1. בתאונת דרכים מצערת שארעה ביום 9.5.2010 קיפחה את חייה ע.פ. ז"ל (להלן: המנוחה), בחורה צעירה בראשית חייה, ילידת 25.6.1987 בת 23 במותה. התאונה אירעה עת הנתבע 2, בן זוגה של המנוחה, נהג ברכב מס' רישוי 55-157-70 והתנגש ברכב אחר. הנתבע 2 הורשע בפלילים בגין האירוע מושא תביעה זו.
2. התובעים הם עזבון המנוחה והוריה. הנתבעת 1 היא קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית). הנתבע 2 הוא הנהג, בן זוגה של המנוחה, כאמור לעיל.
3. אין חולק כי המנוחה היתה בת הזוג של הנתבע 2.

אין חולק כי המנוחה היא זו ששכרה את הרכב מחברת ההשכרה (ראה הסכם השכירות שם מופיע שמה כשוכרת, נמסר רישיון הנהיגה שלה, תאריך הלידה שלה ומספר הזהות שלה).

אין גם חולק כי הנתבע 2 נהג ברכב בזמן התאונה.

הגם והורי המנוחה לא העידו, הרי שאני נוטה לקבל את הטענה שהתנגדו לקשר שבין המנוחה לנתבע והזהירו את המנוחה מפני הנתבע.

אף על פי כן, בל נשכח כי המנוחה הייתה בגירה וכשירה על פי דין ובחרה לממש את חירותה לבחור את בן זוגה.

יתכן שאם הייתה נשמעת להוריה היתה עמנו בין החיים, אך היא בחרה בצו ליבה וזו היתה זכותה המלאה.

4. התביעה הוגשה בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

כתב התביעה לא תוקן ולפיכך התביעה לא כוללת עילה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

5. מסיכומי הצדדים עולה כי המחלוקות העיקריות המתעוררות הן כלהלן:

מחלוקת ראשונה נוגעת לשאלה האם המנוחה נחשבה בעלים, מחזיקה או כזו שיכולה הייתה להתיר את השימוש ברכב. מחלוקת זו מעוררת שאלה שמערבת פן עובדתי ומשפטי – אם המנוחה החזיקה ברכב בעת שלנתבע 2 נתאפשר לנהוג בו.

המחלוקת השנייה נוגעת לשאלה האם המנוחה אכן התירה לנתבע 2 את השימוש ברכב.

המחלוקת השלישית נוגעת לידיעתה של המנוחה כי הנתבע 2 נהג ברכב ללא רישיון וללא פוליסת ביטוח תקפה.

ככל שייקבע כי בנסיבות המקרה לא קיימת תחולה לסעיף 7 (6) לחוק הפיצויים, יהיה צורך לדון בסוגיות שמעוררת ההודעה לצד ג' שהוגשה נגד הנתבע 2 שחופפות במידה מסוימת לסוגיית התרת השימוש שמתעוררת בהליך העיקרי.

לבסוף ככל שתמצא חבות של הנתבעים יהיה צורך לדון בהיקף הפיצוי המגיע לתובעים.

דיון והכרעה

מסגרת נורמטיבית

6. סעיף 7 לחוק מונה, כאמור, רשימת נפגעים אשר אינם זכאים לפיצוי לפי חוק הפיצויים, וביניהם:

"(5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;

(6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו".

7. ברע"א 2853/96 קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דחבור ג'מאל פרח ואח' פ"ד נג (1) 680 (1999)), נקבע מפי כב' השופט חשין, כי אם לא נפל אשם במעשהו של בעל הרכב, ולא היה גם סביר שידע שאין ביטוח לנהיגתו של המשתמש על-פי ההיתר ממנו, לא תישלל ממנו הגנת חוק הפיצויים. יסוד האשם של הנפגע – כך הדגיש בית המשפט העליון – הוא היסוד העיקרי המאפיין את ארבע הקטגוריות הראשונות של הוראת סעיף 7 לחוק, ואותו יסוד של אשם נדרש גם בהוראות הפסקאות (5) ו-(6) לסעיף 7. אולם אין די בכך שמתיר השימוש לא ידע שאין ביטוח לנהיגתו של המשתמש. אם אדם סביר היה יודע זאת, לא יזכה המתיר שנפגע בפיצויים לפי החוק. הוא הדין בהרשאה לנהיגה תוך עצימת עיניים או ב"פזיזות", כגון שהמשתמש ברכב הוא נער רך בשנים, כאשר ברור לכל כי לא יכול להיות בידו רישיון נהיגה.

