<#2#>

התביעות שבפניי

1. בפניי ארבע תביעות מאוחדות המתייחסות לאותה מסכת עובדתית. התובעים בתובענות המאוחדות, 17 במספר, נרשמו ללימודי טכנאות שיניים במכללה, היא הנתבעת 2 (להלן: "המכללה"). הלימודים במכללה היו אמורים להיפתח בשנת הלימודים תשס"ט 2008-2009. כפי שיובהר להלן, במהלך שנת הלימודים הראשונה התברר כי למכללה אין אישור מתאים ממדינת ישראל-משרד הבריאות (להלן: "המדינה" ו/או "משרד הבריאות"). בתמצית, טוענים התובעים כי בטרם נרשמו ללימודים הם עיינו באתר רשמי של משרד הבריאות והמכללה הופיעה ברשימה של המוסדות המוכרים להוראת מקצועות רפואיים, ובכלל זה טכנאות שיניים. משכך, הוגשה התביעה הן כנגד המכללה, הן כנגד מנהלה, הנתבע 3 (להלן: "וינברג") והן כנגד המדינה, כאשר הטענה הראשית המיוחסת למדינה הינה רשלנות בפרסום ובבקרה על המכללה, הכל כפי שיורחב להלן. אציין כי התביעה במקורה הוגשה כנגד נתבעים נוספים, אולם אלו התביעה כנגדם נדחתה/נמחקה לבקשת התובעים, ראו פסקי הדין מיום 12/10/11; 23/10/13.

להלן העובדות והטענות בהרחבה.

טענות התובעים בכתב התביעה

2. התובעים רובם ככולם צעירים ילידי סוף שנות ה-80'. בכתב התביעה נטען כי בתחילת 2008 או בסמוך לכך נתקלו התובעים בפרסומים ובמצגים של המכללה, לרבות פרסומים באתרי אינטרנט שונים, אשר הציגו את המכללה כמוסד לימודי מוכר להשכלה גבוהה אשר מעניק תעודה מוכרת מטעם משרד הבריאות, והזמינו את הציבור להירשם ללימודים במכללה, לרבות לימודים בחוג לטכנאות שיניים עם תעודה מוכרת מטעם משרד הבריאות.

3. לטענת התובעים, בדקו הם באתר האינטרנט הרשמי של משרד הבריאות-האגף לרישוי מקצועות רפואיים, ומצאו כי המכללה מופיעה באתר הרשמי של משרד הבריאות ברשימה של "המוסדות המוכרים במדינת ישראל להוראת מקצועות רפואיים המוסדרים בחוק" בתחום לימודי טכנאות שיניים. לטענת התובעים, המכללה הוצגה באתר משרד הבריאות כמכללה חוקית, מוסמכת ומוכרת, ללא כל סייג או תנאי. התובעים צירפו כנספח ו' לכתב התביעה את העתק הפרסום באתר משרד הבריאות (להלן: "הפרסום").

4. התובעים הוזמנו על-ידי המכללה ליום פתוח אשר נקבע ביום 24/7/08 בו נדרשו התובעים לשלם דמי רישום בסך 380 ₪. לטענת התובעים, ביום הפתוח הוצג מצג לפיו המכללה פועלת בראשות וינברג וברשות הגב' רונית זילברשטיין (שנמחקה מכתב התביעה, בהמשך), ומוכרת כאמור על-ידי משרד הבריאות. עוד חולק ביום הפתוח דף ידיעון לנרשמים, בו נרשם בין היתר כי המגמה לטכנאות שיניים פועלת על-פי תקנות משרד הבריאות ואגודת טכנאי השיניים בישראל. לתובעים הובטח לקבל תעודת "טכנאי שיניים מוסמך". הידיעון של המכללה צורף כנספח ט' לכתב התביעה.

5. התובעים טוענים כי לאור ועל סמך הפרסומים והמצגים, הן של המכללה והן של המדינה, שוכנעו הם להירשם כסטודנטים מן המניין ללימודי תואר ראשון במכללה לחוג לטכנאות שיניים לשנת הלימודים תשס"ט (2008-2009). התובעים זומנו למכללה לצורך עריכת מבחן קבלה מעשי. התובעים, אשר קיבלו הודעה כי עמדו בתנאי הקבלה ועברו בהצלחה המבחן המעשי, נדרשו להסדיר את נושא שכר הלימוד בסך 28,000 ₪ (להלן: "שכר הלימוד") וכן לשלם סכום נוסף של 3,000 ₪ עבור ציוד וחומרים (להלן: "תשלום עבור ציוד וחומרים"). התובעים התבקשו לרשום את השיקים לטובת "צוותא דא בע"מ".

6. לקראת תחילת שנת הלימודים פרסמה המכללה תכנית לימודים, ידיעון ותקנון (הידיעון צורף כנספח ב' לכתב התביעה); התובעים קיבלו לוח חופשות לשנת הלימודים תשס"ט; התובעים שילמו מקדמות על חשבון שכר הלימוד; לטענת התובעים, במהלך השנה שילמו הם מעבר לסכומי המקדמה סכומים נוספים כפי שמפורט בכתב התביעה ובתצהירים שהוגשו בהמשך. בעניין זה יש לציין שהתובעים טוענים כי חלק מהקבלות/חשבוניות לא נמסרו לידיהם וחלקן אבד.

7. הלימודים התקיימו במכללה הממוקמת פיזית בעיר נתניה. לטענת התובעים, חלקם נדרשו לשכור דירות בסמוך למכללה, שכן מקום מגוריהם מרוחק. התובעים טוענים כי משהחלו הלימודים התחוור להם כי הלימודים העיוניים מתקיימים בבניין המרוחק מהמעבדה, בחדר צדדי צפוף שאינו ראוי ללימודים; כי תנאי הניקיון וההיגיינה במכללה היו ירודים; הכיתה הייתה מלוכלכת ומוזנחת והתשתית הפיזית במכללה ירודה ביותר. התובעים טוענים כי התלוננו בפני הממונים והובטח להם כי התנאים ישופרו. בכתב תביעתם ובתצהיריהם מעלים התובעים תלונות נוספות, אם בנוגע לתיאום בין צוות ההוראה להנהלה, אם לעניין קיומם של השיעורים המעשיים, אם בעניין המפתחות לחדרים. כל אלו העלו את חששם של התובעים שהמכללה אינה ממלאת את תפקידה כנדרש. במקביל, החלו להגיע שמועות לאוזני התובעים שהמכללה מתקשה לקבל ממשרד הבריאות את האישורים הנדרשים.

8. בעקבות דברים אלו, טוענים התובעים כי בתחילת חודש פברואר 2009 או בסמוך לכך, ובעקבות לחצם של התובעים והסטודנטים האחרים לקבל תשובות ברורות בעניין מעמדם, הציג וינברג בפני התובעים אישור "הכרה במוסדות להכשרה מקצועית" אשר נושא תאריך 11/5/08 חתום על-ידי שר הבריאות דאז, מר יעקב בן עזרי, לפיו שר הבריאות מכיר במכללה לפי חוק קליטת חיילים משוחררים התשנ"ד-1994. אישור משרד הבריאות צורף כנספח י"ח.

9. אישור זה לא הפסיק את מסכת השמועות והתובעים ויתר הסטודנטים המשיכו ללחוץ על המכללה ועל המדינה לקבל תשובות ברורות יותר בעניין מעמדה וההכרה בתכנית הלימודים. לטענת התובעים, חלף מתן תשובות ברורות החלה המדינה להסתיר מעיני התובעים את העובדות כהווייתן, חמקה ממתן תשובות אמיתיות וזלזלה בפניותיהם. יש לציין כי בתצהירים מפנים התובעים את עיקר חציהם לד"ר תרצה רמון ממשרד הבריאות (להלן: "ד"ר רמון"), שלטענתם התחמקה באופן שיטתי ממתן מענה לפניותיהם.

