי שינה וחדר מגורים, ושטחה עומד על כ- 70 מ"ר. בניגוד להצהרת האם כי עת עבר התובע להתגורר עמה, לא היה הבית מותאם לנכה המרותק לכיסא גלגלים, הוכח כי עובר לתאונה הותאמה דירת האם לצרכיה של אחותו המנוחה של התובע, אשר סבלה מנכות מגיל צעיר, והיתה מרותקת לכיסא גלגלים, התגוררה עם אמה עד אשר נישאה ורכשה לעצמה דירה. (עדות האם בעמ' 169, ש' 14- עמ' 170, ש' 14; וכן עדות התובע עמ' 250, ש' 250, ש' 16-20). עוד הצהירה האם לצרכי ההתאמה והמעבר הזמני של בנה לדירתה, ביצעו שיפוץ חלקי בעלות של כ- 11,000 ₪. התובע עותר לקבלת החזר בגין הוצאה זו. (ראו ת/9, סעיף 7).

41. חוות דעת מומחים

א. מטעם התובע הוגשה חוות דעתה של גב' איילה שיפמן (להלן: שיפמן), אשר ערכה פרוגרמה רעיונית לדיור (המכילה פרטים טכניים, לרבות מידות החדרים, הפתחים והמעברים הדרושים לתובע), בקבעה כי התובע זקוק לבית צמוד קרקע, במפלס אחד בעל 3 חדרי שינה לפחות- חדר עבורו, חדר עבור ביתו וחדר נוסף עבור מטפל. על חדר השינה של התובע להיות עם נגישות ישירה וצמידות לחדר הרחצה והשירותים, וכן זקוק לשיטתה התובע למרפסת וחניה מקורה. (ת/6). כן קבעה:

"כאמור, חי מתגורר כיום בבית אמו בדיור צמוד קרקע שהותאם לפני שנים לאחותו המרותקת לכיסא גלגלים ומתגוררת היום בדירה משלה. אל הבית ניתן להכנס באמצעות רמפה חיצונית שנבנתה לאחרונה ומובילה עד למדרכה, לכביש פנימי ולחניה... בדירה שני חדרי שינה, אחד עבור אמו. הדירה עברה כבר כמה התאמות, כולל חיבור מרפסת למטבח ומרפסת לחדר המגורים. למרות זאת הדירה קטנה וצפופה. אין לחי גישה למטבח ואין מקום בו לשולחן אוכל. במטבח יש מכונת כביסה ומכונת ייבוש. חי ואמו אוכלים בפינת אוכל הממוקמת בחדר מגורים המשמש גם ככניסה לדירה וכמעבר לחדרים. חי ישן בחדר שינה קטן ובו מיטה מתכווננת ושידה... חדר הרחצה אינו צמוד לחדר השינה כמתחייב ממצבו של חי. בנוסף, פרוזדור צר מוביל לשני חדרי השינה ולחדר הרחצה ועל הקירות יש סימני שפשוף של כסא הגלגלים. תנאים אלה אפשרו את שחרורו של חי הביתה מבית חולים אך הם אינם מאפשרים טיפול סיעודי יומיומי בחי. כיום אין מקום למגורי מטפל..." (ת/6, עמ' 3-4).

ב. כן הגיש התובע חוות דעת של שמאי מקרקעין ומודד מוסמך אליהו טלמון, אשר בחן את הן את דירת האם והן את דירת התובע מנישואיו, אף שבעת עריכת חוות הדעת כבר התגרש התובע והתגורר בבית אמו, וקבע כי עלויות ההתאמה הנדרשות למגורים זמניים של התובע עומדות על 40,000 ₪. כן חיווה דעתו כי שווי דירה ברח' משה דיין (הדירה מנישואיו) עומד על 600,000 ₪, כי שווי דירת גן עם תנאי בסיס מתאימים לתובע הינו בסך של 1,150,000 ₪, ושווי בית מגורים בודד נע בין 1,400,000 ₪ ל- 1,500,000 ₪.

ג. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של השמאי חיים בן ארי, אשר קבע כי השטח הנוסף הדרוש לתובע בדירת מגורים רגילה, כדי להתאימה לצרכיו הוא 16 מ"ר נטו (20 מ"ר ברוטו), וכי שווי דירת מגורים בקומת קרקע בסביבת דירת אמו עומד על כ- 8,000 ₪ למ"ר, ולפיכך עומדות עלויות התאמת דירה לצרכיו של התובע על כ- 200,000 ₪.

42. טענות התובע

לטענת ב"כ התובע, התובע זקוק לפתרון קבע לדיור, ועל יסוד קביעותיהם של ד"ר פרבר וטלמון, הוא זכאי לפיצוי בגובה ההפרש בין מחירה של דירה המותאמת לצרכיו שהוערכה בחוות דעתו שחל טלמון בסך 1,400,000 ₪, לבין חלקו בדירתו הקודמת מנישואיו ששווים עומד על כ- 300,000 ₪, דהיינו לסך של 1,100,00 ₪. לכך לטענתו יש להוסיף את עלויות התאמת דירת האם לצרכיו בסך 11,000 ₪ וכן פיצוי סמלי בסך 1,000 ₪ לחודש בגין המגורים הזמניים (משך כ- 3 שנים) בדירת האם.

ב"כ התובע התנגד לחוות הדעת של בן ארי בטענה כי העריך עלויות של התאמת מגורים בדירת האם, בעוד שברור כי מדובר במקום מגורים ארעי בלבד, וכי אסף נתונים אודות שווין של דירות מדורים בסביבתה של דירת האם ללא כל הצדקה, שעה שהתובע התגורר לפני גירושיו בשכונה חדשה יותר, שעלויות הדירות בה גבוהות בהתאם. עוד לטענתו, הדירות שבחר בן ארי כמותאמות לצרכיו של התובע, התבררו כלא מתאימות בפועל, מפני לכולן מובילות מדרגות.

43. טענות הנתבעת

לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי להחזר בסך 11,000 ₪ שלטענתו הוציא לשם התאמת דירת האם לצרכיו, שעה שהתברר שהדירה הותאמה למגורי נכה עוד בטרם פציעתו, וההוצאה הנטענת על ידו לא גובתה באסמכתא מתאימה. אשר לעתיד, התובע זכאי לפיצוי בגין השטח העודף לו הוא נזקק בשל נכותו, ולא כטענתו בסיכומיו לפיצוי בגין עלות דירת מגורים. יתר על כן, גם טלמון העריך כי ההפרש בין דירת המגורים בה התגורר התובע במועד התאונה לבין דירה באותו איזור מסתכם בסך של כ- 300,000 – 370,000 ₪, ואין התובע יכול להשמע בטענה כי הוא זכאי לפיצוי העולה על סכום זה.

