רקע

1. לפניי תביעה בסדר דין מהיר בסך של 50,000 ₪.
2. הצדדים:
3. התובעים הינם בני זוג אשר שכרו דירה מהנתבע 2.
4. נתבע 1 (להלן: "הנתבע") הינו עורך דין המשמש כב"כ בנק לאומי למשכנתאות בע"מ בתיק הוצאה לפועל המתנהל נגד נתבע 2, ומונה ככונס נכסים על זכויות נתבע 2 בדירה.
5. נתבע 2 השכיר את הדירה לתובעים.
6. נתבע 3, שהינו אף צד ג', הינו עורך-דין, אשר טיפל בעריכת החוזה בין התובעים לנתבע 2 (להלן: "צד ג'").
7. המועדים המרכזיים:
8. בתאריך 27.1.10 נחתם הסכם שכירות בין התובעים (השוכרים) לבין נתבע 2 (המשכיר) במשרדו של צד ג'.
9. בתאריך 7.2.10 קיבלו התובעים חזקה בדירה ועברו להתגורר בה.
10. בתחילת מרץ 2010 הודיע נתבע 2 לתובעים כי מונה כונס נכסים לדירה, וכי הדירה נמצאת לפני פינוי.
11. בתאריך 7.3.10 הנתבע יצר קשר טלפוני עם התובעים, והודיע להם כי עליהם לפנות את הדירה תוך 48 שעות, לאור צו פינוי שיש על הדירה. באותו יום שלחו התובעים פקס לנתבע, וזה השיב להם בפקס מכתב דרישה לפינוי הדירה תוך 48 שעות.
12. בתאריך 8.3.10 העבירו התובעים, באמצעות באת כוחם, מכתב לנתבע בו התבקש הנתבע להעביר מסמכים המעידים על נכונות דבריו, על מינויו ככונס נכסים לדירה, ועל קיום צו פינוי לדירה.
13. בתאריך 10.3.10 הגיע קבלן ההוצאה לפועל, מטעם הנתבע, ופינה את הדירה על כל תכולתה.
14. בתאריך 16.3.10 שלח הנתבע לב"כ התובעים את המסמכים שנתבקש להעביר ביום 8.3.10.

טענות התובעים

1. לטענת התובעים, בעקבות מודעה הגיעו לדירה, ולאחר שראו אותה, סיכמו עם נתבע 2 על השכרתה. ביום 27.1.10 התקשרו התובעים עם נתבע 2 בהסכם שכירות לפיו הושכרה להם הדירה לתקופה של 12 חודשים החל מיום 7.2.10. דמי השכירות שסוכמו היו בסך של 2,300 ₪ לחודש, והתובעים שילמו לנתבע 2 סך של 13,800 ₪ במזומן עבור 6 חודשי השכירות הראשונים. הסכם השכירות מיום 27.1.10 נערך אצל צד ג', כאשר נתבע 2 והתובעים נשאו בשכר טרחתו שווה בשווה.
2. לטענת התובעים קיבלו לידיהם את החזקה בדירה ביום 7.2.10 ועברו להתגורר בה. טרם המעבר לדירה הם רכשו ריהוט חדש לדירה וכן מוצרי חשמל. בסמוך לתחילת מרץ 2010 סיפר נתבע 2 לתובעים כי יתכן שהדירה תיכנס לכינוס נכסים ויהיה עליו למוכרה, וכי יעדכן אותם ככל שכך יהיה. כמו-כן, החל להביא אנשים לראות את הדירה, בתואנה כי הוא מנסה למכור אותה בעצמו טרם תיכנס לכינוס נכסים. בתחילת מרץ 2010 יצר הנתבע 2 שוב קשר עם התובעים והודיע להם ללא כל התראה קודמת, כי כבר מונה כונס נכסים, וכי הדירה לפני פינוי. הנתבע 2 מסר לתובעים כי כונס הנכסים מונה על-ידי בנק מזרחי טפחות, ונמנע בכל תוקף מלגלות את שם הכונס. במסגרת דבריו אלו הציע נתבע 2 לתובעים לפנות את הדירה. התובעים הודיעו לו כי אין ביכולתם לפנות את הדירה לאלתר, אך הם מוכנים להתחיל מיד בחיפושים אחר דירה חלופית. התובעים פנו מידית לבנק מזרחי טפחות כדי לברר את מצבם ולקבל את שמו של כונס הנכסים, אך בתגובה נמסר להם, כי לא ניתן למסור כל מידע עקב חסיון.
3. בשלב זה יצר הנתבע קשר עם התובעים, והודיע להם כי עליהם לפנות את הדירה לאלתר, ולא יאוחר מ- 48 שעות לאור צו פינוי שיש על הדירה. התובעים מסרו לנתבע כי שכרו את הדירה מאת הנתבע 2 בהסכם שכירות מסודר שנערך ונחתם בפני עורך-דין, וכי לא הייתה להם שום ידיעה על צו כינוס נכסים או צו פינוי. בתגובה מסר הנתבע כי הדבר אינו מעניינו. התובעים שלחו לנתבע בפקס העתק של חוזה השכירות. בתגובה לפקס מאת התובעים, העביר הנתבע ביום 7.3.10 את מכתבו ובו חזר ודרש את פינוי הדירה תוך 48 שעות, תוך שהוא נמנע מלהציג ולצרף אסמכתא כלשהי להוכחת היותו כונס נכסים לדירה ולקיומו של צו פינוי לדירה או מועד הפינוי.
4. התובעים כלל לא ידעו אם הדרישה מגיעה מאדם המוסמך לפנותם כדין על-פי צו שיפוטי תקף, או שמא מדובר בדרישה שאינה כדין. לפיכך, ביום 8.3.10 העבירו התובעים באמצעות באת כוחם מכתב לנתבע ובו התבקש הנתבע להעביר מסמכים המעידים על נכונות דבריו, על מינויו ככונס נכסים לדירה ועל קיום צו פינוי לדירה. הנתבע כלל לא טרח להשיב למכתב זה או להתייחס אליו.
5. בעוד התובעים ממתינים לקבל מאת הנתבע מסמכים המעידים על היותו כונס הנכסים על הדירה, הגיע ביום 10.3.10 קבלן הוצאה לפועל שנשלח מטעם הנתבע, פרץ את דלת הכניסה של הדירה, ופינה בכוח את הדירה על כל תכולתה. התובעים אשר כלל לא היו בדירה במועד הפינוי קיבלו הודעה על הפינוי מאת הנתבע 2. פניות ב"כ התובעים לנתבע לעצור את הליכי הפינוי נתקלו בסירוב.
6. כאשר הגיעו התובעים לדירה, הם מצאו עצמם זרוקים ברחוב, כאשר כל חפציהם מועמסים על משאית, וקבלן ההוצאה לפועל דורש מהם למסור לו לאלתר כתובת לאחסון החפצים. החפצים אופסנו בדירת הורי התובע. התובעים נותרו ללא קורת גג, כאשר הנתבעת נמצאת בהריון בסיכון גבוה. רק במאי 2010 הצליחו התובעים למצוא דירה חלופית ועברו להתגורר בה.
7. רק ביום 16.3.10, שישה ימים לאחר ביצוע הפינוי בפועל, המציא הנתבע לתובעים בפקס צו מינוי כונס והחלטת ראש ההוצאה לפועל בנוגע לפינוי הנכס.
8. כלפי הנתבע 3 (צד ג') טוענים התובעים בכתב התביעה המתוקן, כי הסכם השכירות מיום 27.1.10 נערך במשרדו, אליו פנו התובעים בבקשה שייצגם בהסכם השכירות, כאשר הנתבע 2 והתובעים נשאו בשכר טרחתו שווה בשווה. לטענתם, ובשים לב לטיעוני הנתבע, הרי שצד ג' התעניין באפשרות רכישת הדירה שבכינוס עבור לקוחותיו, ואף שוחח עם הנתבע עוד טרם הפינוי, ולכן ידע על מינוי הנתבע ככונס נכסים, ולא גילה זאת לתובעים, על אף שייצג אותם לעניין שכירות הדירה, והכין עבורם את הסכם השכירות של הדירה. התובעים טענו כי הם שפנו לצד ג' שייצג אותם בהסכם השכירות, וזאת לאור המלצת אבי התובע. התובעים סמכו על צד ג', וחתמו על הסכם השכירות שהכין עבורם, מתוך הנחה שהוא פועל במקצועיות ובזהירות, ולאחר שביצע את הבדיקות המוטלות עליו, ותוך שהוא מגן על זכויותיהם כששוכרים. התובעים לא ביצעו בדיקות כלשהן טרם חתימת הסכם השכירות, הואיל והניחו כי צד ג' יבצע זאת עבורם או לכל הפחות ינחה אותם מפורשות אילו בדיקות לבצע. צד ג' לא הנחה אותם בדבר בדיקות כלשהן שיש לבצע, ואף לא בירר איתם האם ביצעו בדיקות כלשהן טרם החתימה על הסכם השכירות.

