19 מאי 2014

1. התובעת הגב' אדוה רביב הינה אלמנה לה משולמת קצבת תלויים בגין תאונת עבודה שארעה לבעלה המנוח ביום 31.12.95 .

2. בפסק דין חלקי אשר ניתן ביום 11.7.13 - נדחתה על הסף תביעתה של גב' מלמד רות (תובעת מס' 1- בתביעה המקורית), אשר ערערה על ההחלטה לבית הדין הארצי במסגרת תיק עב"ל 43080-08-13 ובפסק דין מיום 17.9.13 נדחה הערעור לבקשת התובעת. לפיכך נותר בידנו לדון בטענותיה של התובעת הגב' רביב אדוה בלבד.

להלן עיקר העובדות הצריכות לענייננו:

3. ביום 10.9.96 התובעת הגישה תביעה לנתבע לקבלת קצבת תלויים.

4. ביום 7.5.98 דחה הנתבע את תביעת התובעת.

5. ביום 3.11.98 התובעת הגישה תביעה לבית דין זה במסגרתה,ערערה על החלטת הנתבע ובקשה להכיר בתאונה שארעה לבעלה המנוח ב-31.12.95 כתאונת עבודה.

6. לאחר הליכים משפטיים ממושכים, ניתן פסק דין ביום 4.2.07 הקובע כי התובעת זכאית לקצבת תלויים בגין תאונת עבודה בה נפגע בעלה המנוח ב-31.12.95. בהתאם להחלטת בית הדין, הנתבע החל לשלם לתובעת קצבת תלויים החל מיום 31.12.95 בתוספת הצמדה למדד בלבד, ללא ריבית .

להלן עיקר טענות הצדדים:

7. לטענת התובעת, על הנתבע לשאת גם בתשלום ריבית (בנוסף להצמדה ששולמה לה) על החוב הכספי אשר שולם לה רק כעבור 12 שנים לאחר מות בעלה בתאונת עבודה.

8. התובעת טוענת כי היא מודעת להוראות סעיף 297(א)(ג) לחוק הביטוח הלאומי, הפוטר את הנתבע מתשלום ריבית , אלא שלטענתה סעיף זה אינו חל על המקרה דנן,היות והגמלה נפסקה לזכותה בעקבות פסק דין ולא בעקבות החלטת וועדה רפואית או קביעת אחוזי נכות,או החלטת פקיד תביעות. כך נוצר מצב שחובתו של הנתבע לשלם ריבית קמה מכוח פסק דין אשר קיבל את תביעתה ואישר את קבלת הגמלה למפרע.

9. התובעת טוענת כי מדובר בחוב פסוק או לחילופין, בחוב בגין זכאות שנשללה שלא כדין ומתוך טעות של הנתבע ,לכן היא זכאית לריבית על החוב שנוצר.

10. לטענת התובעת חוק הקצבאות או חוק הביטוח הלאומי שעניינם- פיצוי בעד איחור בתשלום אינם חלים על המקרה דנן, לטענתה קיימת הוראה מפורשת וייחודית בחוק פסיקת ריבית תשכ"א, כי בית הדין אשר פסק סכום כסף לבעל דין או שציווה על ביצוע של פס"ד שכזה ,או שקבע סכום כסף המגיע על פי חיקוק,רשאי על פי שיקול דעתו לפסוק ריבית על אותו הסכום,כולו או מקצתו.

11. התובעת טוענת עוד, כי העדר תשלום ריבית על הקצבה אשר שולמה לה באיחור ניכר של 12 שנים פוגע באופן ניכר ובלתי הולם בקניינה. לטענתה מדובר בפגיעה בלתי מידתית בזכויותיה הקנייניות .

12. התובעת מבקשת כי בית הדין יפסוק על פי הדרך שנסללה לטענתה בבג"ץ בולגנים -תשלום ריבית בנוסף להוצאות משפט בשיעור של 24%.

