בפניי תביעה ותביעה שכנגד.

התביעה העיקרית עניינה ע"ס של 5,200 ₪ וזאת בגין אי תשלום חשבונית ע"ס 4,735.50 ₪ (קרן) נכון ליום 28.2.07 בגין הובלות שביצעה התובעת לטענתה עבור הנתבע.

הנתבע מצידו הכחיש את החוב והגיש תביעה שכנגד ע"ס 2,075 ₪ כאשר לטענתו התובעת/הנתבעת שכנגד לא שילמה את הסך האמור עפ"י חשבונית מס' 405 מיום 31.12.06 וזאת בגין גרירת תומך (8197900) ע"ג מוביל מקסם לחיפה, התובע מצרף גם את ההזמנה מס' 4312 בגין ההובלה הנ"ל לכתב התביעה שכנגד.

לאור אופיין של התביעות והסכומים הנמוכים הסכימו הצדדים לסיים את התיק במסגרת קדם משפט שהתנהל ביום 19.3.14 ובמהלכו שמעתי את שני המצהירים.

הגם שהיה צריך להיות קדם משפט מורחב, התנהל למעשה התיק כתיק הוכחות "קטן" ובמהלכו אפשרתי חקירות לעורכי הדין.

בעדותו הסביר מנהל התובעת מר יהודה בוכניק, כי ההתקשרות עם הנתבע אילן רשף נעשתה בשנים 2007-2008 כאשר ביצע עבורו הובלות. הוגשה כרטסת לעניין ההתחשבנות בין הצדדים.

הנתבע טען, כי החוב ע"ס 2,079 ₪ (נשוא התביעה שכנגד) מעולם לא קוזז או הנתבע זוכה ביחס אליו, נציג התובעת טען כי יש ביטוי לחוב ששולם או קוזז.

הנתבע מצידו הכחיש את ביצוע ההובלה נשוא התביעה העיקרית, הסתבר שהכל נעשה בין הצדדים באמצעות אחר, דוד וייס, אשר לא הוזמן לעדות.

בסיכומי התובעת מודגשת העובדה שהחוב של הנתבע הוא משנת 2007 ונשלח לו מכתב דרישה מסודר בדואר. הנתבע "נזכר" להגיש תביעה שכנגד רק לאחר שהוגשה נגדו התביעה העיקרית, למרות שהיה ברור שמדובר בחוב שכבר קוזז בהתחשבנות בין הצדדים.

התובעת מדגישה כי מכרטסת הנהלת חשבונות של התובעת ניתן ללמוד כי התובעת שילמה לנתבע סכום של 7,345.80 ₪ בגין חוב הובלות שביצע עבורה והנתבע אישר כי קיבל את המגיע לו מהחובות בביהמ"ש. לעומת זאת, הנתבע הוא זה שלא שילם לתובעת סך של 6,814.50 ₪ בגין החשבונית נשוא כתב התביעה כאשר מסכום זה קיזזה סך של 2,079 ₪, נשוא התביעה שכנגד ונשאר החוב נשוא התביעה הנוכחית בסך 4,735 ₪.

התובעת מפנה לכרטסת הנהלת חשבונות מאושרת ומבוקרת ע"י רואה חשבון, שעה שהנתבע לא הגיש את הכרטסת שלו חרף גילוי מסמכים.

אי מתן גילוי מסמכים והעובדה שהנתבע אישר שהלקוחות המופיעות על תעודות המשלוח מוכרים לו, כאשר לא זכר אם חייב את הלקוחות הנ"ל בגין עבודה זו, מצביעה על כך שדין התביעה להתקבל.

הנתבע בסיכומיו טוען, כי התובעת לא הרימה את נטל הראייה והוכיחה, כי הנתבע הזמין שירותי הובלה ואף לא סיכם בדבר סכום ההובלה בזאת ביחס לחשבונית נשוא כתב התביעה.

גם מנהל התובעת העיד כי אין ברשותו מסמכים על הזמנת עבודה שכזו וכי סוכם על מחיר הובלה כלשהו.

הנתבע מפנה לעדותו של מר יהודה בוחניק המתייחסת לדוד וייס ולפיה לא היה הסכם או עיסקה כלשהו בין הנתבע לתובעת, לכל היותר היתה מערכת יחסים כלשהי בין דוד וייס ובין הנתבע שטיבה לא הוברר.

אי העדת דוד וייס צריכה לעמוד לחובת התובעת.

לגבי התביעה שכנגד – לא הוכח כל קיזוז והתובעת/הנתבעת שכנגד אישרה את זכאותו של התובע לקבלת הסכום הנ"ל.

לאחר שעברתי על סיכומי הצדדים ובחנתי את המסמכים השונים, אני נותן בזאת את פסיקתי:

דין התביעה ודין התביעה שכנגד להתקבל.

המשמעות של פסיקתי, הינה קיזוז התביעה שכנגד מן התביעה העיקרית.

עליי לציין, כי התלבטתי בהגעתי למסקנה זו ונימוקיי יבהירו את החלטתי.

להלן נימוקיי:

1. ראשית, עליי לציין, כי אני מסכים עם הנתבע בסיכומיו, כי היה מקום בהחלט להעיד במסגרת קדם המשפט את מר דוד וייס, שהוא היה הרוח החייה בהתקשרות שבין הצדדים, כאשר למעשה התובעת מעין נכנסה בנעליו.

דוד וייס הוא זה שהזמין הובלות והוא זה שהתקשר עם הנתבע, ולכן הוא יכול היה לשפוך אור על ההתקשרות ומערכת היחסים המדויקת בין הצדדים.

עם זאת ולמרות עניין זה, אני נותן אמון בעדותו של מנהל התובעת מר בוחניק, ובמיוחד במסמכים שצירף הכוללים את כרטסת החשבונות של החברה.

הנתבע מצידו וכאן אני מסכים עם סיכומי התובעת, לא צירף את כרטסת הנה"ח ולא נתן ביטוי מדויק של כל מערכת ההתקשרות שבין הצדדים.

2. לאור עדותו של מר בוחניק שנתתי בה אמון ובמיוחד המסמכים שצירף, אני נותן אמון, כי אכן בוצעה הובלה נשוא החשבונית ע"ס 4,735.50 ₪ קרן, נכון ליום 28.2.07.

3. הנקודה היא שלמעשה מר בוחניק אישר את נכונות התביעה שכנגד, אלא שטען שהיא כבר קוזזה מחשבונית אחרת.

בעניין זה, גם לאור אי העדתו של מר דוד וייס וגם לאור העובדה שלא ניתן היה להבין מתוך הכרטסת בוודאות שטענה זו הוכחה, מצאתי לנכון להפחית תוך קבלת התביעה שכנגד את הסכום של 2,079 ₪.

הסכום של 2,079 ₪ נכון לתאריך 31.12.06 ולכן תוצאת פסה"ד היא כדלקמן:

הנתבע ישלם לתובעת סך של 4,735.50 ₪, כאשר הסכום צמוד ונושא ריבית מיום 28.2.07 ועד התשלום המלא בפועל, בקיזוז סך של 2,079 ₪, כאשר הסכום צמוד ונושא ריבית מיום 31.12.06.

לסכום שנפסק לטובת התובעת, אני מורה להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 750 ₪ + מע"מ ולגבי האגרות והוצאות המשפט הנוספות – אין צו להוצאות.

סכום זה ישלם הנתבע לתובעת תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן בזאת פטור ממחצית שנייה של אגרת בימ"ש.

ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ד, 28 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.