טענות הנתבעים

1. נתבע 2 לא הגיש כתב הגנה מטעמו, ולא טרח להתייצב לדיון, ולפיכך ניתן נגדו פסק-הדין בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה, לרבות חיוב בשכר טרחת עו"ד (עמ' 32 לפרו').
2. הנתבע הגיש כתב הגנה, וטען כי כל תכליתה של התביעה נגדו, אינה אלא ניסיון למצוא "כיס עמוק" ולהוציא כספים ממי שאינו חייב בהם. לדבריו, התובעים עצמם התרשלו התרשלות חמורה באי בדיקת העובדות ובעצימת עיניים באופן שהביאו על עצמם את הצרה. התובעים גם לא מילאו את חובתם להקטנת נזקיהם בעת שיכולים היו לעשות כן. לטענת הנתבע, הוא פעל כדין במסגרת תפקידו ככונס נכנסים ובהתאם לצווים שיפוטיים. לטענת הנתבע הדירה רשומה על שם הנתבע 2 ועל שם אשתו (להלן: "החייבים). החייבים חתמו על חוזה הלוואה עם הבנק ומשכנו את זכויותיהם בדירה. החייבים התחייבו שלא להשכיר את הדירה ללא הסכמת הבנק. החייבים לא עמדו בתנאי הסכם ההלוואה, נפתח נגדם תיק הוצאה לפועל, והנתבע, שהוא ב"כ הבנק לעניין הטיפול בתיק ההוצל"פ התמנה ככונס נכסים על זכויות החייבים בדירה ביום 20.10.09. הנתבע רשם את הצו במשרדי החברה המשכנת. ביום 6.1.10 ניתן במסגרת תיק ההוצל"פ צו לביצוע מסירת הודעת פינוי לגבי הנכס, פינוי שנקבע ליום 26.2.10. צו הפינוי נמסר לחייבים.
3. לאחר מסירת צו הפינוי ניסו החייבים באמצעות נתבע 2 להגיע להסכם מול הנתבע, ע"י חיפוש רוכש לדירה. נתבע 2 הפנה לנתבע רוכשים פוטנציאליים לנכס. בין השאר התקשר לנתבע גם צד ג' אשר לטענתו ייצג רוכש פוטנציאלי. הנתבע מסר לצד ג' מידע רלוונטי, ובאותה שיחה לא מסר צד ג' שהיה לו קשר כלשהו לדירה. ביום 16.2.10 הגיע קבלן הוצל"פ מטעם הנתבע לדירה לביצוע הפינוי. הקבלן פגש במקום את נתבע 2 אשר ביקש לעכב את הפינוי. בהסכמת הבנק הסכים הנתבע לדחיית הפינוי למספר ימים, ואף מסר לנתבע 2 סך של 10,000 ₪ כדי לסייע לו בפינוי הדירה. נתבע 2 הסתיר מהנתבע כי בדירה מחזיקים התובעים. הואיל ונתבע 2 לא עמד בהסכם עמו, הודיע הנתבע לחייבים כי הדירה תפונה ע"י קבלן ההוצל"פ ביום 10.3.10.
4. ביום 5.3.10 (יום ו') בשעות אחה"צ נודע לנתבע לראשונה כי החייבים עצמם אינם מתגוררים בדירה, וכי הדירה תפוסה על-ידי אחרים. ביום 7.3.10 (יום א') נוצר קשר טלפוני בין התובעת לבין הנתבע, ובשיחתם הבהיר הנתבע לתובעת כי על התובעים לפנות את הדירה. בהמשך אותו יום כתב הנתבע לתובעים מכתב (נספח ז' לכתב התביעה). במכתב דרש מן התובעים לפנות את הדירה בתוך 48 שעות. מאחר שהתובעים לא פינו את הדירה כפי שנדרשו, ומאחר שאף לא פנו ולא ביקשו אורכה קצרה לצורך התארגנות עד לפינויה (ארכה שהנתבע היה מוכן ליתן להם), לא הייתה ברירה אלא לפנותם בהליכי הוצל"פ.
5. לטענת הנתבע, בהסכם השכירות הצהירו התובעים כי בדקו את הזכויות בנכס, אך לא עשו כן, ואילו היו בודקים את הזכויות, היו מוצאים כי זכויות הנתבע 2 בנכס הן מחצית בלבד, וכי רעייתו היא בעלת זכויות, וכי הנכס ממושכן לבנק והנתבע מונה ככונס נכסים על הזכויות בדירה. לטענת הנתבע, צד ג', אשר ערך את הסכם השכירות עבור הנתבע 2 והתובעים, היה צריך להיות מודע לעובדות האמורות. צד ג' יצר קשר עם הנתבע מספר שבועות לפני שהדירה פונתה ובירר אפשרות רכישת הדירה עבור לקוחו. צד ג' ייצג את השוכרים בהסכם השכירות או לכל הפחות הייתה לו חובה מקצועית כלפיהם בהיותו עו"ד שערך את ההסכם וגבה שכר טרחתו מהם. אילו היה נוהג באופן זהיר וסביר כמצופה מעו"ד המטפל בעסקת שכירות חובה הייתה עליו לבדוק את מצב הבעלות והרישום של הדירה. אילו הייתה מתבצעת הבדיקה, היה מגלה כי אשת הנתבע היא בעלת זכויות בדירה, וכן היה מגלה כי הדירה כפופה לכינוס נכסים.
6. עוד טען הנתבע כי הנתבעים לא פעלו להקטין את נזקיהם, ובמשך כשבוע תמים מאז נודע להם על הכינוס, לא עשו דבר מלבד פניית סרק לבנק המזרחי. לטענת הנתבע לא הייתה מוטלת עליו חובה להתחשב בהסכם השכירות. לדבריו, התובעים לא טרחו ליזום פגישה עמו או עם הבנק, לא הציעו כל הסדר לדחייה קצרה של הפינוי, ולא טרחו לפנות לבית-המשפט ולבקש צו מניעה. הנתבעים בחרו להתעלם מן ההתראה. לדבריו, היה לתובעים די זמן לפנות לבית-המשפט ולבקש צו מניעה נגד פינוים מהדירה – דבר שלא עשו. לטענת הנתבע, לא היה מתנגד למתן אורכה קצרה לתובעים לפינוי הדירה, לו רק היו פונים ומבקשים זאת.

טענות צד ג' (נתבע 3)

1. צד ג' הגיש כתב הגנה מטעמו. במסגרתו טען כי לא היה מודע להליכי הכינוס והפינוי, קודם למועד בו ידעו אודותיהם התובעים עצמם. לטענתו, כלל לא התרשל בעריכת הסכם השכירות, באשר מעולם לא התבקש או התחייב לבצע בדיקה של הזכויות בנכס, ולמעשה לא זו בלבד, אלא שהוא אף הודיע לתובעים כי אינו עורך בדיקות אלה, וכי עליהם לעשותן לבדם ככל שיחפצו לעשות כן. עוד טוען צד ג' כי התובעים לא פעלו כנדרש לשם מניעת הפינוי הנטען והנזקים שנגרמו להם. התובעים ידעו על הפינוי הצפוי של הדירה מספר ימים לפני הפינוי, ולא פנו לבית-המשפט המוסמך כדי לקבל צו מניעה אשר אפשר והיה מונע את הפינוי. צד ג' לא ייצג את התובעים, ואף הסביר להם מפורשות כי אינו מבצע בדיקת זכויות המשכיר בדירה. התובעים היו מודעים לכך.
2. עוד טען צד ג' כי ביום 27.1.10 הגיעו התובעים והנתבע 2 אל משרדו של צד ג' וביקשו לערוך הסכם שכירות. נתבע 2 הציג עצמו כבעל הזכויות בדירה, וביקש שצד ג' יערוך את הסכם השכירות. התובעים מבחינתם ציינו כי בדקו את בדיקותיהם, לרבות לגבי הזכויות בדירה, וכי הם מוכנים לחתום על ההסכם, בהתאם לתנאיו כפי שסוכמו בין הצדדים. כבר במעמד זה הוסבר לתובעים כי אין הנתבע בודק את מצבו המשפטי של המושכר או את מצב הזכויות במושכר, ולתובעים הוסבר כי ככל שבכוונתם לערוך בדיקות כגון דא, יהא עליהם לבצעם לבדם או על-ידי עורך דין מטעמם. התובעים אף הצהירו כחלק מהצהרותיהם בהסכם כי בדקו את זכויות נתבע 2 במושכר, ואף התחייבו שלא לעורר כל טענה בעניין זה. צד ג' לא ידע דבר וחצי דבר על הליכי הכינוס.
3. בשלב מסוים, בסוף חודש 2/10 או תחילת חודש 3/10 פנה אל הצד השלישי קרוב משפחתו, מר אדרי, שמוכר לו אישית, וביקש לבדוק בעבורו פרטים באשר לדירה ברמלה הנמצאת בהליכי כינוס, ואשר הנתבע מונה ככונס הנכסים של הדירה. צד ג' יצר קשר עם הנתבע כדי לבדוק אם אכן מונה ככונס נכסים לדירה, והאם ניתן לרכוש אותה, ובכך התמצה טיפולו בעניין. לאחר שיחה זו, ולבקשת הנתבע, הופנה מר אדרי ישירות אל הנתבע. בשלב זה לא הייתה לצד ג' שום ידיעה כי מדובר באותה דירה אשר לגביה ערך את הסכם השכירות.
4. ימים בודדים לאחר מכן פנו התובעים אל הנתבע כשבידיהם דרישת הנתבע כי יפנו את הדירה לאור הליכי הכינוס, ורק בשלב זה התבררו לצד ג' העובדות לגבי הדירה. מתוך רצון לסייע לתובעים, צד ג' פנה אל הנתבע בניסיון למנוע את הליך הפינוי, ואף הביא בפניו את נכונות התובעים להעביר לידיו את דמי השכירות בעבור הדירה ולהישאר בדירה, כפתרון זמני. התובעים אף הציעו לרכוש את הדירה, אולם כל הצעותיהם נדחו על-ידי הנתבע. התובעים ביקשו מצד ג' לייצגם בהליכים המשפטיים, לרבות הגשת בקשה לצו מניעה זמני למניעת הפינוי, ואולם יום לאחר מכן, חזרו בהם התובעים מבקשתם והודיעו לצד ג' כי פנו לעורכת-דין אחרת שתייצגם.
5. כלפי הנתבע טען צד ג' להעדר יריבות משפטית. לטענתו, טענות הנתבע כלפיו הם טענות שהוא נעדר מעמד להעלותן, ודומה שהוא נטל לעצמו את החירות לבוא בנעלי התובעים. טענות הנתבע כאילו התרשל צד ג' כלפי התובעים, אינן יוצרים שום יריבות משפטית בינו לבין הנתבע.