עוד נטען כי חישוביו של בן ארי נערכו בהנחה כי התובע ימשיך ויתגורר בדירת אמו, מקום מגוריו מאז התגרש בשנת 10'. מבחינה כלכלית לא היתה כל מניעה לתובע לשכור דירה לבדו, אך הוא בחר שלא לעשות כן, משיקוליו. ממילא אין ולא הובאה כל ראיה באשר לעלות השטח הנוסף הנדרש בשכונה בה התגורר התובע (שכונה ו'), ואין די בטענתו כי ידוע לכל ששכונה ד' היא השכונה הזולה ביותר העיר. העובדה כי בכניסה לחלק מהדירות שנבחנו על ידי בן ארי מספר מדרגות אינה משנה את שוויה של הדירה כדירת קרקע, לצורך הערכת השווי הממוצע של דירה מסוג זה.

44. דיון בסוגיית הדיור

לכאורה, אין הראיות שהובאו ביחס לדירתו הראשונה של התובע, אותה השאיר כאמור לאשתו במסגרת גירושיו לאחר התאונה, רלוונטיות לצורך הערכת חישוב הפיצוי המגיע בראש נזק זה. הצדדים הקדישו חלק נכבד מחקירותיהם הנגדיות לנושא זה, ואיני רואה מקום וצורך להרחיב בעניין, במיוחד נוכח הפער הגדול בין שוויה הנטען של הדירה אשר את חלקו בה מכר התובע לאשתו בהסכם הגירושין שהציג, לבין סכום המכירה, מבלי שהתובע הציג ראיות על גובה המשכנתא שרבצה על הדירה, התשלום החודשי הנדרש לכיסוי המשכנתא, וכיוצא בזה. למען הסר ספק, התובע התחייב לשאת גם במזונות בתו הקטינה, אותם העמיד בית המשפט לעניני משפחה על 1,800 ₪, כך שהסך של 90,000 ₪ אותו דרש מאשתו תמורת חלקו בדירה אינו מגלם הוצאות נוספות.

לא למותר לציין כי מטבע הדברים גורמים גירושים של בני זוג לפיחות משמעותי ביכולותיהם הכלכליות (או של מי מהם), ומצבו של התובע אינו חריג. התובע לא הוכיח כי גירושיו נגרמו ישירות עקב התאונה, ולא ניתן להטיל את החובה לשאת בתוצאותיהם על הנתבעת. בנתונים אלה אין לתובע זכות מוקנית להתגורר בשכונה בה היתה דירתו בעבר, או בשכונה יוקרתית אחרת.

45. הלכה היא, כי במקום שאופי הפגיעה מחייב את התאמת תנאי מגורי הניזוק למגבלות שנגרמו לו בעטיה של הפגיעה, אין מזכים אותו בפיצוי אלא בגין ההפרש הכספי הכרוך בהחלפת דירתו או בהתאמתה. יפים לענייננו דברי כב' הש' עמית בע"א 3590/08 פת הנ"ל:

"בדומה גם בנושא הדיור. פעמים רבות הצדדים טורחים ומביאים חוות דעת שמאי על מנת להוכיח עלות רכישת דירה חדשה לניזוק או עלות בנייה של דירה חדשה. ברם, הפסיקה חזרה וקבעה כי הניזוק אינו זכאי לעלות של רכישת דירה חדשה אלא לעלות של התוספת הנדרשת בגין נכונות כגון הצורך בדירה בקומת קרקע או בדירה בבניין עם מעלית, הצורך בחדר נוסף עקב שרות מטפל זר, והצורך להתאים את הדירה למגורי הנכה. על כך יש להוסיף, לעיתים, את האצת הצורך לרכישת דירה. לכן, גם הסכומים בראש נזק זה על פי רוב ידועים וניתן להשאיר את הדברים לשיקול דעת ביהמ"ש בטווח הסכומים שמקובל לפסוק בראש נזק זה".

וכן :

"בראש הנזק של דיור על בית המשפט לקחת בחשבון את ההפרש בין דירה רגילה לבין הצורך של הנפגע בדירה בקומת הקרקע (להבדיל מבית צמוד קרקע) או בדירה בקומה גבוהה עם מעלית. לכך יש להוסיף את שווי השטח הנוסף הנדרש לנפגע בשל מצבו לאחר התאונה, בצירוף עלות התאמת הדירה למגבלותיו ובצירוף האצת הצורך ברכישת דירה". (ע"א 4767/13 שובבו הנ"ל).

46. אשר לדירת האם, יש הגיון בכך שהתובע מתגורר עם אמו ורצונם ההדדי של השניים להיות ביחד הינו אנושי ומובן. התובע בחר משך כחמש שנים שלא לשכור לו דירה אחרת ולחיות בה בעזרה של מטפל קבוע, על אף שידו משגת לעשות כן. לענין זה הוכח כי התובע מקבל מהמל"ל 14,000 ₪ לחודש, גמלת סיעוד חודשית (ששולמה לו רטרואקטיבית) בסך של 1,566 ₪, וסכום נוסף של כ- 3,200 ₪ לחודש מכלל חברה לבטוח בע"מ (ראו נ'8 - מכתבו של מר שלמה שטיינריך, מנהל מדור תביעות עבודה בשירותי בריאות כללית (להלן: שטיינריך), מיום 20/3/14, בדבר אישור גמלת סיעוד חודשית, אשר שולמה לו רטרואקטיבית ולא הובאה כל ראיה מטעם התובע לטענתו כי היא עשויה להיות מוגבלת בזמן; כן ראו עדותו של מר אייל סעדון, כיום הממונה על סל הבריאות בקופת החולים במחוז דרום (להלן: סעדון), בעמ' 590, ש' 1-11, ועדותה של גב' קופלמן, נציגת חברת כלל וראש צוות תביעות חיים במחוז חיפה (להלן: קופלמן), בעמ' 530, ש' 4-13; יצוין משלא נסתרה עדותה של קופלמן, לפיה התשלום מחברת כלל הופסק בחודש ינואר 13', משלא חידש התובע תביעתו, אני רואה להניח כי אם יחדש התובע תביעתו ימשיך לקבל תשלומים מחברת הביטוח).

יחד עם זאת, מקובלת עלי טענת התובע, כי אין להניח שימשיך להתגורר בדירת אמו משך כל חייו, והוא זכאי לפיצוי ראוי בגין התאמת דיור אשר יביא בחשבון חדר נוסף למטפל, וכן התאמות והנגשות לכסא גלגלים. בשים לב לצרכים שפורטו על ידי ד"ר פרבר בחוות דעתה, וכן לעלויות אשר פורטו בחוות דעת הצדדים בעניין זה, אעריך הפיצוי לצורך התאמת הדיור לעבר ולעתיד לצרכיו של התובע, כולל ההוצאות שהוכחו, בסכום גלובאלי בסך של 350,000 ₪.

