בפני בקשה נוספת לדחיית כניסתם לתוקף של צו ההריסה והפסקת השימוש החורג שניתן על-ידי בית משפט זה במסגרת גזר הדין מיום 9/9/2014.

המבקש מנמק את בקשתו, למתן ארכה נוספת של חצי שנה, בהתמשכות ההליכים התכנוניים, אשר לגישתו הוא נמצא בישרות האחרונה להשלמתם.

דין הבקשה להידחות.

למבקש ניתנה תקופה של למעלה משלוש שנים מאז ניתנה הכרעת הדין בעניינו, על מנת להסדיר את ענייניו מול רשויות התכנון, ואין כל הצדקה להפוך פלסתר את צו ההפסקה השיפוטי.

טענת המבקש כי התמשכות ההליכים התכנוניים מצדיקה מתן ארכה נוספת, לאו טענה היא בעיני, שכן היא מבקשת להפוך את היוצרות.

המבקש, אשר היה חייב מלכתחילה לפעול בהתאם להוראות החוק, ולהגיש בקשה להיתר ורק לאחר מכן להתחיל בשימוש החורג, פעל שלא כדין ונטל את החוק לידיים, ועתה הוא מבקש ליהנות מהתנהלותו העבריינית לכאורה.

להשקפתי, מקום בו ניתן צו להפסקת שימוש או שימוש חורג, הריסה, התאמה וכו', ניתן לתת ארכה מסויימת של כשנה על מנת לאפשר למי שפעל בניגוד לחוק להסדיר את שהיה חייב להסדיר מלכתחילה. בנסיבות חריגות ניתן ליתן ארכה קצרה נוספת. אך מצב שבו, ניתנת ארכה, פעם אחר פעם, תחת איצטלא של נסיונות להסדרת המצב התכנוני, הופכת את הצו השיפוטי לפלסתר ושולחת מסר לעברייני התכנון והבניה כי שלטון החוק הוא הפקר.

למעשה הבקשה היא, כי בית המשפט יפרושׂ את חסותו על הפרת החוק של המבקש ויתן לה "הכשר" בדמות צו שיפוטי שמתיר את השימוש החורג. אין לכך מקום להשקפתי, שכן בית המשפט איננו יכול לתת יד להפרת החוק באמצעות מתן דחיות לכניסתם לתוקף של צווי הפסקת שימוש וצווי הריסה.

תקופה של למעלה משלוש שנים מאז הורשע המבקש בדין, וניתנו לו ארכות להסדרת ההליכים התכנוניים, וניתנו צו ההריסה והצו להפסקת השימוש החורג היה בה די, ואף הרבה מעבר לכך, כדי להביא להסדרה חוקית של השימוש.

על הערכים הנפגעים כתוצאה מביצוע עבירות תכנון ובנייה עמד בית המשפט העליון ברע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (פורסם באתר "נבו", 22/5/2005)): 

"אף לעיצומם  של דברים: במישור הנורמטיבי, המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף – למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725-724, בדבר "... התוצאות הקשות הנובעות מריבויין של העבירות נגד חוקי התכנון והבניה... , לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על-ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה".  ראו גם ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט – כתארו אז – אלון): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה. ראו לענין זה דברי השופט (כתארו אז) חשין ברע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59: "אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות"; בא כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) 223-221, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בניה, עד שבית המשפט כמעט נדרש "להתנצל" על הענשתו. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך".

על החומרה שבאי קיום צווים שיפוטיים עמד בית המשפט העליון ברע"פ 8571/09 ניסים ברנס נ' מדינת ישראל (פורסם באתר "נבו", 6/5/2010).

"ליבת טענותיו של המבקש מכוונות כנגד חומרת העונש שהוטל עליו, עונש מאסר מאחורי סורג ובריח ולא בדרך של עבודות שירות. אולם, העונש אשר הוטל על המבקש אינו חורג מרמת הענישה הראויה, זאת לאור היקף עבירות הבניה אותן ביצע, והפרתם של שני צווי בית משפט אשר ניתנו בעניינו. כבר עמד בית משפט זה על החומרה בגלומה בסיטואציה מעין זו:

'בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ'מכת מדינה', והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים (ראו לדוגמה: ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))'. (רע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007)). "

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה למתן דחייה נוספת בכניסתו לתוקף של צו ההריסה והצו להפסקת השימוש החורג מיום 9/9/2014.

ניתן בזאת צו ולפיו המבקש יחזיר לאלתר את מצב המבנה לקדמותו, כך שיתאים להיתר הבניה הקיים בגינו, וכן יחדל לאלתר מן השימוש החורג שנעשה במחסנים נשוא כתב האישום.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, כ"ז אלול תשע"ו, 30 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.