1. ביום 22.12.00 נפצע התובע, יליד 27.7.85, בעינו השמאלית ואיבד את הראייה בעין זו, לטענתו, כתוצאה מירי כדורי גומי בידי שוטרים ממשטרת ישראל. התובע טען, כי הירי בוצע ללא שהיו כל התפרעויות או הפרות סדר שארעו במקום קודם לכך, באזור "רחבת השבטים" הסמוכה להר הבית. בעת שארעה הפציעה היה התובע תלמיד בית ספר תיכון, במגמה לחשמלאות רכב. לאחר הפציעה, כך נטען, לא יכול היה לעסוק בעיסוק זה, כך שמאז ועד עתה אין הוא עובד ומשתכר, ואף סובל מכאבי ראש ומסחרחורות כתוצאה מן האירוע. נוכח כך, הוגשה ביום 26.7.10 תובענה זו, בגין הפגיעה האמורה.
2. כאמור בכתב התביעה, הפגיעה ארעה ביום שישי 22.12.00, בחודש הרמדאן לקראת "לילת אל-קאדר", שהוא אחד המועדים המקודשים ביותר למוסלמים. באותו יום הגיע התובע לתפילת צהריים בהר הבית. בתום התפילה, יצא התובע מהר הבית עם מר גאני זלום ועוברי אורח רבים אחרים דרך "שער השבטים", ועבר דרך "רחבת השבטים" לכיוון שער האריות, על מנת לצאת מחומות העיר העתיקה בדרכו למסעדת אביו, שברח' הנביאים מס' 4, סמוך לשער שכם. על פי הנטען, בשלב זה הופיעה במקום קבוצת שוטרים שהגיעו למקום בריצה ופתחו בירי כדורי גומי, ללא שקדמו לכך מהומות או הפרעות והתפרעויות, שעה שבמקום שהו עוברי אורח רבים, שעזבו את רחבת הר הבית, עם תום התפילה. אחד מהכדורים פגע בעינו של התובע והוא איבד את כושר הראייה בעין זו, ופונה לבית החולים סנט ג'ון לטיפול מיידי בפציעתו.
3. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר סלים א. בשארה, מומחה וכירורג למחלות עיניים, מיום 12.12.02, ובה אמד את נכותו של התובע בגין הפגיעה בעין ב-53%, על פי תקנות המוסד לביטוח לאומי. בחוות דעת משלימה מיום 10.3.12, קבע ד"ר א. בשארה כי הנכות הקבועה עומדת על 43% לפי תקנות המל"ל, בצירוף 10% לפנים משורת הדין, בגין פזילה, אשר משפיעה על החיים החברתיים ותדרוש מספר ניתוחים.
4. בהגנתה טענה הנתבעת, כי יש למחוק את התובענה מחמת שיהוי, אחר שהוגשה בחלוף עשר שנים מיום האירוע ויממה לפני תום ההתיישנות הקבועה בדין (מלוא 25 שנה לתובע). על פי הנטען, מועד הגשה מאוחר זה מקשה על הגנת הנתבעת, אשר מצבה הראייתי השתנה לרעה בשל חלוף השנים. כמו כן, הוכחשו טענות התובע בדבר ירי כדורי גומי פסול. חוות דעת רפואית נגדית שהוגשה מטעם הנתבעת, ייחסה לתובע 30% אחוזי נכות.
5. בהמשך, בשל מצבו הרפואי של המומחה מטעם הנתבעת, הוסכם על מינוי מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר יעקב רוזמן, אשר העריך גם הוא את נכותו של התובע ב-30%, לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי.
