1. בפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעת התובע, תאגיד בנקאי, על סך נומינלי של 374,878 ₪. בתמצית, טענות הנתבע נסובות על מספר אדנים: האחת, כי הריביות שגבה התובע הימנו הינן מופרזות וחורגות מן ההסכם ; השניה, כי התובע לא המציא לנתבע מסמכים הדרושים לצורך ניהול הגנתו ; השלישית – כי התובע אילץ את הנתבע ליטול הלוואה ולמשכן את ביתו על מנת להשיב את חובו, ומכאן, כך נראה, נוצר החוב נשוא התביעה ; הרביעית, מצב כלכלי ורפואי גרוע, לפי הנטען. ברקע הדברים יצויין, כי עסקינן, למעשה, בבקשה מתוקנת, שהוגשה לאחר שבדיון הראשון שהתקיים בעניינו של הנתבע, ניתנה לתובע רשות לתקן את כתב התביעה, תוך שניתנה לנתבע אפשרות להגיש בקשת רשות להתגונן מתוקנת (משהועלתה בדיון זה, בין היתר, הטענה כי לא קיבל לידיו מסמכים שביקש).
2. לאחר ארכות שניתנו לבקשת הנתבע (כמו גם בקשה נוספת להמצאת מסמכים, שהוגשה לאחר שהומצא תצהיר מטעם התובע המפרט את המסמכים שנמסרו לנתבע, לבקשתו), ומאחר שהנתבע, שאיננו מיוצג, ביקש לקיים דיון במעמד הצדדים על מנת להישמע, קיימתי דיון בבקשת הרשות להתגונן.
3. התובע מתנגד למתן רשות להתגונן ולכל הפחות מתנה מתן רשות להתגונן בהפקדה כספית משמעותית של סכום החוב, שגם לשיטת הנתבע (כדבריו בדיון) איננו שנוי במחלוקת).
4. לאחר שעיינתי בכלל כתבי הטענות, על צרופותיהם, ושמעתי את הצדדים, שוכנעתי כי אין מקום ליתן לנתבע רשות להתגונן, אלא אם יפקיד בקופת בית המשפט סך כולל של 60,000 ₪.
5. ככלל, טענותיו של הנתבע, אשר איננו מכחיש כי מלכתחילה חב הוא סכום כסף לתובע, כלליות הן וסתמיות. כידוע, על נתבע המבקש רשות להתגונן להיכנס לפרטי העניין ולפרטי העובדות שעליהן מבוססת ההגנה הנטענת. אין די בהעלאת טענות כלליות. כך, למשל, טענה סתמית בדבר היעדר חוב, פירעונו, או טענה כללית ולא מפורטת לקיומו של נזק בר קיזוז כנגד סכום התביעה לא תזכה נתבע ברשות להתגונן. הדברים נכונים במיוחד באשר לטענות בדבר הריבית המופרזת, אשר ככלל, איננה מביאה בחשבון את העובדה שגם לו עסקינן בריבית מופרזת, עדיין אין בטענות אלה כדי לאיין את קרן החוב לתובע. הדברים אף יפים לעניין טענת הנתבע בדבר מעשי התובע הנטענים, בכך שאילץ את הנתבע לשעבד את ביתו, שכן בטענה זו, שלא פורטה כל עיקר (או למצער, כדבעי), לא הובהר דבר לעניין הנסיבות יוצאות הדופן ואבחנתן מנסיבות רגילות בהן אדם נקלע לקשיים כלכליים ונאלץ לבצע פעולות שונות על מנת לנסות ולהיחלץ מקשיים אלה. ממילא, שעה שגם אליבא דטענה זו, בבסיס הדברים עומד חוב כספי של הנתבע לתובע, שאיננו מוכחש, הרי שאין טענה זו יכולה לשמש כטענת הגנה עצמאית מפני התביעה ביסודה. בנסיבות אלה, שעה שעסקינן בטענות כלליות וסתמיות גרידא, אין בהן כדי לשמש הגנה עצמאית מפני התביעה, לא כל שכן במלואה (השוו, למשל: ע"א 146/68 דולגין נ' ישועה פ"ד כב (2) 302 ; ע"א 373/69 חונן נ' חגור מושב עובדים להתיישבות שיתופית פ"ד כג (2) 347 ; ע"א 431/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מג(2) 362 ; 105/89 קו אופ אבן יהודה נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מה (3) 585 ; ע"א 4345/05 שובל שדמה מימון וסחר בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשיה (פורסם במאגרים המשפטיים)].