העדויות והראיות

1. התובע העיד בבית-המשפט. בעדותו מסר כי זו הדירה הראשונה ששכר (עמ' 7, ש' 6). הוא התקשר בהתאם למודעה, שוחח עם נתבע 2, ראה את הדירה, והחליט לחתום איתו על הסכם שכירות. הוריו הציעו לו ללכת לצג ג', הם קבעו פגישה, נפגשו עם צד ג', והודיעו לנתבע 2 מתי להגיע. הגיעו לצד ג' וחתמו על הסכם השכירות שצד ג' מסר להם. לאחר זמן מסוים קיבלו את המפתחות ונכנסו לדירה. לדבריו, נתבע 2 אמר שהוא בעל הדירה, והוא היה האדם היחיד בדירה. התובע הכחיש את טענת צד ג' שהוא ייצג את נתבע 2. לדבריו, ההורים שלו תיאמו עם צד ג', וצד ג' ייצג אותו (עמ' 7). לדבריו, לא קרא את ההסכם, אלא רק רפרף עליו משום שסמך על צד ג' (עמ' 8, ש' 2-5). לטענת התובע בקשר לסעיף 10 לחוזה אשר בו נכתב כי צד ג' מייצג את המשכיר ולא את השוכר, השיב התובע כי לדעתו צד ג' הדפיס חוזה מוכן מבלי שבדק אותו. לדבריו, אף אחד לא הנחה אותו שצריך לבצע בדיקות לפני חתימת החוזה, ומשום כך הוא בא לעו"ד (עמ' 8).
2. לדברי התובע כשבועיים שלושה לאחר שנכנסו לדירה, נתבע 2 סיפר להם שייתכן שהדירה נכנסת לכינוס נכסים והחל להביא אנשים לדירה. הם "נכנסו ללחץ". לדבריו, לאחר שנודע להם על הכינוס, פנה לצד ג' וזה המליץ לו שלא להוציא צו מניעה בשל העלות הכספית של ההליך (עמ' 10).
3. לאחר שהנתבע יצר עמם קשר, התובעת שלחה פקס לנתבע, אך לא קיבלו מהנתבע שום מסמך רשמי או צו פינוי, ואז עירבו את באת כוחם. לשאלה אם עורכת-דינו לא הציעה לו להוציא צו מניעה, הסביר כי לא הייתה לו אפשרות לשלם (עמ' 11, ש' 21-22). ביום הפינוי קבלן ההוצל"פ דרש ממנו למסור כתובת שאליה יועברו חפציהם (עמ' 12). לאחר הפינוי עברו לגור אצל ההורים שלו או של אשתו. בהמשך העיד התובע כי ראה את סעיף 10 לחוזה אשר קובע כי צד ג' אינו מייצג אותם רק בדיעבד (עמ' 15, 6-10).
4. כמו-כן, העידה התובעת. התובעת העידה כי כאשר הגיעו לצד ג', היא לא קראה את החוזה. הם ישבו שם כעשר דקות לערך, וצד ג' ייצג אותם (עמ' 22, ש' 31). לדבריה, אמו של התובע יצרה איתו קשר וקבעו פגישה לאותו יום בערב, הם קבעו עם הנתבע 2, שאף הוא מכיר את צד ג', חיכו מעט ואז נכנסו (עמ' 23).
5. לדברי התובעת ביום ראשון, 7.3, קיבלו טלפון מהנתבע, ולאחר מכן באותו יום קיבלו פקס מהנתבע (עמ' 25, ש' 3-6). באותו מכתב הודיע להם הנתבע כי עליהם לפנות את הדירה תוך 48 שעות (עמ' 25, ש' 7). התובע פנה לצד ג', וצד ג' אמר להם שיש אפשרות להוציא צו מניעה, אך אינו ממליץ על כך, בעל העלויות של המהלך, ומשום שאין וודאות שהצו יינתן (עמ' 25, ש' 18-20). לאחר מכן הם פנו לעו"ד מטעמם, אשר אמרה להם שאין מקום להגיש בקשה לצו מניעה, עד שיוצגו לפניהם האישורים בדבר הכינוס (עמ' 25, ש' 30-31). לדבריה, לא פנו לנתבע בבקשה לאורכה קצרה, משום שלא הוצג בפניהם שום אישור שהוא אכן כונס הנכסים של הדירה (עמ' 26, ש' 13).
6. לדברי התובעת, לאחר הפינוי חיו במשך כחודשיים אצל הורי התובע עד ששכרו דירה נוספת, שהיא דירת ארבעה חדרים, עם גינה צמודה (עמ' 27). לדברי התובעת, היא פנתה לראשונה לעורכת-דינה לאחר שהנתבע שלח לה את הפקס, והנתבע אף אמר לה בשיחת טלפון שהוא מציע להם לקחת עו"ד (ע' 31, ש' 19-20).
7. מטעם הנתבע הגיש תצהיר והעיד מר רוני בר, קבלן ההוצל"פ (להלן: "הקבלן"). לדברי הקבלן הוא מסר לנתבע 2 הודעת פינוי לדירה ביום 14.1.10. ביום 16.2.10 הגיע בפעם הראשונה לבצע את הפינוי, אך לאחר שיחה בין נתבע 2 לנתבע נדחה הפינוי. ביום 10.3.10 הגיע בשנית למקום לביצוע הפינוי, וביצע בפועל את הפינוי. לקראת סיום הפינוי הגיע למקום אביו של התובע וכן התובע עצמו. התובע ביקש ממנו להעביר את המיטלטלין לכתובת שמסרו והוא עשה כן. בעדותו הבהיר כי פגש בתובעים לראשונה רק לאחר הפינוי (עמ' 35, ש' 13). לדבריו הפינוי בוצע בהסכמת נתבע 2 (עמ' 36, ש' 23-24).
8. מטעם צד ג' הגיש תצהיר והעיד מר אלברט אדרי (להלן: "אדרי") (עמ' 39 ואילך). מר אדרי הצהיר כי בתחילת שנת 2010, התעניין ברכישת דירה בהליך של כינוס נכסים. הוא מצא דירה אשר נמצאת בהליכי כינוס נכסים אצל הנתבע. הוא פנה לצד ג', אשר מוכר לו אישית והינו אף קרוב משפחתו, וביקש ממנו לבדוק עבורו עם כונס הנכסים פרטים אודות הנכס. צד ג' יצר קשר עם הנתבע, ובאותו מעמד נתן לו לשוחח עם הנתבע, ואדרי קבע עמו פגישה. טיפולו של עו"ד גביזון התמצה בכך. אדרי בדק פרטים ואת המחיר המבוקש, ולבסוף לא רכש את הדירה. בעדותו של מר אדרי התברר כי נתבע 2 הינו בנו של חברו, וכך נודע לו על הכינוס (עמ' 40, ש' 1). נתבע 2 מסר שמינו לו כונס נכסים, והם חייבים למכור את הבית. לכן, אדרי פנה לצד ג'. צד ג' התקשר לנתבע, ואדרי החליט ללכת לנתבע אישית, ונסע למשרד בת"א, אך בשל הסכום שנתבקש ויתר על העסקה (עמ' 40, ש' 13-14). אדרי העיד כי באחת הפעמים שהוא הגיע לדירה, הוא פגש את התובעים (עמ' 41 ש' 29-32). לדבריו, כאשר פגש את התובעים, שאל אותם כיצד הם שוכרים את הדירה כאשר קיים כונס נכסים (עמ' 42, ש' 30-31). לדבריו, לא הגיע עם נתבע 2 לצד ג' (עמ' 43, ש' 31-32). לדבריו, כאשר שוחח עם צד ג', לא ידע צד ג' שמדובר בדירה של נתבע 2 (עמ' 44, ש' 6-7).
9. הנתבע העיד להגנתו (עמ' 45 ואילך). לפי עדות הנתבע, צו הפינוי ניתן לתאריך 16.2.10, ואינו זוכר אם ניתן צו פינוי חדש ליום 10.3.10 (עמ' 45, ש' 23-24). נתבע 2 חתם על כתב הסכמה לפינוי מרצון. ב- 16.2 צו הפינוי לא בוצע בשל בקשה של נתבע 2. הנתבע אף מסר לנתבע 2 סך של 10,000 ₪ כדי שיוכל להתארגן (עמ' 46, ש' 31). אשתו של נתבע 2 אמרה שנתבע 2 מטופל בכל העניינים, ורק לאחר המכירה היא חתמה על המסמכים (עמ' 47, ש' 2-3). לדבריו, מעבר לכך לא שוחחו עם אשת נתבע 2 (עמ' 47). לדבריו, ביום שישי, 5.3.10, הגיע לבניין, ואז הבין לראשונה מנתבע 2 שמישהו אחר גר בדירה, אך לא קיבל את פרטי התובעים (עמ' 46, ש' 17). ביום ראשון, קיבל מנתבע 2 את פרטי התובעים, התקשר לתובע, ולאחר מכן שוחח עם התובעת, ושלח להם פקס, אשר דרש מהם להתפנות תוך 48 שעות (עמ' 19-21). הנתבע שלל כל אפשרות שידע על קיומם של התובעים כבר ביום 4.3 (עמ' 49).
10. צד ג' הגיש תצהיר מטעמו. במסגרתו טען כי מעולם לא ייצג את התובעים. לדבריו, הסכם השכירות אמנם נערך על ידו, אך בהסכם זה ייצג את נתבע 2 בלבד, ולא את התובעים. לדבריו אף לא ייצר כלפי התובעים מצג כי הוא מייצגת, ואף הובהר להם, והדבר אף מצא את ביטויו בהסכם השכירות עצמו, כי אינו מייצגם, וכי נתונה להם הזכות להיוועץ בעו"ד ולהיות מיוצגים על-ידי עו"ד מטעמם (סעיף 10 להסכם השכירות). לדבריו, התובעים הגיעו אליו לאחר שערכו את בדיקותיהם באשר למושכר או לאחר שהיו צריכים לערוך את בדיקותיהם, לרבות את הזכויות במושכר, ולאחר שמצאו את המושכר מתאים לצרכיהם על כל המשתמע מכך. צד ג' אישר שבמועד כלשהו שאינו זכור לו במדויק, אכן פנה לנתבע בשם לקוח שלו באשר לאפשרות לרכישת הדירה, אולם המדובר היה בלקוח אחר אשר פנה אליו, כאשר כל אשר נתבקש ועשה עבורו, היה בירור האפשרות לרכישת הדירה. צד ג' ציין כי הוא עורך מספר רב של הסכמי שכירות, ובעת שפנה אל הנתבע כאמור, כלל לא ידע ולא זכר כי מדובר בנכס אשר לגביו נערך הסכם השכירות. עוד טוען צד ג' כי במועד אשר לפי הנטען נודע לו לכאורה כי הדירה נמצאת בהליכי כינוס, כבר ידעו על כך התובעים.
11. צד ג' העיד בבית-המשפט. לדבריו, לא הכיר את התובעים או את נתבע 2 בטרם הגיעו למשרד (עמ' 61). צד ג' העיד כי לא ייצג את השוכרים (עמ' 62, ש' 12). לדבריו, החליט שאינו מייצג את השוכרים אלא את המשכיר, משום שכאשר מגיעים אליו צדדים לחוזה שכירות, בדרך כלל היוזמה היא של המשכיר ולא של השוכרים. לדבריו, השוכר יודע שהוא צריך לבדוק את נתוני הנכס עצמו (עמ' 62, ש' 16). לדבריו, בשל הפרות שכיחות מצד שוכרים, הוא אף מוסיף סעיף לחוזה לפיו הוא יוכל לייצג בעתיד את המשכיר נגד השוכר (עמ' 62 ש' 18). לדבריו, הוא אף מבהיר לצדדים שהוא לא בודק את הזכויות בנכס (עמ' 62, ש' 24-25). לדבריו, באופן חד משמעי אמר לתובעים שאינו מייצג אותם (עמ' 62, ש' 29-30). לדבריו, אף נתן להם לקרוא את החוזה, והם קראו אותו (עמ' 62, ש' 31-33). לדבריו, אם היה מדובר ברכישת דירה, הבדיקות היו שונות, לרבות בדיקת רישום זכויות (עמ' 63, ש' 23-24). צד ג' העיד כי הוא מכיר ברמה מסוימת את אביו של התובע, אך את אמו של התובע (אשר לטענת התובע הייתה באותו מעמד) אינו מכיר (עמ' 65, ש' 4-15).