6. בתמיכה לאמור ולנטען בתביעה, הגיש התובע את תצהירו, שבגדרו מסר את גרסתו לנסיבות הפציעה כאמור לעיל. בתצהיר מפרט התובע את התזמון המדויק של שעת הפציעה ומעמיד אותו על השעה 15:10 לערך, וזאת בהסתמך על שעת קריאת המואזין לקראת התפילה, משך התפילה והיציאה מן המקום לאחר מכן. בנוסף, הוגש תצהיר אביו, מר עאיד אל איובי, אשר העיד כי בעת הפציעה, יצא מהר הבית והיה כבר מחוץ לשער האריות, שם שמע ברקע קול ירי כדורי גומי. לאחר זמן קצר התברר לו, כי מדובר בירי ממנו נפצע בנו, שפונה, כאמור, לבית החולים סנט ג'ון. כמו כן, הוגש תצהירו של מר גאזי זלום, עובד במסעדה של האב, אשר הצהיר כי היה לצדו של התובע בעת הפציעה ותיאר את נסיבות הפציעה והירי באופן התומך בגרסת התובע. עוד הוגש תצהירו של מר נאדר קוסטירו, בן דודו של התובע, אשר הצהיר כי אף הוא השתתף בתפילה בהר הבית בתאריך הנדון ויצא ממנו דרך "שער השבטים", לכיוון "רחבת השבטים". בשעה ששהה ב"רחבת השבטים", גם הוא, כתובע, הבחין בשוטרים שהגיעו למקום בריצה, נשמעו קולות ירי כדורי גומי, כאשר הירי בוצע ממרחק של 20-25 מטרים. מן היריות נפצע נער, ותוך זמן קצר התברר לו שהנפגע הוא קרוב משפחתו, התובע. גרסת המצהירים שמטעם התובע כאמור היא, כי הירי בכדורי גומי נפתח ללא שקדמו לו אירועי הפרות סדר במקום, ובסביבה בה נכחו אך עוברי אורח, שעשו דרכם מכיוון הר הבית אל מחוץ לחומות העיר העתיקה. בהקשר זה, אף צורף דף מתוך יומן המבצעים של המשטרה ליום 22.12.00, שממנו עולה כי בשעה בה טוען התובע כי נפצע (15:10 או סמוך לכך), לא היו באזור הפרות סדר כלשהן, שאילצו פתיחה בירי כדורי גומי. עיון ביומן המבצעים אכן מגלה, כי בשעה 13:40 נרשם אירוע תחבורתי בשופעט, ולאחריו נרשם אירוע רק בשעה 16:30, עת אירעו הפרות סדר ב"שער השבטים".
7. ראיות הנתבעת כללו תצהיר של מי ששימש בתקופה מסוימת קצין אג"מ במרחב דוד, אשר ציין כי מניסיונו סבור הוא, כי גרסת התובע, על פיה נורה על ידי שוטרים בסיטואציה שבה לא היו הפרות סדר, איננה הגיונית. משטרת ישראל מקפידה על שימוש באמצעים לפיזור הפגנות בהתאם לנהלים. אמנם קיימת אפשרות ששוטרים יטעו בהפעלת שיקול דעת ויגיבו בחומרה מופרזת או מועטה מדי למצב נתון, אולם מצב שבו שוטרים יפתחו בירי כדורי גומי במקום בו אין כל הפרת סדר ציבורי, כלפי ציבור תמים, איננה סבירה ואיננה מוכרת לעד, אחר שמדובר בשלב אחרון וקיצוני בפיזור התפרעויות. המצהיר מוסיף ומציין, כי כל אירוע שבו מופעלים אמצעים לפיזור הפגנות, מתועד ביומן מבצעים. כן מוסיף הוא , כי מבדיקה שערך עולה, כי לא הוגשה למח"ש כל תלונה על ידי התובע או הוריו בגין האירוע, שעה שמניסיונו ידוע לו כי נפגעי שוטרים מגישים תלונות למח"ש בדרך כלל. כמו כן, תוהה הוא אודות סבירות מסלול ההליכה לו טוען התובע, מהר הבית דרך "שער השבטים" ושער האריות, לכיוון רח' הנביאים מס' 4, כיוון שמדובר במסלול בלתי סביר.
8. העדים האמורים נחקרו על תצהיריהם ונשמעו סיכומים בעל פה.