טיפולים רפואיים לעבר ולעתיד

47. דיואות רבים נשפכו בתיק זה אודות הטיפולים הרפואיים להם זקוק התובע, ואשר לטענתו אין הוא מקבלם בהיקף לו הוא זקוק, בניגוד לאמור בדין, בהלכות של בית המשפט העליון, בהנחיות, בכללים ובנהלים. ב"כ התובע הזמין עדים רבים על מנת להוכיח ענין זה בבית המשפט, ועמד בנטל ההוכחה לגבי חלק מטענותיו. יחד עם זאת, הוכח כי מדובר בכפילויות, שאפילו המומחית מטעם בית המשפט לא התכוונה להן. כך למשל דרש התובע תחילה שני טיפולי פיזיותרפיה וכן טיפול הידרותרפיה בשבוע, כאשר המומחית עצמה כיוונה לטיפול פיזיותרפיה וטיפול הידרותרפיה בשבוע. כך גם טען התובע כי לא קיבל ציוד ואביזרים המגיעים לו, והתברר כי כלל לא פנה או כי ויתר על קבלתם מהקופה.

אין חולק כי עלות התרופות והביקורת הרפואיות עליהן המליצה ד"ר פרבר בחוות דעתה, מכוסים על ידי קופת החולים והתובע לא עתר לפיצוי בגינן.

48. טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה לעבר

א. ד"ר פרבר קבעה כי התובע זקוק לטיפולי "פיזיותרפיה פעם בשבוע ופעם בשבוע הידרותרפיה" (ת/1). בחוות דעתה ת/1א) ציינה כי התובע זקוק לפיזיותרפיה "פעם - פעמיים בשבוע". בחקירתה הנגדית הבהירה כי בכל שבוע עליו לעבור הן טיפול פיזיותרפיה והן טיפול הידרותפיה "ארבע פעמים בחודש פיזיותרפיה וארבע פעמים הידרותרפיה. שניהם", ואין מדובר בטיפול שבועי לסרוגין. (עמ' 20, ש' 12-17).

ב. שיפמן ציינה כי עלות טיפול פיזיותרפיה בבית עולה 250 ₪, ועלות טיפול הידרותרפיה עולה 170 ₪.

במכתבו של מר אילן תיבי, אשר כיהן בעבר כממונה סל הבריאות במחוז דרום (להלן: תיבי), ציין כי התובע כנפגע עבודה, זכאי ל- 12 טיפולי פיזיותרפיה או הידרותרפיה בשנה (מכתב מיום 15/1/12, מוצג ת/9; וכן עדותו של תיבי בעמ' 393, ש' 11-18; כן ראו מכתבו של סעדון מיום 4/6/13, ומכתבו של שטיינריך מיום 30/10/13). לשאלה מה יקרה אם התובע יזדקק ליותר מ- 12 טיפולים בשנה, השיב תיבי כי "באופן מעשי כנראה הוא לא יקבל אותם". (עמ' 392, ש'12). תיבי חזר והעיד כי מעולם לא אושרו על יד קופת החולים במחוז באר שבע יותר מ- 12 טיפולי פיזיותרפיה, וכי ערעורים שהוגשו בנושא זה על ידי ניזוקים מעולם לא התקבלו (עמ' 420, ש' 10-11; עמ' 440, ש' 11-12; עמ' 441, ש' 2-5).

כן העיד מטעם התובע ד"ר יאן פרס, מהיחידה להמשך טיפול בקופת החולים, ולשאלה האם קופת החולים מוגבלת לסל השירותים כאשר מדובר בנפגעי עבודה, השיב כי בדק ענין זה עם הממונה על סל השירותים, "והתשובה היתה שאנחנו מוגבלים בסל השירותים". (עמ' 453, ש' 22-23). כן מסר כי "למיטב ידיעתי מעולם, בתקופה שאני בתפקיד לא נתנו מעבר למה שמותר לנו מבחינת הסל". (עמ' 459, ש' 6-7). כך לדבריו גם בנוגע לטיפולי פיזיותרפיה (עמ' 454, ש' 13-15; עמ' 458, ש' 21-22).

ג. האס ציין כי ניתן לקבל טיפולי פיזיותרפיה בקופת החולים בעלות של 104 ₪ לטיפול, וכי עלות טיפול ארוך טווח במכון עומדת על 150-170 ₪. אשר לטיפול הידרותרפיה, ניתן לקבלו באופן פרטי, בטיפול ארוך טווח, בעלות של 140 ₪ לטיפול. כן ציין כי בכל מקרה ניתן לקבל את כל הטיפולים שהומלצו על ידי ד"ר פרבר במסגרת סל הבריאות ללא עלות.

מטעם הנתבעת העיד שטיינריך, כי הסכם שירותי בריאות כללית אינו כפוף לסל הבריאות הממלכתי, וכי לנפגעי עבודה יש זכויות מעבר לכך. (עמ' 461, ש' 19-21). משנתבקש להסביר את דבריהם של תיבי וד"ר פרס השיב כי מדובר ב"וורסיה של מחוז דרום", אם כי העיד שאם תיבי מסר כי מעולם לא התקבל ערעור הוא מאמין לו. לדבריו, היקף הטיפולים מסור לשיקול דעת רופא או פזיותרפיסט של הקופה, אך הטיפול אינו בלתי מוגבל "... אנחנו בשלב מסוים עוצרים". (עמ' 484, ש' 15-23).

ד. מהראיות שהובאו בפני עולה כי מאז נערכה חוות דעתה הראשונה של ד"ר פרבר, לא קיבל התובע טיפולי פיזיותרפיה בהיקף שהומלץ על ידה, ומחוות דעתה המשלימה עולה כי הפסיק ללכת לטיפולים.

מדו"ח הטיפולים של קופת החולים מיום 15/12/11, עולה כי בין התאריכים 12/4/11- 23/5/11 עבר התובע אחד עשר טיפולי פיזיותרפיה הכלולים בסל הבריאות. התובע, אשר מסר עדות מתחמקת בסוגיה זו, אישר כי הפסיק ללכת לטיפולי פיזיותרפיה כשנתיים לפני מתן עדותו (28/10/13). גרסתו כי "שנה שנתיים" לפני כן הגיש בקשה לקופת חולים לקבלת טיפולים נוספים מעבר למכסה המאושרת בסל הבריאות, וכי הוא ממתין לתשובה, לא גובתה בראיות. (תיק המוצגים של הנתבעת; עמ' 218, ש' 5 – עמ' 219 ש' 5).

בנתונים אלה, אין התובע זכאי לפיצוי הנתבע על ידו לעבר בגין טיפולי פיזיותרפיה הדרושים לו על פי קביעתה של ד"ר פרבר, משלא הוכח כי ביקש לקבל אפילו את המכסה שהוקצבה על ידי קופות החולים.

