1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום מסוג ברירת קנס, המייחס לו עבירה בניגוד לסעיף 2(א) לחוק העזר לקרית מוצקין (שימור רחובות) התשי"ט – 1958.

בהתאם לברירת הקנס שנמסרה לנאשם ביום 10.6.2010, מייחסת לו המאשימה הנחת כסאות ושולחנות בתחום השטח הציבורי ללא אישור, לאחר שקיבל דרישה לפנותם ולא נשמע לה.

1. הנאשם כפר באשמה. לטענתו, הציב שולחן וכסאות מחוץ לחנות, בצמוד לקיר החנות, במקום שאינו מהווה מדרכה או רחוב. לטענתו, מדובר בחלק מהרכוש המשותף של הבית המשותף בו מצויה החנות בה ניהל את עסקו.

עוד טען הנאשם, כי המאשימה התנכלה לו, וסירבה ליתן לו רשיון עסק משיקולים זרים, בשל התנגדותה של אחת השכנות בבית המשותף. כן טען כי המאשימה ביצעה אכיפה סלקטיבית של חוק העזר, משום שבעלי עסקים סמוכים הציבו אף הם כסאות, שולחנות, וחפצים אחרים במקום ולא נקנסו.

1. סעיף 2(א) לחוק העזר לקרית מוצקין (שימור רחובות) התשי"ט – 1958 (להלן:"החוק") מורה כדלקמן:

"לא יניח אדם ולא ירשה לאחר להניח ברחוב או להבליט מעל לרחוב כל דבר העלול לגרום נזק לרחוב או להפריע לניקויו או לתנועת הציבור בו, אלא אם דרוש לעשות כן לטעינתו או לפריקתו של אותו דבר ולא יותר מן הזמן הסביר הדרוש לכך."

הגדרת המילה "רחוב" בסעיף ההגדרות, סעיף 1 לחוק, הינה כדלקמן:

"דרך, נתיב להולכי רגל, מדרכה, גשר, רחבה או גינה שיש לציבור זכות מעבר בהם, בין שהם מפולשים ובין שאינם מפולשים וכן כל מעבר המשמש או המכוון לשמש אמצעי גישה למספר בתים, לרבות סימני דרך, תעלות ביבים וחפירות שברחוב או בצדי רחוב."

1. בטרם אדרש לשאלה האם הנאשם עשה דבר העלול לגרום נזק לרחוב או להפריע לניקויו או לתנועת הציבור בו, עלי להכריע האם הוכיחה המאשימה כי הנאשם הציב שולחנות וכסאות ברחוב, כמשמעו בחוק.
2. מקרה דומה עד מאוד לנסיבות המקרה שבפני, נדון בבית המשפט העליון ברע"פ 6723/05 ג'אבר באסם נ' מדינת ישראל – עיריית תל אביב (16.10.06). באותו מקרה, נדונה פרשנותה של הוראת סעיף 39(א)(1) לחוק העזר לתל אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון) התש"ם – 1980, שנוסחה דומה לנוסח סעיף 2(א) לחוק העזר בו עסקינן, על רקע הגדרת המונח "רחוב" בסעיף 1 לחוק העזר לתל אביב-יפו.

בית המשפט העליון קבע, באותו מקרה, לאור לשון הסעיף והגדרת המונח "רחוב" בחוק, כי האיסור על הצבתם של שולחנות יחול רק אם ייקבע כי השטח בו הוצבו הינו מקום שהציבור נכנס אליו ועושה בו שימוש.

1. בית המשפט העליון הבהיר כי אין חולק שהאיסור יכול לחול גם על שטח בבעלות פרטית, כפי שנקבע זה מכבר ברע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(1) 705,709, יחד עם זאת, אין בתחולתו של האיסור על שטח בבעלות פרטית, כדי לאיין לחלוטין את ההבחנה בין שטח פרטי לשטח ציבורי.

כב' השופט ג'ובראן קובע, ביחס לתחולת הסעיף על מקרקעין בבעלות פרטית, כי:

"משמעות האמור היא כי בכדי שיחול על המערער האיסור הקבוע בסעיף 39(1)(א) לחוק העזר, על המשיבה להראות כי השטח המקורה הינו "רחוב", במובן זה שהציבור נכנס אליו ועושה בו שימוש, וכי הצבת השולחנות היוותה הפרעה לתנועה, שיש בה משום פגיעה בחופש התנועה של העוברים והשבים. בענייננו, לא מצאתי כי המשיבה עמדה בנטל שמוטל עליה" (שם בסעיף 15 לפסק הדין).

