עניינה של תביעה זו הוא השלכות משפטיות, אם ישנן, למערכת יחסים בין בני זוג אשר כללה היבטים רומנטיים וכספיים.

יחסיהם של התובע והנתבעת עלו על שרטון, והתובע הגיש מספר תביעות כספיות כנגד הנתבעת, כאשר טענתו העיקרית היא, כי בנפרד מכספים אשר הוציא על הנתבעת במסגרת המערכת הרומנטית על בילויים ומתנות, הלווה לה כספים שונים אותם היתה אמורה להחזיר לטענתו. הנתבעת חתמה על הסכמי הלוואה ושטרות, ותביעתו היא לאכוף את ההסכמים ולחייב את הנתבעת להחזיר לו את חובה.

יש לציין כבר עתה, כי ריבוי התביעות כנגד הנתבעת וריבוי ההליכים הביאו לשלל בקשות, החלטות ודיונים. התובע בחר להגיש חלק מן התביעות כתביעות עפ"י סעיף 81(א) לחוק ההוצאה לפועל וחלק כתביעות כספיות רגילות.

עפ"י פסק הדין מיום 27.7.14 נמחקו שני תיקים:

1. תיק מס' 4672-04-10 הוא התיק העיקרי, כאשר סכום התביעה היה על סך 125,000 ₪.

2. תיק מס' 43165-07-10 שהוא כתב תביעה אשר הוגש עפ"י סעיף 81(א)(1) לחוק ההוצל"פ כאשר שם נתבעו 25,000 ₪.

יחד עם זאת יש לציין כבר עתה כי גרסאות הצדדים התייחסו לכל מערכת היחסים ולכל התביעות, וההפרדה לעניין הערכת הראיות תהיה מלאכותית ויש בה קושי מובנה.

להלן התביעות אשר נותר לדון בהן:

א. תא"מ 43173-07-10:

תיק זה הוגש אף הוא עפ"י סעיף 81(א)(1) לחוק ההוצל"פ. סכום התביעה בו הוא 12,000 ₪. עילת התביעה – התובע נתן לטענתו לנתבעת הלוואה על סך 20,000 ₪ בגינה נחתם גם בין הצדדים הסכם הלוואה. הנתבעת התחייבה לשלם את החוב עד 30.12.09 אך לא עשתה כן.

התובע מציין כי הנתבעת חתמה על שטר ביטחון על גובה הלוואה בסך 8,000 ₪ בלבד ומכיוון שהשטר הוגש ללשכת ההוצל"פ התובע בחר לקזז 8,000 ₪ מסכום ההלוואה ועל כן הגיש את התביעה כאן רק על סך 12,000 ₪.

התובע צירף לכתב התביעה את הסכם הלוואה הנטען בינו לבין הנתבעת מיום 12.7.09 וכן את צילום השטר על סך 8,000 ₪, עליו חתמה לטענתו הנתבעת ביום 31.12.09.

לשטר זה לא היו ערבים.

עוד צורף לכתב התביעה מכתב התראה אותו שלח התובע לנתבעת המתייחס להלוואות נוספות אשר אינן נשוא תיק זה, אלא התיקים האחרים ובסה"כ עפ"י מכתב ההתראה חובה של הנתבעת עמד על 85,000 ₪.

הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע שטר בתיק הוצל"פ 02-22843-10-0 וכב' הרשמת (כתוארה אז) קלמפנר נבון, החליטה לעכב את הליכי ההוצל"פ עד למתן החלטה בהתנגדות והתיק הועבר לבית משפט.

הנתבעת פירטה בתצהירה ובכתב ההתנגדות את מערכת היחסים העכורה בינה לבין התובע לאחר שהודיעה לו על סיום יחסיהם, ובכלל זה התנכלות אלימה, ריבוי תביעות וכן כי התובע נקט כנגדה הליכי פינוי על סמך מסמך מזויף, והליכים רבים אחרים. התובע גם הגיש בקשה לצו הרחקה, בשעה שהיה תלוי ועומד צו הרחקה הדדי מיום 2.8.10 אשר ניתן ע"י כב' השופט אייל דורון.

הנתבעת אישרה כי אכן לוותה מהתובע סכום של 9,000 ₪ אבל היה זה לצורך עזרה בתשלומי משכנתא בשל מצבה הכלכלי הקשה, אך התובע המחה את חובה לאדם בשם נידם. עוד לפני הגשת ההליכים נגדה היא פרעה חלק מהחוב, ולכן אין היא חבה יותר דבר לתובע בגין סכום זה.

במסגרת התנגדות זו ציינה הנתבעת כי היא לוותה מהתובע סך 10,000 ₪ אף זאת לצורך תשלום פיגורי המשכנתא, וכנגד הלוואה זו העבירה הנתבעת רכב אשר היה בבעלותה לבעלותו של אבי התובע.