ה. אשר לטיפולי ההידרותרפיה לעבר, התובע העיד כי הוא ממשיך לקבלם ב"עלה נגב", בהשתתפות עצמית של 50 ₪ לטיפול (עמ' 216, ש' 1). התובע לא הציג כל ראיה על מספר הטיפולים שקיבל מעבר למכסה המגיעה לו בסל הבריאות, ולא הגיש קבלות על חלקו בתשלום בגינם. חרף האמור, אני רואה לפסוק לתובע בגין התשלום החלקי עבור טיפולי הידרותרפיה לעבר סכום גלובאלי של 6,000 ₪.

49. טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה לעתיד

אשר לעתיד, נוכח קביעתה של ד"ר פרבר בדבר הזדקקותו של התובע לשני טיפולים בשבוע, בהביאי בחשבון את הגבלת הקופה במספר טיפולי הפיזיותרפיה והידרותרפיה ל- 12 בשנה, האפשרות - על רקע עדויות הממונים בקופת החולים - כי התובע יתקל בעתיד במגבלה לקבלת טיפולים נוספים הדרושים לו מעבר זכאותו בסל הבריאות, ולמען לא יפול התובע בין הכסאות, יש מקום לפצותו בגין הטיפולים העודפים שהקופה לא תספקם לו, בין השאר בעלות הזולה שניתן לקבלם בעלה נגב, כפי שנעשה עד היום. (ראו ע"א 3573/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2/2/14), ורע"א 7325/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מכבי שירותי בריאות (12/11/13), שניהם מפי כב' השי עמית).

נוכח ההכרה בתאונה כתאונה בעבודה, על כל המשתמע מכך לעניין כיסוי הוצאות הריפוי והשיקום מחד גיסא, ועדויותיהם של העדים מטעם התובע, מהן עולה כי למרות החקיקה הראשית והמשנית, לא אושרו במחוז הדרום יותר מ – 12 טיפולי פיזיותרפיה בשנה, וכל הערעורים על כך נדחו מאידך גיסא, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי המגלם את העלות העודפת של הטיפולים להם הוא נזקק, בסכומים ממוצעים של הטיפולים על פי ההערכות של המומחים, וכן הסכומים ששולמו עבורם בפועל. לפיכך, אני פוסקת לתובע עבור פיזיותרפיה סכום גלובלי של 130,000 ₪ עד סיום תוחלת חייו, ועבור הידרותרפיה, סכום של 110,000 ₪. נוכח האמור לעיל, יועמד הפיצוי בגין טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה לעתיד על סכום גלובלי של 240,000 ₪.

50. לסיכום, אני פסקת לתובע פיצוי בגין טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה בעבר ובעתיד, בסך 246,000 ₪.

51. טיפול נפשי

א. בחוות דעתה הראשונה המליצה ד"ר פרבר על המשך טיפול שיקומי למשך שנתיים, במהלכו יעבור טיפול נפשי - תמיכתי, ובחוות דעתה המשלימה עמדה על ירידה במצב רוחו של התובע הדורשת טיפול תרופתי, ועל היותו סובל מהתקפי זעם תכופים יותר.

אין חולק כי התובע טופל תרופתית על ידי פסיכיאטר של קופת החולים, ולא עבר טיפול נפשי - לטענת בא כוחו בשל כושר השיפוט הלקוי שלו. ד"ר פרבר העידה כי התובע אמור היה לקבל את הטיפול הנפשי במסגרת השיקומית כפי המלצתה, ואם לא קיבלו "אני כן הייתי ממליצה אך לא יותר משנה". (עמ' 25, ש' 5-7).

ב. התובע עתר לפיצוי עבור טיפול נפשי למשך שנה, שעלותו עומדת לטענתו על 19,092 ₪, על יסוד הערכתה של שיפמן כי עלות טיפול נפשי פרטני היא בסך 370 ₪ לפגישה. זאת, בהתעלם מזכאותו לקבל טיפול נפשי מאת המל"ל או קופת החולים אליה הוא משתייך. ב"כ הנתבעת לא התייחס בסיכומיו לסעד מבוקש זה. האס העריך מטעם הנתבעת, כי עלות טיפול נפשי בקופת החולים לאחר גמר הטיפולים היא 193 ₪ לטיפול, וכי עלות טיפול פסיכולוגי באופן פרטי בטיפול ארוך טווח היא 200- 250 ₪.

ג. מאז עדותה של ד"ר פרבר בחודש אוקטובר 13' חלפו כשנתיים. התובע לא הניח כל נתון חדש כי אכן פנה לקבלת טיפול בתחום הנפשי בקופת חולים, ללא כל הסבר, ואף לא באופן פרטי, על אף שלא יכולה לעלות טענה כי ידו אינה משגת, נוכח היקף הגמלאות שהוא מקבל. יתר על כן, בהיות התאונה תאונת עבודה, צרכיו של התובע בעניין זה אמור להינתן ולהיות ממומן ע"י המל"ל ו/או קופת החולים. התובע לא טען, וממילא לא הוכיח מצב אחר. יחד עם זאת, נוכח האמור בחוות דעתה המשלימה של ד"ר פרבר לגבי מצבו הנפשי של התובע, עמדתה בעדותה, כי התובע יכול להסתייע גם היום מטיפול נפשי, ונוכח זכאותו לקבל טיפול נפשי מקופת החולים, אני רואה לפסוק לתובע סכום גלובאלי עבור טיפול נפשי למשך שנה בקופת חולים או במקום אחר, בסך של 15,000 ₪.

אביזרים, עזרים וציוד מתכלה

52. ד"ר פרבר פירטה בחוות דעתה את הציוד והאביזרים הדרושים לתובע בגין נכותו ואלה כוללים: "מיטה עם מנגנון חשמלי נגד פצעי לחץ; זקוק דחוף להחלפה של כיסא גלגלים בו משתמש כעת. לגבי כיסא שהוזמן והתובע טוען שאינו מתאים- רצוי להחליפו לכיסא מתאים שמאפשר לו תפקוד בטיחותי. החלפת כיסא גלגלים כל חמש שנים; כיסא שירותים- זקוק לו בעת רחצה במקלחת. לא מסוגל להתרחץ בעמידה או בישיבה על כיסא פלסטיק. החלפה כל 5 שנים; כרית לכסא גלגלים, החלפה כל 3 שנים; הליכון גלגלים (החלפה כל 6-7 שנים; מחשב עם חיבור לאינטרנט; סדיניות למיטה בחישוב 1-2 ליום; אומנם אינו רוצה להשתמש בטיטולים היום, בכל זאת הייתי ממליצה על טיטולים בכמות של פעם בשבוע לעת הצורך".