10. ביום 5/3/09 קיבלו התובעים מכתב פניה אישית לכל תלמיד מווינברג, בו הוא מציין בין היתר, כי קיים שיחת טלפון עם ד"ר רמון. נמסר לתובעים כי קיימת התניה מטעם משרד הבריאות בקשר לאישור הלימודים במכללה, אם כי לטענתו טרם נערכה בדיקה לגבי חוקיות ההתניה ונסיבותיה. בהמשך המכתב נאמר שככל שלא יאושרו הלימודים, אזי מלוא שכר הלימוד יוחזר בערבותו האישית. המכתב צורף כנספח י"ט לכתב התביעה.

11. התובעים החליטו באותה עת לשכור את שירותיו של עורך דין, וזה האחרון פנה למדינה במכתב מיום 8/3/09 ו-9/3/09, בו ביקש בין היתר לדעת האם המכללה בכלל ומגמת טכנאות השיניים בפרט מוכרת על-ידי משרד הבריאות; האם קיימים תנאים או מגבלות כלשהן בקשר למכללה ו/או לקבלת רישיון. ראו המכתבים שצורפו כנספח כ' ו-כ"א לכתב התביעה. ביום 10/3/09 התקבלה תשובה ממנהלת פניות הציבור במשרד הבריאות לפיה הנושא בבירור ועם תום הבירור תושב הפניה. התובעים מציינים בכתב התביעה כי עד היום לא התקבלה כל תשובה עניינית למכתב. מסכת ההתכתבויות נמשכה, ראו נספחים כ"ב-כ"ו לכתב התביעה.

12. התכתובת הובילה את המדינה לערוך ביקורת במכללה בשני מועדים, הראשון ביום 7/4/09 והשני ביום 20/5/09. בעקבות הביקור הראשון הוצא דו"ח עליו חתומה ד"ר רמון, ראו דו"ח מיום 23/4/09 המסומן כנספח כ"ז לכתב התביעה. בדו"ח הראשון פורטו ליקויים שהתגלו, ובין היתר, נכתב כדלקמן: "למשרד הבריאות נודע כי מכללת מישנן מקיימת מחזור לימודים נוסף, וזאת על אף הוראה מפורשת של משרד הבריאות לפיה לא ייפתח מחזור לימודים נוסף עד שלא יתקבלו תוצאות מבחני הרישוי של המחזור הראשון". עוד נאמר בדו"ח כי ההתרשמות ממתקני בית הספר שלילית, בית הספר מלוכלך, הספרייה אינה ראויה, התלמידים אינם עובדים עם ציוד מגן. בפרק המסקנות נכתב, בין היתר: "תלמידי שנה א', אישור לימודיהם מוטל בספק. בית הספר החל את הלימודים ללא אישור מפורש ממשרד הבריאות וממועצת טכנאי השיניים". בדו"ח כלולה אזהרה כי אם תופר ההנחיה שניתנה בדו"ח, אזי המדינה לא תכיר בלימודים ותפעל כנגד הנהלת המכללה בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה.

13. ביום 20/5/09 הוציאה המדינה דו"ח שני, ראו נספח כ"ח לכתב התביעה. בדו"ח זה נאמר, בין היתר, כי בדו"ח הראשון נמנו ליקויים וניתנה הזדמנות למכללה לפעול להסרתם, כך שאם היה נעשה כן ניתן היה לתת היתר בדיעבד לשנת הלימודים. עם זאת, נאמר בדו"ח כי המכללה מוזנחת, מתקניה ישנים ובלויים ואינם ראויים ללימודים. נאמר כי המצב במכללה אינו עולה בקנה אחד עם דרישת שכר הלימוד בסך 28,000 ₪. בהתאם לכך, ההחלטה הייתה שאין לאשר את שנה א' באופן רטרואקטיבי: "מהטעם הברור של חוסר יכולת לנהל, ללמד ורמה נמוכה של המתקן".

14. הדו"חות הנ"ל הובילו לסגירת המכללה ואי הכרה של תלמידי שנה א', והתובעים ביניהם, בלימודים אותם השלימו עד אותה עת. התובעים טוענים כי כל השקעתם, אם בשכר לימוד, אם בחומרים וציוד, אם בשכר דירה, אם בהשקעה בלימודים – ירדו לטמיון. לטענת התובעים, שנת הלימודים שלמדו במכללה לא הוכרה באף מוסד לימודים אחר. התובעים מציינים כי נערכו ניסיונות מטעמם להשתלב במקום לימודים אחר, לרבות במכללת אורט יד שפירא בתל אביב או במרכז להכשרה ולשיקום מקצועי ליד בית החולים לוינשטיין ברעננה, אך ניסיונות אלו לא צלחו.

15. בפרק המשפטי מייחסים התובעים למדינה התנהגות רשלנית ו/או חוסר זהירות ו/או אדישות ו/או עצימת עיניים, כאשר אפשרה למכללה לפתוח את שעריה תוך התעלמות מסוגיית האיתנות הכלכלית של המכללה או של העומדים בראשה. לטענת התובעים, לא נבדק הניסיון ו/או הוותק של גורמים אלו בתחום הקניית השכלה. התובעים מוסיפים וטוענים כי המכללה והנתבעים הטעו אותם בכך שפרסמו את המכללה ואת תכנית הלימודים כמוכרים על-ידי משרד הבריאות, מבלי לסייג את הפרסום בכל סייג.

16. מוסיפים התובעים וטוענים כי המדינה לא פיקחה כיאות על המכללה, אם בטרם החלה שנת הלימודים, אם במהלכה. התובעים טוענים כי המדינה גררה את רגליה בטיפול בתלונות התובעים במהלך השנה וכך העצימה את נזקי התובעים, שכן לא גדעה את הלימודים בטרם מתעצמים הנזקים ושנת לימודים שלמה יורדת לטמיון. התובעים טוענים כי הן המדינה והן המכללה לא פעלו כיאות לתיקון המחדלים כפי שפורטו בדו"חות.

17. בכל הנוגע לנזקים, אזי התובעים בכתב התביעה ובתצהירים התייחסו באופן ספציפי לכל תובע ותובע. נזקי התובעים הורכבו ממספר ראשי נזק, וביניהם תשלומים בגין שכר הלימוד; תשלומים בגין ציוד וחומרים; תשלומים בגין דמי רישום; הפסד השתכרות והפסד פרנסה בשנת הלימודים שירדה לטמיון; הוצאות נסיעה; חוב לביטוח לאומי ודמי בריאות; דמי שכירות (במקרים ההולמים); הוצאות מחיה והוצאות נלוות; הפסד מענק שירות לאומי ומלגה (במקרים המתאימים); עוגמת נפש (בסכום של 20,000 ₪). יש לציין כי הסכומים שתבעו התובעים נעים בין כ-110,000 ₪ לכ-145,000 ₪ לכל אחד ואחד מהתובעים. כך שבחישוב מהיר סכום התביעה עומד על מעל 2 מיליון ₪.

טענות המדינה בכתב הגנתה

18. המדינה טוענת כי על-פי אמות המידה שנקבעו על-ידי משרד הבריאות, לא ניתנה הכרה כללית (לא מוגבלת לקורסים) למוסד לימודי, ולא מתאפשרת פתיחת קורסים נוספים, עד אשר הוכח להנחת דעת המשרד כי הקורס הראשון שהתקיים על-ידי המוסד הלימודי הסתיים בהצלחה. המדינה טוענת כי לפי המידע שברשותה קיבל וינברג, בשם המכללה, אישור לפתוח קורס אחד בלבד במכללה, דהיינו מחזור אחד בלבד של לימודים בקורס טכנאים מוסמכים. לטענת המדינה, משרד הבריאות הבהיר מראש ובצורה מפורשת כי לא תתאפשר פתיחת מחזור נוסף עד שלא יסתיים המחזור הראשון ויוכח להנחת דעתו של המשרד כי הלימודים בו התקיימו כנדרש (ראו סעיף 7 ב' לכתב ההגנה).