הנתבעת סבורה כי שווי הרכב היה גבוה מהסכום אשר לוותה מהתובע ולכן, התובע אף החזיר לה את ההפרש בתשלומים של 2,000 ₪, אם כי אין היא זוכרת את הסכום המדויק.

הנתבעת פירטה בתצהירה התומך בבקשת ההתנגדות את מערכת היחסים אשר נמשכה על פני 12 שנים בינה לבין התובע, כאשר מעורבים בה גם כאמור עניינים כספיים ועסקיים שלה, של אמה ושל התובע.

בתאריך 28.2.11 כב' השופטת פומרנץ' נתנה החלטה לפיה יאוחד תיק זה יחד עם תיק 43165-07-10.

ב. תא"מ 4568-07-10:

תיק זה עניינו היה השטר על סך 8,000 ₪ אותו הגיש התובע לביצוע, כמתואר לעיל.

כב' הרשמת ספרא ברנע החליטה ביום 6.10.10 לקבל את ההתנגדויות של הנתבעת בכל ההליכים בהם נקט התובע מן הטעמים המפורטים בהחלטתה. הנימוק העיקרי היה כי התובע, למרות שהודיע על שינוי כתובת מסוימת וכל כתבי בית הדין נשלחו לאותה כתובת, לא התייצב לדיון.

כב' הרשמת החליטה כי התצהיר אשר היווה בסיס להתנגדות יהיה כתב הגנה בכל שלושת התיקים, דהיינו בתיקים: 4762-07-10, 43165-07-10 ובתיק 43173-07-10.

תיק זה נדון בפני כב' השופט פיש ביחד עם תיקים: 43165-07-10 ו- 43173-07-10.

ג. תא"מ 4570-07-10:

תיק זה נפתח בגין שטר על סך 9,000 ₪ אותו הגיש התובע לביצוע.

כאמור, ההתנגדות אשר הוגשה בתיקים האחרים היתה גם התנגדות בתיק זה אשר נקבע לשמיעה בפני כב' השופט רטנר.

כב' השופט רטנר כבר נתן החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית ואכן הוגשו תצהירי עדות ראשית של אמה של הנתבעת, הגב' זמירה רחמים ושל הגב' רחל חנה אמר, שהיא בתה של הנתבעת.

היות ובשלב מסוים הוגשה בקשה לאיחוד כל התיקים ע"י הנתבעת ושאר השופטים הביעו הסכמתם הרי בתאריך 15.4.11 ניתנה החלטה על ידי כי כל התיקים יאוחדו לשמיעה בפניי.

כן ניתנה החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית וכך תצהירי בעלי הדין ניתנו למעשה לגבי כל התיקים.

התובע העיד בעצמו בלבד וצירף לתצהירו את המסמכים אשר הגיש ביחד עם כתבי התביעה השונים.

עד נוסף מטעם התובע היה אמור להיות מר אנטולי רבינוביץ' אך הוא לא התייצב בבית המשפט.

הנתבעת העידה וכן העידה גב' רחל חנא אמר שהיא בתה של הנתבעת, וגב' שמעוני רונית שרה המכירה את שני בעלי הדין.

לתצהיר הנתבעת צורפו המסמכים אשר תמכו בבקשת הרשות להתגונן.

טענות התובע

כאמור, הן התצהירים והן הסיכומים מתייחסים לכל מערכת היחסים, ועל כן למרות מחיקת שני התיקים כאמור לעיל, אין זה נכון שלא לסקור את הטענות כולן. גם הראיות אשר צורפו ל- ת/1 מתייחסות לכל התיקים.

הכספים אשר ניתנו לנתבעת היו בחלקם כספים במסגרת היחסים הרומנטיים ביניהם ובכלל זה כספים אשר הוציא התובע למעשה בבילויים משותפים עם הנתבעת, אך יש להבחין בינם לבין מערכת היחסים הפיננסית כאשר הכספים ניתנו לנתבעת למטרות מסוימות, כמו השלמת פיגור בתשלומי משכנתא, נסיעה אל בתה בלונדון, בניית תוספת לבית בו התגוררה, או עזרה כלכלית שוטפת כאשר בתקופות הרלוונטיות, לנתבעת, אשר הסתכסכה עם הוריה ולא עבדה, לא היו מקורות הכנסה משלה.

התובע נתן לנתבעת 2,000 ₪ כל חודש, והיא התחייבה להחזיר את ההלוואות עפ"י הסכם הלוואה אשר נחתם ביום 16.3.05 כולל לוח סילוקין (נספח ב' לתצהיר ת/1). זאת בנוסף לסכומים שונים חד פעמיים כדי שתוכל להגיע להסדר עם הבנק בגין חוב המשכנתא. מדובר בסכומים של 28,000 ₪, 15,000 ₪ ו- 9,000 ₪ אשר כנגד הלוואה זו קיבל התובע שטר ביטחון.