53. הצדדים הקדישו חלק נכבד מראיותיהם לשאלת זכאותו של התובע לקבל חלק מהציוד והאביזרים להם הוא זקוק מקופת החולים ללא עלות, ולהוכחת עלויותיהם, כאשר לגבי חלק מהרכיבים טען התובע לזכאותו לאביזרים נוספים, בקשר לציוד שנקבע על ידי המומחית. כך עתר לקבל פיצוי בגין אביזרים נוספים אשר צוינו כדרושים לו בחוות דעתה של שיפמן, כגון כורסת ישיבה, שידת טיפולים משולבת, ברז אלקטרוני ושולחן מחשב. שיפמן העידה כי צרכים אלה מהווים תרגום נאמן של קביעותיה של ד"ר פרבר לשפת המעשה לגבי הצרכים ועלויות. (292 לפרוט', ש' 13-14; עמ' 293, ש' 9-16).

דא עקא, שהתובע בחר שלא לחקור את ד"ר פרבר ביחס לאביזרים הנוספים שצוינו על ידי שיפמן, וטענתו כי הם דרושים לו בגין נכותו לא הוכחה. יתר על כן, הוכח כי משך כל תקופת מגוריו בבית אמו לא פעל התובע לרכישת האביזרים הנ"ל, לרבות ברז אלקטרוני שלשיטת המומחית מטעמו דרוש לו, והדבר מדבר בעד עצמו. כך גם עתר התובע לפסוק לו פיצוי עבור מכשיר כושר ATP להפעלה הפסיבית של הגפיים, שלשיטת שיפמן דרוש לו בגין נכותו. הצורך במכשיר זה לא צוין בחוות דעתה של ד"ר פרבר, וב"כ התובע לא חקרה גם בעניינו.

על כגון דא קבע כב' הש' עמית בענין פת:

"הצדדים לא הניחו ידם מכל מחלוקת אפשרית ובית משפט קמא נדרש ליתן דעתו על כל ראשי ופריטי הנזק, החל מציוד ואביזרים (כסא גלגלים ממונע וכסא גלגלים רגיל, כסא שירותים ורחצה, מיטה, מנוף וכיוצא באלה) דרך טיפולים רפואיים למיניהם (כמו פיזיותרפיה וטיפול נפשי) וכלה בראשי נזק בגין צריכה מוגברת של חשמל ובלאי של מצעים ומגבות. ..." (ענין פת הנ"ל).

לפיכך, איני רואה לפסוק לתובע פיצוי בגין אביזרים שלא נקבעו על ידי ד"ר פרבר, באשר אין חולק כי קביעותיה הן המנחות את היקף צרכיו של התובע (ראו עמ' 224 לפרוט').

54. מיטה עם מנגנון חשמלי ומזרן למניעת פצעי לחץ

א. שיפמן חיוותה דעתה מטעם התובע כי הוא זקוק ל"מיטה רפואית מתכווננת המאפשרת לחי לשנות תנוחה לצורך הורדת ספסטיות, להקלה בהעברות ובטיפול", שעלותה עומדת על 14,000 ₪, בציינה כי יש להחליפה כל 7 שנים, ועלות אחזקתה השנתית היא 300 ₪.

ב. האס העריך כי עלות של מיטה חשמלית של בית חולים סביון מקבוצת "טבע מדיקל" עומדת על 5,452 ₪, ועלות החלפתה כל עשר שנים עומדת על סך של 45 ₪ לחודש, וכן כי עלותה של מיטת אשפוז חשמלית תוצרת "קפל קל 2000" היא 5,350 ₪, והחלפה כל עשר שנים עומדת על סך של 52 ₪ לחודש.

ג. התובע הצהיר כי עקב העדר יכולת כלכלית רכש מיטה, אשר אינה עונה על כל צרכיו, בסך של 6,000 ₪, והנתבעת מבקשת להסתמך על הצהרה זו כראיה לעלות המיטה הדרושה לתובע (ת/10, סעיף 27). בנסיבות העניין, אני רואה להתחשב בכך שהמיטה שנרכשה על ידי התובע הותאמה גם לממדי החדר בו הוא מתגורר בבית אמו, וכן כי המיטות המוצעות על ידי מומחה הנתבעת הן מיטות בית חולים ולא מיטות בעיצוב ביתי. מאידך גיסא אין על הנתבעת חובה לממן מיטה היקרה ביותר, לצרכיו של התובע.

הגם שד"ר פרבר לא התייחסה לשאלת הצורך בהחלפתה של המיטה, ואף לא נחקרה על כך על ידי מי מהצדדים, אין זה סביר שהתובע ישתמש באותה המיטה במשך 37 שנים, עד תום תוחלת חייו. בנסיבות העניין, ונוכח עמדת המומחים ביחס לתדירות המקובלת של החלפת מיטה, אני רואה להניח כי יווצר הצורך בהחלפה של שלוש מיטות בעתיד עד תום תוחלת חייו של התובע.

ד. בהתחשב בעלויותיה של מיטה, עלות אחזקתה, כפי האמור בחוות דעת הצדדים, בשים לב לצורך בהחלפתה, ובהתחשב בהוצאה שהוציא התובע בעבר עבור רכישת המיטה, יועמד הפיצוי, לאחר היוון, על סך של 35,000 ₪.

55. מזרן למניעת פצעי לחץ

א. ב"כ התובע ביקש לפסוק לתובע עלות של מזרן VICAIR מצופה למניעת פצעי לחץ כפי שנקבע על ידי שיפמן בסך 7,600 ₪, אשר תדירות החלפתו היא כל 3 שנים. שיפמן הסבירה כי המזרן שהומלץ על ידה דרוש לתובע למניעת פצעי לחץ, וכן בהיותו מצופה נגד חדירת נוזלים, בהתבסס על קביעתה של ד"ר פרבר בחוות דעתה (הראשונה) כי התובע מרטיב בלילות, וכי התובע עושה שימוש במזרן מסוג זה. (עמ' 305, ש' 22- עמ' 307, ש' 7).

ב. ב"כ הנתבעת ביקש לפסוק לתובע פיצוי בסך 42 ₪ לחודש, בהתאם לקביעתו של האס, לפיה עלות מזרן המתאים לצרכי התובע עומדת על סך 2,554 ₪ (ממוצע עלויות מזרונים שהוצגו על ידו), וכי תדירות החלפתו היא כל 5 שנים.

ג. בחוות דעתה המשלימה קבעה ד"ר פרבר כי "עדיין קייימים אירועי אי שליטה על השתן ופעולות המעיים, אך לעיתים נדירות יותר מקודם", וכי התובע לא רוצה להשתמש בטיטולים, משמסרו לה התובע ואמו כי בלילה התובע נותן שתן בבקבוק. אמו להאס, כי אחת לשלושה חודשים יש לו "פנצ'רים", הוא קם לפעמים רטוב ויש מגן למזרן. (עמ' 2 לחוות הדעת, נ/5). עם זאת, יש להניח כי מצבו של התובע עשוי להשתנות ככל שיתבגר.