8. העיקרון המנחה לעניין פרשנות סעיף 7 לחוק הוא, כי ראוי לפרש אותו באופן דווקני ומצמצם, כך שהוא יחול רק על מקרים חריגים או חמורים, שכן רק בדרך זו תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לבין חומרת ההפרה. על רקע זה צומצמה הסנקציה המוטלת על מי שעשה שימוש ברכב או שהתיר את השימוש בו בלא ביטוח והיא מיושמת רק בעניינו של מי שידע או צריך היה לדעת שאין כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב (ראה: א. ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012), עמ' 530-531).

1. לאחר ששבתי ועיינתי בראיות הצדדים ועמדתי על הנטען בסיכומי הטענות שהוגשו מטעמם, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה.

אחריות הנתבעת 1

1. ראשית לעניין נטל הראייה, אציין כי הצדדים חלוקים בנוגע לשאלה על מי הנטל להוכיח את התקיימות החריג שבסעיף 7, ואציין כי נטל ההוכחה לקיומם של החריגים המנויים בסעיף 7 לחוק הפיצויים השוללים את הפיצוי, מוטל בדרך כלל על הנתבעת (ריבלין, עמ' 503) בעוד שהנטל להוכיח את החריג לחריג מוטל על מי שטוען לתחולתו. מבלי להיכנס למחלוקת בין הצדדים אציין כי הנתבעת עמדה בנטל זה.

בעלים, מחזיק, מתיר השימוש ברכב

11. השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא האם המנוחה הייתה הבעלים או המחזיקה ברכב כזו שיכולה הייתה להתיר את השימוש ברכב. אציין כי ממכלול הראיות בתיק עולה כי המנוחה היא ששכרה את הרכב והיא בלבד.

1. ראשית בזמן אמת יום לאחר התאונה בעדותו לפני חוקר המשטרה גרס הנתבע 2 כי המנוחה היא ששכרה את הרכב, והוא לא יכול היה לשוכרו כיוון שנעדר רישיון נהיגה (נספח א' למוצגי הנתבעת 1). מדובר בגרסה שניתנה כאמור יום לאחר התאונה. לא שוכנעתי כי כבר במועד זה היה הנתבע 2 שהיה עדיין מאושפז בבית החולים נוכח פציעתו מן התאונה, מודע להשלכות המשפטיות של היותה של המנוחה שוכרת הרכב להבדיל מאדם אחר. כך שמדובר באמרה אמיתית.
2. על גרסתו חזר הנתבע 2 לפני חוקר מטעם הנתבעת 1 וגרס בשנית כי המנוחה היא ששכרה את הרכב כיוון שהוא עצמו לא היה בעל רישיון נהיגה בזמנים הרלוונטיים (נספח ב' למוצגי הנתבעת 2). במהלך חקירתו בבית המשפט דבק הנתבע 2 בגרסה זו והסביר בשלישית כי המנוחה הגיעה עימו לסוכנות השכרת הרכב, והיא אשר שכרה את הרכב בהיותו חסר רישיון נהיגה (עמ' 24 ש' 14-18, עמ' 25 ש' 1-15).

15. חיזוק לדבריו של הנתבע 2 ניתן למצוא בהסכם ההשכרה שצורף ע"י הנתבעת 1. מההסכם עולה, כי המנוחה הייתה זו ששכרה את הרכב, היא עשתה זאת תוך שימוש בכרטיס האשראי שלה ותוך כדי שהיא מפקידה העתק מרישיון הנהיגה שלה. המנוחה היא שחתומה בעצמה על חוזה ההשכרה לרבות על בחירת סוגי הביטוח שהוא כולל, ולרבות על כך שהיא מבינה את תנאי ההסכם ומסכימה להם (ראה נספחים א , ב להודעת הנתבעת 1).

16. מר רועי אלמוזלינו מסוכנות "אוויס" אישר כי אכן המנוחה שכרה את הרכב מן הסוכנות ונתנה את רישיון הנהיגה שלה (פרוטוקול הדיון מיום 2.10.17 עמ' 14 ש' 5-7).