19. משכך, המדינה דרשה מווינברג, וויינברג חתם בשם המכללה על כתב התחייבות בו התחייב בין היתר שלא לפרסם או לרשום תלמידים לקורסים נוספים ללא קבלה מראש של אישור הכרה והטלת פיקוח בכתב ולא לפתוח קורסים לפני קבלת אישור פתיחת פעולה. להלן: "כתב ההתחייבות", צורף כנספח א' לכתב ההגנה.

20. המדינה טוענת כי חרף החתימה על כתב ההתחייבות הסתבר למדינה בדיעבד כי המכללה ווינברג או מי מטעמם, ועל דעת עצמם, החליטו לפתוח מחזור נוסף ללימודים, בניגוד גמור להתחייבותם ולהנחיות המפורשות שניתנו על-ידי משרד הבריאות בעניין זה. המדינה טוענת כי משנודע לה שהמכללה ווינברג הפרו את האיסור של משרד הבריאות ופתחו מחזור נוסף של קורס טכנאים מוסמכים, הודיע משרד הבריאות לווינברג כי עליו להודיע לתלמידים שלימודיהם לא יוכרו. המדינה מפנה למכתבה של ד"ר רמון מיום 1/3/09, ראו נספח ב' לכתב ההגנה. במקביל, טוענת המדינה כי באה בדברים עם נציגי התלמידים במטרה לסייע בידם.

21. המדינה טוענת כי בעקבות הפניות נערכו שני ביקורים במכללה, ראו דו"חות הביקורת שהוזכרו לעיל והעתקם צורף לכתב התביעה. המדינה טוענת כי נתנה למכללה ולווינברג או למי מטעמם, לפנים משורת הדין, את ההזדמנות לפעול לתיקון המחדלים ולסלול את הדרך להכשרה בדיעבד של הקורס הנוסף. המדינה טוענת כי מאחר והמכללה לא עמדה בסטנדרטים המינימליים לקבלת האישור, אזי לא היה מנוס אלא שלא לאשר את הלימודים, כשמובהר שלימודים אלה מלכתחילה לא היו אמורים להתקיים. המדינה מציינת שווינברג במסגרת עת"מ 2123/09 (מחוזי ת"א) ניסה לתקוף את ההחלטה של משרד הבריאות שלא להכיר בשנת הלימודים, אולם בהמלצת בית המשפט חזר בו מעתירתו (להלן: "העתירה המנהלית", ראו ההחלטה שצורפה כנספח ד' לכתב ההגנה).

22. בנסיבות אלה, טוענת המדינה כי אין להטיל עליה כל אחריות במסגרת תביעה זו, ויש להפנות את הזרקורים אך ורק למכללה ולווינברג וליתר הנתבעים הנוספים שנתבעו מלכתחילה בכתב התביעה. במקביל, הגישה המדינה הודעת צד ג' כנגד המכללה ומפעיליה. ביום 19/1/15 נדחתה הודעת צד ג' כנגד כל הנתבעים בה ללא צו להוצאות, בכפוף לזכות המדינה להעלות טענות במסגרת סיכומיה כנגד המכללה ומפעיליה – דן שרון ווינברג בלבד.

טענות וינברג בכתב הגנתו

23. וינברג טוען כי יש לדחות או למחוק על הסף את התביעה כנגדו בשל היעדר יריבות משפטית. לטענתו, התקשרות התובעים הייתה עם המכללה ולא התקיימו התנאים המצדיקים את הרמת המסך. עוד טוען וינברג שעל-פי האישורים שצורפו לכתב התביעה אזי משרד הבריאות נתנו את הכרתם ללימודים במכללה. לגבי הטענות בדבר מתקני המכללה, טוען וינברג כי מדובר באותם מתקנים ושטחים ששימשו במשך 23 שנה את המכללה הקודמת שפעלה שם, מכללת לנ"י. וינברג טוען שהתובעים הפסיקו לשלם את התשלומים אותם היו אמורים לשלם למכללה, ובכך לא איפשרו את המשך פעילותה. וינברג טוען שהמדינה הכשילה את הכשרת הלימודים במכללה וסגרה את שעריה שלא כדין. וינברג טוען כי הסכומים הנתבעים על-ידי התובעים מוגזמים וחסרי אחיזה במציאות.

מהלך המשפט וכתבי הטענות הנוספים שהוגשו

24. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, ובמהלך המשפט נשמעו עדויותיהם של התובעים כולם, אשר נחקרו בחקירה נגדית דומה עד זהה על-ידי ב"כ המדינה. מטעם המדינה העידה ד"ר רמון אשר החל משנת 2008 שימשה כיו"ר מועצת טכנאי השיניים במשרד הבריאות ובמסגרת תפקידה הייתה אמונה, בין היתר, על מתן היתרי הלימודים למכללות ללימודי טכנאות שיניים. כמו כן, העיד מטעם המדינה ד"ר זוסמן אשר שימש בשנת 2007 כיו"ר מועצת טכנאי שיניים במשרד הבריאות וכמנהל האגף לבריאות השן (להלן: "ד"ר זוסמן"). עוד העיד וינברג.

סיכומי הצדדים

25. לאחר שהתקיימו 6 ישיבות הוכחות, אשר התפרסו על פני זמן רב, הגישו הצדדים את סיכום טענותיהם. התובעים חזרו על הטענות כפי שנטענו בכתב התביעה ובתצהירים, אך בחרו לחדד עוד מספר נושאים. בין היתר, טענו התובעים בסיכומיהם כי מעדותו של ד"ר זוסמן עולה חשש כבד לניגוד עניינים, זאת כאשר במקביל לתפקידו במשרד הבריאות הוא עובד ומשתכר במכללה מתחרה, ומכאן כביכול האינטרס לפעול לסגירת שעריה של המכללה. התובעים טוענים כי התגלו סתירות בין עדויות ד"ר רמון לבין ד"ר זוסמן, כאשר כל אחד מנסה להרחיק מעצמו את האחריות לאירועים.

26. עוד מתמקדים התובעים על הממצאים שעלו, כביכול, בנוגע לווינברג ולמר דן שרון (להלן: "שרון"), אשר מופיע ברשם החברות כמנהל היחיד של חברת "צוותא דא בע"מ" (הגוף לטובתו נרשמו השיקים). לטענת התובעים, בעת שהקים וינברג את המכללה ושימש בתפקיד נשיאה, הוא היה מסובך בחובות כבדים, חסר כל נכסים או רכוש, ובעל "רעיונות הזויים". לגבי שרון אשר שימש בתפקיד מנהל התפעול של המכללה, נטען כי הוא היה אחראי על כל מערך הכספים ואיש הקשר עם משרד הבריאות. לטענת התובעים, מדובר באדם חסר תקנה שהיה בעברו עורך דין אך רישיונו נשלל והוא הורשע, בין היתר, בעבירות חמורות של זיוף החלטה של שופט, זיוף בנסיבות חמורות וראו סעיף 8 ב' לסיכומים. התובעים טוענים שווינברג ידע ששרון הוא אסיר משוחרר, ובכל זאת בחר להעסיקו כאיש האמון על הכספים של הסטודנטים במכללה. התובעים מעלים תהיות באשר להיקף הבדיקות שעשתה המדינה בטרם הפקידה בידם את הניהול על המכללה ונתנה היתר ללימודים, כשאלו הם ראשי המכללה.