אף שהתובע לא הוכיח כי רכש מזרן מהסוג שנקבע על ידי המומחית מטעמו, הדבר עולה מעדותה, אשר לא נסתרה בנקודה זו, אם כי לא הוכח גם כי החליפו בתדירות המומלצת על ידי המומחית.

ד. בנסיבות הענין, במצבו של התובע שהשתפר מאוד, ובחוות הדעת של שני הצדדים, אני פוסקת לתובע עבור מזרון מתאים והחלפתו כל חמש שנים, לאחר היוון, סך של 28,000 ₪.

56. כיסא גלגלים, כרית לכיסא גלגלים, כרית למניעת פצעי לחץ, כיסא שירותים והליכון גלגלים.

התובע עתר לקבלת פיצוי בגין העלויות של הרכיבים הנ"ל. דא עקא, שאין עוד חולק בין הצדדים - כפי שהוכח בחומר הראיות ובחקירותיהם של בעלי תפקידים בקופת החולים ובמל"ל - כי בהיות התובע נפגע עבודה, הוא זכאי לקבלם ללא עלות.

ממכתבו של שטיינריך מיום 2/10/13 ומעדותו עולה כי כיסא הגלגלים הראשון שסופק לתובע במאי 10', בעלות של 9,940 ₪, הוחלף במאי 12' לכיסא גלגלים, הכולל כרית למניעת פצעי לחץ, בעלות של 21,335 ₪ (עלות גבוהה יותר מזו שנדרשה על ידי שיפמן – 17,100 ₪), זאת משטען התובע כי הכיסא הראשון שקיבל איני מתאים לצרכיו. לענין זה העיד שטיינריך כי תדירות החלפת כיסא גלגלים היא כל 4 שנים, וכי הכיסא הוחלף עוד בטרם חלף המועד להחלפתו. (שם; עמ' 471, ש' 22- עמ' 472, ש' ש' 14).

הוכח גם כי עד למועד עדותו של שטיינריך בינואר 14', לא סיפקה קופת החולים לתובע ציוד ואביזרים נוספים (עמ' 473, ש' 23- עמ' 474, ש' 1; ראו גם עדותו של תיבי, עמ' 390, ש' 11-16), אך עוד באותו חודש, לאחר עדותו - כחמש שנים לאחר התאונה - סופק לו כיסא שירותים ורחצה, אשר תדירות החלפתו היא כל 4 שנים. ואולם, יש קושי לקבל טרונייתו של התובע כי לא קיבל את הציוד הדרוש לו, שעה שלא הציג כל ראיה כי פנה לקופת החולים או למל"ל בבקשה כלשהי לקבלו, ואף לא העלה טענה פוזיטיבית מפורשת כי פעל לשם כך. זאת ועוד, מחוות דעתו של התובע עולה כי מביקורו של האס בביתו התברר כי לתובע כיסא שירותים ורחצה שהושאל לו מיד שרה.

גם בעניין הליכון הדרוש לתובע, הוכח כי שכר רולטור מיד שרה, לא פנה בבקשה לקופת החולים לקבל הליכון לו הוא זכאי, ומשהוצע לו לקבל רולטור מקופת החולים מסר כי אינו מעוניין בכך. (ראו תכתובת בין גב' דפנה אלקיים, אחות מחוז דרום בקופת החולים, לבין שטיינריך וסעדון, אשר צורפו להודעת ב"כ הנתבעת מיום 23/1/14, ותכנה לא נסתר).

בנסיבות אלה, משהוכח כי כל אימת שהתובע דרש לקבל אביזרים, קיבלם מקופת החולים, ואין ראיה כי בקשה כלשהיא שהגיש בענין זה נדחתה, איני רואה לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

57. אביזרי ספיגה- סדיניות למיטה וטיטולים

ד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה כאמור, כי התובע זקוק לסדיניות למיטה בחישוב של 1- 2 ליום, וטיטולים בכמות של פעם בשבוע לעת הצורך (ת/1). בחוות הדעת ת/1א). האם אמרה להאס, כאמור, כי אירועי השליטה קיימים אך לעיתים נדירות, ככתוב בסעיף 55 לעיל.

התובע אשר עתר לקבל פיצוי לעבר ולעתיד בגין עלות חודשית של מוצרי ספיגה בסך של 550 ₪, שהוערכה על ידי שיפמן, הכוללת סדיניות ככפות מגבונים וכדומה, לא הציג כל ראיה על ההוצאה הנטענת על ידו לעבר.

נפגע עבודה זכאי למימון של אביזרי ספיגה מקופת החולים, ולחלופין מהמל"ל, אם הוכח לאחר בדיקת רופא או אחות כי הניזוק סובל מאי שליטה על סוגרים, אך קופת החולים לא אישרה לתובע מימון של אביזרים אלה, כעולה ממכתביהם של תיבי, שטיינריך וסעדון. ד"ר וקלסר, רופאה תעסוקתית במל"ל, העידה כי לאחר שהתובע נבדק בביתו על ידי אחות מטעם קופת החולים, אשר מצאה כי הוא אינו משתמש באביזרי ספיגה, נקבע כי התובע אינו זקוק להם, ולפיכך נשללה ממנו הזכות למימונם. (עמ' 553, ש' 16-24). עם זאת העידה ד"ר וקלסר, אשר ערכה שלושה מכתבים בעניין צרכיו של התובע, כי נוכח הפער בין חוות דעתה של ד"ר פרבר לבין התרשמותה של אחות קופת החולים, ומחמת הספק הקיים בדבר השימוש של התובע במוצרי ספיגה והצורך בהם, הורתה לבסוף במכתבה מיום 21/1/14 למר שלומי יצחק, מרכז גמלאות בכיר במל"ל, כי "עמדת הקופה לא מקובלת – יש לאפשר לתובע אביזרי ספיגה". (עמ' 556 ש' 2- 14). היא הסבירה "בהעדר תשובה ברורה לשאלה, אם הוא משתמש או לא משתמש, הוא נהנה בביטוח לאומי מהספק, מבחינתי" (עמ' 557, ש' 3-10). יחד עם זאת, אין חולק כי עד כה לא קיבל התובע מקופת החולים החזר או מימון עבור מוצרי ספיגה.

בנסיבות העניין, בהתחשב בקביעתה של ד"ר פרבר מחד גיסא, בדברי האם מאידך גיסא, התומכים בדברי האם והתובע לגבי חוסר רצונו להשתמש בטיטולים וחוסר הצורך בכך, התומכים ברישומיה של אחות קופת חולים, והקושי בו עשוי התובע להתקל בקבלת החזר ההוצאה האמורה, אם יזדקק לה, אני רואה לפסוק לו פיצוי כולל בגין אביזרי ספיגה עד תום תוחלת חייו, בסכום גלובאלי של 35,000 ₪.