9. בסיכומיו טען ב"כ התובע, כי הוכח מן הראיות שהוגשו, כי מרשו נפגע מירי כדורי גומי בידי שוטרים, בנסיבות שבהן לא היתה הצדקה לירי כזה, ביום 22.12.00 בשעה 15:10 בערך. אחר שהירי נעשה ללא כל הפרות סדר בסביבה, ברור, לטענתו, כי מדובר בעוולה. עוד נטען, כי חקירתו הנגדית של התובע לא נסובה כלל על חשד כי היה מעורב בהפרות סדר, ולא הוכחה מעורבותו בהפרות סדר כלל ועיקר. בהקשר זה נטען, כי הנתבעת נמנעה מלהעיד את השוטרים שהיו קשורים בהפרת הסדר שהוזכרה ביומן המבצעים, בשעה 16:30. הנתבעת הביאה מטעמה עדות יחידה מפי סנ"צ יניב שלמה, אשר לא היה מוצב כלל במחוז ירושלים במועד הרלבנטי, ומכל מקום, מדובר בעדות יחידה של בעל דין, ובכך כשלה ההגנה. אשר לשיעור הנכות של התובע נטען, כי הנכות התפקודית של התובע גבוהה מהנכות הרפואית, שכן מדובר בתובע שהכשיר עצמו לעסוק בחשמלאות רכב, דבר הדורש עבודה עם חלקים קטנים, ראייה דו עינית, ראיית עומק, והתבססות על כושר ראייה של שתי עיניים. כמו כן נטען, כי כיוון שמדובר בתובע שבשעה שנפגע, בהיותו בן 16, הכשיר עצמו לעבודה בחשמלאות רכב, הרי שכושר השתכרותו מגיע כדי כפל השכר הממוצע במשק, לנוכח המקצוע הרווחי שייעד לעצמו.
10. ב"כ הנתבעת טוען מצדו, כי התובע כשל בהוכחת כל האמור בכתב התביעה. לא הובאה ראיה שהפציעה בעין נעשתה מכוח פגיעת כדור גומי, אף שעניין זה דורש ראיה מדעית רפואית בעניין, שלא הוגשה. כמו כן, גרסתם של התובע ועדיו, כי הלכו עם ציבור גדול מהר הבית אל עבר שער האריות כדי לצאת מתחום העיר העתיקה, ושעה שהשטח היה שליו ושקט ללא הפרעות, הגיעה לפתע קבוצה של 9-10 שוטרים שפתחה בירי אל מול ההמון השקט, איננה מתקבלת על הדעת. ירי בכדורי גומי נעשה אך ורק בנסיבות של הפרות סדר ומהומות, ובוודאי שכך ירי בידי קבוצת שוטרים, וזאת לאחר אישור מפקד מרחב או מפקד מחוז, כפי שאישר העד מטעם ההגנה בחקירתו הנגדית. בנוסף, קיימת חזקה של תקינות מעשי הרשות ויש להפעילה במקרה הנדון. העדים שהביא התובע בתמיכה לטיעוניו הם בעלי עניין – אביו, עובד של אביו וקרוב משפחה – ולא מי מהמוני האנשים שהלכו באזור, לגרסתו, ואינם מקורבים אליו. ב"כ הנתבעת טען לנזק ראייתי עקב הגשת התביעה במועד כה מאוחר. ב"כ הנתבעת מבקש למצוא במועד הגשת התביעה אינדיקציה לאי אמינותה, כמו גם בהיעדר תלונה במח"ש ובהיעדר פנייה למוסד לביטוח לאומי בדרישת פיצויים. אשר לשיעור הנזק – הרי זה אינו חורג מהנכות הרפואית שנקבעה, ולא הוכח בסיס שכר חריג.

דיון

1. כעולה מטיעוני הנתבעת, אין היא חולקת על כי אם אכן נפצע התובע בנסיבות הנטענות בכתב התביעה, הרי שמדובר בעוולה. הנתבעת אף טענה, כי ירי בכדורי גומי לעבר עוברי אורח תמימים מהווה, הלכה למעשה, עבירה פלילית בידי מבצעו, ואילו מצאה הנתבעת כי כך נעשה, הייתה פונה בהודעה לצד שלישי כנגד מבצעי הירי, נוכח המעשה החמור שביצעו. בנסיבות אלה, המחלוקת איננה באשר לזכותו של התובע לפיצוי אם יוכחו העובדות שבבסיס תביעתו, אלא ליבו של התיק הוא בבירור העובדתי – האם הוכחה גרסתו העובדתית של התובע, אם לאו.
2. נוכח מכלול הראיות שבאו לפניי ולאחר שקילת טיעוני הצדדים, מוצאת אני כי אין לקבל את גרסת התובע, אשר לפיה נפגע מירי כדור גומי בנסיבות בהן קבוצת שוטרים הגיעה בריצה למקום שבו התהלכו עוברי אורח תמימים, והתובע ביניהם, ב"רחבת השבטים" ביום 22.12.00 בשעה 15:10, כך שדין התביעה להידחות. אפרט.