27. התובעים טוענים כי הוכח במשפט שאכן היה פרסום באתר משרד הבריאות המזכיר את המכללה כגוף מאושר. התובעים טוענים כי מדובר בפרסום מטעה ומפנים לעדויות התובעים מהן עולה שפרסום זה היווה את הבסיס להתקשרות עם המכללה. התובעים מדגישים כי לא הופיע כל סייג בפרסום הנ"ל, כמו גם לא בפרסומי ההמשך שנזכרו (הידיעון וכו'). התובעים חוזרים על התנאים הירודים שהיו במכללה, על ההוצאות שנגרמו להם, על אוזלת היד של משרד הבריאות בטיפול בפניות בנושאי המכללה ותנאיה. התובעים טוענים שמשרד הבריאות שם עצמו בצד כמתבונן על האירועים ולא ניסה לפעול בכל דרך או צורה להושיט עזרה לסטודנטים במכללה. התובעים טוענים כי לאחר סגירת שערי המכללה וההודעה הסופית בדבר אי ההכרה בלימודים, הפקיר משרד הבריאות את התובעים, לא נתן להם כל ייעוץ או הציע אפשרות למקום לימודים חלופי.

28. באשר לפן המשפטי, מדגישים התובעים כי על משרד הבריאות חלה חובת זהירות כלפיהם. התובעים טוענים כי התקיימו שלושת יסודות עוולת הרשלנות – קיומה של חובה כאמור, הפרתה וקיום קשר סיבתי בין ההפרה לנזק שנגרם. התובעים טוענים כי משרד הבריאות ידע או היה עליו לדעת שהציבור כולו והתובעים ביניהם מסתמכים על אתר האינטרנט ועל הפרסומים מטעמם. התובעים מפנים בעניין זה לחוק הפיקוח על בתי הספר, התשכ"ט-1969, וטוענים בין היתר כי המדינה כשלה מלבדוק את הבסיס הכספי לקיום בית הספר. התובעים מפנים לאמות מידה לקורסים בטכנאות שיניים לדרגת מוסמך ולסעיף 8 למסמך זה (ראו נספח 1 לתצהיר ד"ר זוסמן). התובעים טוענים שמשרד הבריאות לא פעל בהתאם לאמות המידה הנ"ל בכל הנוגע למכללה. עוד מפנים התובעים לתקנות רופאי השיניים (הגדרת תחום עבודתם של טכנאי השיניים והסדרתה), התשמ"ו-1986. לטענתם, משרד הבריאות כשל בעריכת ביקורים ודיווחים על ליקויים שנמצאו.

29. לטענת התובעים בסיכומיהם, המדינה, המכללה וראשיה הינם מעוולים ביחד ולחוד, ויש לחייבם במלוא הנזק מבלי לבצע הפרדה בסכומים. מבחינה פרקטית, טוענים התובעים שניתן יהיה להיפרע אך ורק ממשרד הבריאות שהינו בעל הכיס העמוק והמעוול היחיד שניתן לגבות ממנו, שכן וינברג מסובך בחובות כבדים, חסר כל נכסים או רכוש ומצבו הרפואי, לטענתו, בכי רע. התובעים טוענים כי לא ניתן יהיה להיפרע מווינברג דבר. התובעים טוענים כי הוכיחו את נזקיהם כדבעי ויש לקבל את תביעתם במלואה.

הסיכומים מטעם המדינה

30. המדינה טוענת כי המבחן אשר צריך להכריע את גורלה של התובענה כלפיה אינו מבחן התוצאה ואף לא בחינת המציאות בדיעבד על-פי התוצאה, אלא מבחן המעשה בשעת המעשה ועל בסיס הנתונים אשר היו בזמן אמת. המדינה טוענת כי הוכח שמעולם לא אישרה את פתיחתו של מחזור הלימודים הנוסף במכללה, הוא המחזור בו למדו התובעים (המכונה על-ידי המדינה "המחזור השני"). לטענת המדינה, פרסום שמה של המכללה באתר האינטרנט של משרד הבריאות כמכללה מוכרת (ודוק, הפרסום עצמו אינו מוכחש), נעשה על בסיס המידע שהיה קיים בזמנים הרלוונטיים ועל בסיס ההנחה שווינברג לא יפר את כתב ההתחייבות עליו חתם ולא יפתח מחזור לימודים נוסף. במצב דברים זה, סבורה המדינה שאין לראותה כמי שאחראית למצג השווא אותו הציג וינברג לתלמידי המחזור השני. מוסיפה המדינה וטוענת שווינברג הונה את המדינה והסתיר ממנה את עובדת פתיחתו של מחזור לימודים נוסף, עובדה אשר נודעה למדינה רק בחודש פברואר 2009.

31. המדינה טוענת כי מיד עם היוודע על פתיחת מחזור הלימודים הנוסף במכללה, פעלה היא כדי ליידע את התלמידים ונציגיהם אודות סטטוס הקורס והתריעה בדבר האפשרות שלא תכיר בלימודים לצורך בחינות ההסמכה לטכנאות שיניים. בעניין זה, מדגישה המדינה את תשובתו של ד"ר זוסמן לגב' גילי איכר, התובעת מס' 9 (להלן: "הגב' איכר"). המדינה מדגישה שהגב' איכר הייתה מהמובילות של ועד התלמידים, ומן הסתם יידעה הגב' איכר את התלמידים בתשובות שקיבלה מהמדינה. מבחינה משפטית, טוענת המדינה שאין לאפשר תקיפה עקיפה של ההחלטה המנהלית של משרד הבריאות שלא להכיר בסופו של יום בלימודי המחזור השני.

32. המדינה טוענת כי עשתה ככל אשר לאל ידה אשר לנסות ולסייע לתובעים להשלים את לימודיהם, והאשם הבלעדי והנושא באחריות לקריסתה הכלכלית של המכללה הינו וינברג. המדינה טוענת כי יש לראותו כגורם זר מתערב המנתק כל קשר סיבתי בין מעשה הרשלנות של המדינה, אם וככל שהיה (המוכחש על-ידה), לבין נזקי התובעים. המדינה טוענת שלא הוכח כי התובעים הסתמכו על פרסומי משרד הבריאות, ודומה כי הונחו על-ידי בא כוחם למסור את אותה עדות שחזרה על עצמה בדבר הבדיקה באתר משרד הבריאות.

33. בכל הנוגע לאחריותו של וינברג, טוענת המדינה כי מתקיימים התנאים לחיובו האישי בחובות המכללה ו/או לביצוע הרמת מסך. לטענת המדינה, וינברג היה הרוח החיה מאחורי פעילות המכללה, הוא זה אשר יזם את פתיחתו של המחזור השני, בניגוד להנחיות המדינה; הוא זה שפעל ביודעין ובמזיד כדי להטעות את התובעים, ולפיכך יש מקום לחייב אותו באופן ישיר בנזקי התובעים.

34. המדינה טוענת כי נזקי התובעים לא הוכחו כדבעי. בין היתר, נטען כי הקבלות אשר צורפו, כביכול, להוכחת ביצוע תשלומים הינן קבלות חלקיות כאשר סכימת הסכומים המופיעים בהן אינם עולים בקנה אחד עם הדרישות להחזרי תשלום. המדינה טוענת שהתובעים לא צירפו ולו בדל של ראיה או אסמכתא התומכת בטענת החוב למוסד לביטוח לאומי; המדינה טוענת כי התובעים לא הציגו אסמכתאות בדבר אי העסקתם בתקופה הנטענת וכי חלק מהתובעים אף הודו שמצאו עבודה והשתכרו בסכומים גבוהים יותר.