17. לא עלה בידי לקבל את טענות התובעים בהקשר זה כי המסמכים הוגשו שלא כדין. בקשת הנתבעת 1 לצרף את המסמכים התקבלה (החלטה מיום 8.10.17), והתובעים לא התנגדו לה בזמן אמת. אומנם עורך המסמכים לא הובא לעדות, אולם נציג חברת "אוויס" הגיע לבית המשפט ואישר את האותנטיות של המסמך. העד הדגיש כי ההסכם היה בידו עת חוקר מטעם הנתבעת 1 ביקש לקבלו, אך סירב לתת אותו עקב נוהלי החברה (עמ' 13 ש' 18-23).

בכל מקרה יש לזכור כי העיקרון של מטרת ההליך השיפוטי הינו להגיע לחקר האמת. בשנים האחרונות ניכר, לרבות בפסיקות בית המשפט העליון, כי במאזן שבין "חקר האמת" לבין "טענות פרוצדוראליות", חקר האמת עדיף, וחרף קיומן של תקנות הנותנות מענה לכל שלב בשרשרת ההליך השיפוטי, הנטייה בבתי המשפט הינה יותר לעבר חקר האמת.

18. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי לצורך שכירת רכב נדרש השוכר להציג רישיון נהיגה, ומשכך הדעת נותנת וההיגיון הסביר מחייבים כי המנוחה ולא הנתבע 2 היא ששכרה את הרכב. הנתבע 2 אף אישר מפורשות כי המנוחה הייתה לידו בסוכנות "אוויס" עת נאמר להם כי אינו יכול לשכור את הרכב ולנהוג בו מחמת היעדר הרישיון, ולפיכך היא אשר שכרה את הרכב ונהגה בו. (פרוטוקול הדיון מיום 25.3.18 עמ' 25 ש' 3-11).

19. סעיף 1 לפקודת ביטוח רכב מנועי קובע:

" "בעל", לענין רכב שיש עליו הסכם שכירות או הסכם של מקח-אגב-שכירות - האדם המחזיק ברכב מכוח ההסכם".

משכך לפי לשון הסעיף המנוחה היוותה מחזיקה של הרכב.

לא מצאתי בפסיקה שהובאה ע"י התובעים לעניין זה כל קביעה מחייבת, לפיה בנסיבות עניין כזה, לפנינו שוכרת שאינה נחשבת מחזיקה של הרכב. פרשת "יקירה לוי" אותה ציטטו תובעים לא עסקה בשאלה האם השוכר צריך לוודא שלנהג לו התיר את השימוש יש ביטוח.

בפרשת "יקירה לוי" בית המשפט נתן אמון בגרסת הנהגת וקיבל את טענתה כי אי ידיעתה שאין ביטוח הייתה סבירה בנסיבות העניין: " ..אזוגי יצר כלפי המשיבה מצג שווא של בעל חברת השכרה "ממוסדת", ואף הפיס את דעתה של המשיבה כי יש ביטוח לרכב ודרש בשל כך תוספת תשלום בשל גילה הצעיר.."

בענייננו, המנוחה ידעה כי ביטוח החובה מכסה את נהיגתה בלבד ובוודאי שאינו מכסה את נהיגת הנתבע 2, שחברת ההשכרה סירבה לקבל כשוכר או כנהג בשל העדר רישיון נהיגה.

פסק דין בעניין "סיגל אסרף" אותו ציטטו לא מסייע להם אף הוא שכן ממכלול הראיות עולה כי למנוחה הייתה שליטה ברכב, והיא זו שבידה הייתה ההחלטה מי ינהג ברכב ששכרה, וכך התירה את הנהיגה לנתבע 2. הנתבע 2 לעומת זאת יכול להיחשב משתמש אקראי.

גם שאר פסקי הדין שהובאו ע"י התובעים אינם תורמים לעמדתם שכן אכן עוסקים בחובת הוצאת הביטוח שהוטלה על הבעלים של הרכב ולא על שוכר הרכב. במקרה שלפנינו לעומת זאת אין מחלוקת כי חברת ההשכרה ביטחה את הרכב, והביטוח נשלל עקב נהיגה ללא רישיון.

20. מטעמים אלו אף לא מצאתי לנכון לקבל את טענת התובעים כי המנוחה והנתבע 2 היו מחזיקים במשותף אפילו ניהלו משק בית משותף. זאת שכן הוכח כי המנוחה לבדה שכרה את הרכב כאשר הנתבע 2 היה מנוע מלעשות כן בהיותו נעדר רישיון נהיגה ואף היה מנוע מלנהוג בו, וניכר כי והמנוחה הייתה מודעת לנסיבות אלו.