השאלות שבמחלוקת

1. השאלות שבמחלוקת בכל הנוגע לנתבע הינן כדלקמן:
2. מעמדו וחובותיו של כונס נכסים שמונה בהליכי הוצאה לפועל.
3. האם כונס הנכסים היה מחויב להעביר לב"כ התובעים את המסמכים הרשמיים הנוגעים לכינוס בהתאם לדרישתה?
4. התוצאה של אי-העברת המסמכים והקשר הסיבתי לנזקים?
5. השאלות שבמחלוקת בכל הנוגע לצד ג' הינן כדלקמן:
6. האם צד ג' ייצג את התובעים, אם לאו?
7. האם צד ג' ידע על כינוס הנכסים בדירה, בטרם הדבר נודע מפי התובעים?
8. בהנחה שלא ייצג את התובעים, האם היה מחויב לבדוק את רישום הנכס עבורם או לוודא שהם בודקים את הרישום?

דיון והכרעה

מעמדו וחובותיו של כונס נכסים בהליכי הוצאה לפועל

1. סמכויותיו וחובותיו של כונס נכסים שנתמנה מכוח חוק ההוצאה לפועל מוגדרות בסעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל") כדלקמן:

(א) כונס הנכסים ייקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב.

(ב) רשם ההוצאה לפועל רשאי לתת הוראות לפי סעיף זה אם מיזמתו ואם לפי בקשת הזוכה או החייב, או לפי בקשת כונס הנכסים.

(ג) כונס הנכסים ינהל פנקסים וימסור דינים וחשבונות לרשם ההוצאה לפועל או למי שיורה עליו רשם ההוצאה לפועל.

(ד) כונס הנכסים ימסור למנהל לשכת ההוצאה לפועל כל הכנסה שהגיעה לידו מניהול הנכס, ממכירתו או ממימושו, במועד ובצורה שנדרש למסרה בכתב המינוי או בהוראה מיוחדת.

1. סוגיית מעמדו של כונס הנכסים הובהרה על-ידי כב' השופט רובינשטיין בע"א 8410/06 נקש נ' בנק לאומי לישראל למשכנתאות בע"מ (מיום 28.12.08):

"במשפט הישראלי הוכר כונס הנכסים כבעל מעמד של קצין בית המשפט הפועל בשמו (Officer of the Court) לצורך מילוי תפקידו (רע"א 7287/06 שלמה ובר - כונס הנכסים למכירת הדירה נ' יעקב יונה (12.6.2008)), עוד נאמר, כי כונס הנכסים אינו סוכנו או שלוחו של הנושה אשר הציע או ביקש את מינויו, ולפיכך מחויבותו היא כלפי בית המשפט ולא כלפי מי מבעלי הדין; הוא אינו מהוה שלוחו של בעל הדין שביקש למנותו (רע"א 10420/07 אלברט כהן נ' מצליח מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (, 28.4.2008); רע"א 11356/05 דף רץ שירותי הדפסה בע"מ נ' דן אנד ברדסטריט (ישראל) בע"מ (10.4.2007)). על כן טעונות כל הפעולות הננקטות על ידי כונס הנכסים לצורך מימוש תפקידו, לרבות מכירת הדירה, אישור מטעם בית המשפט הממנה. וכיוון שכונס הנכסים הוא קצין בית המשפט ופועל בשמו, עליו למלא את תפקידו באופן אובייקטיבי, תוך נאמנות למשימה שהטיל עליו בית המשפט, בנוסף לחובות האמון והזהירות כלפי הזולת לסוגיו, נושים ואחרים... והדברים ידועים ועתיקים".

1. דברים דומים נקבעו על-ידי כב' השופט ניל הנדל בע"א (מח' ב"ש) 1116/02 כהן נ' הררי (22.9.03) כדלקמן:

"מעמדו של כונס הנכסים מהו? הוא פועל כ- "officer of the court". אין הוא מייצג את הנושה בלבד. לו זה היה המצב, הרי שלא היה טעם במינויו, שכן ניתן היה להסתפק בנושה או בבא-כוחו. למעשה חובש הכונס שני כובעים. הוא מייצג את הנושה בכדי לפרוע את החוב ופועל גם כקצין של בית המשפט. הוא פועל כידו הארוכה של ראש ההוצאה לפועל, ליתר דיוק כרגלו הארוכה. ביכולתו לצאת מדל"ת אמות אולם בית המשפט ולהיות נוכח בשטח. עליו לערוך בירורים ופעולות ולהגיע למקומות שראש ההוצאה לפועל, הממלא תפקיד מעין-שיפוטי, אינו יכול להגיע אליהם. ברי, אם כן, שחלה על כונס הנכסים חובה לעדכן את ראש ההוצאה לפועל. ברי, כי חלה עליו חובת תום הלב בצורה מוגברת, שכן תפקידו אינו מצומצם בייצוג צד בהליך. הוא חייב לנהוג כצד אובייקטיבי. יש ולשם מילוי תפקידו עליו לנקוט פעולות יזומות. כך הם פני הדברים כאשר מדובר במספר נושים וכך כאשר מדובר בנושה אחד. הסיבה לכך היא שישנם צדדי ג' שיתכן ויש להם אינטרס בהליך ויעיד על כך המקרה דנא".

1. על חובותיו של כונס הנכסים כלפי צדדים שלישיים, אם כי בהקשר אחר, עמד כב' השופט (כתוארו אז) אשר גרוניס בה"פ (מח' ב"ש) 30/90 עוף הנגב מפעל למוצרי עוף אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (בכינוס נכסים) נ' קירש, פ"מ תשנ"ד(3) 339 (1994).

"אדם המתמנה ככונס לנכסיה של חברה משמש כפקיד בית המשפט (officer of the court), ועליו לפעול בהתאם להוראותיו (ע"א 522/72, בעמ' 398) ורואים אותו כנאמן לטובת החברה והנושים המובטחים (שם, בעמ' 405)... כשבית המשפט ממנה כונס נכסים לתפקיד אין הוא שלוחו של הנושה המובטח שהגיש את הבקשה לאכיפת השעבוד לבית המשפט...

בהקשר זה יש להבהיר, כי כונס נכסים אינו רשאי להתעלם מהאינטרסים של מעורבים אחרים, פרט לנושה המובטח שעל פי בקשתו הוא מונה. כך, למשל, אם הנכס המשועבד משמש כבטוחה אף לטובת נושה אחר, שדרגת עדיפותו נמוכה יותר, הרי ההחלטות בעניין המימוש יכולות להשפיע באופן ישיר על הנושה האחר. על כן, יש להתחשב אף בעניינם של גורמים נוספים ואין להתייחס אך ורק לאינטרס של הנושה המובטח שיזם את הליכי הכינוס".

1. מהאמור לעיל עולה כי הנתבע חב חובת זהירות מושגית כלפי התובעים מכוח תפקידו ככונס נכסים. כמו-כן, הנתבע חב חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים (ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385 (2004)).

האם הנתבע היה מחויב להעביר לב"כ התובעים את המסמכים הרשמיים הנוגעים לכינוס בהתאם לדרישתה?

1. לטענת התובעים הנתבע התרשל במילוי תפקידו עת פינה את התובעים מבלי שעשה את הדברים הבאים:
2. מבלי שהמציא להם הודעת פינוי כדין.
3. מבלי שהמציא להם מסמכים המעידים על מינויו והיותו כונס נכסים על הדירה.
4. מבלי שהמציא להם הוכחות כלשהן על קיומו של צו פינוי לדירה.
5. מבלי שהמציא להם את החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 20.10.09 ומבלי שאפשר להם להגיש הסתייגותם תוך 14 יום מקבל ההחלטה.
6. מבלי ליידע ולעדכן את ראש ההוצאה לפועל על קיומם של התובעים.
7. הנתבע, לעומת זאת, טוען כי חובת הזהירות שהוא חב בתפקידו כלפי התובעים היא מוגבלת. מבחינתו, התובעים היו אנשים שהופיעו לפתע בדירה המיועדת לפינוי, והיה לו חשש כי הם שיתפו פעולה עם נתבע 2 להכשלת הליכים חוקיים למימוש הדירה. לטענתו, במתן התראה לתובעים לפיה הדירה תפונה אם הם לא יפנו בעצמם, יצא הנתבע ידי חובת הזהירות כלפיהם.
8. ביום 8.3.10 שלחה ב"כ התובעים מכתב לנתבע, ובו ביקשה בין היתר לקבל את המסמכים הרלבנטיים, כדלקמן (נספח ח' לכתב התביעה):

"מאחר למכתבך מיום 7.3.10 לא צורפו כל מסמכים המעידים על האמור בו, אודה לקבלת מסמכים כדלקמן: צו הכינוס שהוצא על ידי ראש ההוצאה לפועל, נסח המעיד על רישום צו הכינוס בלשכת רשום המקרקעין, וצו פינוי הדירה שלטענתך קיים בידך".

(המסמכים הנזכרים לעיל יכונו להלן: "המסמכים")

1. הנתבע אישר בעדותו שלאחר שב"כ התובעים פנתה אליו בבקשה לקבל את המסמכים, לא השיב לה ולא שלח את המסמכים. הנתבע אישר שקיבל דרישה בכתב מבאת כוח התובעים לקבל את המסמכים, והוא לא סירב להעבירם, אלא פשוט לא העביר את המסמכים, כדבריו: "קודם כל לא סירבתי, העובדה שלא העברתי עד למועד הפינוי זה נכון" (עמ' 50, ש' 16). הנתבע אישר כי העביר את המסמכים רק לאחר הפינוי, ביום 16.3.10.
2. בהמשך העיד התובע כדלקמן (עמ' 54, ש' 5-11):

לשאלת בית-המשפט:

ש. פנתה אליך עו"ד אלדן וביקשה ממך בכתב לקבל את המסמכים שמקימים את הסמכות, את הצו. למה לא הועבר הצו במועד המכתב על מועד הפינוי?

ת. זה משהו שאני מודה שאני מצטער עליו. אני לא חושב שבדיעבד לפי ההתנהגות שזה היה משנה משהו, הגישה שלהם הייתה גישה לפי השיחות שלא משנה מה אעשה הם לא יפנו. לכן, לא ראיתי סיבה להזדרז יותר מדי. אני יודע שיש לי צו חוקי, זה שהייתי מראה להם או לא, זה היה נותן להם הרגשה אחרת, אך מבחינה מהותית זה לא היה מקדם שום דבר".

1. לשאלה מדוע לא שלח את המסמכים לבאת כוח התובעים השיב הנתבע כדלקמן (עמ' 59, ש' 8-11):

"את מנסה להוציא ממני שאני אגיד שניסיתי להכשיל אותם, וזה לא נכון.