אין לקבל את הסבריה וגרסתה של הנתבעת אשר לדעת התובע רצופה בדברי שקר.

הודאותיה למחצה בזמן הדיונים כי אכן לוותה כספים מהתובע לצורך תשלומי המשכנתא, מחזקים את גרסתו של התובע לגבי אותם סכומים אשר נתן לה עבור הסדר חוב המשכנתא.

יש לדחות את טענת הנתבעת כי חתימתה על חוזה הלוואה (נספח ב' ל- ת/1) זויפה. כן יש לדחות מכל וכל את גרסתה בדבר המחאת חוב כביכול לנדים.

התובע נתן לנתבעת הלוואה לצורך שיפוץ ביתה, וגם כאן בכפוף להסכם ביניהם מיום 6.5.08 (נספח ג' ל- ת/1). השיפוץ נעשה בכספו של התובע והוא אכן היה מעורב ובקיא בשיפוצים ואף צירף תמונות (נספח ד' לתצהירו).

בשנת 2009 נתן התובע לנתבעת הלוואה בסך 25,000 ₪ לצורך בניית צימר בחדרה, וגם כאן הלוואה זו היתה מגובה בהסכם (נספח ה' ל- ת/1). גם כאן, התובע היה מעורב בהליך הבנייה.

יש לדחות מכל וכל את גרסאותיה של הנתבעת כביכול התובע זייף את חתימתה על ההסכמים, כי קיבלה כספים מהוריה ומבתה. גרסאותיה נסתרו למעשה ע"י העדות מטעמה, אמה ובתה חנה, אשר אף עדויותיהן כשלעצמן היו רחוקות מן האמת.

הלוואה נוספת ניתנה לצורך נסיעה דחופה לאנגליה לביקור הבת חנה אשר התגוררה שם.

גם כאן נחתם הסכם הלוואה ואין להאמין לנתבעת כי התובע זייף את חתימתה.

הנתבעת נתנה לתובע פתק התחשבנות על סך 7,720 ₪ (נספח ה') והדבר מעיד כי אכן מדובר בהלוואה ולא במתנה.

לתובע עילות תביעה הן במישור השטרי והן במישור החוזי. יחד עם זאת, היות ועילת התביעה החוזית מגלמת בתוכה את העילה השטרית, מוותר התובע על עילה זו.

יש להורות על קיום כל ההסכמים בין התובע לנתבעת, הסכמים המכילים את כל הפרטים המהותיים הנדרשים לקיומם, ואין ספק כי התקיימה גמירות הדעת בין שני הצדדים.

לטענת התובע, הנתבעת היא זו אשר היתה צריכה להוכיח כי חתימתה זויפה. הנתבעת לא עמדה בנטל זה.

יתר על כן, גם ללא חוות דעת מומחה נראה כי חתימותיה של הנתבעת על הסכמי ההלוואה הן חתימותיה שלה. הנתבעת היא זו אשר היתה אמורה לתמוך גרסתה בחוות דעת מומחה ומשלא עשתה כן, ולא היה כל הסבר סביר לכך, ואף לא ביקשה מבית המשפט למנות מומחה לזיהוי כתב יד, ומכיוון שזו הגנתה היחידה של הנתבעת הרי ברור כי לא הצליחה להוכיחה ויש לדחותה.

אין מקום לקבל לא טענת פרעתי ולא טענת מתנה של הנתבעת אשר הוכח כי היא מניפולטיבית, ואינה דוברת אמת.

יש לאכוף את הסכמי ההלוואות.

עילה נוספת לפיה יש לחייב את הנתבעת לדעת התובע היא עשיית עושר ולא במשפט.

טענות הנתבעת

התובע לא הוכיח את תביעתו.

אין כל ראייה להעברת הכספים. אין דפי חשבון או כל מסמך אחר. יתר על כן, הוכח כי התובע עצמו היה מצוי בחובות כספיים. הכיצד יכול היה להלוות כספים לנתבעת?

הוכח כי התובע והנתבעת היו בני זוג במשך 12 שנים, ולא כפי שציין התובע כי היה מדובר בקשר מיני בלבד של שנה ושמונה חודשים.

התובע בחר לפגוע בכל דרך בנתבעת ע"י הגשת שלל הליכים, זיוף החלטת בית המשפט בניסיון לגרום לפינויה מהדירה ופרסום פשקווילים, תמונות תועבה, במקום מגוריה.

התובע לא הביא כל עד מטעמו ואף לא הציג את מקור הסכמי ההלוואה אשר לטענתו חתמה עליהם הנתבעת - טענה אשר הנתבעת דחתה בכל תוקף וטענה כי חתימותיה זויפו.

העובדה כי התובע לא שילם אגרה על תביעתו העיקרית – 4672-04-10 מלמדת כי הוא עצמו יודע כי מדובר בתביעות סרק.