האם התובעת התירה את השימוש ברכב לנתבע 2

21. השאלה השנייה שדורשת הכרעה היא אם הנתבע 2 נהג ברכב בהיתר מאת המחזיק בו, קרי המנוחה. ואציין כי ממכלול הראיות עולה כי המנוחה היא שהתירה לנתבע 2 לנהוג ברכב. לטענת התובעים בסיכומיהם, לפיה המנוחה הוכנסה לרכב ללא ידיעתה ע"י הנתבע 2 לאחר שהתעלפה על החוף אין על מה להסתמך.

1. ראשית, הנתבע 2 העיד כבר יום לאחר התאונה כי ביקש מן המנוחה לנהוג "ביקשתי ממנה לנהוג". הנתבע 2 אף הסביר כי התכנון היה כי המנוחה תחליף אותו בנהיגה לאחר מכן, והם יברחו מהמשטרה (הודעת מוצג א' למוצגי הנתבעת 1). דחיית גרסת הנתבע מחייבת את המסקנה כי הבין כבר מיד בסמוך לתאונה בזמן אמת בהיותו פצוע את ההשלכות המשפטיות של התרת הנסיעה ע"י המנוחה אם לאו, ובחר ליזום סיפור מצוץ מן האצבע ולדבוק בו.
2. הנתבע דבק בגרסה זו בעקביות וכך חזר על גרסה זו לפני החוקר מטעם הנתבעת 2 בהסבירו כי המנוחה שתתה ולא חשה בטוב, ואי לכך ביקשה כי הוא שינהג ברכב (נספח ב' למוצגי הנתבעת 1 עמ' (1. גם במהלך חקירתו הנגדית מסר הנתבע 2 גרסה דומה לפיה המנוחה ביקשה כי הוא ינהג ברכב (פרוטוקול הדיון מיום 5.3.18 עמ' 25 ש' 21-32, עמ' 28 ש' 6-12).
3. וראוי לציין כי לו היה הנתבע 2 מונע מרצון להביא לדחיית התביעה ולחזק את הרשות שנתנה לו המנוחה לנהוג ברכבה, הרי הדעת נותנת כי היה גורס כי המנוחה אפשרה לו את השימוש ברכב במשך כל ימי השכרת הרכב ולא רק במועד האירוע כפי שטען בבית המשפט (עמ' 27 ש' 25-26). עדותו זו נטולת כל ניסיון להגזמה ולהעצמת האירוע פועלת לטובתו ומחזקת את מהימנות גרסתו.

25. גם השכל הישר מוביל למסקנה כי המנוחה היא שהתירה את השימוש, שכן אלמלא כן כיצד מצא עצמו הנתבע 2 ישוב בכיסא הנהג. לא נטען ע"י התובעים כי הנתבע 2 אילץ את התובעת לנהוג ברכבה, וטענתם כי הביא אותה מעולפת לרכב ללא ידיעתה נטענה בעלמא וללא בדל ראיה.

26. היה מצופה כי התובעים יביאו לעדות איש מהנוכחים בחוף הים שהיו עדים לכאורה למצבה הנטען של המנוחה שהיה, לטענתם, מצב חריג עת נזקק הנתבע 2 כיכול לסחבה מעולפת לרכב ללא מודעותה, וזאת חרף טענתו המפורשות של הנתבע 2 כי המנוחה לא איבדה את ההכרה וכי לא נטל אותה ללא ידיעתה והסיעה במכונית (עמ' 25 ש' 26-27, עמ' 28 ש' 30-31), אך התובעים לא העידו אדם ולא העידו מטעם עצמם.

"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ (פורסם בנבו) 30.5.02.

האם המנוחה ידעה כי לרכב לא היה ביטוח בהתירה לנתבע 2 לנהוג בו?

27. משקבעתי כי התובעת הינה בעלת הרכב או המחזיקה בו, וכי התירה את השימוש ברכב הרי שיש תחולה לסעיף 7(6) לחוק, ולפיכך יש לבחון את טענת התובעים לפיה המנוחה לא ידעה בהתירה לנתבע 2 לנהוג ברכב כי הרכב נעדר כיסוי ביטוחי.