לא רציתי להכשיל אותם, לא רציתי לעזור להם, אני ניטראלי בעניין הזה".

1. נדמה כי אף הנתבע לא חלק על כך שכדי להגיש בקשה לצו מניעה יש לבחון תחילה את סיכוי הצו, ולשם כך נדרשים המסמכים הרלוונטיים. כך הבהיר את הדברים הנתבע (עמ' 51, ש' 20-22):

"ש. האם אתה מציע ללקוחות לגשת ולהגיש צווי מניעה בלי שאתה יודע אם יש להם סיכוי או אם הפעולה שאתה מנסה לעכב היא תקינה או לא תקינה?

ת. צו מניעה את צריכה לבדוק אם יש סיכוי או אין סיכוי".

מכאן, שלא ניתן היה לצפות מן התובעים, באמצעות באת-כוחם, להגיש בקשה לצו מניעה, בטרם קיבלו מסמך רשמי כלשהו, ומבלי שיש להם אינדיקציה כלשהי לגבי סיכוי המהלך. מובן אף שעצירתה של פעולה תקנית באמצעות צו מניעה זמני עלולה לגרור אחריה חיוב כספי כלפי מי שנקט בצעד השגוי. לפיכך, מובן שככל שהתובעים שקלו אפשרות להגיש בקשה לצו מניעה, היה עליהם, קודם לכן, לקבל לידיהם את המסמכים הרלוונטיים. כמו-כן, הואיל והנתבע לא סירב להעביר את המסמכים האמורים, לא נדרשו התובעים לנסות ולהשיג את המסמכים בעצמם, למשל באמצעות פנייה ללשכת הוצאה לפועל כלשהי.

1. סבורני כי העובדה שהנתבע לא העביר את המסמכים מהווה התרשלות והפרת החובה של הנתבע במילוי תפקידו ככונס נכסים. כונס נכסים סביר נדרש להמציא את המסמכים המוכיחים את סמכותו לפנות דירה, כאשר הוא מתבקש לעשות כן על-ידי עו"ד המייצג אדם המתגורר בנכס. בהעברת המסמכים יש כדי להוכיח לצד שכנגד את חוקיות המהלך, ולאפשר לצד שכגד לפעול בדרכים המשפטיות כפי הבנתו. אי-העברת המסמכים מערימה על הצד שכנגד קשיים בלתי סבירים לפעול כנגד הפינוי, וכונס הנכסים, כמי שמחויב לפעול כ- officer of the court ונושא באחריות אף כלפי צדדים שלישיים, אינו רשאי לעשות כן (עמ' 55, ש' 11). איני סבור כי העובדה שהנתבע שלח פקס לתובעים ושוחח עמם, משמעותי שהנתבע יצא ידי חובתו (עמ' 49, ש' 25).
2. דווקא העובדה שהנתבע לא סירב להעביר את המסמכים, אלא התמהמה ולא העביר אותם, גרמה לבאת-כוח התובעים להמתין לקבלת המסמכים, ולא לנקוט בהליך דחוף של צו מניעה.
3. זאת ועוד, נדמה כי ללא קשר לדרישה לקבל את המסמכים, היה על הנתבעים להעביר לתובעים הודעה על מועד הפינוי בהתאם לתקנתה 97 לתקנות ההוצאה לפועל תש"ם-1979 אשר קובעת כדלקמן:

"(א) היה פסק הדין לפינוי מקרקעין, לרבות סילוק יד, ולא מילא החייב אחרי פסק הדין תוך התקופה שנקבעה באזהרה כאמור בתקנה 12, יקבע רשם ההוצאה לפועל מועד לפינוי, והודעה על כך תומצא לחייב בדואר רשום עם אישור מסירה. מועד הפינוי יהיה לפחות עשרים ואחד יום מיום המצאת ההודעה האמורה לחייב, זולת אם ראה רשם ההוצאה לפועל, מטעמים מיוחדים, כי יש לקבוע מועד מוקדם יותר. לא בוצע הפינוי במועד הראשון שנקבע לכך, רשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע מועד אחר לפינוי, שיהיה קצר יותר מעשרים ואחד הימים האמורים.

(ב) ההודעה לחייב על מועד הפינוי תהא ערוכה לפי טופס 17 בתוספת הראשונה, והיא תימסר על ידי מנהל לשכת ההוצאה לפועל לחייב, וכן לצד שלישי המחזיק באותם מקרקעין או בחלק מהם; היו המקרקעין נעולים או שלא ניתן היה למסור את ההודעה כאמור, ידביק מנהל לשכת ההוצאה לפועל את ההודעה על פתח המקרקעין, או יקבע אותה עליהם, ויערוך דין-וחשבון על פעולתו".

(ההדגשות אינן במקור- ע.ק)

1. בשים לב להוראה זו, ולבקשת ב"כ התובעים, מובן הדבר שהנתבע לא היה רשאי להשהות את מועד העברת המסמכים עד לאחר הפינוי, ובכך מחדלו של הנתבע מהווה רשלנות כלפי התובעים.
2. כך גם מהחלטת ראש ההוצאה לפועל עולה כי היה על הנתבע להמציא את ההחלטה לנתבעים, ולאפשר להם להגיש הסתייגותם תוך 14 ימים, דבר שלא התאפשר להם במקרה דנן. כך קובעת החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 20.10.09 (סעיף 4, נספח טז' לכתב התביעה):

"על הכונס למסור העתק החלטה זו, במסירה אישית, לחייב/ים ולכל יתר בעלי הזכויות בנכס, במידה וקיימים, ולאפשר להם להגיש הסתייגותם בתוך 14 יום מעת קבלת ההודעה".

1. קושי נוסף בפעולתו של הנתבע טמון בכך שלאחר שנודע לנתבע על קיומם של התובעים בנכס, לא הודיע לכך לראש ההוצאה לפועל (עמ' 52, ש' 7-8). סבורני כי משגילה הנתבע את דבר נוכחותם של התובעים בנכס, הרי שהיה מחויב להודיע על כך לראש ההוצאה לפועל. כונס הנכסים הינו ידו הארוכה של בית-המשפט ושל ראש ההוצאה לפועל ועליו לפעול כ- officer of the court, ומכאן שהמידע החדש שהיה בידי הנתבע יצר שינוי נסיבות אשר הצדיק פנייה לראש ההוצאה לפועל ועדכונו בדבר המצב החדש שנוצר. הנתבע עצמו אישר כי אם היה מעדכן את ראש ההוצאה לפועל, קיימת אפשרות שהפינוי לא היה מתבצע באותו יום, אלא ראש ההוצאה לפועל היה מאפשר לתובעים לבוא ולטעון את טענותיהם (עמ' 54, ש' 30-31).
2. אשר על-כן, אני קובע כי הנתבע התרשל בפעולתו ככונס נכסים. מכאן, שיש לעבור ולבחון את הנזקים שנגרמו לתובעים, ואת שאלת הקשר הסיבתי בין הנזקים השונים לבין מחדלו של הנתבע.

הנזקים וסוגיית הקשר הסיבתי

1. התובעים עותרים לפיצוי בגין הנזקים הבאים: דמי שכירות עבור 6 חודשים בסך של 11,500 ₪; פיצוי בגין עליית דמי השכירות עקב המעבר לדירה השנייה בסך של 8,100 ₪; הוצאות בגין מעבר הדירה בסך של 3,500 ₪; נזקים לרהיטים לחפצים בסך של 4,000 ₪; הוצאות אוכל ומסעדות בתקופת המעבר בסך 3,000 ₪; פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 19,850 ₪.
2. כאמור לעיל, נקבע כי הנתבע התרשל במילוי תפקידו בכך שלא שלח לב"כ נתבעים את המסמכים הרשמיים בסמוך לאחר שדרשה זאת ממנו. אם היה עושה כן, היו עומדות לפני באת כוח התובעים שתי דרכי פעולה אפשריות לעיכוב הפינוי. האחת היא בקשה לצו מניעה נגד הפינוי, והשנייה היא פניה לנתבע בבקשה לעכב את הפינוי. הנתבע עצמו העיד כי אם התובעים היו פונים אליו בבקשה לדחייה קצרה של כעשרה ימים עד שבועיים של מועד הפינוי, היה נעתר לכך ללא קושי (עמ' 49, ש' 31-32; עמ' 77, ש' 13). פעולה באחת משתי הדרכים האמורות יכלה להביא, כך יש להניח, לדחייה מסוימת של מועד הפינוי, ולמתן אפשרות לתובעים לפנות בעצמם את המיטלטלין שלהם מהדירה במועד מוסכם. עם זאת, לא ניתן להניח שהיה בכוחם של התובעים למנוע כליל את הפינוי. הנתבע עצמו לא היה מסכים למניעת הפינוי, ויש אף להניח שלא היה ניתן צו מניעה אשר מונע כליל את הפינוי במהלך כל תקופת השכירות, וזאת בשים לב לכך שזכויות הבנק היו גוברות על זכויות התובעים ובשים לב לכך שניתן צו פינוי כדין על-ידי רשם ההוצאה לפועל (נ/3). בהקשר זה מובן הדבר כי נתבע 2 לא היה יכול להעביר לתובעים בהסכם השכירות זכויות שאין לו.
3. אמנם, לכאורה קיימת אפשרות שהתובעים היו זוכים לצו מניעה אשר אוסר על פינויים עד תום תקופת השכירות, וזאת למשל בשים לב לדברי כב' השופט יצחק עמית בע"א 3649/07 קשת טעמים בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (מיום 4.3.10):
4. "כך לדוגמה, קשה להלום כי שוכר של דירת מגורים לתקופה קצרה, ימצא עצמו מפונה במהלך תקופת השכירות, מן הטעם שבשטר המשכנתה נכלל איסור להשכיר את הנכס ללא הסכמת הבנק".
5. ואולם, במקרה דנן, אין המדובר באיסור שנכלל בשטר משכנתא, אלא בהליך של כינוס נכסים שהחל עוד קודם לחתימה על חוזה השכירות. אינדיקציה נוספת לכך שלא ניתן היה לקבל צו מניעה אשר יימנע כליל את הפינוי קיימת בכך שאף באת-כוח התובעים, ייעצה להם שלא לפנות בבקשה לצו מניעה (עמ' 31, ש' 22-23). עצה דומה קיבלו התובעים מצד ג'.
6. זאת ועוד, כאמור לעיל, היה על הנתבע אף להודיע לראש ההוצאה לפועל על קיומם שהתובעים בנכס. בהקשר זה יש להפנות לסעיף 57 לחוק ההוצאה לפועל אשר קובע כדלקמן:

"טען צד שלישי שיש לו זכות בעלות או זכות אחרת בנכס שנתמנה לו כונס נכסים, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות לכונס הנכסים בדבר מילוי תפקידו לגבי אותו נכס בשים לב לאותה זכות, ורשאי הוא להשהות פעולות בנכס כדי לאפשר לצד השלישי לפנות לבית המשפט לעניין זכותו; רשם ההוצאה לפועל רשאי להתנות את ההשהיה במתן ערובה להנחת דעתו".