13. מנגד טוען הנתבע, כי יש לאבחן בין בג"ץ בולגנים ובין תיק זה, שכן ההסכמה אליה הגיע הנתבע בבג"ץ בולגנים נעשתה בנסיבותיו הספציפיות והן אינן דומות לענייננו וכי בג"צ בולגנים לא ביטל את הלכת בולגנים שנקבעה ע"י ביה"ד הארצי.

14. לטענת הנתבע, בפרשת בולגנים (עב"ל 102/06 מאיר בולגנים נ' המל"ל), פסק בית הדין הארצי כי חוק פסיקת ריבית אינו חל על גמלאות שמשלם המל"ל בהתאם לסעיף 297א(ג) לחוק הביטוח הלאומי, ואף לא בהתאם לחוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום) תשמ"ד-1984, ואף לא בהתאם להוראות ס' 6 לחוק פסיקת ריבית וס' 8 לחוק הקצבאות.

15. על פי הלכה שנפסקה בבג"צ 4769/90 עמאר סאלח זידאן נ' שר הרווחה, עליה חזר בית הדין הארצי בעב"ל 112/98 שמואל אהרונסון נ' המל"ל וכן בעב"ל 56/98 דניאל בן משה נ' המל"ל , גם כאשר הגמלה משולמת באיחור עקב הכרעה שיפוטית, אין מקום להחיל את חוק פסיקת ריבית. על כן בית הדין האזורי אינו רשאי לסטות מהלכה זו ויש לדחות את התביעה.

16. לטענת הנתבע, לא שולמה לתובעת קצבת תלויים מיום שנפטר בעלה בשל מחלוקת בשאלה, האם מותו היה עקב תאונת עבודה- לפיכך יחול על המקרה פיצוי על איחור בתשלום ע"פ חוק הקצבאות שאם לא כן, אין כל משמעות לחוק זה.

17. הנתבע טוען, שכל עוד לא תוקנו החוק והתקנות אין עיגון משפטי חוקי לתביעה הנדונה . לטענתו, הואיל ואין המדובר ב"חוב פסוק", לא חל בענייננו ס' 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה ובהתאם לכך נפסק בבית הדין הארצי בפרשת בולגנים,כי העובדה שהגמלה משולמת באיחור אינה הופכת את מהות התשלום הנובע מקביעה שיפוטית מ"גמלה" ל"חוב פסוק".

18. הנתבע טוען, כי יש לדחות את טענת התובעת בדבר טעות כביכול מצד המוסד, אשר בגינה לא שולמה לה קצבת תלויים .

19. המחלוקת המרכזית בין הצדדים, סבה על השאלה, האם על הנתבע חלה חובה לשלם לתובעת הפרשי ריבית על הקצבת תלויים אשר שולמה לה באיחור של 12 שנים, בתום הליך משפטי .

דיון והכרעה:

20. במסגרת תיקון מס' 19 לחוק הביטוח לאומי ,התשנ"ח -1998, הוסף לחוק סעיף 297א (שניכנס לתוקף ב-1.6.1998),אשר שינה את מנגנון ההצמדה לגמלאות המשתלמות באיחור, שכן לפני תיקון החוק, מנגנון הפיצוי בגין תשלום גמלה באיחור, נקבע בהוראות חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום)תשמ"ד-1984 (להלן- חוק הקצבאות).

תשומת הלב לעובדה כי הוראות המעבר שבסעיף 20 לתיקון החוק האמור, קבעו ,בין היתר, כי אם הוגשה התביעה לפני יום תחילת תיקון החוק ב-1.6.1998 (להלן-יום התחילה),והגמלה לא שולמה לפני יום התחילה, יחול מנגנון ההצמדה המעניק את הסכום הגבוה מבין שני אלה: הסכום שהיה משתלם לפי הדין הקודם-חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום),התשמ"ד-1984,או הסכום שיש לשלמו על פי הדין החדש- סעיף 297א לחוק הביטוח הלאומי. קרי, יש לשלם על פי מנגנון ההצמדה המניב את הסכום הגבוה יותר. הוראה זו חלה על גמלה המשולמת באיחור ,גם אם היא משולמת בעד התקופה שלאחר מועד התחילה.