3. אכן, הטענה כי קבוצה של כ-10 שוטרים הופיעה בריצה אל "רחבת השבטים", ללא שהיו במקום כל הפרות סדר קודמות מסוג כלשהו או בעוצמה כלשהי, ופתחו מיידית בירי כדורי גומי באזור הומה הולכי דרך תמימים, היא טענה בלתי רגילה. אף ללא שנחיל את "חזקת כשרות מעשי המינהל", הנוהגת בדין המינהלי, על מעשיהם של השוטרים, הרי שהתנהלות מעין זו, שבה קבוצה לא קטנה של שוטרים מגיעה בריצה למקום ופותחת בירי כדורי גומי ללא כל התפרעות או אי סדר ברקע, היא התנהלות בלתי צפויה ובלתי סבירה. אף שניתן לקבל טענה, כי אדם כזה או אחר פעל באופן בלתי חוקי כדי לפגוע באנשים תמימים, הרי שאירוע שבו קבוצה של שוטרים תתאגד כדי ליזום ירי כדורי גומי כלפי אנשים תמימים, עוברי אורח, נראה כאירוע חריג-מיני-חריג. לא זו אף זו: אף אילו התארגנה קבוצה כזו, הדעת נותנת שהיה נעשה ניסיון כלשהו, על ידי אותם עוברי עבירה, לחיפוי ולכיסוי העבירה שיזמו, על דרך תלונת שווא על הפרות סדר מקומיות, שהייתה מוצאת מקומה ביומן המבצעים או בדרך אחרת שתגן עליהם מלתת את הדין על מעשיהם הפסולים. עדות כזו לא נמצאה וביומן המבצעים לא מופיעה כל אירוע בשעה 15:10 או בסמוך לה. מקובלת עלי, אפוא, טענת הנתבעת, כי מדובר בגרסה עובדתית בעייתית, שבהסתמך על ניסיון החיים ועל השכל הישר, נראית לי כאירוע נדיר ביותר, שאינני נראה כסביר בנסיבות הענין.
4. אמנם, אין לשלול כי אירוע דוגמת זה עלול להתרחש. אנשים עלולים להתנהג באופן בלתי חוקי, ולהוסיף ולהימנע מטשטוש פעילותם על דרך תיעוד "מחפה". במצב כזה, פתוחה הדרך בפני נפגע להוכיח כי כך ארע. אלא שגרסה כגון דא מצריכה ביסוס ראייתי של ממש, אל מול נדירותו של אירוע מעין זה, שלא נעשה כאן. סבורה אני, כי התובע דנן לא הציב תשתית ראייתית מספקת לטענתו בדבר ירי כדורי גומי בידי קבוצת שוטרים שהגיעה בריצה ל"רחבת השבטים" בעיר העתיקה ביום 22.12.00 בשעה 15:10 או בסמוך לכך, ללא שקדמה לירי כל מהומה או התפרעות, וכי נעשה ירי בסביבתם של עוברי דרך תמימים.
5. אמנם גרסת התובע נתמכת בידי אביו ושני העדים הנוספים. אולם, כפי שציין בצדק ב"כ הנתבעת, העדים כולם הם אנשים הקרובים אל התובע, כך שיש להתייחס אל דבריהם עם קב של חומטין. אכן, מטבע הדברים, סביר כי התובע יתקשה לאתר כיום אנשים זרים שנמנו על אותם עוברי אורח שהיו בסביבתו, כנטען. אולם, הדעת נותנת שאיתור אנשים אלו סמוך למועד האירוע, היה קל יותר והתובע יכול היה להצטייד בשמם בשנים עברו. מעבר לכך, התובע פונה מן המקום, לדבריו, באמבולנס שעמד באזור הרחבה, אל בית החולים סנט ג'ון. ניתן היה, אפוא, למצוא ראיה אובייקטיבית יותר מנהג האמבולנס או מרישומי החברה שמטעמה פעל (ב"כ התובע ציין כי מדובר היה באמבולנס של "אלהלל"), כמו גם איכוני טלפון סלולרי, שיתמכו בגרסת התובע בדבר המקום והזמן שבו נפגע. התובע לא הציג ראיה מסוג זה ולא ציין בתצהיריו או בעדותו אילו מאמצים נעשו לאתר ראיות אובייקטיביות מנהג האמבולנס, מפעילו או ממקור אחר, וכשלו. לדברי בא כוחו בסיכומים, לא עלה בידו לאתר את נהג האמבולנס ולא את מסמכי הארגון שמטעמו הוצב האמבולנס ברחבה, בתמיכה לגרסת התובע. דומה כי לנוכח הקושי שמעוררת הגרסה העובדתית לה טוען התובע, היה עליו לפרט בתצהירו שלו, מבעוד מועד, את אותם מאמצים שנעשו לאיתור עדים אובייקטיביים ורישומים מזמן אמת אודות המקום והשעה שבה נפגע, לרבות ניסיונות שנעשו בסמוך למועד האירוע שהתרחש לפני כ-12 שנים, ובפרט אחר שהתובע היה מיוצג בידי עורכי דין אחרים בסמוך לאחר מועד האירוע. התובע לא עשה כן ובכך נפגמת אמינות גרסתו.