וראו גם סעיף 65 לחוק ההוצאה לפועל.

1. לפיכך, אילו היה הנתבע מודיע לראש ההוצאה לפועל על קיומם של התובעים אשר טוענים לזכות בנכס, יש להניח שראש ההוצאה לפועל היה משהה את הפינוי לזמן מה כדי לאפשר לתובעים לפנות לבית-המשפט לעניין זכותם.
2. לאור האמור לעיל, סבורני כי היה ביכולתם של התובעים, אילו הנתבע היה פועל כדין, לקבל דחייה מסוימת של מועד הפינוי, באופן שהיה מאפשר להם התארגנות סבירה, אך לא שוכנעתי כי היה ביכולתם של התובעים למנוע כליל את פינויים עד תום תקופת השכירות. בשים לב לנתונים אלה, יש לבחון את שאלת הנזקים ואת שאלת הקשר הסיבתי בין מחדלי הנתבע לבין הנזקים.
3. דמי שכירות עבור 5 חודשים - התובעים שילמו מראש לנתבע 2 עבור שישה חודשי שכירות והספיקו להתגורר בדירה חודש אחד בלבד. בכל הנוגע לדמי השכירות ששילמו לנתבע 2, ושלא הושבו להם, ככלל לא ניתן לחייב את הנתבע בגין התקופה המלאה, וזאת בשים לב למסקנה האמורה לעיל, לפיה אף אם הנתבע היה מוסר לתובעים את מלוא המסמכים ומעדכן את ראש ההוצאה לפועל, לא היה הדבר מונע כליל את הפינוי. יחד עם זאת, כאמור לעיל, אם היה התובע מוסר לתובעים את המסמכים ומודיע לראש ההוצאה לפועל, יש להניח שמועד הפינוי היה נדחה. בנסיבות המקרה דנן, אני מעריך את הדחייה שהייתה מתקבלת ב- 30 ימים. כלומר, התובעים היו זוכים להתגורר בדירתם במשך חודש אחד נוסף. שוויה של זכות זו הינו כשווי חודש דמי שכירות, ובהתאם לחוזה בסך של 2,300 ₪.
4. בנוגע למספר ימי הדחייה המקובלים ר' למשל החלטת כב' השופט דוד בר-אופיר בבש"א (מח' ת"א) 8269/02 כרמי נ' בנק הפועלים בע"מ (מיום 29.4.02).
5. לפיכך, בגין ראש נזק זה אני מורה כי הנתבע ישלם לתובעים סך של 2,300 ₪.
6. פיצוי בגין עליית דמי השכירות עקב המעבר לדירה השנייה ודמי תיווך ששילמו - אף בעניין זה, גם אם היה הנתבע פועל כדין, לא היה בכך כדי להוביל לביטול הפינוי, אלא לכל היותר לדחייתו לזמן מה, והתובעים היו נאלצים לעבור דירה. לכן, היו נאלצים לשלם את דמי השכירות ששלמו, וכן לשלם את דמי התיווך. ככל שדמי השכירות בדירה החדשה גבוהים יותר, הרי שהדבר נובע מכך שערכה של הדירה ששכרו גבוה יותר. התובעים בחרו לשכור לאחר הפינוי דירת גן הכוללת חצר שהיא דירה בת 4 חדרים ולא שלושה (עמ' 13, ש' 16-22; עמ' 27, ש' 23-26), כאשר מדובר בדירה חדשה שאיש לא גר בה קודם לכן (עמ' 20, ש' 6). ומכאן שההפרש בין מחירי הדירות נובע מכך שזכו בהסכם החדש לקבל תמורה רבה יותר ודירה שערכה רב יותר. לא ניתן לקבל את טענת התובעים לפיה לא היתה להם ברירה, אלא לשדרג את ביתם מדירת שלושה חדרים לדירת גן בת ארבעה חדרים (עמ' 13, ש' 27). אף לגבי ניקיון הדירה החדשה, סבורני כי אף אלמלא מחדליו של הנתבע, היה על התובעים לשלם בגין הניקיון האמור במעבר כדין. לפיכך אין המדובר בנזק שנגרם לתובעים עקב מעשיו או מחדליו של הנתבע.
7. הוצאות בגין מעבר הדירה בסך 3,500 ₪. גם בנוגע לנזק זה איני סבור כי ניתן לחייב את הנתבע, וזאת בשל העדר קשר סיבתי בין הנזק לבין מחדלו של הנתבע. כאמור לעיל, מחדלו של הנתבע הינו בכך שלא מסר לתובעים את מלוא המסמכים הנוגעים לכינוס (צו הכינוס וכו'). ברם, אף אם הנתבע היה מוסר לתובעים את המסמכים האמורים, הרי בסופו של דבר, היו נאלצים התובעים לעזוב את הדירה. אף אם היו מקבלים התובעים אורכה מסוימת, במסגרת בקשה לצו מניעה, להתארגן לפינוי, הרי שלאור זכויותיו העדיפות של הבנק על-פני זכויות התובעים, הרי שהתובעים היו נאלצים לעזוב את הדירה ולשאת בהוצאות המעבר. יתר על כן, במעבר מדירת ההורים לדירה החדשה, העביר התובע את הדירה בעצמו בעזרת בן משפחה, והתובעים לא עשו שימוש בחברת הובלה (עמ' 21, ש' 11; עמ' 28, ש' 10-16). לפיכך, לא נגרמו להם הוצאות ממשיות בגין מעבר הדירה עקב מחדלי הנתבע.
8. נזקים לרהיטים לחפצים בסך של 4,000 ₪; בנוגע לנזק שנגרם לחפצים בעת המעבר העיד התובע אודות הנזקים (עמ' 13-14) וכן הוגשו תמונות (נספחים כ'-כד' לכתב התביעה). לעומת זאת לא הוגשה חוות דעת להוכחת הנזקים. בנסיבות אלה סבורני כי יש להעריך את הנזקים לריהוט עקב הפינוי בזהירות המתבקשות מהעדר חוות דעת. הואיל ופינוי הריהוט בוצע על-ידי קבלן מטעם הנתבע, ולתובעים לא ניתנה הזדמנות סבירה לבצע את ההובלה על-ידי קבלן מטעמם, הרי שקיים קשר סיבתי בין מעשי ומחדלי הנתבע לבין הנזק. לפיכך, אני מעריך את נזקי התובעים בגין נזקים לחפצים בסך של 1,500 ₪.
9. הוצאות אוכל ומסעדות בתקופת המעבר בסך 3,000 ₪; התובע העיד כי לאחר הפינוי מהדירה עברו להתגורר בבית ההורים. מכאן שלא שוכנעתי כי נגרמו לתובעים הוצאות ממשיות נוספות בגין אוכל ומסעדות בתקופה שלאחר הפינוי.
10. פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 19,850 ₪. בנוגע לסעיף זה סבורני כי אכן יש מקום להורות על פיצוי התובעים. התובעים נקלעו למצב שבו ללא התראה מספקת מצאו את עצמם מפונים מהדירה אשר שכרו, ומבלי שהייתה להם יכולת סבירה להתארגן לפינוי, ולנסות למנוע אותו בדרכים משפטיות. ניכר כי הליך הפינוי, שבו הנתבע לא העביר לתובעים שום מסמך רשמי המוכיח את סמכותו לבצע את הפינוי, גרם לתובעים עוגמת נפש רבה, וגרם להשפלתם, הראויים לפיצוי. באופן דומה לא ניתנה לתובעים שהות סבירה לחפש דירה חלופית, ולכן נאלצו במשך תקופה להתגורר אצל הוריהם עד שמצאו אף דירה חלופית (עמ' 12, ש' 31). עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים צריכה להיבחן אף בשים לב לכך שהתובעת הייתה הרה באותה תקופה, בהריון בסיכון. לפיכך, אני מורה כי הנתבע יפצה את התובעים בגין עוגמת נפש שנגרמה להם בסך של 10,000 ₪.

אשם תורם

1. איני סבור כי יש לייחס לתובעים אשם תורם. אמנם, התובעים הינם אנשים צעירים ומשכילים, אך בכל הנוגע לתקופה שהחל מהמועד שנתבע 2 החל להביא רוכשים פוטנציאלים ועד לשיחה עם נתבע 2, נראה כי התובעים נפלו קורבן למרמה של נתבע 2. נתבע 2 מסר לתובעים כי כונס הנכסים הינו מטעם בנק טפחות, עובדה שלא הייתה נכונה. התובעים ניסו לפנות לבנק טפחות, אך נתקלו בסירוב לקבל תשובה כלשהי בטענת חיסיון בנקאי. בהקשר זה אציין כי אין ביכולתי לייחס מהימנות לדברי מר אדרי בנושא זה.
2. אף לאחר השיחה עם נתבע 2, לא ניתן לייחס אשם תורם לתובעים. בשלב זה הם פנו לעו"ד מטעמם, ופעלו בהתאם לעצת עו"ד. כאמור לעיל, לא ניתן אף לייחס להם אשם תורם בכך שלא הגישו בקשה לצו מניעה, וזאת בשים לב לכך שהמסמכים הרלוונטיים לא היו ברשותם.
3. לפיכך, טענת הנתבע בכל הנוגע לאשם תורם נדחית.

סיכום ביניים

1. לאור האמור לעיל על הנתבע לפצות את התובעים בסכומים הבאים:
2. שווי דמי שכירות בגין חודש אחד בסך של 2,300 ₪.
3. נזקים שנגרמו למיטלטלין של התובעים בהעברתם על-ידי הקבלן בסך של 1,500 ₪.
4. עוגמת נפש בסך של 10,000 ₪.
5. --------------
6. סך הכול: 13,800 ₪.

דיון בעינינו של צד ג':

תפקידו וחובותיו של עו"ד בחוזה שכירות

1. השאלה הראשונה הינה אם צד ג' ייצג את התובעים בהסכם, אם לאו. סעיף 10 להסכם השכירות קובע כדלקמן:

"מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי הוצאות הסכם זה יחולו על הצדדים שווה בשווה.

הובהר ומוסכם בזאת כי עו"ד גביזון מייצג את המשכיר בהסכם זה והובהר לשוכר כי הוא רשאי להיות מיוצג על ידי עו"ד אחר..."

