לפני בקשה לחישוב פסילה.

1. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. בסופו של יום הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו הומר סעיף האישום האמור בסעיף אישום קל יותר של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. סוכם כי הצדדים יעתרו במשותף בין היתר לעונש פסילה בן 10 חודשים בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית. ביום 4.11.12 נגזר דינו של המבקש בין היתר לתקופת הפסילה עליה סוכם בהסדר הטיעון. המבקש הגיש מספר בקשות לעיכוב תחילת ריצוי עונש הפסילה כך שמועד תחילת ריצוי הפסילה נקבע ליום 12.12.12.
2. לטענת המבקש, הוא הביא את רישיון הנהיגה שלו למשרד בא כוחו סמוך למועד הפסילה מתוך מחשבה כי ב"כ המבקש יפקיד את הרישיון. מאז, טוען המבקש, הוא חדל מלנהוג והמתין בקוצר רוח לסיום תקופת הפסילה. בבדיקה אקראית שנערכה עם ב"כ גילה המבקש כי "רישיונו של המבקש לא הגיע בדרך זו או אחרת למשרדו של הח"מ (ב"כ המבקש –ד.ס.)" ( סעיף 2 לבקשה). על כן, לא בוצעה הפקדה של הרישיון כנדרש על פי דין לצורך חישוב הפסילה. ב"כ המבקש החתים את המבקש על תצהיר ביום 20.7.13. התצהיר הוגש לתמיכה בבקשה זו ביום 1.8.13. בבקשה עותר המבקש לחשב את פסילתו כמי שחלה מיום 12.12.12. המבקש תומך יתדותיו בבקשה זו בשתי החלטות שניתנו. האחת, בעפ"ת (ת"א) 45276-0813 (פזית בראל) והאחרת בבימ"ש זה בתיק 3702-06-11. בשתי ההחלטות לא בוצעה הפקדה של הרישיון אך חרף זאת ראו המותבים שדנו בתיק לחשב את תקופת הפסילה גם ללא שבוצעה הפקדה בפועל. בתיק 3702-06-11 היה מדובר במי שנגזר דינו מבלי שהיה מיוצג. בימ"ש האמין לנאשם כי טעה לחשוב שבהיעדר רישיון פיזית הוא אינו מחויב בביצוע הפקדה של רישיון. מטעם זה ובשל נסיבות אישיות של אותו נאשם, נעתר בימ"ש לבקשה לחישוב הפסילה. בעניינה של פזית בראל היה מדובר במי שלא ידעה כי חלה עליה חובה להפקיד את רישיונה. בימ"ש המחוזי שמע את עדותה של המבקשת, האמין לה כי לא נהגה וחישב בהתאם את תקופת הפסילה שלה.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי אין מקום לסטות בנסיבות מקרה זה מהוראות ההלכה המחייבת והוראות הדין המחייבת ביצוע הפקדה של הרישיון כתנאי לחישוב תקופת הפסילה. אלו טעמיי.
2. בהיבט העובדתי, מדובר בבקשה שקיים קושי לקבלה. טענת המבקש בדבר ביצוע הפקדת הרישיון במשרד בא כוחו היא טענה שרב הסתום בה על הנגלה. המבקש אינו מציין במדויק את מועד ההפקדה. אין ברשותו סימוכין לביצוע ההפקדה. ב"כ המבקש עצמו מציין בבקשה (סעיף 2) כי "רישיונו של המבקש לא הגיע בדרך זו או אחרת למשרדו של הח"מ". הגיונם של דברים מחייב, כי אילו היה הרישיון מופקד במשרד ב"כ המבקש הרי שהיה עולה בידי ב"כ המבקש לאתרו. העובדה שנאמר כי הרישיון לא הגיע למשרד מקשה מאוד על היכולת לקבל את טענת המבקש כי הפקיד במשרד את רישיונו. אוסיף, כי גם אילו הייתה ההפקדה מבוצעת כאמור במשרד ב"כ המבקש לא היה בכך כדי לגרום לחישוב הפסילה ממועד זה שכן משרד ב"כ המבקש אינו בגדר "רשות שנקבעה לכך בתקנות" לצורך סעיף 42 לפקודת התעבורה.