כל הכספים אשר התובע נתן לנתבעת היו במסגרת היחסים הזוגיים ביניהם ועל כן הם בבחינת מתנה. לעומת זאת אותן הלוואות בהן הודתה הנתבעת כי קיבלה מהתובע הרי הוכיחה כי השיבה אותן.

באשר לטענת הזיוף, היות והנתבעת היא זו אשר כפרה בחתימתה על השטרות, הרי על התובע היה להוכיח את אמיתות החתימה ולא להיפך – כפי שסבור התובע.

הנתבעת הוכיחה כי נעזרה מבחינה כספית בהוריה, בבתה ואף בעבודותיה השונות, ובכלל זה עזרה לתובע בניהול ביה"ס לשייט וגביית כספים עבורו. לעומת זאת, התובע עצמו היה בהליכי פשיטת רגל ושקוע בחובות ויש לדחות מכל וכל את טענתו כי הלווה כספים לנתבעת.

הנתבעת הוכיחה כי כנגד הלוואה על סך 10,000 ₪ העבירה על שם אביו של התובע את מכוניתו אשר ערכה היה 27,000 ₪. לכן, לא זו בלבד שהנתבעת לא חבה לתובע אלא הוא זה אשר חב לה עדיין 17,000 ₪.

התובע לא הוכיח כי נשא בתשלומי המשכנתא של הנתבעת. היא זו אשר נושאת בתשלומים. יש לזכור כי זו היתה תביעתו העיקרית הכספית של התובע. תביעה אשר נמחקה.

דיון והכרעה

מערכת היחסים בין התובע לנתבעת אשר התנהלה במשך שנים, לפחות החל משנת 2001, היא מערכת מורכבת ומסובכת ככל שהסתבר לבית המשפט. מחד כללה יחסים רומנטיים, בילויים משותפים, הרעפת אהבה ומתנות, ומאידך יחסים עסקיים אשר מהותם לא הובהרה בעניין בית הספר לשייט של התובע. בתצהיר התומך בבקשתו למתן צו הרחקה טען התובע כי בשנת 2001 הנתבעת ניהלה את בית הספר, על טענה זו לא חזר יותר, והנתבעת טענה כי היתה מקבלת עמלה של 8% מהסכומים אותם גבתה מן התלמידים, ומאידך אופיינה במעשים והתנהגויות שיש בהם גוון פלילי. לא למותר לציין כי ניתנו צווי הרחקה הדדיים כנגד התובע והנתבעת כאחד.

כאמור שתי תביעות מן התיקים אשר אוחדו נמחקו, אך היות ותצהירי העדות הראשית והעדויות במשפט התייחסו לכל מערכת היחסים שבין הצדדים והראיות אשר היו בפני בית המשפט, יהיה זה מלאכותי להתעלם מהנאמר בתצהיר ובבית המשפט. עם זאת ככל שישנן ראיות לכאורה המיוחדות רק לתיקים אלו, ההתייחסות לתביעות אשר נמחקו תהיה רק אם יהיה צורך בכך להכרעה בשאר התביעות.

יש לציין, כי כפי שעולה מהפרוטוקולים וההחלטות השונות, התובע הלך במשך הזמן "בין הטיפות" ועל "חבל דק" בכל הקשור לניהול המשפט. די לציין כדוגמא כי למרות בקשותיו לתיקון כתב התביעה וההחלטות אשר ניתנו, בסופו של דבר לא הגיש כתב תביעה מתוקן ועל כן כתבי התביעה אשר הוגשו מלכתחילה בכל ההליכים הם אשר מהווים את מסגרת הדיון. די בהצלחותיו להימנע מלקבל דברי דואר ומלהגיע לבית המשפט. הכל כמפורט בהחלטות השונות.

טענתו העיקרית של התובע כי הנתבעת קיבלה ממנו סכומי כסף שונים על מנת לשלם חובות, לנסוע לחו"ל, לערוך שיפוץ בבית ולבנות צימר בחצר ביתה. להוכחת טענות אלה צירף התובע לכתבי הטענות צילומים של הסכמים שונים עליהם כביכול חתמה הנתבעת וכן באותם תיקים בהם הגיש שטרות לביצוע בלשכת ההוצל"פ את צילומי השטרות. לבית המשפט לא הוגש אף מקור לא של הסכם ולא של שטר.

התובע אכן לא המציא כל ראייה, מסמכים או עדים להעברת כספים והוא נסמך על דברי הנתבעת בעצמה.

הנתבעת טענה כי חתימותיה אלה זויפו ולמעט פתק אחד אשר בו רשום, וזאת ללא חתימתה, כי קיבלה מהתובע 7,200 ₪ לא חתמה על כל מסמך אחר.

הלכה היא ולא כפי שסבור התובע, כי כאשר נתבע עפ"י שטר טוען כי חתימתו זויפה, נטל ההוכחה מוטל על הטוען לאמיתות החתימה ובענייננו הוא על התובע.