1. התובעים טוענים שצד ג' ייצג אותם בהסכם השכירות. ברם, בהסכם השכירות נקבע במפורש שצד ג' אינו מייצג אותם אלא את המשכיר. עדותם של התובעים הינה בגדר עדות בעל-פה כנגד מסמך בכתב, ולפיכך קיים קושי לקבלה (סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני)
2. בעניין ע"א 138/56 יעקב דוידון נגד חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא 1474, 1479 (1957) הוסבר כי:
3. "הטעם לדבר הוא שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא ומתן שיתנהל ביניהם בעל פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב כל מה שהוסכם ביניהם. לפיכך, אין אנו אלא נותנים תוקף לכוונת הצדדים, בדחותנו כל הוכחה המוצעת לסתירת המסמך, כי למסמך יש ערך קונקלוסיבי, ודברים שאינם כלולים בו, אינם נשוא להוכחה בבית המשפט, מפני שאינם לעניין."
4. (ראו עוד: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי 1508 (תש"ע-2009)
5. בעניינינו, סבורני כי טענת התובעים כי תוכן החוזה אנו מבטא את מה שהוסכם בין הצדדים עובר לעשיית המסמך, מהווה עדות בעל פה כנגד תוכנו של המסמך האסורה לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני.
6. בעניין גביית שכר הטרחה משני הצדדים לחוזה, אכן לא היה ראוי כי צד ג' יגבה שכר טרחה מהתובעים ויקבע בחוזה כי הוא מייצג את המשכיר. ועדת האתיקה של עורכי הדין קבעה בשאלה האם רשאי עורך הדין המיצג בהסכם שכירות לגבות שכר טרחה משני הצדדים לחוזה כאשר הוא מודיע וכותב בהסכם השכירות שהוא מייצג רק את המשכיר וכי אין בהשתתפות השוכר בשכר טרחתו כדי להקים יחסי עורך דין - לקוח ביניהם כדלקמן:
7. "הועדה הודיעה לעורך הדין כי כאשר הוא מייצג את המשכיר בלבד אסור לו לגבות שכר טרחה מהשוכר דהיינו אין ליצור זיקה חוזית ישירה בין עורך הדין לשוכר.
   המשכיר עצמו רשאי לדרוש מהשוכר השתתפות בהוצאותיו בשכר הטרחה החל עליו. אם הצדדים יבחרו לקצר את הדרך באופן שתשלום שכר הטרחה יתבצע ישירות לעורך הדין לא יהיה בכך כל פסול. (33910)"
8. (מתוך עט ואתיקה, גליון 69 עמ' 2 (ינואר 2003))
9. נדמה כי גביית שכר הטרחה הייתה לא ראויה, ברם, לא יצרה בין התובעים לצד ג' יחסי עורך דין לקוח ואין הוא ייצג אותם בהסכם השכירות וזאת.
10. יש לציין, כי השתתפות בתשלום שכר הטרחה, כשלעצמה, אינה יוצרת יחסי עורך-דין-לקוח (ר' דעת המיעוט של כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 399-400 (2004) וההפניה הנזכרת שם.
11. זאת ועוד, התובע העיד כי הוריו תיאמו את הפגישה עם צד ג' (עמ' 7, ש' 28), והתובעת העידה כי אמו של התובע יצרה קשר עם צד ג' ותיאמה את הפגישה (עמ' 23, ש' 1). ראשית יש לציין כי עצם תיאום הפגישה עם עורך-הדין עדיין אינה הופכת בהכרח את התובעים ללקוחותיו של עורך-הדין, והדבר תלוי בהסכמות שנקבעו בין הצדדים. שנית, הורי התובע לא הובאו לעדות כדי למסור את גרסתם בנושא, ואי-העדתם נזקפת לחובת התובעים. בעניין זה בפרט תמוהה אי-הבאתה לעדות את אמו של התובע, אשר לדבריו נכחה במועד חתימת החוזה (עמ' 65, ש' 14-15) והיא אף חתומה על החוזה כערבה (נספח א' לכתב התביעה). אמו של התובע נכחה באותו מעמד, ולפיכך בוודאי שמן הראוי היה להביאה לעדות, בכדי שתחזק את עדות התובעים לפיה צד ג' ייצג אותם בחוזה. אי-הבאת אמו של התובע נזקפת לחובת התובעים.
12. העובדה שהתובעים לא נפגשו לפגישה מקדימה עם צד ג', שלא בנוכחות נתבע 2, בטרם הפגישה או לאחריה, אף היא מחזקת את המסקנה שהוא לא ייצג אותם (עמ' 29, ש' 10) (ראו והשוו ע"א 2526/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח (3) 385, 424 (2004) (פסק דינו של כב' השופט א' ברק))
13. אמנם, בישיבת קדם המשפט העיד צד ג' כי הוא מכיר את אביו של התובע שנים רבות, ולכן "עשה לו הנחה", לדבריו אביו של התובע ביקש ממנו לטפל בתיק (עמ' 3, ש' 17-18). אולם בעדותו במהלך המשפט, הבהיר צד ג' כי הוא התכוון ליום שבו התובע הגיע אליו לאחר השיחה עם הנתבע ולאחר שנודע לו כי הנתבע הינו כונס הנכסים בדירה וכי הם צפויים לפינוי. בשלב זה הסכים לסייע ואף ליתן לתובעים הנחה בשכר הטרחה (עמ' 65, ש' 22-24). צד ג' מסר כי רק לפגישה השנייה (כפי הנראה ביום 7.3.10) הגיע אביו של התובע (עמ' 67, ש' 8). טענה זו של צד ג' הינה סבירה, והיא אף משתלבת עם גרסת התובעים לפיה מי שהיה מעורב מטעמם בשלב של עריכת החוזה הייתה דווקא אמו של התובע ולא אביו, ואילו אביו של התובע היה מעורב בשלב הפינוי (עמ' 23, ש' 1-2; עמ' 69, ש' 2-3).
14. בהקשר זה יש לציין כי שני התובעים הינם צעירים משכילים ובעלי הבנה ראויה, ולכן קשה לקבל את הטענה שלא ידעו על מה הם חותמים. התובעת היא רואת חשבון במקצועה (עמ' 22).
15. קיים לכאורה קושי בכך שצד ג' הסכים בשלב מאוחר יותר לייצג את התובעים עצמם בהליכים משפטיים, ולכאורה כמי שלא ייצג אותם בחוזה השכירות קיים קושי בכך שייצג אותם בהליכים אשר עשויים להיות נגד המשכיר שאותו ייצג צד ג' בחוזה (עמ' 64, ש' 1-5). ואולם, צד ג' הבהיר בעדותו כי הסכים לייצג את התובעים אך ורק מול כונס הנכסים (הנתבע), ולא התכוון בשום אופן לייצגם נגד נתבע 2 (עמ' 64, ש' 8-9). עדותו זו לא נסתרה. ממילא אף אם היה קושי בהסכמתו של צד ג' לייצג את התובעים נגד הכונס (כאשר יש להניח שנתבע 2 היה מצורף כמשיב בכל הליך), הרי שהסכמה זו לא ייצאה אל הפועל בשל החלטת התובעים, ולא ניתן להסיק ממנה מסקנה לפיה צד ג' ייצג בהסכם המקורי את התובעים.
16. לפיכך, המסקנה היא כי צד ג' לא ייצג את התובעים בהסכם השכירות.
17. השאלה השנייה הטעונה בירור הינה, האם צד ג' ידע על כינוס הנכסים בדירה, בטרם הדבר נודע מפי התובעים?
18. כלפי צד ג' נטען כי מכיוון שבשלב כלשהו, לאחר חתימת הסכם השכירות, הוא יצר קשר עם הנתבע ובירר אפשרות עבור לקוח אחר שלו לרכוש את הדירה, הרי שהוא ידע שהדירה נמצאת בהליכי כינוס נכסים, ולפיכך היה עליו ליידע את התובעים בדבר.
19. בעניין זה אני נותן אמון בעדותו של צד ג' כי כלל לא ידע שהדירה האמורה נמצאת בכינוס נכסים. אמנם, צד ג' קיים שיחת טלפון עם הנתבע בנוגע לדירה האמורה, תוך בירור אפשרות שלקוח אחר שלו, אדרי, ירכוש את הדירה, ואולם אני מאמין לצד ג' כי כלל לא קישר בין שני המקרים ולא ידע בפועל שמדובר באותה דירה. צד ג' העיד כי הגיע אליו מר אדרי, עם מספר טלפון של הנתבע, וצד ג' התקשר לנתבע ואמר לו שיש קונה פוטנציאלי לדירה, ומסר את הטלפון כך שאדרי והנתבע שוחחו ביניהם, כאשר צד ג' לא ידע על איזו דירה מדובר, ובוודאי שלא ידע כי מדובר באותה דירה שלגביה ערך את הסכם השכירות (עמ' 67, ש' 1-6). עדותו של צד ג' לא נסתרה בדרך כלשהי על-ידי מי מן הצדדים האחרים. בהקשר זה, אף אם לא יינתן משקל כלשהו לעדותו של אדרי, לאור שאלות הנוגעות למהימנותו (ר' עמ' 41, ש' 14-23), אין בכך כדי לפגוע במהימנות צד ג'.
20. זאת ועוד, עדותו של צד ג' לא נסתרה אף על-ידי הנתבע, אשר העיד כי צד ג' התקשר אליו, אמר לו שהוא יודע שיש דירה שנמצאת בכינוס נכסים, ושהנתבע הוא כונס הנכסים. הנתבע לא זכר אם צד ג' אמר שנתבע 2 שלח אותו אם לאו, ובכך עדותו של צד ג' לא נסתרה ולא הופרכה (עמ' 58, ש' 3-4).
21. יתר על-כן, אפילו אם בשלב כלשהו לאחר חתימת הסכם השכירות (למשל, בתחילת חודש מרץ 2010) נודע לצד ג' שהדירה נמצאת בהליכי כינוס, הרי שבשלב זה לערך כבר נודע לתובעים עצמם כי הדירה נמצאת בהליכי כינוס (אם כי לא ידעו את זהות הכונס), ומכאן שאף אם היה מיידע את התובעים בכך, לא היה בדבר כדי לשנות את התוצאה.
22. השאלה השלישית הטעונה בירור הינה, בהנחה שצד ג' לא ייצג את התובעים, ולא ידע על כינוס הנכסים בדירה מבעוד מועד, האם הייתה מוטלת עליו חובה לבדוק את רישום הנכס? כלומר, מהן חובותיו של עו"ד כלפי אדם שעוה"ד אינו מייצג אותו בעסקה?
23. עו"ד חב חובת זהירות אף כלפי מי שאינו לקוחו. יפים לעניין זה דבר כב' השופט ד' לוין בע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 469-274 (1990):

"מה דינו של עורך-דין המייצג לקוח פלוני ביחסיו עם מי שאינו לקוחו אלא צד שכנגד פלוני - האם כלפי פלוני זה מוטלת על עורך הדין חובה כלשהי? היה אחראי כלפי זה מטעם כלשהו ועל-פי עילה כלשהי, אם יתברר שכתוצאה מהטיפול בעניין לקוחו ולמען לקוחו הסב נזק לאחר? חבות חוזית לא תיתכן, שכן לא נקשרו יחסים כאלה ביניהם, אולם תיתכן גם תיתכן חבות בנזיקין.