3. סעיף 42 לפקודת התעבורה קובע, עקרונית, כי פסילתו של אדם לנהיגה על ידי בימ"ש תחל ממועד גזר הדין אלא אם קבע בימ"ש אחרת. אחד הסייגים לכלל זה, הצריך לעניין, הוא כי לצורך חישוב הפסילה לא תובא במניין התקופה "שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה". ואמנם, תקנות התעבורה קבעו הסדר, מנהלי באופיו, בנוגע למסירת הרישיון. תקנה 556 לתקנות התעבורה קובעת " נפסל בעל רישיון נהיגה על ידי בית המשפט מהחזיק ברישיונו , ימציא בעל הרישיון את רישיון הנהיגה שלו לאותו בית משפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה". חובת ההפקדה חלה, כעולה מתקנה 557 לתקנות התעבורה, גם אם רישיונו של הנהג אינו תקף באותה שעה. טעמיה של חובת ההפקדה ברורים: ראשית, קיים חשש כי מי שנפסל לנהיגה ימשיך לנהוג שלא כדין תוך יצירת מצג כי נהיגתו מותרת (רע"פ 4446/04 ביטון נ' מ"י (לא פורסם). שנית, חובת ההפקדה ממחישה לבעל הרישיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה ומשמעותה המלאה והמוחשית. שוב אין בידי בעל הרישיון מסמך המתיר לו לנהוג. שלישית, לחובת ההפקדה קיימת חשיבות חינוכית ופסיכולוגית העשויה לתרום להפנמת איסור הנהיגה עד ריצוי מלוא תקופת הפסילה. (בש"פ 2199/03 מאיר נ' מ"י (לא פורסם).
4. כפי שיוסבר, עמדתה של הפסיקה ככלל הייתה שלא להכיר בתחליפים "יצירתיים" לחובת הפקדת רישיון או חלף רישיון לצורך חישוב פסילה. כך, ברע"פ 6696/07 אנה קנטר נ' מ"י (טרם פורסם) דחה בימ"ש העליון בקשה להכיר בבקשה המקורית לחישוב פסילה כתצהיר כנדרש. ברע"פ 8317/10 מאיר כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) קבע בימ"ש העליון ברוב דעות כי חובה על בעל רישיון שנפסל ורישיונו מופקד בבית המשפט לבצע תחליף הפקדה גם בפני בית המשפט שגזר עליו את הפסילה הנוספת מחדש ואין די בהפקדה הראשונה של הרישיון. בקשה לקיום דיון נוסף בעניין זה – נדחתה ( דנ"פ 1423/11 מאיר כהן נ' מ"י (לא פורסם). לא למותר לציין כי במסגרת תיקון מס' 6 לתקנות התעבורה (ק"ת 6989 מיום 30.3.11) תוקנה תקנה 557 בין היתר תוך הוספת תקנה 557 (ה) לתקנות התעבורה הקובעת חובת המצאת רישיון לרשות בשל כל תיק ותיק במסגרתו מוטלת פסילה מנהיגה. תיקון זה מבהיר את החשיבות הרבה שראה מחוקק המשנה בעמידה בחובת ההפקדה בידי רשות מוסמכת בכל תיק ותיק בו נפסל אדם לנהיגה.
5. ב"כ המבקש גייס לעזרתו 2 פסקי דין בהם חושבה פסילה מבלי שבוצעה הפקדה בפועל. דא עקא, אינני סבור כי ניתן ללמוד גזירה שווה מפסקי הדין האמורים. המשותף לשני פסקי הדין האמורים לעיל, בין היתר, הוא כי בשניהם לא ידע מי שנפסל לנהיגה על חובתו להפקיד את רישיונו בידי הרשות כאמור בדין. בתי המשפט שדנו בעניינים אלה האמינו למבקשים כי לא נהגו, התחשבו במידה זו או אחרת באי ידיעתם וחישבו את פסילתם בהתאם. מבלי לנקוט עמדה ביחס להחלטות אלה לגופן, ברור כי לא ניתן ללמוד מהן דבר לענייננו שכן בענייננו אין כל טענה כי המבקש לא ידע על חובתו להפקיד רישיונו. יתר על כן: ההנחה כי המבקש לא ידע על חובתו להפקיד רישיונו נסתרת מניה וביה מעצם טענת המבקש בהליך זה כי הפקיד את הרישיון אלא שעשה כן במשרד ב"כ. מטעם זה לא מצאתי מקום לאנאלוגיה בין המקרים שנזכרו לעיל בפסיקה לבין המקרה דנן.
6. נוכח כל האמור, לא מצאתי לסטות מן הכלל הקבוע בדין ובפסיקה לפיה יש לחשב את פסילתו של הנאשם מנהיגה ממועד הפקדת הרישיון או חלף רישיון. בענייננו, מוכן אני לראות בתצהיר שהגיש המבקש במצורף לבקשתו לחישוב הפסילה ואשר הופקד בבימ"ש כהפקדת חלף רישיון ובהתאם אני קובע כי פסילתו של הנאשם לנהיגה תחושב החל מיום 1.8.13.

ניתנה היום, כ"ה חשון תשע"ד, 29 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.