ובהמשך:

"...המשיבה כלל לא הביאה ראיות כדי לבסס את הגדרתו הראשונית של השטח המקורה כ"רחוב"...בית המשפט אף מציין בפסק דינו כי "לא הובאה כל ראיה כיצד מוגדר השטח המקורה בתוכנית המבנה שבו הוא נמצא או בתוכניות החלות על האזור בכללו"...כפי שעולה מהתמונות...מדובר באזור הגובל מצידו האחד במדרכה רחבה...משכך, עולה מהתמונות כי החפצים להגיע לבתי העסק הסמוכים למסעדה ממילא יעשו כן באמצעות המדרכה..."

1. בבואי לבחון את הראיות שהביאה המאשימה במקרה שבפני, מצאתי כי מדובר בראיות דלות, שאין בהן די לצורך הרשעה בהליך פלילי.
2. מטעם המאשימה העיד ישראל ישראלוב, שעבד בעת ביצוע העבירה המיוחסת לנאשם כפקח מטעם המאשימה. הפקח העיד כי נדרש לתת לנאשם דו"ח בגין הוצאת שולחנות וכסאות מחוץ לעסק, על המדרכה, לאחר שזה קיבל דרישה בכתב לפנות מן המקום את השולחנות ולא עשה כן. הפקח הגיש תמונה שצילם בעת מתן הדו"ח ( ת/1) ואת הודעת הדרישה (ת/2).

בכך הסתכמו ראיות התביעה.

1. מעיון בדרישה, שנמסרה לנאשם יומיים לפני מתן הדו"ח, עולה כי המפגע שיוחס לו הינו: "הוצאת שולחנות וכסאות על המדרכה הציבורית."

העבירה, כפי שהיא מנוסחת בהודעת ברירת הקנס שנמסרה לנאשם (הדו"ח) אף היא מנוסחת בלשון דומה: "הניח כסאות ושולחנות בתחום השטח הציבורי ללא אישור ורישיונות."

1. למרות זאת, לא סברה המאשימה כי עליה להוכיח שאכן מדובר בשטח ציבורי, שכן לטענתה, דין אחד הוא לשטח ציבורי ולשטח בבעלות פרטית.

בסיכומיה, טענה המאשימה, כי מדובר במקום המהווה מעבר בו יש לציבור זכות לעבור, ולהלך באופן חופשי, וכי המקום משמש אמצעי גישה לבית משותף.

אין בידי לקבל את טענות המאשימה.

1. הנאשם הגיש כראיה מטעמו, דיסק ובו מסמכי הבית המשותף בו מצוי העסק (נ/2). מדובר בעותק דיגיטלי, מאומת כדין, של צו רישום הבית המשותף, תשריט הבית המשותף והתקנון המוסכם.

בבית, הידוע כחלקה 263 בגוש 10430, 13 יחידות, מהן 5 חנויות בקומת הקרקע. החנות בה ניהל הנאשם את עסקו הינה אחת מאותן חנויות.

מעיון בתשריט הבית המשותף עולה בבירור כי השטח בו הוצבו השולחנות אינו שטח ציבורי, כנטען בכתב האישום (הודעת ברירת הקנס), אלא שטח המהווה רכוש משותף, היינו מצוי בבעלות פרטית של בעלי הדירות בבית המשותף.

טענת המאשימה לפיה מדובר במעבר המשמש כניסה אל הבית המשותף, אף היא לא הוכחה, אך גם לו היה בה ממש, אין בה כדי להצדיק את הגשת כתב האישום, שכן אם כך הם פני הדברים, הרי לאור העובדה שהשטח בבעלות פרטית, מדובר בסכסוך בין בעלי דירות ביחס לשימוש ברכוש המשותף, סכסוך מתחום המשפט האזרחי שאין למאשימה סמכות לעסוק בו.

1. אין חולק, אם כן, כי לא מדובר בשטח "ציבורי" כנטען בהודעת ברירת הקנס.

משכך, היה על המאשימה להוכיח, כי אף שמדובר בשטח בבעלות פרטית, מתקיימים בו מאפיינים העונים על הגדרת המונח "רחוב" בחוק העזר.