6. זאת ועוד, התנהלותו של התובע ומשפחתו לאחר האירוע מציבה סימני שאלה של ממש כנגד גרסת התובע.

ראשית, אין חולק כי לא הוגשה כל תלונה למשטרה או למח"ש אודות האירוע שהביא לפגיעה, כנטען. מדובר באירוע שאם ארע, ניתן לסווגו, בצדק, כאירוע פלילי חמור. טבעם של דברים, שאין אדם עובר על אירועים חמורים מעין אלו לסדר היום. למרות זאת, לא פנו התובע או אביו, שהינו בעל מסעדה, וכפי שהעיד על עצמו, אב לבנים משכילים ומעורים בחיי החברה, בתלונה על שארע בזמן אמת (לעניין אחיו האחרים של התובע ראו: פרו', ע' 21, ש' 17-19). לתמיהה זו משיב ב"כ התובע, כי רבות מן התלונות למח"ש אינן מועילות והתיקים נסגרים ללא שיוגשו כתבי אישום כנגד שוטרים שסררו. לנוכח חומרת הפגיעה בתובע, אשר איבד עין, והנסיבות הקיצוניות שהתובע טוען כי בהן התרחשה הפגיעה, אינני סבורה כי העובדה שחלק מן התלונות אינן מביאות לכתבי אישום, מסבירה את ההימנעות מהגשת תלונה במקרה חמור מעין זה הנטען. יתר על כן, כאשר נשאל אביו של התובע בעניין זה, הוא נימק את הימנעותו מלהתלונן במח"ש בטעם אחר. לדבריו, חשוב היה לו לטפל בבן ולהקדיש לו תשומת לב, יותר מלהגיש תלונות במשטרה ובמח"ש. הוא הוסיף וטען, כי פנה לעורך דין שיטפל באירוע, וזה לא הפנה אותו להגשת תלונה נגד השוטר (פרו', ע' 19, ש' 21-24). העובדה שנעשתה פנייה לעורך דין בסמוך לאירוע, אך מחזקת את המסקנה כי מדובר בתובע ובמשפחה שניתן היה לצפות שיגישו תלונה במקרה המתאים. גרסת התובע בכל הנוגע לנסיבות הפגיעה, מלמדת כי מדובר במקרה מתאים מאין כמוהו להגשת תלונה למח"ש, ואי הגשת התלונה אכן אומרת דרשני בקשר לאמינות הגרסה הנטענת עתה.