58. הוצאות כביסה וייבוש ומיזוג אוויר

א. לטענת ב"כ התובע בשל נכותו הקשה (אי השליטה על סוגרים), נגרמות לו הוצאות כביסות וייבוש עודפות. ברכיב זה, בהתבבס על חוות דעתו של קצין, עתר התובע לפיצוי לעבר ולעתיד עבור רכישת מכונת כביסה ומייבש, וכן עלות חודשית, בסכום כולל של 21,270 ₪. עוד עתר התובע לפיצוי בגין הוצאות חשמל מוגברות עבור מיזוג עקב שהייתו הממושכת בביתו, וכן עלותם של המזגנים אשר נרכשו עת עבר לבית אימו. סכום זה הוערך על ידו בסך כולל של כ- 153,000 ₪.

ב. ב"כ הנתבעת טוען כי ד"ר פרבר לא עמדה על הצורך בעניין הוצאות כביסה וייבוש, וכי התובע לא הוכיח כל הוצאה מוגברת. ב"כ הנתבעת סבור אף כי אין מקום לפסיקת פיצוי עבור הוצאות חשמל מוגברות לצורכי מיזוג, שכן ד"ר פרבר שללה קיומו של צורך זה כקשור לתאונה.

ג. אשר להוצאות מוגברות בנושא כביסה וייבוש – איני רואה מקום לפסוק לתובע פיצוי לצורך רכישה של מכונת כביסה ומייבש, אשר לא צויינו בחוות הדעת של ד"ר פרבר, משני טעמים. האחד, ד"ר פרבר ציינה בסופו של יום כי התובע זקוק לטיטול אחד בשבוע, כמות שאינה משמעותית לצורך כביסה, ולסדיניות, שהן חד פעמיות ואינן דורשות כביסה. השני, לפי דברי האם עצמה, כאמור לעיל, לא נגרמו תקלות מסוג זה לתובע, אך אחת לשלושה חודשים. מאידך גיסא סובל התובע מרעד משמעותי, והדבר עשוי לגרום לצורך מוגבר בהחלפת ביגוד. לפיכך, יפסק לתובע פיצוי גלובלי עבור האפשרות לעודף שימוש מסויים במכונת כביסה ובמייבש, בסך של 25,000 ₪.

ד. ביחס להוצאות חשמל מוגברות עבור מיזוג, אין מקום לפסיקת פיצוי ברכיב זה, שכן ד"ר פרבר ציינה מפורשות בעדותה כי מהפן הרפואי אין התובע זקוק למיזוג אוויר עקב נכותו (עמ' 22 לפרוט', ש' 8-21). התובע אף לא הגיש כל ראיה להוכחת עלותם של המזגנים אשר נרכשו והותקנו בבית אימו. (ראו ת/4, וכן עדות האם עמ' 194, ש' 14- 19).

59. הוצאות נוספות - ספורט, מחשוב ולווי בחופשה

א. ד"ר פרבר המליצה על פעילות גופנית סדירה בהיקף של פעמיים בשבוע, עם עדיפות לשחיה ולסוגי ספורט בכסא גלגלים המתאימים לתובע (ת/1, וכן עדותה בעמ' 11-12). עוד המליצה כי לתובע יהא מחשב עם חיבור לאינטרנט.

ב. התובע טוען כי הוא זקוק לליווי של מאמן אישי בתרגול הספורט, ובהתאם לחוות הדעת מטעמו ביקש לפסוק לו פיצוי חודשי עבור ספורט בסך של 2,000 ₪. עוד טוען התובע כי בעת חופשה יזדקק לליווי של מטפל צמוד, ולכן יגרמו לו הוצאות עודפות בסכום גלובאלי של 150,000 ₪.

אשר להוצאות המחשוב, שיפמן העריכה את הוצאות רכישת מחשב, החיבור לאינטרנט, האביזרים הנדרשים לתובע במצבו, וכן עלויות ההנגשה, לרבות הצורך בהחלפתם בחוות דעתה. עת נשאלה בעדותה בדבר הוצאותיו העודפות של התובע בעניין זה, העריכה ההוצאה בסך של כ- 4,000 ₪ לחבילה. (עמ' 301, ש' 1-2). בסיכומיו עותר התובע לפיצוי כולל בסך של 74,000 ₪.

ג. הנתבעת סבורה כי אין להעניק פיצוי בראש נזק זה. אשר להוצאות הספורט, טוענת כי התובע לא הוכיח שפעל כעצת המומחית, וכעולה מעדותה של ד"ר וקסלר, רופאת המל"ל, יוכל התובע לבצע פעילות גופנית סדירה במסגרת ביתית ללא עלות, וביצוע ספורט במסגרת חוץ ביתית אינו הכרחי לשיקומו. (עמ' 548 לפרוט', ש' 17-22; עמ' 563, ש' 10-13; עמ' 564, ש' 4-6). הנתבעת לא התייחסה להוצאות הנופש בסיכומיה.

אשר להוצאות המחשוב טענה, כי מחשב מצוי ממילא במרבית בתי האב במדינה, ועל כן אין לראות הוצאה זו כהוצאה עודפת שנגרמה בעקבות התאונה.

ד. משבחר ב"כ התובע להמנע מלשאול את המומחית לגבי הצורך בליווי של מאמן אישי, לא שוכנעתי בקיומו. עם זאת, איני סבורה כי התובע יכול להסתפק בפעילות ספורטיבית תוך ביתית, אם כי הצדדים לא הביאו ראיות בעניין עלותה של פעילות ספורטיבית ללא מאמן.

התובע זכאי לפיצוי עבור הצורך בפעילות גופנית, כפי שנרשם בחוות הדעת של המומחית, אך סבורני כי יש מקום לפיצוי בגין הפעילות העודפת בלבד, בסכום גלובלי של 40,000 ₪.

אשר להוצאות המחשוב סבורני כי יש לחייב את הנתבעת אך בעלויות העודפות בעניין זה הנובעות ממצבו של התובע, בסך גלובלי של 24,000 ₪.

לענין הצורך בליווי צמוד של מטפל בעת חופשה, יש לזכור כי התובע יעסיק עובד זר, אשר יתגורר עמו ויבצע עמו את כל הפעילויות. יחד עם זאת, יפסק לתובע סכום גלובלי עבור ליווי של העובד הזר לנסיעה מרוחקת וחריגה מהבית, לצורך חופשה, בסכום כולל של 40,000 ₪.

בהתחשב באמור לעיל, אעריך הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובאלי בסך של 104,000 ₪.

60. הוצאות אפוטרופסות

א. ב"כ התובע טען כי כושר השיפוט של התובע אינו מלא, ויש לו קושי בהבנת ההשלכות של פעולותיו. לפיכך, זקוק התובע לאפוטרופוס שינהל את ענייניו, במיוחד לאחר שיקבל את הפיצויים המגיעים לו מתביעתו בתיק זה. לענין זה הפנה הן להערכתה של שיפמן כי עלות חודשית של העסקת אפוטרופוס עומדת על 900 ₪, והן לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות (כללים בדבר שכר טרחה לאפוטרופסים), התשמ"ט – 1988, הקובעות כי אפוטרופוס זכאי לשכר טרחה בגובה של 1,058 ש"ח בחודש. בנתונים אלה עתר לפסוק לו ביצוע לעבר ולעתיד בסכום גלובאלי של 250,000 ₪.