פסקי הדין אליהם הפנה התובע כתמיכה בטענתו זו, אינם תומכים בטענתו כי הנטל להוכיח את הזיוף מוטל על הנתבעת.

הלכה מימים ימימה כי המסתמך על מסמך חתום והטוען לאמיתות חתימה כאשר מנגד יש כפירה בחתימה – הנטל על המסתמך.

כפי שנפסק בע.א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים, פ"ד מז(3) 240, בעמ' 261-262, מפי כב' הנשיא שמגר:

"15. הבנק אינו חולק על כללים אלה אך טוען, כי משהוגש ת/4 כמוצג לבית המשפט ללא כל התנגדות שהיא, הרים הבנק את הנטל להראות כי לכאורה מדובר במסמך החתום על-ידי המשיבה השלישית, והנטל להראות כי החתימה אינה חתימתה עבר אל שכמי המשיבה השלישית.

לטענתה זו אין בידי להסכים. קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה (ראה: א' הרנון, דיני הראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) 144; R. 690 (London, 7 th ed., by C. Tapper, 1989) Cross, On Evidence ; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן (הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144 – 145); והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון (Cross, supra).

המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך אך החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור. מכיוון שכך, אין לקבל את התיזה לפיה בעצם הגשת המסמך הרים הבנק את הנטל להראות, כי לכאורה החתימה המופיעה בו שייכת למשיבה השלישית. בהסכמת המשיבה השלישית ובא-כוחה להגשת המסמך אין כדי לשנות מצב דברים זה. דברים ברוח זו אומר המלומד הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144:

"כאשר תובע מסתמך על מסמך והנתבע מכחיש את חתימתו, על התובע להוכיח את אמיתות המסמך, גם אם הנתבע אינו חוזר ומכחיש זאת בעת הגשת המסמך כראיה."

וכפי שנפסק בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם גם פסק הדין בת.א (חי') 426/02 אליו הפנה התובע אלא, שלפני פסקה 10 ישנה פסקה 9, אשר אינה מותירה מקום לספק על מי הנטל להוכיח את אמיתות החתימה:

"9. מספר כללים ראייתיים חלים בענייננו, זה לצד זה.

כאשר צד מכחיש את חתימתו, על הצד השני נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה – ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים, פ"ד מז (3) 240. ב"כ אבוקסיס גרס בסיכומיו, כי הלכה זו חלה מקום בו התובע הוא שטוען לאותנטיות המסמך והנתבע כופר בחתימתו על המסמך, כפי שנאמר שם: "כלל זה נובע מכך, שנטל השיכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע". לטענתו, במקרה שלפנינו, הנתבע (דקל ואבוקסיס) טוען לאותנטיות המסמך והתובע (לקרץ) הוא שמכחיש את חתימתו, ולכן על התובע הנטל לשכנע כי אין מדובר בחתימתו.

אינני מקבל טענה זו. לטעמי, השוני במעמד הצדדים, אם כתובע ואם כנתבע, אינו מעביר בנקודה זו את נטל השכנוע. הכלל הוא, שהדין המהותי הולך אחר הדין הראייתי, ועל בעל דין להוכיח טענה המקדמת את עניינו – ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ. ועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, עמ' 642; ע"א 1845/90 רוני סיני נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ז(5) 661, עמ' 681; ע"א 4612/95 מתתיהו נ. שטיל, פ"ד נא(4) 769, עמ' 780; ע"א 1842/90 בר-לב נ' פנינה (לוינסון) רפופורט, פ"ד מח(5) 211, עמ' 234. מטעם זה מקום בו בחתימת שטר עסקינן "כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זוייפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה" – י. זוסמן "דיני שטרות" (מהד. 6) עמ' 50."

אכן, על הטוען למרמה לעבור רף הוכחה גבוה אך להלכה זו אין יישום בנסיבות העניין כאן.

על התובע להוכיח את תביעתו, דהיינו כי אכן נכרתו הסכמי הלוואה בינו לבין הנתבעת וחתימתה עליהם היא אמיתית, וכי אכן הכספים אשר ניתנו לה לא ניתנו במתנה, וכי אותן הלוואות בהן הודתה הנתבעת לא הוחזרו.

רק כאשר יוכיח התובע ראשית כל את עצם קיום חוזה ההלוואה יעבור הנטל לנתבעת להוכיח טענת מרמה.

אין לקבל את טענת התובע, כי ההסכמים מלמדים על גמירות דעת. אין לקבל את טענת התובע כי היות והנתבעת טוענת לזיוף ומבקשת לכרסם ביסוד זה של חוזה ההלוואה, על כן גם כאן הנטל עליה.

הבסיס צריך להיות כי אכן היה הסכם הלוואה חתום כדין המלמד על הכוונה.