...

כבאנגליה כן גם אצלנו, יכול שעורך-דין יישא באחריות לנזקיו של מי שאינו לקוח שלו בשל נזק שהסב לו. מקורה של חבות זו הוא בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכן הנזק הוא בדרך כלל פועל יוצא של עוולה שעוול עורך הדין כלפי אדם אחר. החבות בנזיקין נובעת בראש ובראשונה מעוולת הרשלנות, ובה נתמקד בהמשך, כי היא הרלוואנטית לענייננו.

...

ראינו, אפוא, מקורה של החבות ברשלנות של עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו. מידתה של אותה חבות, ומתי היא מתגבשת, כבר תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה. דומה שאין טעם ואין מקום לקבוע לעניין זה כללים נוקשים.

...

ניתן לומר, כי כאשר עורך-דין מייצג לקוח פלוני ואילו הצד האחר לעסקה אינו מיוצג כלל, נדרשות ממנו מיומנות וזהירות רבה יותר בהצגת העניין, לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו.

יצוין, כי חובתו של עורך הדין כלפי הצד הבלתי מיוצג עומדת על רגליה היא, ואין היא נגזרת או קשורה לחובתו של הלקוח, אותו מייצג עורך הדין, כלפי הצד הבלתי מיוצג. אכן, הן עורך הדין והן לקוחו חייבים לנקוט זהירות סבירה כלפי הצד הבלתי מיוצג. אלא שתוכן הפעולות הנדרשות מהם בהקשר זה מושפע ממעמדם השונה של הלקוח ושל עורך הדין. על-כן עשוי עורך הדין לחוב בחובות של גילוי, אזהרה וחובות אחרות, הנובעות ממעמדו המיוחד כעורך-דין, שלקוחו אינו חב בהם.

זאת ועוד, במסגרת החובות כלפי צד שלישי, אף שאינו לקוחו של עורך הדין, ניתן להכליל כלל נוסף שראוי שיחייב את ציבור עורכי הדין: כשמדובר בעסקה מורכבת וסבוכה מבחינה משפטית, ובה עורך-דין מייצג צד אחד לעסקה בעוד הצד שכנגד איננו מיוצג, יפנה עורך הדין את תשומת לבו של הצד השני באופן ברור לכך שייטיב לעשות אם יהיה גם הוא מיוצג על-ידי עורך-דין.

הנה כי כן, עורך-דין בשל מעמדו המיוחד חב חבות מסוימת לא רק כלפי לקוחו, אלא גם כלפי צדדים שלישיים, בגבולות מסוימים, בהתחשב בנסיבות העובדתיות של מקרה זה או אחר. החשוב הוא, שציבור עורכי הדין יהיה מודע, כי חבות כזו אפשרית וגם קיימת."

1. על חובת הזהירות שחב עו"ד כלפי מי שאינו לקוחו, חזר כב' הנשיא א' ברק בע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 425-426 (2004):

"בשולי הדברים אעיר כי אפילו נניח שהמשיבים לא היו לקוחותיו של המערער, עדיין נוצרה בנסיבות העניין מערכת יחסים המקימה חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית של המערער כלפיהם. כידוע, תיתכן חבות ברשלנות של עורך-דין גם כלפי מי שאינו לקוחו (ע"א 751/89 הנ"ל (פרשת מוסהפור); פרשת לוי, בעמ' 471). השאלה מה מידת החבות, ומתי היא מתגבשת, תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה.

...

איני רואה מקום לדון בקביעותיו של חברי השופט ריבלין, המבוססות על תשתית עובדתית שונה. אשר-על-כן, מבקש אני להשאיר בצריך עיון את גישתו של חברי לגבי גבולותיה של חובת הזהירות של עורך-דין כלפי מי שאינם לקוחותיו. אומר רק זאת: מסקנתו של חברי כי ככלל, אין עורך-דין חב בחובת זהירות כלפי הצד שכנגד, למעט שני מצבים חריגים – מתן עצה משפטית או נטילת אחריות כלפי הצד שכנגד – נראית בעיניי מצמצמת מדי. לדעתי, אין מקום לקביעה גורפת כי תיתכן אחריות של עורך-דין כלפי מי שאינם לקוחותיו רק בשני מצבים חריגים ומוגדרים מראש. נוטה אני לדעה כי אין לקבוע מסמרות בעניין זה, ומוטב להותיר את בחינת קיומה של חובת זהירות לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, בהתאם לכללי האחריות המקובלים בעוולת הרשלנות".

1. לאור המסקנה לפיה צד ג' לא ייצג את התובעים, ולא ידע בפועל על כינוס הנכסים בדירה, יש לבחון האם היה עליו לדאוג לבדיקת הרישום של הדירה בטרם עריכת הסכם השכירות? צד ג' אמנם לא ייצג את התובעים בהסכם, אך גבה מהם שכר טרחה (מחצית משכר טרחתו), ובכל מקרה התובעים לא היו מיוצגים על-ידי עו"ד אחר מטעמם, ומכאן שקמה לו חובת זהירות כלפיהם. יחד עם זאת, חובת הזהירות כלפי התובעים שונה מחובתו של עו"ד כלפי לקוחותיו. בנסיבות אלה, כאשר המסקנה העובדתית היא שצד ג' לא ידע שהדירה כפופה לכינוס נכסים בעת עריכת החוזה, הרי שלא הייתה עליו חובה לבדוק את רישום הנכס ואת שאלת קיומו של כונס נכסים על הנכס כדי להגן על עניינם של התובעים בהסכם השכירות.
2. בעניין זה יש ליתן את הדעת אף לכך שמדובר בהסכם שכירות לתקופה קצרה של שנה בלבד. לגבי ההתנהלות המקובלת בחוזים מסוג זה, מן הראוי להפנות לדברי כב' השופט יצחק עמית בע"א 3649/07 קשת טעמים בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (מיום 4.3.10):

"אין זו דרכו של שוכר דירה לתקופה קצרה לבדוק אם יש משכנתה על הדירה ומה התניות הכלולות בשטר המשכנתה".

הדברים אמנם נאמרו ביחס לבירור האם קיימת משכנתא על הדירה, ולא האם קיים הליך של כינוס נכסים, ואולם נראה כי יש אף בדברים אלה כדי להשליך על שאלת חובותיו של עו"ד לבדוק את הרישום בנכס, בפרט כלפי מי שאינו לקוחו, בהסכם שכירות דירה לתקופה קצרה.

1. בשאלה אם עו"ד מחויב לבדוק את הזכויות בנכס בעת עריכת חוזה השכירות מן הראוי להפנות לדברים שאמרה בבית-המשפט באת כוח התובעים (עמ' 3, ש' 25-26):

"עם כל הכבוד, אני עורכת גם הסכמי שכירות, אני מסכימה שללכת להוציא אישור זכויות מחברה משכנת איני עושה."

1. נדמה כי אף באת כוח התובעים לא סברה שקיים פגם כלשהו במעשיו של צד ג', והתביעה נגד צד ג' הוגשה רק בעקבות הודעת צד ג' שנשלחה אליו מהנתבע ובעקבות טענת הנתבע לפיה צד ג' ידע בפועל על הכינוס בשלב מוקדם. כך עולה מדברי ב"כ התובעים בישיבת קדם המשפט (עמ' 3, ש' 21-23). כך עולה גם מעדות התובע עצמו (עמ' 16, ש' 6-7), וכך עולה גם מעדות התובעת (עמ' 29, ש' 24-30).
2. לאור האמור לעיל, לא ניתן לקבוע כי צד ג' התרשל בעבודתו כעו"ד או שהפר כלפי התובעים חובת נאמנות או חובת זהירות.
3. בכול הנוגע ליחסים בין הנתבע לבין צד ג', הרי שיש ממש בטענת צד ג' להעדר כל יריבות משפטית בינו לבין הנתבע. בין אם התרשל צד ג' ביחסיו אם התובעים ובין אם לאו, הרי שאין בינו לבין הנתבע שום יריבות משפטית. צד ג' אינו חב לנתבע חובת זהירות כלשהי, ואין בין השניים שום הסכם. לפיכך, אין בין שניים יריבות משפטית, ובשל כך דין הודעת צד ג' ששלח הנתבע לצד ג' להידחות.

סוגיית בת זוגו של נתבע 2

1. הצדדים העלו טענות הנוגעות אף לבת זוגו של נתבע 2 ולשאלה מדוע מי מן הצדדים (הנתבע או צד ג') לא ביקש את הסכמתה של בת הזוג למהלכים מסוימים או לא בדק את זכויותיה של בת הזוג וכו'. ברם, לא מצאתי בטענות אלה כל ממש. מכלל הראיות בתיק עולה כי הנתבע הציג עצמו כמי שפועל גם בשם בת זוגו, והאפשרות שפעל ללא הסכמת בת זוגו הינה בגדר השערה בלבד, שאינה נתמכת בראייה כלשהי. הנתבע אף העיד כי רעייתו של נתבע 2 אישרה שנתבע 2 ייצג אותה בכל הליכי הפינוי, וגרסתו זו לא נסתרה (עמ' 47, ש' 10-11).

סוף דבר

1. אשר על-כן, אני מורה כי הנתבע ישלם לתובעים סך של 13,800 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 10.3.10 (יום הפינוי) ועד ליום התשלום בפועל.
2. כמו-כן, יישא הנתבע בשכר טרחת ב"כ התובעים בשיעור של 20% מהסכום האמור, וכן בהוצאות משפט (אגרות).
3. התביעה כלפי צד ג' נדחית וכן נדחית הודעת צד ג' ששלח הנתבע. התובעים יישאו בשכר טרחת צד ג' בסך של 3,000 ₪ והנתבע יישא בשכר טרחת צד ג' בסך של 4,500 ₪.
4. ביחסים בין הנתבע לבין נתבע 2, שאף כלפיו הגיש הנתבע הודעת צד ג', הרי שאני מקבל את הודעת צד ג' כלפי נתבע 2. נתבע 2 מחויב לשפות את הנתבע בכל הסכום שבו חויב הנתבע, לרבות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד שנפסקו לחובת הנתבע.
5. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 ימים, וככל שלא ישולמו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
6. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, תוך 45 ימים.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ב, 30 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.