(ראה: עב"ל 383/03 ו- 1101/04 אורי טיטלמן ויגאל בן חנן נ' המוסד לביטוח לאומי -לא פורסם, ניתן ביום 20.6.06)

"... בסעיף 20(ב) לתיקון מס' 19 נקבע כי : "על תגמול ועל תגמול קודם שמועד הגשת התביעה לגביהם חל ביום התחילה או לאחריו, יחול הדין החדש".

מכאן, סביר לסבור שאם מועד הגשת התביעה חל לפני יום התחילה לא יחול באופן גורף הדין החדש. במקרים שלפנינו משלא הוגשה התביעה למוסד לאחר יום התחילה, מן הראוי לקבל את טענת המערערים, לפיה עדכון הגימלאות המגיעות להם יהיה על פי הסכום הגבוה המתקבל מבין שתי מערכות הדינים, ובמקרה שלפנינו הדין הישן - חוק הקיצבאות.

25. מעבר לנדרש נוסיף, כי המקרים שלפנינו הם מקרים מיוחדים מפני שהזכאות לתשלום נולדה לפני יום התחילה ורק בשל ההכרה המאוחרת באירועים כתאונות עבודה עקב פסקי דין שנתנו שנים מספר לאחר מועד הזכאות, נוצר התשלום הרטרואקטיבי. אילולא אותו עיכוב אין חולק כי על תביעותיהם של המערערים היה חל הדין הקודם. ברם, במקרים שלפנינו מששולמו הגמלאות לאחר יום התחילה, יש לעדכנן על פי הסכום הגבוה המתקבל.

 26. סוף דבר - לאור האמור לעיל ערעור המערערים מתקבל. על המוסד לערוך חישוב מחדש של הגימלאות המגיעות למערערים. גימלאות שהיו אמורות להשתלם למערערים החל מיום 1.6.1998 ושולמו למערערים באיחור יעודכנו על פי הסכום הגבוה מבין שניים אלה : הדין החדש והדין הישן." ראה: עב"ל 383/03 ו- 1101/04 אורי טיטלמן ויגאל בן חנן נ' המוסד לביטוח לאומי -לא פורסם ניתן ביום 20.6.06)

21. בענייננו, התובעת הגישה את תביעתה לפני יום התחולה. תביעת התובעת הוגשה ב-10.9.96, לפני כניסתו לתוקף של תיקון החוק ב-1.6.1998, והגמלה שולמה לתובעת לאחר יום התחולה ( 1.6.98). כפי העולה ממכתבו של הנתבע המופנה אל התובעת מיום 1.12.09 (נ/5), הנתבע פעל כדין בעת שערך את החישוב לתשלום הגמלאות המגיעות לתובעת, וזאת בכפוף להוראות החוק ולהוראות המעבר הקבועות בסעיף 20 לתיקון החוק, ובהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, בפרשת אורי טיטלמן ויגאל בן חנן שהובאה לעיל .

22. טענת התובעת, בדבר זכאותה לריבית על הסכומים אשר שולמו לה באיחור- נדחית בזאת, נוכח הוראת סעיף 8 לחוק הקצבאות (פיצוי בעד אחור בתשלום),בו נקבע כי חוק פסיקת ריבית והצמדה לא יחול לעניין קצבה מענק ותגמול לפי הכנסה. לפיכך יש לדחות את טענת התובעת לעניין חלות חוק פסיקת ריבית בעניינו.

תשומת הלב לעובדה כי בפסק דין עב"ל 102/06 מאיר בולגנים – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 25/9/06) נקבע להלכה, כי המנגנון הקבוע בחוק הקיצבאות ותקנותיו לפיצוי בעד איחור בתשלום, שולל במפורש את חלות חוק פסיקת ריבית על הגמלה לאורך כל תקופת האיחור בתשלומו:

"...חוק פסיקת ריבית והצמדה הוא זה שקובע, בין השאר, את הסמכות לרשות שיפוטית לקבוע ריבית והפרשי הצמדה על חוב פסוק, והוא גם זה שקובע באלו מקרים אין לפסוק ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה. הפה שהתיר פסיקת הפרשי הצמדה וריבית על חוב פסוק הוא גם הפה שאסר פסיקתו. כך סעיף 6(א)(2) לחוק פסיקת ריבית קובע, כי אין לפסוק ריבית לפי חוק זה "אם נקבע בחיקוק תשלום ריבית או סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום, וכל עוד ניתן להעניק אותו סעד". כמותו סעיפים 6(ב)(3)(א) ו- 6(ב)(3)(ב) לחוק זה קובעים, כי אין לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, כאשר נקבע בחיקוק "הוראה בדבר תשלום הפרשי הצמדה או סעד אחר, למעט ריבית, מחמת פיגור בתשלום", או "הוראה בדבר שלילת תשלום הפרשי הצמדה, בין שלילה מלאה ובין שלילה חלקית מבחינת השיעור או התקופה".

אכן, חוק הקיצבאות קובע מנגנון פיצוי בעד איחור בתשלום של קיצבה, מענק, או תגמול על פי הכנסה ושולל במפורש בסעיף 8 שלו את תחולת חוק פסיקת ריבית.

תקנה 5 לתקנות הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום) (גימלאות המוסד לביטוח לאומי), התשמ"ד- 1984 (להלן: תקנות הקיצבאות), קובעת במפורש, כי "מענק לפי סעיף 66 לחוק הביטוח הלאומי (הוא המענק מושא הערעור – ע.ר.) לאחר שחלפו שלושה חודשים מהאחד בחודש שבו נוצרה הנכות המזכה במענק... ישולם בצירוף תוספת לפי שיעור עליית המדד הקובע לעומת המדד הבסיסי בחודש שבו נוצרה הנכות המזכה במענק" (ההדגשה והספה – ע.ר.)

יוצא איפוא, שהמנגנון הקבוע בחוק הקיצבאות ותקנותיו לפיצוי בעד איחור בתשלום שולל במפורש את חלות חוק פסיקת ריבית על המענק מושא ערעור זה לאורך כל תקופת האיחור בתשלומו. הפיצוי הקיים בחוק הקיצבאות ותקנותיו לאיחור בתשלום המענק, לא מאפשר במקרה זה פסיקת ריבית או פסיקת ריבית והפרשי הצמדה הן על פי הוראות סעיף 6(ב)(3) לחוק פסיקת ריבית והן על-פי הוראת סעיף 8 לחוק הקיצבאות, אך לא מותיר את הנכה וידיו על ראשו, אלא מפצה אותו במקרה הנוכחי בהפרשי הצמדה בלבד, אך לא בהפרשי הצמדה וריבית.

בדברים אלה אין כל חידוש והם נפסקו כבר בעבר. (ראה לעניין זה: בג"צ 4769/90 עאמר סלאח זידאן- שר העבודה והרווחה, פ"ד מז(2) 147; עב"ל 112/98 שמואל אהרנסון – המוסד לביטוח לאומי[פורסם בנבו]; עב"ל 56/98 דניאל בן-משה – המוסד לביטוח לאומי[פורסם בנבו]". (ראה: עב"ל 102/06 מאיר בולגנים – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 25/9/06)

23. לטענת התובעת סעיף 297א אינו חל בעניינה, היות והגמלה נפסקה לזכותה בעקבות פסק דין ולא בעקבות החלטת וועדה רפואית או קביעת אחוזי נכות, או החלטת פקיד תביעות. לטענתה, במקרה דנן, חובתו של הנתבע לשלם ריבית קמה מכוח פסק דין אשר קיבל את תביעתה ואישר את זכאותה לקבל גמלה למפרע. לטענתה, מדובר בחוב פסוק או לחילופין, בחוב בגין זכאות שנשללה שלא כדין ומתוך טעות של הנתבע ,לכן היא זכאית לריבית על החוב שנוצר.

גם טענה זו של התובעת דינה להידחות, בשל העובדה שלא הוכח כי תביעת התובעת לגמלת תלויים נדחתה על ידי הנתבע מתוך טעות, אלא נראה כי בשל מחלוקת משפטית תביעתה נדחתה על ידי הנתבע, ולאחר בירור הסוגיות שבמחלוקת קבע בית הדין האזורי, כי התובעת זכאית לקצבת תלויים .