הנתבעת מתנגדת לפסיקת פיצוי לתובע בראש נזק זה, בטענה כי לא הוכח הצורך במינוי אפוטרופוס, ואין קביעה פוזיטיבית לענין זה בחוות דעתה של ד"ר פרבר.

ב. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני רואה לדחות את תביעת התובע בראש נזק זה.

לא נעלם מעיני כי במהלך אשפוזו בעקבות התאונה ובהיותו מחוסר הכרה, הוכרז התובע פסול דין, ובית משפט לענייני משפחה בבאר שבע מינה תחילה את אחותו וגיסו כאפוטרופסים זמניים על גופו. בהמשך ניתן צו זמני למינויה של אשתו דאז, שרונה לדר, כאפוטרופסית על גופו ורכושו, למשך חמישה חודשים מיום 26/5/10 (נספחים 12 למוצגי התובע). אולם, אין חולק כי לאחר שתם תוקפו של המינוי, לא פעלו בני משפחתו של התובע לחידושו. מדברי התובע ואמו הוכח כאמור כי התובע מנהל בעצמו את ענייניו, לרבות הכספיים, בסיועה של אחותו, כפי שקורה לא אחת גם אצל אנשים בריאים.

ד"ר פרבר אשר בדקה את התובע פעמיים, ועמדה בהרחבה בעדותה על פגיעתו הקוגניטיבית של התובע בעקבות התאונה (עמ' 48- 50 לפרוט'), לא ראתה לנכון לקבוע כי נכותו המשולבת של התובע גרמה לפגיעה בכושר השיפוט שלו, במידה המצריכה מינוי אפוטרופוס, וב"כ התובע נמנע מלחוקרה בנקודה זו.

לפיכך, איני רואה לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

61. כאב וסבל

בנתונים המפורטים לעיל, נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור של 100%, מניין ימי האשפוז המרובים, זכאי התובע לפיצוי בגובה הסכום המקסימאלי בראש נזק זה, בתוספת ריבית מיום התאונה - 189,680 ₪.

62. נזקיו של התובע לפני ניכויים

הפסד השתכרות לעבר 632,000 ₪

הפסד השתכרות לעתיד 1,726,410 ₪

הפסדי פנסיה 300,000 ₪

עזרת הזולת 4,272,560 ₪

הוצאות ניידות 886,000 ₪

התאמת דיור 350,000 ₪

טיפולים מיוחדים 261,000 ₪

ציוד, עזרים ותוספות 227,000 ₪

כאב וסבל 189,680 ₪

סה"כ 8,844,650 ₪

63. ניכויים

בתחילה היו הצדדים חלוקים לגבי סכום הניכויים, ובית המשפט אף קבע דיון לצורך חקירתו של האקטואר ספיר, מטעם הנתבעת, על חוות דעתו המעודכנת מיום 1/7/15. משויתר ב"כ התובע על חקירתו הנגדית של האקטואר, ינוכו כל הסכומים הנקובים בחוות דעתו של ספיר מן הסכומים שנפסקו לתובע בפסק דין זה.

א. גמלאות המל"ל - נפגעי עבודה - 1,824,283 ₪

בהתאם לחוות הדעת האקטוארית העדכנית, מסתכמים שווי תגמולי המל"ל לתובע בהיותו נפגע עבודה לעבר ולעתיד בסך של 1,824,283, כולל ריבית נכון ליום 30/6/15 (נספח א' לסיכומי הנתבעת).

מחוות הדעת עולה כי היוון תגמולי המל"ל לעתיד חושב בהתאם למקדם היוון בהתאם לתוחלת חייו המקוצרת של התובע, דהיינו עד הגיעו לגיל 73, כפי שנקבע בפסק דין זה (להלן: מקדם ההיוון העדכני).

ב. גמלאות המל"ל – קצבה מיוחדת - 2,943,593 ₪

בהתאם לחוות הדעת, מסתכמים תגמולי קצבה מיוחדת לעבר ולעתיד בסך של 2,817,876 ₪ כולל ריבית נכון ליום 30/6/15, על פי מקדם ההיוון העדכני. (נספח ב' לסיכומי הנתבעת).

על פי חוות הדעת אשר לא נסתרה, זכאי התובע גם למענקים הבאים –

1. מענק מוגדל להתאמת תנאי מגורים בסך של 90,244 ₪ נכון ליום 30/6/15.
2. מענק מוגדל לסיוע ברכישת אביזרי עזר בסך של 35,473 ₪.

ג. ניידות – ניכוי רעיוני - 974,453 ₪.

כמפורט לעיל התובע זכאי הוא לקבל מהמל"ל הטבות בניידות. משנקבע כי אם יפנה התובע לקבלת ההטבות, לאחר שיעסיק מטפל זר בעל רשיון נהיגה שיתגורר עמו, או אדם אחר שיוכל לשמש עבורו "מורשה נהיגה", לא תהיה כל מניעה לאשר לו הטבה זו. בנסיבות העניין מקובלת עלי טענת הנתבעת כי יש להורות על ניכוי רעיוני של מלוא ההטבות בניידות להן הוא זכאי.

לחוות הדעת האקטוארית צורפה טבלה ובה חלופות של שיעורי הקצבאות והיוונן על פי נתוניו של התובע (גילו, נכותו וסוגי רכב). בהעדר כושר השתכרות לתובע בשוק הפתוח משנקבע כי הוא אינו כשיר לנהוג עקב נכותו, ומשנקבע כי הרכב המתאים לו בגין נכותו הינו רכב מסוג VAN, סבורני כי שיעור הקבצה לו זכאי התובע הוא על פי חלופה ד בטבלה -"אינו נוהג ואינו משתכר" – בסך של 974,453 ₪. (לאחר שהמענקים וההלוואות המגיעים לתובע נלקחו בחשבון בפיצוי בגין גמלת הניידות המגיעה לו, איני רואה להורות על ניכוים פעם נוספת בענין זה).

הניכויים יעמדו על 5,868,046 ₪, ליום 30/6/15.

64. סיכום דברים

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 8,844,650 ₪, בניכוי הסכומים המפורטים לעיל בסך של 5,868,046 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד יום מתן פסק הדין, בניכוי תשלומים תכופים אם שולמו, ובניכוי תגמולי מל"ל ששולמו לתובע מיום 30/6/15 ואילך.

כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות התובע וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ.

הסכומים האמורים ישולמו לתובע, באמצעות בא כוחו, תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ו, 24 דצמבר 2015.