יפים לענייננו דברים שנכתבו על ידי כב' השופטת נאור בפסק הדין בעניין באסם הנ"ל:

"בענייננו, אין די בטענה בעלמא כי השטח אמור לשמש הולכי רגל כדי לקבוע כי מדובר ב"רחוב". יש להראות, לטעמי, דבר מה נוסף כדי לשכנע כי שטח פרטי הוא בגדר "רחוב" (סעיף 4 לפסק דינה)

ובהמשך:

"...מכל מקום, כדי להוכיח ששטח פרטי מסוים הוא "רחוב" אין, לטעמי, די באמירה כי "רחוב יכול גם שיהיה בתחום הפרט" אלא יש לבדוק אם השטח הפרטי המסוים הוא "רחוב". הטלת קנסות על שימוש שאדם עושה ברכושו הפרטי מכח חוק עזר אינה ענין של מה בכך. זכות הקנין היא זכות יסוד שאין לפגוע בה אלא בחוק או מכוחו. אכן, ניתן לחשוב, מבלי כוונה למצות, על מקרים בהם שטח פרטי עשוי להיחשב כ"רחוב". כך, למשל, אם קיימת זיקת הנאה לטובת הציבור לשם מעבר בשטח הפרטי המסוים יכול הדבר להוות ראיה שמדובר ב"רחוב"....אפשרות נוספת...תהא, למשל, אם תוכנית מתאר תקבע זכות מעבר לציבור בשטח הפרטי המסוים....בענייננו לא הובהר די הצורך בראיות מכוח מה זכאי הציבור (אם אכן זכאי הוא) לעבור בשטח הפרטי. לטעמי הטענה שאנשים עושים כך בפועל (ולא ברור ממתי הם עושים כן) – אינה מספקת..." (ההדגשה אינה במקור – ע.ו)

1. המאשימה לא הביאה כל ראיה להוכחת טענתה לפיה קיימת לציבור זכות מעבר במקום. עיון בצו רישום הבית המשותף מלמד כי החלקה הינה חלקה הנהנית מזיקת הנאה של זכות מעבר על פני חלקות סמוכות הכפופות לה.

אין באמור לעיל כדי לשלול את האפשרות שזיקת הנאה המכפיפה את החלקה הנדונה לזכות מעבר, נרשמה לאחר רישום הבית המשותף, אך המאשימה לא הציגה נסח רישום ממנו ניתן ללמוד על קיומה של זיקת הנאה כאמור.

משכך, אני קובעת כי המאשימה לא הוכיחה שהשולחן והכסאות הוצבו על ידי הנאשם ברחוב, כהגדרתו בחוק העזר.

1. למעלה מן הצורך, אציין כי מעיון בתמונות שהציג הנאשם (נ/1) עולה כי השטח בו הוצבו הכסאות והשולחנות מצוי בין קווי הבנין של הבית המשותף לבין המדרכה הציבורית הסמוכה. היינו בצמוד לאותו שטח, שרוחבו כ- 4 מטרים לכל הפחות, קיימת מדרכה רחבה המיועדת למעבר חופשי של הולכי רגל. משכך, קשה לומר כי דווקא השטח בו עסקינן הוא המיועד למעבר הולכי רגל.
2. משהגעתי למסקנה שהמאשימה לא הוכיחה כי השולחנות והכסאות הוצבו ב"רחוב" פטורה אני מלדון בשאלה האם גרמה הצבתם נזק או הפרעה למעבר הציבור. יחד עם זאת, אציין כי מעדותו של הפקח, ומן התמונות שהוצגו על ידי בעלי הדין, לא ניתן היה ללמוד על הפרעה כלשהי למעבר הציבור.
3. לאור המסקנה אליה הגעתי, אין צורך להכריע בשאלת האכיפה הבררנית, אך למעלה מן הדרוש, אציין כי לכאורה, הציג הנאשם די ראיות בנושא, על מנת שיהיה בהן כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל המאשימה. הנאשם העיד, כי נאמר לו בעירייה שלא יקבל רשיון עסק, בשל התנגדותה של אחת מבעלי הדירות בבית המשותף. כן העיד, כי בעליהם של המספרה שלידו, ה"פיצוציה" וחנות הבגדים, הוציאו אל מחוץ לבתי העסק שלהם מספר רב של כסאות ושולחנות, ולהם לא ניתן דו"ח, בעוד שהוא הוציא שולחן אחד, ורק לו ניתן הדו"ח.

מעיון בתמונות שהציג הנאשם, ניתן לראות כי בעלי העסקים הסמוכים אכן הוציאו שולחן, מתקן לייבוש מגבות ומתקן לתליית בגדים אל מחוץ לחנויותיהם. המאשימה לא הביאה כל ראיה להוכיח אכיפה של חוק העזר נגדם, על מנת לסתור את טענת הנאשם בדבר אכיפה סלקטיבית. ראו לענין זה: ע"פ (חי') 35934-09-11 עיריית קרית אתא נ' הבית הלבן למסחר מוצרי צריכה בע"מ ואח' (17.1.12).

1. אשר על כן, החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

ניתנה היום, ד' טבת תשע"ג, 17 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.