בהקשר זה מופנית התובעת ל-עב"ל 327/97 המוסד לביטוח לאומי נ' שמואל הררי (ניתן ב-2.4.2001), ולטענתה כפי ששם קבע בית הדין הארצי כי מדובר ב-חוב מכוח פסק דין- כן בעניינו. ברם, ענייננו אינו דומה לפרשת הררי, שם לאחר שבית הדין האזורי חייב את המוסד לשלם גמלה למבוטח , המוסד עשה דין לעצמו בכך שלא קיים את ההוראות שניתנו בפסק הדין. המוסד הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי וכאשר מועד התשלום חלף החיוב לתשלום הפך ל"חוב" היות והמוסד לא ביקש עיכוב ביצוע פסק דין,ולכן קבע בית הדין הארצי כי -"היה עליו לשלם את סכום פסק הדין לאחר מתן פסק הדין. משלא עשה זאת ישלם המוסד לביטוח לאומי למשיב את הסכום של -.18,406 ₪ כשהוא משוערך עד למועד מתן פסק הדין של בית הדין האזורי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין של בית הדין האזורי ועד התשלום המלא בפועל של סכום זה", ובמילים אחרות, רק כאשר החיוב הכספי מכוח פסק דין, לא משולם במועד בו נקב בית המשפט, החל ממועד זה נכנס החיוב להגדרת "חוב" כספי ולכן רק ממועד זה ועד למועד התשלום המלא בפועל ניתן לחייב את המוסד בתשלום ריבית והצמדה על סכום החיוב אשר לא שולם במועדו.

24. בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, שהינו חוק כללי נקבע בסעיף 6 כי אין לפסוק ריבית לפי חוק זה , מקום בו נקבע בחוק אחר תשלום ריבית או סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום, וכל עוד ניתן להעניק אותו סעד, : מיום 15.1.1977

תיקון מס' 1

ס"ח תשל"ו מס' 820 מיום 15.7.1976 עמ' 240 (ה"ח 1143)

5. (א) תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד יום התשלום; בהוצאות משפט – מיום הוצאתן עד התשלום; בשכר טרחה של עורך דין – מיום מתן הפסק עד התשלום; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), רשות שיפוטית שפסקה סכום כסף לבעל דין עקב אבדן השתכרות והוצאות בעתיד, תפסוק ריבית מיום פסק הדין אם נפסק סכום חד-פעמי, ומיום פרעון כל תשלום ותשלום אם נפסקו תשלומים עיתיים.

מיום 13.4.1989

תיקון מס' 6

ס"ח תשמ"ט מס' 1274 מיום 13.4.1989 עמ' 52 (ה"ח 1892)

(א) תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד יום התשלום עד מועד הפירעון; בהוצאות משפט – מיום הוצאתן עד התשלום עד מועד הפירעון; בשכר טרחה של עורך דין – מיום מתן הפסק עד התשלום עד מועד הפירעון; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר.

בסעיף זה, "מועד הפרעון" – המועד שבו ניתן פסק הדין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלומו של החוב, לפי המאוחר.

מיום 29.3.2001

תיקון מס' 8

ס"ח תשס"א מס' 1784 מיום 29.3.2001 עמ' 207 (ה"ח 2719)

תקופת הריבית וריבית פיגורים

5. (א) תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד מועד הפירעון; בהוצאות משפט – מיום הוצאתן עד מועד הפירעון; בשכר טרחה של עורך דין – מיום מתן הפסק עד מועד הפירעון; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר.

בסעיף זה, "מועד הפרעון" – המועד שבו ניתן פסק הדין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלומו של החוב, לפי המאוחר.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), רשות שיפוטית שפסקה סכום כסף לבעל דין עקב אבדן השתכרות והוצאות בעתיד, תפסוק ריבית מיום פסק הדין אם נפסק סכום חד-פעמי, ומיום פרעון כל תשלום ותשלום אם נפסקו תשלומים עיתיים.