בהעדר, אין לטענה זו על מה לסמוך. פסקי הדין אליהם הפנה התובע מתייחסים רובם ככולם לנושא "חוזה למראית עין" לו שותפים שני צדדים, ומראית עין היא בד"כ כלפי צד ג'. בענייננו הנתבעת לא טענה כי ההסכמים היו אך למראית עין, אלא כי כלל לא חתמה על הסכמים אלו.

התובע לא המציא כל חוות דעת מומחה לכתבי יד התומכת בטענותיו אך טען כי גם בעין בלתי מקצועית בית המשפט יכול לראות כי החתימות של הנתבעת על כל ההסכמים ועל השטרות זהות לחתימותיה על הסכם הלוואה בבנק. דא עקא, לא הומצא לבית המשפט כל הסכם הלוואה ממנו אפשר היה לראות מה היא חתימתה של הנתבעת. לעומת זאת, הנתבעת המציאה דוגמת חתימה על מסמך של בנק דיסקונט משנת 2005, בו נראית חתימתה אשר לטענתה זו החתימה הנכונה.

בעין בלתי מקצועית ובהתחשב בכך כי אין בפניי אף מסמך מקור אלא רק צילומים, ניתן לקבוע במידה רבה של סבירות כי אכן כל החתימות המופיעות במסמכים התומכים כביכול בטענות התובע אינן דומות לחתימה האחת ויחידה של הנתבעת אשר נמצאת על מסמך מקורי, שהוא דוגמת חתימתה משנת 2005, ההבדלים נראים בבירור ולכאורה אף לא היה צורך בחוות דעת מומחה של אף אחד מהצדדים להוכיח כי אין דימיון בין אף אחת מהחתימות. לא נעלמה מעיניי הטענה, כי הנתבעת טענה לגבי דוגמאות החתימות שהתובע הציג בפניה, אשר הכילה את שתי הצורות (ת/3), כי כולן מזויפות, אך צורת ההצגה, כפי שטענה ב"כ הנתבעת (ישיבה מיום 1.4.14, עמ' 26), היתה מטעה ואיני זוקפת את האמירה שהיתה יותר בבחינת פליטת פה, ונאמרה בסערת רגשות, כמו שהיתה רוב העדות (גם אם אניח כי חלק מזה היה לצורך העצמה), לחובתה של הנתבעת. בוודאי לא כדי להעביר הנטל מהתובע אליה.

יחד עם זאת, כפי שנאמר, נטל ההוכחה להוכיח את אמיתות החתימה מוטל על התובע ובנטל זה התובע לא עמד.

די בכך על מנת להביא לדחיית התביעה.

תחילת ההליכים בפניי היתה עם הגשת בקשה של הנתבעת להורות על עיכוב ביצוע צו פינוי בטענה כי המסמך אשר אותו קיבלה הוא מזויף. החלטתי מיום 11.6.10 מדברת בעד עצמה.

התובע הציג מסמך לפיו תיקים פליליים אשר היו נפתחו כנגדו נסגרו.

לעניין החקירה הספציפית הזו אינני יודעת אם ברשימה זו נמצא אותו תיק. משטרת זבולון לא טרחה לעדכן את בית המשפט. הנתבעת טענה כי איש לא זימן אותה לחקירה בעניין זה וכל אשר נחקרה היה בנושאים אחרים. כך או כך, גם אם נסגר התיק, אין זה מלמד דבר וחצי דבר לעניין מעורבותו לכאורה של התובע בזיוף המסמך.

צו עיקול ניתן ע"י כב' הרשם זיתוני לבקשת התובע. במסמך "צו הפינוי" אשר נחשד כמזויף ,צוין כי קיים הסכם בין כונס הנכסים של הדירה מטעם הבנק לבין התובע שהוא זה אשר רוכש את הדירה. לא צורף כל הסכם כזה לבקשה ועל פניה, כפי שכתבתי בהחלטתי, היא נראית המצאה.

לא למותר לציין כי כב' השופט אייל דורון התחשב אף הוא בנאמר בהחלטתו בתיק ה"ט

4354-08-10 מיום 2.8.10.

התובע טען כי הנתבעת היא זו אשר זייפה מסמך זה, ואף העלימה מבית המשפט כי בלילה שבין ה- 10.6.10 ל- 11.6.10 שבו התקבל הצו בביתה, היא הגישה תלונה למשטרה.

נכון בעיניי לסרוק לפסק הדין את נוסח אותו צו, בבחינת "טוב מראה עיניים".

התובע אישר כי שליח מטעמו הוא אשר הביא את המעטפה ובה צו העיקול והדביק אותו על דלת ביתה של הנתבעת ב- 10.6.10. במעטפה זו היה "צו הפינוי" לטענת הנתבעת".

על המסמך, הברור על פניו, כי הוא מזויף ומפוברק ,יש לכאורה שתי חותמות של בית משפט השלום.