סיכומי המכללה ווינברג

35. וינברג בסיכומיו מדגיש את הטענה שהמדינה פעלה בניגוד אינטרסים ושלא כדין עת החליטה לסגור את שעריה. וינברג מדגיש שבאותו מתקן פעלה מכללת לנ"י במשך 23 שנה. וינברג טוען כי לא היה כל מקום להתנות את ההתנייה שהתנה משרד הבריאות לפיה ההכרה במכללה והאפשרות לפתוח מחזור שני תתאפשר רק אם תהיה 70% הצלחה של המחזור הראשון. לטענתו, התניה שכזו אינה נמצאת בסמכות המדינה.

36. וינברג מדגיש שלא הפר כלל את הוראות המדינה, שכן לטענתו ניתן אישור על-ידי המדינה להפעיל את הקורס האמור ולא הייתה כל התניה לקבלת אישור לפתוח מחזור נוסף של אותו קורס.

37. יש לציין כי סיכומי וינברג והמכללה הוגשו לפני שהוגשו סיכומי המדינה. נתבעים אלו ביקשו להגיש סיכומים נוספים לאחר הגשת סיכומי המדינה והוגשו מסמכים בעניין זה. הנתבעים הביעו תרעומת על האיחור בהגשת סיכומי המדינה. יש לציין כי סיכומים הוגשו גם בשמו של שרון, אשר טען כי נבצר ממנו מלהגיש את עדותו במהלך המשפט ובית המשפט התבקש להתייחס לדבריו בסיכומים או לאפשר לו להעיד בעניינים השנויים במחלוקת. שוב מודגש במסמך הנוסף כי לא הופרה כל הוראה של המדינה, שכן לא נפתח כל קורס נוסף אלא מחזור נוסף לאותו קורס.

38. התובעים הגישו סיכומי תשובה המתייחסים הן לסיכומי המדינה והן לסיכומי הנתבעים האחרים. התובעים חוזרים על טענותיהם, טוענים כי דווקא מסיכומי המדינה ניתן ללמוד על ההודאה בטעות. לטענת התובעים יש להדוף את הטענה לניתוק קשר סיבתי. התובעים טוענים כי המדינה כלל לא התמודדה עם טענת המעוולים ביחד ולחוד. התובעים טוענים כי נזקיהם הוכחו כדבעי ואין כל מקום לטענת המדינה לפיה הוכח, אם בכלל, כי רק חלק מהתובעים הסתמכו על הפרסום באתר משרד הבריאות.

ההכרעה

39. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, שמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בסיכומים כפי שהוגשו, קובעת אני כי אכן המדינה התרשלה בפרסום, פרסום אשר גרם לתובעים להתקשר עם המכללה, ובסופו של יום לאובדן שנת לימודים, על כל המשתמע מכך. כן סבורני כי הוכחה רשלנות בפיקוח ובבקרה על המכללה, אם לפני שניתן היתר שכזה, אם במהלך שנת הלימודים.

40. סבורני כי הוכח שיש לחייב את המכללה ואת וינברג באופן אישי בנזקי התובעים. סבורני כי יש לחייב את המדינה, את המכללה ואת וינברג, ביחד ולחוד, בנזקים שהוכחו. לגבי נזקים אלו, קובעת אני כי יש להשיב את שכר הלימוד ששולם, את דמי הרישום, את התשלום עבוד חומרים וציוד , את דמי המענק (במקרים המתאימים), הוצאות גלובליות בסך של 10,000 ₪ וכן לשלם לכל תובע פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 20,000 ₪. להלן נימוקיי להכרעה הנ"ל.

הפרסום המטעה

41. התובעים צירפו לכתב תביעתם העתק פרסום מהאתר השרמי של משרד הבריאות, פירסום שלא הוכחש, ראו עדות ד"ר רמון עמ' 197 שו' 1-4, צורף כנספח ו' לכתב התביעה. לא יכולה להיות מחלוקת כי בפרסום זה מופיעה המכללה כמוסד מוכר להוראת מקצועות רפואיים במדינת ישראל. לא יכולה להיות מחלוקת כי בפרסום זה לא נזכר כל סייג לגבי מספר מחזורים; קורסים; שנתונים וכו'. יש לציין כי הפרסום שצורף לכתב התביעה הודפס מרשת האינטרנט ככל הנראה ביום 25/3/11, כלומר איש לא דאג להסירו גם לאחר שהפרשה התפוצצה, ולמצער אין מחלוקת כי פרסום זה "היה באוויר" עת נרשמו התובעים ללימודים.

42. יש לדחות את טענת המדינה לפיה הפרסום נעשה אגב הטעייה של המכללה ובניגוד לכתב ההתחייבות על חתם ויינברג, ומשכך אין לחייב את המדינה. ראשית אציין כי גם אם נכונה טענה זו , אזי כפי שציינתי בסעיף 41 לעיל, היה על המדינה להדגיש ברישומיה ובאתר הרשמי של משרד הבריאות כי האישור מוגבל ו/או המוסד מוכר רק לגבי שנת לימודים ספציפית (תשס"ה – תשס"ו). זאת לא נעשה וסטודנט פוצניאלי סביר אינו יכול להבין זאת מעיון באתר הרשמי. בכך גם הודתה ד"ר רמון בעדותו בעמ' 201 שו' 5-24 : "ללא ספק זאת היתה טעות. לא אמרתי שהטעות היא הפרסום, אלא שהוא פרסם את זה בלי הסתייגות". גם ד"ר זוסמן בעדותו הודה : "היה יותר טוב אם היינו מסייגים" (עמ' 221, שור 8-21).

43. בנוסף ולחלופין, ואם נכונה טענת המדינה כי האישור שניתן היה מוגבל למחזור אחד בלבד ולפיכך הפרסום הינו כתוצאה ממעשה עוולה של המכללה ו/או ויינברג, אשר הפרו את כתב ההתחייבות לכאורה ואת ההוראה המפורשת שניתנה ביום 17/8/08 (המכתב אשר צורף כנספח 1 לסיכומי המדינה), אזי המסקנה המתבקשת הינה שהמדינה כשלה בפיקוח על המכללה. אם אכן הוצב על ידה תנאי שיש לפתוח מחזור אחד בלבד – האין דבר זה מופיע ברישומיה? האם לא נדרש לערוך ביקורת ופיקוח למצער בתום כל שנת לימודים או פתיחת לימודים? האם אכן ניתן לקבל את הטענה של מחסור בכוח אדם כטענה מניחה את הדעת?

44. בנוסף, ומבלי שהדבר משפיעה על מסקנתי כפי שפורטה לעיל, בנקודה זו סבורה אני טענת המדינה לפיה הגבילה את אישורה ל"קורס" אחד כשהכוונה היא מחזור אחד נתונה לפרשנות, ואם זו היתה כוונתה היה מקום מלכתחילה להגדיר זאת באופן ברור ונחרץ יותר. אם נעיין בכתב ההתחייבות, אזי מופיעה בו המילה קורס, והגדרתו "טכנאות שיניים לדרגת מוסמך". אין כל אזכור למילה מחזור; דווקא מעיון בכתב ההתחייבות בשלמותו עולה כי אין הגבלה על מחזור אחד או שנת לימודים אחת, אלא על קורס – הדורש תוכנית לימודים; מרצים וכו'. אציין כי בתצהירה של ד"ר רמון משתמשת היא בערבוביה במונחים "קורס" ומחזור" (ראו סעיפים 6, 8, 10), כלומר ערה היא שמדובר בשני מושגים שונים. לעומת זאת כשעומתה בעדותה עם הבלבול במושגים בחרה לומר: "בוא נסכם שקורס ומחזור לגביי זה אותו דבר. זו מילה מקבילה כמעט" (עמ' 196 שו' 13). גם עדותו של ד"ר זוסמן בנקודה זו היתה מגומגמת ומהוססת, ראו עמ' עמ' 215 שו' 10-24; עמ' 218 שו' 21-24.