6. באשר לטענות בדבר מצבו הכלכלי והרפואי של הנתבע. ככלל, טענות אלה לא פורטו כדבעי וממילא, גם לו אניח כי אלה הם פני הדברים, דין הוא כי אין בהן כדי לשמש הגנה מפני תביעה כספית (לכל היותר, יהא בטענות אלה, אולי, כדי לשמש כמסד לנתבע להוכיח את יכולתו לפרוע חוב פסוק, היה ויינתן נגדו פסק דין).
7. נותרה לדיון טענת הנתבע, לפיה לא הומצאו לו מסמכים רלוונטיים לביסוס הגנתו. כלל הוא, כי על מנת שדרישה להמצאת מסמכים תקנה למבקש, כלשעצמה, רשות להתגונן, היא כי דרישה זו תפרט מסמכים ספציפיים, אשר יהיו רלוונטיים ונחוצים להגנת המבקש (השוו, למשל: ע"א 6514/96 חניון המרכבה נ' עירית חולון פ"ד נג (1) 390 וכן : ע"א 688/89 הלולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה (3), 194). נוכח טענותיו הכלליות של הנתבע, הוגש תצהיר מטעם מנהל סניף ירושלים של התובע, שבו הובהר כי התובע מסר לנתבע מסמכים שונים (חרף בקשות לא מפורטות מטעמו), בהם תדפיסי חשבון מפורטים בהתאם למועדים שביקש הנתבע, וכי הנתבע התייצב בשני מועדים שונים ואסף לידיו מסמכים אלה. ניתנה לנתבע הזדמנות לפרט ולהבהיר בכתב אלו עוד מסמכים חסרו לו על מנת לבסס את הגנתו (החלטה מיום 3.6.12), אולם תחת זאת טען שביקש מסמכים המפרטים את "כמות הריביות לתקופה מוגבלת" (בקשה מיום 28.6.12). בבקשה זו אף לא הבהיר הנתבע כדבעי, ולא חלק במישרין על האמור בתצהיר מטעם התובע, כך שהלכה למעשה זכה לקבל מאת התובע מסמכים שביקש, כאמור בתצהיר שהוגש מטעם התובע. בנסיבות אלה, אין די בטענותיו הכלליות של הנתבע, אשר אינן מפרטות את טיב ומיהות המסמכים הספציפיים שמבוקש היה לקבל ואשר לא התקבלו, אשר אינן מבהירות די הצורך כיצד יש בהם כדי לסייע למלוא הגנתו של המבקש (לרבות לעניין קרן החוב, שלפחות חלקה איננה שנויה במחלוקת), על מנת להקנות לו הגנה עצמאית מפני התובענה (וככל שעסקינן אך בטענות בדבר הריבית – לא כל שכן במלואה).
8. כאמור, הן בבקשת הרשות להתגונן, במשתמע, והן בדיון, אין המבקש חולק על חובו היסודי לתובע כי אם על שיעורו. בדיון טען המבקש, בעלמא, כי חובו היסודי לתובע עומד (במשתמע נומינלית) על כ- 50,000 ₪ (עמ' 3 לפרוטוקול). מכאן שגם אליבא דהמבקש נותר הוא חייב סכום כסף לא מבוטל לתובע, כך שכעמדת התובע, אין מקום אף לשקול מתן רשות להתגונן, ולו משיקולי צדק גרידא, מבלי שיפקיד הנתבע סך משמעותי אשר יביא בחשבון עובדה זו.

כלל האמור לעיל מביא למסקנה, כי הגנת המבקש קלושה והלכה למעשה תלויה על בלימה. יחד עם זאת, נוכח עמדת התובע בדיון, ומשיקולי צדק, תינתן למבקש רשות להתגונן ככל שיפקיד הנתבע תוך 30 יום בקופת בית המשפט סך כולל של 60,000 ₪, מתוכם יועבר לתובע בעת ההפקדה סך כולל של 5,000 ₪, על חשבון הוצאותיו עד כה.

היה והסכום האמור לא יופקד, בחלוף המועד שנקצב תידחה בקשת הרשות להתגונן.

תואיל המזכירות להמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב ניסן תשע"ג, 02 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.