אין זה סביר בעיניי כי הנתבעת הספיקה במשך שעות הלילה (עד 04:00 שאז מסרה תלונתה) לחבר מסמך כזה, לגנוב או ליצור חותמות של בית המשפט, וכן ליצור חותמת הנחזית להראות החלטה בפתקית ולהגיע איתה למשטרה ולהגישה לבית המשפט. בנוסף ראיתי ושמעתי יותר מפעם אחת הן את התובע והן את הנתבעת והתרשמתי כי באשר לכישרון וכושר התחכום, הידע המשפטי ואפשרות ניצולו, כף המאזניים נוטה בבירור לטובת התובע.

האירוע הזה הוא אירוע חמור, בין אם האשמה מונחת לפתחו של התובע ,בין לפתחה של הנתבעת.

איני יודעת מה חקרה המשטרה, אך היה מקום לצפות כי חקירה של חשד מעשה ציני ופלילי בניסיון להטות משפט ע"י שימוש שלא כדין בחותמות בית משפט תביא למציאת האשם, בין אם זה התובע או מי מטעמו, בין אם הנתבעת, או מי מטעמה. אין כאן הרבה אפשרויות לכאורה.

התובע לא תמך עדותו בכל עד נוסף.

במסגרת הגשת תצהירי עדות ראשית, הוגש תצהירו של מר אנטולי רבינוביץ' אך הוא לא הוזמן כעד, והתובע אמר כי קיים ביניהם קרע.

מר רבינוביץ' היה אמור להעיד על כך כי ידוע לו שהנתבעת לוותה כספים מן התובע, וכן כי החתימות על הסכמי ההלוואה והשטרות נשוא התביעות השונות הן חתימותיה.

התובע לא דאג לזמן עד זה לבית המשפט. אמירתו כי הוא מבקש כי בית המשפט יזמן אותו היתה מן השפה לחוץ. התובע כבר ידע בשלב זה כי לו רצה אמנם כי העד יופיע היה עליו לבקש זאת בעוד מועד ולא בעת הדיון, מה עוד שהדברים כתובים במפורש בהחלטה מיום 2.12.13.

אכן, כפי שהתובע עצמו ציין בסיכומו, הלכה היא כי יש לקיים את החזקה משנמנע בעל דין לזמן עד האמור לתמוך בגרסתו, משמע חושש הוא כי עדותו או חקירתו יפגעו בגרסתו של בעל הדין.

לענייננו, לאחר שכבר היה התצהיר בתיק בית המשפט, כך שתוכנו ידוע הרי משבחר התובע שלא להזמינו משמע חשש שעדותו בבית המשפט לא זו בלבד שלא תתמוך בגרסתו, אלא תפגע בה.

התובע מרבה בסיכומיו לצטט מתצהירו הוא, לעומת דבריה של הנתבעת. אכן חקירתו של התובע היתה קצרה באופן יחסי לאורך תצהירו והוא לא נחקר בנושאים שונים. אין בכך לומר כי כל דבריו אמת. משנשמט הבסיס לתביעה, דהיינו חתימת הנתבעת, ממילא מתערער האמון גם בשאר טענותיו.

התובע רואה עצמו הופך מקורבן של הנתבעת לחשוד או נאשם על ידה כמפורט בשלל בקשותיו השונות בכל ההליכים ובכתבי בי הדין אשר הגיש.

אין בכך לומר כי אני רוחשת אמון מלא לכל דברי הנתבעת.

הרושם הכללי משני בעלי הדין, שאין להם כל קושי לחבור להונאת שלטונות המס ולהימלט מהחוק בין אם מדובר בפתיחת תיק מע"מ רק על שם הנתבעת על מנת להסוות פעולות התובע, בין אם מדובר בבנייה ללא היתר, בנייה שהתובע היה שותף לה, גם אם לא באופן כספי כטענת הנתבעת ובתה וזאת עפ"י דבריו הוא, בין אם מדובר בהעברת בעלות ברכב על שם אבי התובע בכדי להימלט מתשלום חובות.

התובע לא חקר את הבת חנה על תצהירה. עיקר תצהירה היה תמיכה בגרסת הנתבעת, כי קיבלה כספים מהוריה. העדה, גב' חנה אמר סיפרה בתצהירה על העברת כספים מסבה וסבתה הורי הנתבעת.

התובע לא חקר עדה זו כלל ועיקר, פרט לשאלה אם היא אוהבת את אמה. עם זאת, בסיכומים מצא לנכון לציין כי העובדה שהעדה הצהירה על סכומים של 10,000 ₪ ו- 15,000 ₪ כעזרה לבניית הצימר מעידה על תיאום עמדות והמצאה על מנת להתאים לסכום תביעתו בעניין זה 25,000 ₪.

הסבר נוסף כמובן יכול להיות כי זו היתה האמת, ומשבחר התובע שלא לחקור כלל את העדה בעניין זה, איני מוצאת מקום להעדיף דווקא את השערתו של התובע.