(ב) סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית לבעל דין ולא שולם על ידי החייב במועד הפירעון, ייווספו עליו, ממועד הפירעון עד מועד התשלום בפועל - הפרשי הצמדה וריבית, בצירוף ריבית צמודה, בשיעור ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת (להלן - ריבית פיגורים).

(ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאים הרשות השיפוטית או ראש ההוצאה לפועל לקבוע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיעור ריבית צמודה הנמוך מריבית הפיגורים לגבי התקופה שממועד הפירעון עד התשלום בפועל, ובלבד שהריבית לא תפחת מהשיעור שנקבע בפסק הדין לתקופה שעד מועד הפירעון.

"(א) אין לפסוק ריבית לפי חוק זה –

(1) ...

(2) אם נקבע בחיקוק תשלום ריבית או סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום, וכל עוד ניתן להעניק אותו סעד.

(ב) אין לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק זה –

(1) ...

(2) ...

(3) אם נקבעה בחיקוק אחת מאלה:

(א) הוראה בדבר תשלום הפרשי הצמדה או סעד אחר, למעט ריבית, מחמת פיגור בתשלום;

(ב) הוראה בדבר שלילת תשלום הפרשי הצמדה, בין שלילה מלאה ובין שלילה חלקית מבחינת השיעור או התקופה.

ואילו חוק הביטוח הלאומי ,שהינו חוק ספציפי ("אחר" - כהגדרת חוק פסיקת ריבית והצמדה) אשר מכוחו שואב המוסד את סמכותו והרשאתו לשלם גמלה לתובעת ואת אופן תשלומה , קובע בסעיף 297א(ג) כי גמלה למבוטח תשולם בתוספת הפרשי הצמדה בלבד, ואף הוסיף כי "חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, לא יחול על גמלה המשולמת לפי חוק זה" הוראה זו שבסעיף אכן מתיישבת ומשלימה את סעיף 6 לחוק פסיקת ריבית והצמדה . בפסיקה נקבע לא אחת כי "התנהגותו של גוף ציבורי, דוגמת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק... אף מקום בו המוסד הטעה מבוטח - דבר שלא הוכח כי קרה במקרה דנן - אין הוא רשאי להעניק לו זכויות מבלי שהן מעוגנות בחוק" (עב"ל 20105/96 אורלי יהלום - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לג (74) 28). כאמור, הנתבע לא רשאי לפעול בניגוד להוראות החוק ולשלם לתובעת ריבית על הגמלה אשר שולמה לה באיחור, כאשר החוק אינו מתיר זאת.

25. בעב"ל 102/06 מאיר בולגנים נ' המוסד, קבע בית הדין הארצי כי חוק פסיקת ריבית והצמדה, אינו חל במקרים בהם משולמת גמלת ביטוח לאומי באיחור- בעקבות הכרעה שיפוטית והעובדה שהגמלה משולמת באיחור בשל כך שהמוסד לא הכיר מלכתחילה בזכאות המבוטח לגמלה, ורק בדיעבד בעקבות הכרעה שיפוטית הוכרה זכאותו של המבוטח לגמלה, אינה הופכת את מהותו של התשלום הנובע מהקביעה השיפוטית מ"גמלה" ל"חוב פסוק" . הלכה זו שרירה וקיימת כל עוד לא נפסק אחרת . בבג"ץ 9165/06 מאיר בולגנים נ' המוסד לביטוח לאומי ובית הדין הארצי לעבודה (ניתן ביום-11.2.08), הצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין על דרך הפשרה , הן לעניין הוצאות לעותר והן לעניין שכ"ט בא כוח העותר ותו לא. לא ניתן להסיק מבג"ץ בולגנים את שמבקשת התובעת פיצוי כספי בגובה הריבית על הסכום הכספי אשר שולם באיחור.

26. נוכח כל האמור לעיל- התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

27. לצדדים הזכות לערער על פס"ד זה, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין .

ניתן היום, י"ט אייר תשע"ד, (19 מאי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.