28. לעניין זה אציין כי הנתבע 2 היה עקבי אף בסוגיה זו. בעדותו במשטרה ציין כי המנוחה הייתה מודעת לעובדה כי הינו נעדר רישיון נהיגה ולשלילה הארוכה שהושתה עליו בגין נהיגה בשכרות. הנתבע 2 אף ציין כי המנוחה ידעה שלא יוכל היה לפעול לצורך חידוש רישיון הנהיגה שלו מחמת קנסות שלא שולמו על ידו (נספח ב' למוצגי הנתבעת 1).

1. במהלך חקירתו במשטרה הסביר הנתבע 2 בשנית כי המנוחה ידעה כי הוא מנוע מלנהוג ברכב מחמת היעדר הרישיון (עמ' 25 ש' 10-15), וכי היא הייתה הגורם ששילם את הקנסות עבורו.

הנתבע 2 העיד על השלילה שהושתה עליו ועל שלילה נוספת עקב הקנסות (עמ' 26 ש' 21-32, עמ' 27 ש' 1-6) והסביר מפורשות כי המנוחה הייתה אמונה על תשלום הקנסות והייתה מודעת כי הינו בשלילה, וכי רק לאחר תשלום יוכל לחדש את רישיון הנהיגה שלו (עמ' 27 ש' 6 – 32, עמ' 28 ש' 1).

30. התובעים מנסים לטעון כי המנוחה סברה שעסקינן במכשול טכני בלבד וכי עם תשלום הקנסות יחודש מיד רישיון הנהיגה של הנתבע, אולם הנתבע 2 העיד מפורשות כי למעשה לא היה די בתשלום הקנסות, אלא בכל מקרה היה עליו אף לעבור טסט (עמ' 27 ש' 21-22). ברי כי ממילא מעבר של מבחן נהיגה, קרי טסט, אינו נכנס בגדר פעולה טכנית של תשלום קנסות, כך שבכל מקרה לא ניתן לקבל את טענת התובעים אף בהקשר זה.

למעשה התובעים עצמם בסיכומיהם (ס' 32) מאשרים כי המנוחה הייתה מודעת לתשלום הקנסות שנדרש מהנתבע. במצב זה ברי כי הייתה מודעת, גם לשיטתם, כי במועד התרת הנהיגה הנתבע 2 נעדר רישיון נהיגה. במצב זה עת התובעים מאשרים כי התובעת הייתה מודעת לתשלום הקנסות, הגם כי לשיטתם עסקינן בפגם טכני, הרי שסביר כי גם לשיטתם הייתה מודעת לצורך לעבור טסט, ומשכך סביר כי אף ידעה כי הנתבע 2 צריך לעבור טסט בטרם יחודש רישיונו. אף מטעם זה אין לקבל את הטענה כי סברה כי עסקינן בפגם טכני בלבד.

31. ועוד אציין כי אפילו לא חשה המנוחה בטוב הרי עמדו לפניה אפשרויות נוספות להגיע לביתה מלבד התרת שימוש ברכב לאדם חסר רישיון נהיגה, כגון שימוש במונית, בתחבורה ציבורית, העזרות בקרוב משפחה או ידיד או באמבולנס אם מצבה הפיזי הצריך זאת.

הנתבע 2

34. סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 קובע כי:

"(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

הנתבע 2 בחר שלא להגיש כל ראיות מטעמו ואף בחר שלא לבקש רשות להביא ראיות לסתור את הנאמר בפסק הדין לא כל שכן עת פסק הדין מבוסס על הודאתו.

35. היות ואין בכתב התביעה עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין, הרי שאף לגבי הנתבע 2 חל חוק הפיצויים. הדין בעניינו הינו כפי שעניינה של הנתבעת 1.

סוף דבר

המנוחה היא זו ששכרה את הרכב משום שהנתבע נמנע מלעשות כן בהעדר רישיון נהיגה.

המנוחה ידעה כי אין ביטוח לרכב אם הנתבע 2 הוא הנהג.

המנוחה התירה לנתבע 2 לנהוג ברכב על אף וידעה כי אין ביטוח ואין לו רישיון נהיגה בתוקף.

לפיכך, חל האמור בסעיף 7 (6) לחוק ובשל כך התובעים אינם זכאים לפיצוי.

התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת 1 ובשכ"ט ב"כ, בסכום מינימאלי כולל בהתחשב בנסיבות המצערות של המקרה, של 7,500 ₪.

אין צו להוצאות בעניין הנתבע 2 (אשר אף לא סיכם את טענותיו).

התשלום ישולם בתוך 30 ימים מיום שב"כ התובעים יקבל את פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

5129371

54678313