היבט אחר הוא אופי הכספים אותם נתן התובע לנתבעת. היות והנתבעת עצמה אישרה כי החזירה את ההלוואה על סך 10,000 ₪ באמצעות העברת רכב לבעלות אבי התובע, ואת ההפרש משווי הרכב קיבלה מהתובע בתשלומים, וכי חוב אחר אותו אישרה בפתק על סך 7,200 ₪ החזירה חלקית לאדם בשם כפיר נדים, לו היה התובע חב כספים, משמע שהיא עצמה ראתה בכספים אלו הלוואה ולא מתנה.

אין בעיניי חשיבות לכך שלפני שהעבירה הנתבעת את רכבה לבעלות אבי התובע, היא קנתה אותו ממנו, ואיני רואה בכך שלא סיפרה זאת מיד בתצהירה כל פגם.

התובע, טען בסיכומיו ובצדק כי כאשר ישנה טענה למרמה, יש צורך ברף ראיות גבוה יותר מאשר במשפט אזרחי רגיל, הדבר נכון כלפי שני הצדדים.

התובע טען כי הנתבעת רקחה קנוניה ביחד עם אנשים אחרים ובהם בני משפחה ואף שלחה עבריינים לאיים על חייו ועל חיי בני משפחתו, בכדי שייסוג מתביעותיו, והשיא היה כאשר זייפה בעצמה את המסמך הנקרא "צו פינוי", והעלילה זאת עליו.

התובע לא תמך גרסה זו בראייה כלשהיא אף לא בתלונה למשטרה על איומים וכד', פרט לעדותו ואמירות של הנתבעת המהוות אי אמירת אמת בולטת לדעתו.

אין די בכך להוכיח את הקנוניה הנטענת. לא נעלמו מעיניי סתירות בין פנייתה הראשונה של הנתבעת בכתב יד אשר תמכה את בקשתה לעיכוב צו הפינוי מ- 11.6.10 בו לא ציינה הלוואות נוספות ל- 7,200 ₪ אותם רשמה בפתק, לבין תצהירה אשר כבר ניתן לאחר שהיה לה סיוע משפטי.

איני רואה בכך סתירה המחייבת קביעת אי מהימנות.

"צו הפינוי" ניתן לכאורה ב- 8.6.10, הודבק על דלת ביתה ב- 10.6.10 , לאחר שהיתה במשטרה שם נאמר לה כי עליה להגיע לבית המשפט, ועדיין לא קיבלה את הסיוע המשפטי, כתבה בעצמה את הבקשה ובה כללה חלק מהאירועים וממערכת היחסים בינה לתובע. בקשה זו הוגשה ב11.6.2010

אין להקפיד עימה על כי לא כל מה אשר נאמר אח"כ בתצהיר ובעדות לא הופיע בפנייה ראשונה זו.

אין בכך לומר כי סבורני שהנתבעת "טלית שכולה תכלת" וכל ההתנהלות, כאמור לעיל אין בה ליצור אהדה של בית המשפט כלפיה.

התובע לא הצליח להוכיח את תביעתו, דהיינו כי הנתבעת חייבת לו כל אותם כספים, למעט אותם 7,200 ₪ בהם הודתה הנתבעת וכי היא עדיין חייבת מחציתם למר נידם כפיר.

התובע עצמו לא הכחיש ולא אישר ואף לא נחקר לעניין מר נידם. איש מן הצדדים לא הזמינו, ונושא זה נשאר בחזקת שאלה, אשר אין פתרון מוחלט מצידה. למעשה סכום זה של מחצית מ- 7,200 ₪ איננו מהווה תביעה בפני עצמה באף אחד מן התיקים דלעיל בהם נותר לדון.

על כן, התביעה בכל שלושת התיקים בהם התביעה לא נמחקה נדחית.

הוצאות ושכ"ט עו"ד

הנתבעת יוצגה בתיק זה ע"י הסיוע המשפטי. במילים אחרות המדינה נשאה בהוצאות ייצוגה במשפט.

התובע אכן כטענת ב"כ הנתבעת הרבה בהליכים מהליכים שונים ומיותרים, ואף כב' השופט אייל דורון, נתן על כך את דעתו בהחלטתו מיום 2.8.10. התובע במשך שנות המשפט למד משפטים וייצג את עצמו.

ריבוי ההליכים, הבקשות, בקשות לעיון חוזר, הצהרות וחזרה מהן, כמו עניין תיקון כתב התביעה, הכבידו שלא לצורך הן על הנתבעת וב"כ והן על בית המשפט.

התובע ישלם ללשכה לסיוע משפטי סך 7,500 ₪.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין למפקד מרחב חיפה ולמנהל המחוז של בתי המשפט בחיפה, מר ישראל חן, לעניין נושא זיוף צו הפינוי והשימוש בו כמפורט בעמ' 12-13 לעיל.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ה, 16 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.