45. אם אסכם עד כה, אזי אין מחלוקת כי בעת שביקשו התובעים להירשם למכללה, הופיעה המכללה כמוסד מוכד ללימוד מקצוע טכנאות שיניים, וזאת ללא כל סייג או מגבלה; הוכח כי המדינה לא ערכה כל דו"ח לגבי המכללה בטרם פתיחת המחזור השני, וגם אם נכונה טענתה לפיה האישור הוגבל למחזור אחד, אזי לא היה בעניין זה כל פיקוח. אמנם הוכח כי המדינה שלחה מכתב ביום 17/8/08 ואסרה מפורשות על פתיחת מחזור נוסף, והתנתה זאת בהצלחה של 70% מהסטודנטים של המחזור הראשון – למשמעויות אתייחס בהמשך. עם זאת, לתובעים לא הייתה כל אפשרות לדעת על המכתב הנ"ל ועל המניעות שנוצרה בכיכול ברישום – שכן הפרסום לא היה מסוייג כלל ועיקר. זאת ועוד, שוכנעתי מעדויות התובעים כי הם הסתמכו על הפרסום הנ"ל והיה זה שיקול מרכזי עת החליטו להרשם למכללה, ראו למשל עדות התובעת מס' 9 בעמ' 16 שו' 22-25; עדות התובעת מס' 1 בעמ' 25 שו' 21-23; התובע 3 בעמ' 43 שו' 30 עד עמ' 44 שו' 2; התובע 12 בעמ' 52 שו' 13-14; התובע 15 בעמ' 69 שו' 25-26; התובע 13 בעמ' 80 שו' 7-9; התובע 14 עמ' 83 שו' 31; התובע 6 בעמ' 128 שו' 5-6; התובע 2 בעמ' 141 שו' 2; התובע 7 בעמ' 148 שו' 18-20.

46. אמנם, עיני לא נעלמה מכך שיתכן ומדובר בעדויות "מתואמות", לפחות בחלקן, שהתובעים דאגו לחזור עליהן כמו על מנטרה, ראו בהרחבה הסקירה שבפרק ג'1 לסיכומי המדינה. כמו כן יש לציין כי חלק מהתובעים העידו כי שמעו על המכללה מחברים וקרובי משפחה. עם זאת איני יכולה לשלול את הסתמכות התובעים על הפרסום באתר, כפי שהעידו הם, והמכללה בפרסומיה אף היא ציינה כי מדובר במוסד המוכר על ידי המדינה. אין ספק כי היה זה שיקול מרכזי בעת ההרשמה למכללה ואם היו יודעים התובעים על האיסור לפתיחת מחזור/קורס נוסף, לא היו נרשמים למכללה.

47. מכאן, שמתקיימים, בכל הנוגע למדינה, שני היסודות הראשונים של עוולת הרשלנות – מעשה רשלני, עת פרסמה באתר רשמי שלה מכללה המוכרת ללימודי טכנאות שיניים, בה בעת לטענתה מוסד זה אינו מוכר; ועל המעשה הרשלני הזה, הפרסום, הסתמכו התובעים אשר נרשמו לשנת הלימודים תשס"ז. לגבי היסוד השלישי – הוא הנזק, והשאלה האם נותק הקשר הסיבתי, אתייחס להלן.

בנוסף ולחלופין – רשלנות באישור הראשוני ו/או בפיקוח

48. מעבר לפרסום, סבורה אני כי המדינה התרשלה עת נתנה את האישור הראשוני לפתיחת המכללה ולא ערכה בדיקות כנדרש, גם לא לגבי הגורמים העומדים מאחורי המכללה (ויינברג ושרון); לא לגבי המתקנים; ולא פיקחה כלל על המכללה, אלא לאחר שהועלו התלונות על ידי התובעים, רק אז נערכו הדו"חות הכוללים ממצאים חמורים, אפרט קביעותיי אלו.

49. לגבי העומדים בראש המכללה, ויינברג ושרון – כבר בכתב התביעה נטען כי לא נבדק חוסנם הכלכלי. אמנם בסיכומים נוספו פרטים רבים, חלקים עובדתיים, במוגע לעברם של ויינברג ושרון, ויש להתייחס רק לדברים שנכללו בכתבי הטענות ובחקירות – שמא הדבר יחשב להרחבת חזית. עם זאת כאמור, הטענות באופו כללי בעניין זה נכללו כבר בכתבי הטענות; הטענות העובתיות אף הן לא נסתרו, בין היתר לגבי התיקים המשפטיים בהם היו מעורבים ויינברג ושרון והיותו של שרון פושט רגל. לגבי שרון הדברים מקבלים משנה תוקף, שכן מדובר בטענות שבנקל היה ניתן לבדוק – למשל העובדה כי רישיונו כעו"ד נשלל; כי הורשע בהליך פלילי בשנים 1991 ו-1992; כי הוכרז פושט רגל; כי שהה בבית כלא. כל האירועים הללו קדמו למועד הרלוונטי (2007) ויש לתמוה כיצד, למצער, לא נבדקו עניינים אלו לעומק.

50. בחקירתם של ד"ר רמון וד"ר זוסמן בעניין הנ"ל אכן התברר כי לא נעשו כלל בדיקות, בוודאי שלא לעניין הרקע והחוסן הכלכלי של האנשים העומדים מאחורי המכללה. למעשה שני העדים מטעם המדינה העידו כי למעט העובדה שהיתה לויינברג מרפאה ניידת, הם לא ידעו עליהם מאום, ראו עדות זוסמן בעמ' 216 שו' 18; עמ' 217 שו' 12; עדות ד"ר רמון בעמ' 189 שו' 25 עד עמ' 194 שו' 10. בין היתר העידה ד"ר רמון: "היום לא הייתי נותנת לבית ספר פרטי להיפתח... כי אני חושבת שזו הייתה הסיבה, כי זה בית ספר פרטי. היום אני נותנת לפתוח רק למקומות מוכרים כמו אורט יד שפירא או בית לוינשטיין, שיש להם גב כלכלי"... "יכול להיות שאני אהיה הרבה יותר זהירה מהניסיון הזה".. "אני הרבה יותר זהירה", "זה מאוד עצוב שנתנו בו אמון".

51. סבורה אני כי על המדינה לתת "אמון" בגורמים המוסמכים על ידה לפתוח מכללה; לגבות שכר טרחה מסוטנדטים; להכשיר את הדורות הבאים של טכנאי השיינים, זאת רק לאחר שממצים את הבדיקות ההכרחיות לגבי עברם, יכולתם, יושרם. במיוחד אמורים הדברים עת מדובר באישור הראשוני לפתיחת מכללה פרטית. במקרה הנדון ניתן היה לקבל מידע אודות הגורמים המעורבים בלחיצת כפתור פשוטה ו/או לדרוש תעודת יושר ו/או גיליון הרשעות ו/או ערבויות או בטחונות מטעם מוסדות בנקאיים. דומה שמדובר בדרישות בסיסיות, והתרשמתי כי במקרה הנדון לא נעשה דבר. מכאן – המדינה התרשלה גם בבדיקות המקדימות שנעשו בטרם אישור המכללה והעומדים בראשה.

52. כמו כן סבורה אני כי דווקא הדו"חות החמורים של המדינה (ראו נספחים 5 ו-6 לתצהיר ד"ר זוסמן) מחדדים את הרשלנות שבאישור הראשוני שניתן. בין היתר נטען בדו"חות כי מתקני המכללה אינם ראויים; יש כסאות שבורים; הספרייה דלה והספרים שבה אינם רלוונטים למקצועות הלימוד; כי יש הזנחה ולכלוך. דברים אלו משתלבים היטב בעדויות התובעים כפי שפורטו בתצהיריהם ועדויותיהם, ראו גם סעיפים 29-30 לסיכומי התובעים. איני סבורה שהזנחה כזו נוצרת במשך מספר חודשים; סבורה אני כי אם הייתה נערכת בדיקה יסודית ומקיפה, כפי שמצופה מהמדינה לערוך בטרם ניתן אישור רשמי למוסד מוכר, ניתן היה לעמוד על מתקניה המוזנחים של המכללה; על חסרון הציוד; על חסרונם של ספרים. אין מקום להיות "חכם בדיעבד" ולהתנות את המשך ההכרה בהסדרת כל הדרוש במכללה, מקום שמראש לא היה מקום לתת אישור או למצער להסיר את הפרסום.

53. בנוסף ולחלופין, המדינה לא יכולה להיוושע (לפחות כשהדברים נוגעים לגבי התובעים), מהתנייתה לאשר את המחזור השני בהצלחת 70% מהסטודנטים של השנה הראשונה. לא יכולה להיות מחלוקת כי ויינברג קיבל לידיו מכתב זה וניסה להיאבק ברוע הגזירה, ראו נספחים י"ז – י"ט לתצהירו. לא יכולה להיות מחלוקת כי ההתנייה שהציבה המדינה לויינברג נעשתה לפני רישומם של התובעים לשנת הלימודים השנייה, על כל המשתמע מכך. יש לציין שעדותו של ויינברג בנקודה זו הייתה פתלתלה ובלתי אמינה, ראו עמ' 174-177. עם זאת כאמור, לתובעים לא הייתה כל אפשרות לדעת על הדרישה הנ"ל של המדינה והיא הנותנת – אם זו הדרישה והמכללה נמצאת על ה"כוונת" – היכן הפיקוח? היכן הביקורת בשטח? היכן הבקשה על הפרסומים שבאתר הרשמי? – מכל הטעמים הללו, ומבלי לגרוע מאחריות המכללה ווינברג וחומרת מעשיהם, יש לקבוע כי המדינה אכן התרשלה בכל הנוגע לפרסום ולפיקוח.

הקשר הסיבתי

54. לאור מסקנתי בסעיף 52-53, יש לדחות את טענת המדינה כי העובדה שניתנה למכללה אפשרות לתקן את כל הליקויים והיא לא ניצלה הזדמנות זו, מנתקת את הקשר הסיבתי בין המעשה הרשלני לנזק. הגעתי כאמור לכלל מסקנה כי אם היו נערכות הבדיקות הדרושות – כפי שנעשה בעקבות פניות התובעים באפריל וביוני 2008, אזי המכללה כלל לא הייתה מקבלת היתר והפרסום היה מוסר עוד בטרם היו נרשמים התובעים ללימודים. איני סבורה כי המתואר בדו"חות נגרם רק לאחר אוקטובר 2007 – שכן כאמור התובעים תיארו את אותו מצב כבר מיד בסמוך לאחר תחילת הלימודים. לפיכך – העובדה כי רק בשלב כה מאוחר, לאחר שחלפה יותר ממחצית שנת הלימודים, העלתה המדינה דרישות מהמכללה כתנאי למתן ההיתר, זאת כאשר אותן דרישות ממש היו אמורות להוות תנאי למתן ההיתר, והמכללה לא עמדה בדרישות אלו - אינה יכולה להחשב כדבר המנתק את הקשר הסיבתי בין המעשה הרשלני לנזק שאירע.

55. בנוסף יש לדחות את טענת המדינה לפיה התובעים הם אלו שהתמהמהו וכי היה עליה לפעול כפי שפעלה הגב' איכר. ראשית אציין כי גם גב' איכר טענה כי רק בחודש מרץ 2009 ידעה שאין אישור – ראו עדותה בעמ' 19 שו' 24. גב' איכר אישרה כי בסמוך למועד זה עידכנה תלמידים, אם כי לא יכלה לאשר עם מי מהתובעים שוחחה – עמ' 20 שו' 8-9; שו' 13-14. גב' איכר טענה שעזבה את הלימודים בחודש מרץ 2009 או בסמוך לכך, מבלי שקבלה את כספה חזרה – עמ' 21 שו' 16. אם כך – מה לי מרץ 2009 ומה לי יוני 2009, אם ממילא התוצאה זהה? בנוסף ולחלופין סבורה אני כי התנהלות התובעים היתה סבירה בנסיבות העניין, עת התברר להם כרעם ביום בהיר כי למכללה כלל אין אישור, וניסו הם למצות מהלך אפשרי של הכשרת המכללה בטרם יורדת שנת לימודים שלמה לטימיון. מכאן – שלא התנהלות המכללה ולא התנהלות התובעים גרמו לניתוק הקשר הסיבתי בין מחדלי המדינה ומעשיה הרשלניים לבין התוצאה.

מחדלי המכללה ווינברג

56. דומה שאין צורך להרחיב את הדיבור בעניין זה. על עברם ויכולתם הכלכלית של ויינברג ושרון כבר עמדנו לעיל, כך גם על העובדה כי המדינה אכן הציבה דרישה בחודש אוגוסט 2008 ואסרה על פתיחת מחזור נוסף, כשהמכללה ווינברג מתעלמים מפנייה זו. על רמת המכללה ומתקניה; כמו גם הסכסוכים בין המורים העידו התובעים ודו"חות המדינה מדברים בעד עצמם. אם לא די בכך, אזי העתירה המנהלית שהוגשה ומחיקתה בידי מגישיה מהווים מעשה בית דין בעניין – נקבע כי לא היה מקום לאשר את המכללה כמוסד מוכר (ומסקנתי הינה כאמור כי מראש ניתן היה להגיע למסקנה זו, מכאן אחריות המדינה).

57. אין לקבל את טענות ויינברג לפיהן המדינה היא שהכשילה את מתן ההיתר; כמו כן אין לקבל את הטענות לפיהן הסיבה לקריסת המכללה הינה הפסקת התשלומים על ידי התובעים. על המכללה לאפשר את ניהולה התקין של שנת הלימודים; על המכללה להיות בעלת חוסן כלכלי מתאים ומדובר למעשה בטענה שהינה בבחינת "הביצה והתרנגולת" – התובעים או מי מהם לא ביצעו את מלוא התשלומים עקב המחדלים של המכללה ומפעיליה. בנוסף, יש להדוף את טענות המכללה, ויינברג ושרון לפיהן ד"ר זוסמן פעל ממניעים זרים עקב היותו מרצה במכללה מתחרה. מדובר בטענה מוקשה שכלל לא הוכחה וטוב לו לא הייתה נטענת כלל.

58. כאן המקום לציין כי מתייחסת אני גם לטענות המועלות על ידי שרון – אולם שרון אינו צד להליך זה ולכן אין מקום לקבל את דרישותיו לקביעת מועדים נוספים להוכחות וכו' ואין מקום לחייבו במסגרת הליך זה. התביעה כנגד שרון נמחקה – ראו פסק הדין 23/10/13, וכך גם הודעת צד ג'. לכן, לשרון אין כלל מעמד בתיק זה.

59. בכל הנוגע לויינברג, סבורה אני כי יש מקום לחייבו באופן אישי, ולו לאור האמור במכתבו לתובעים מיום 5/3/09, ראו נספח י"ט לכתב התביעה, שם למעשה ערב ד"ר ויינברג להשבת שכר הלימוד במלואו. בנוסף ולחלופין, יש לחייב את המכללה ווינברג בנזקי התובעים וזאת לנוכח העובדה כי הפר את ההוראה שניתנה בחודש אוגוסט 2008, וחרף הידיעה על הדרישה שלא לפתוח מחזור נוסף, פעלה המכללה לרישום התובעים למחזור הנוסף. בעניין זה ראו עדותו שנזכרה לעיל וכן דבריו במסגרת התצהיר שהוגש בעתירה המנהלית (סעיף 17): "כשהגיע אישור המינוי של מר מרדכי רייזברג הייתה הוראה לא לפתוח קורס נוסף או שנה א' אני דן שרון ומרדכי רייזברג ייחסנו לעניין חשיבות אבל חשבנו שזה בסיס להתיידנות בקשות ותחנונים". כלומר, עדים אני לשיטת "סמוך" ו"יהיה בסדר", ואת המחיר משלמים התובעים.

60. אזכיר כי במקרה הנדון אין חולק לעובדה כי ויינברג היה המנהל הפעיל של המכללה והנשיא שלה (עמ' 157 שו' 27), אשר נפגש עם התובעים והציג בפניהם מצגים, ראו למשל הערבות האישית שנתן. ויינברג הוא זה שחתם על כתב ההתחייבות; ויינברג הוא זה שקיבל לידיו את המכתב מחודש אוגוסט 2008. וינברג העיד כי ידע על עברו של שרון (עמ' 158 שו' 8-24); ידע כי הוא אסיר; ידע כי העבירות שעבר קשורות לעבירות מרמה הקשורות לכספים, ובכל זאת הפקיד בידיו את מערך הכספים של המכללה, כחותם יחיד (!) (עמ' 158 שו' 24). ויברג העיד כי לא הביא מידע זה בפני המדינה או התלמידים (עמ' 159 שו' 4-12). וינברג הודה למעשה כי פעל בשיטת ה"יהיה בסדר", ראו עדותו בעמ' 160 שו' 27-31. וינברג העיד כי ידע על הדרישה בעניין פתיחת המחזור הנוסף (עמ' 173 שו' 6 ) וסבר כי העניינים יסתדרו. נסיבות המקרה כפי שתוארו לעיל מצדיקות את חיובו האישי של המנהל בנזקי התובעים, ראו בעניין זה ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית, פד"י נ"א (4) 769, 791-792 : "נקודת המוצא לעניין קיומה של אחריות נזיקית כזו, היא כי עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד. עם זאת, אין למנהל חסינות מאחריות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל. הוא ישא באחריות כזו כאשר מתקיימים בו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על פי דיני הנזיקין (ע"א 725/78בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256)".

הנזק

61. התובעים טענו בכתב הטענות, בתצהיריהם ובסיכומיהם לנזק שנגרם במספר ראשים, הכולל תשלום שכר לימוד ופיקדון; תשלום בגין ציוד וחומרים; דמי רישום; הפסד השתכרות והפסד פרנסה; הוצאות מחייה שוטפות; הוצאות נלוות; הוצאות נסיעה; עוגמת נפש בסך של 20,000 ₪. התובעים טענו כי אין בידהם את מלוא הקבלות לתמיכה בתשלומים שבוצעו. כל זאת לאחר שאין חולק לעובדה כי אף מוסד חינוכי אחר מוכר בתחום לא היה נכון להכיר בשנת הלימודים במכללה.

62. המדינה ווינברג טענו כי מדובר בנזקים מוגזמים ומנופחים שכלל לא הוכחו. נטען כי הסכום המצרפי של הקבלות שצורפו אינו תומך בסכומים הנתבעים; כי טענת החוב לביטוח לאומי כלל לא הוכחה; כי לא הוכח שהתובעים או מי מהם לא עבדו במהלך שנת הלימודים או לא מצאו עבודה. המדינה טענה כי ניתן היה להגיש פירוט מהביטוח לאומי בדבר רציפות עבודה והדבר לא נעשה, עובדה שיש לזקוף לחובת התובעים.

63. לאחר ששקלתי את הדברים; מאחר והתביעות אוחדו ומדובר ב – 17 תובעים; סבורה אני כי יש להכיר במספר ראשי נזק והם תשלום שכר לימוד; תשלום דמי רישום; רכישת ציוד וחומרים; פיצוי גלובלי עבור הוצאות נלוות; פיצוי בגין עוגמת נפש ושנת לימודים שירדה לטימיון. אין מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן השתכרות; אי תשלומים לביטוח לאומי. אציין כי ברכיב האחרון אכן ניתן היה להציג פלט מסודר מהמוסד לביטוח לאומי וזאת לא נעשה.

64. בכל הנוגע לאובדן שנת השתכרות, אציין כי כל אחד מהתובעים "התגלגל" למקום אחר, חלקם המשיכו ללמוד את התחום; חלקם נטשו אותו והשתלבו בעבודות מניבות יותר. לא ניתן לכמת רכיב זה וסבורה אני כי יש לתת לו ביטוי במסגרת הפיצוי הגלובלי הנזכר לעיל.

65. לאחר ששקלתי את הדברים הנני פוסקת את הסכומים הבאים, שחלקם כפופים לבדיקה נוספת ופרטנית וחלקם נפסקו באופן גלובלי:

א. החזר שכר לימוד –בהתאם לסכום שכל תובע שילם בפועל;

ב. החזר דמי רישום – 380 ₪;

ג. ציוד וחומרים – בהתאם לסכומים ששולמו בפועל אך לא פחות מסך של 1,200 ש"ח לכל תובע;

ד. הפסד מענק – בכפוף להוכחה פרטנית לכל תובע;

ה. הוצאות נלוות (מגורים, נסיעה וכו') – 10,000 ₪;

ו. פיצוי עבור עוגמת נפש ואובדן שנת השתכרות – 20,000 ₪.

66. הגעתי לכלל מסקנה כי החיוב האמור יחול על המכללה; ויינברג והמדינה ביחד ולחוד, וזאת מהטעמים המפורטים בסעיף 100-102 לסיכומי התובעים. אכן הגעתי לכלל מסקנה שמדובר במעוולים ביחד ולחוד; שמדובר בנזק שאינו ניתן להפרדה; שלולא מעשי ומחדלי וינברג והמכללה מחד, בצוותא חדא עם הפרסום הרשלני והעדר הפיקוח המתאים, אם באישור המכללה אם בנקיטת האמצעים הדרושים שמחזור נוסף לא יפתח, הנזק לא היה מתרחש, וראו ע"א 8199/01 עיזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו , פד"י נ"ז (2) 785 שנזכר בסיכומי התובעים: " ההלכה, שהתגבשה בפסיקה עקיבה וממושכת, מעוגנת במשפט המקובל האנגלי, שהוא מקור לדיני הנזיקין הישראליים. היא משקפת את האיזון הראוי בין אינטרס הניזוק – אשר גישת המדינה עשויה "לגלגל" את הנזק עליו כאשר לא ניתן לגבות את הנזקים ממזיקים אחרים – לבין עניינו של המזיק שהיה שותף לנזק. שכן הצדק דורש כי המזיק, ולא הנפגע, הוא שיישא בעלות הנזק. כדברי השופט ד' לוין:

"על-פי ניתוח ההלכה הקיימת בסוגיית המעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, ולא פחות מזה – בעקבות החלת שיקולים רלוואנטיים של מדיניות משפטית לעניין זה, אני מוצא, שאין מקום לחייב את העותר – הניזוק – לשאת בנזק שגרם לו [מזיק נוסף]" (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר (להלן – ד"נ מלך [13]), בעמ' 115).

ראו סיכום ההלכה גם בא' ברק "מעוולים יחד" דיני הנזיקין [18], בעמ' 480-479".

67. לאור כל האמור לעיל, הצדדים יערכו את התחשיב הסופי על פי הפרמטרים שנקבעו בסעיף 65 לעיל ויגישו פסיקתא מתאימה לחתימה. בנוסף יש לשלם את הוצאות ההליך הכוללות אגרה יחסית לסכום שנפסק (2.5%); ושכר טרחת עורך דין בסך של 100,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין, והכל תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ז, 18 אוקטובר 2016, בהיעדר הצדדים.