שנית, אף שהתובע נפגע ביום 22.12.00, הוגשה התובענה לבית משפט זה אך ביום 26.7.10, יום קודם לסיום תקופת ההתיישנות על פי דין, אחר שהתובע נפגע בהיותו קטין. התובע ואביו הסבירו זאת בחקירתם הנגדית בכך שהאב פנה אל עורך דין בזמנו ומסר לו את החומר לטיפולו, אולם עורך הדין נמנע מלפעול, עד אשר בשנת 2009 פנה הבן אל אותו עורך דין, והתברר כי לא הוגשה כלל תביעה. או אז, הועבר התיק לב"כ התובע דהיום, אשר פעל בעניין (עדות האב בפרו', ע' 19, ש' 24 עד ע' 21 ש' 7). יצוין, כי גרסה זו במפורט הופיעה רק בתשובה לשאלות בחקירה נגדית. אמנם, בכתב התביעה, בסעיף 10ג', הוזכר כי בחלוף כמה שנים מהתרחשות אירוע הירי, ייפה אביו של התובע את כוחו של עורך דין פרטי, שאיננו המייצג עתה, על מנת לטפל בעניינה של התביעה. דברים אלו גם נזכרו בסעיף 5ד' לתצהירו של התובע. אלא שהדברים הוזכרו במקורם בכתב התביעה ובתצהיר התובע באופן כללי, ללא שהוזכרה כלל העובדה שאותו עורך דין נמנע משך שנים ארוכות, שלא בידיעת התובע ואביו, מלהגיש תביעה, שעה שאלו סברו שהתביעה הוגשה זה מכבר וממתינה לתורה בבית המשפט. אילו הועלתה הגרסה המפורטת בעניין זה בתביעה או בתצהירי התובע, לרבות על דרך זימונו של אותו עורך דין כעד, ניתן היה לבדוק את אמינותה לפרטיה באופן רציני. חוות הדעת שצירף התובע לכתב התביעה ונעשתה ביום 12.12.02, אשר מוזכר בה כי נעשתה לפניית עורך דין, מלמדת אמנם על מעורבותו של עורך דין אחר בעניין לפני שנים. אך בכך אין די. על מנת שיינתן הסבר המניח את הדעת להימנעות התובע ואביו מלתבוע משך כל השנים, נדרשים פרטי הגרסה בעניין זה, כפי שהושמעו לראשונה בחקירתו הנגדית של האב, ובמיוחד הטענה כי משנת 2002 ועד לשנת 2009 הייתה התביעה מסורה לטיפולו של עורך דין, שלא פעל כלל בעניינה, כשהתובע ואביו אינם מודעים לכך. פרטים אלו לא הופיעו בכתב התביעה, לא הוגש כתב תשובה, אף שהנתבעת הלינה בהגנתה כנגד המועד המאוחר בו הוגשה התובענה, ואף לא פורטו בתצהירי התובע. אף עניין זה מציב סימן שאלה סביב גרסת התובע.

שלישית, בדומה, נמנע התובע מהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי בגין פגיעתו. בא כוחו הסביר עניין זה בכך שלא היה סיכוי לקבלת גמלת נכות כללית, שכן נכותו הרפואית של התובע מגיעה כדי 30% בלבד, כפי שקבע מומחה בית המשפט. לטעמי, הסבר זה איננו מספק. אמנם, בשנת 2012 קבע מומחה בית המשפט כפי שקבע לגבי נכותו הרפואית של התובע. ואולם, כעולה מחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה, בשנת 2002, בסמוך לאחר הפגיעה, החזיק התובע בחוות דעת, על פיה מגיעה נכותו הרפואית כדי 53%. חוות דעת בדבר נכות בשיעור זה, מעמידה בסימן שאלה את סבירות ההחלטה שלא לפנות בתביעה למוסד לביטוח לאומי, מן הטעם שמדובר בתביעה חסרת סיכוי. הסברו של התובע באי הפנייה למוסד לביטוח לאומי היה שאביו תמך בו בכל, ולכן לא ראה צורך לפנות למוסד לביטוח לאומי (פרו', ע' 23, ש' 22). האב אישר כי לא פנה למוסד לביטוח לאומי, ולא ידע אם בנו הגיש תביעה כזו (פרו', ע' 21, ש' 21-23). היעדר הפנייה למוסד לביטוח לאומי מעצים את הספק בגרסת התובע.

1. בנוסף, ברישומי בית החולים סנט ג'ון מופיע, כי התובע הגיע לבית החולים לאחר עימותים ("kallshes" צ"ל clashes) באזור מסגד אלאקצה (נספח י"ג לתצהיר התובע, שהשתרבב כפי הנראה בטעות לסוף נספח י"ב 4 לתצהיר). גם רישום זה סותר את גרסת התובע, כי נפגע מכדור שעה שמסביבו היו אך ורק עוברי אורח, מתפללים שסיימו את תפילתם, וללא כל הפרות סדר בשטח. לכך השיב התובע כי היה מחוסר הכרה עת הגיע לבית החולים, כך שאין מדובר במידע שהתקבל ממנו. אלא שלא מצאתי במסמכים הרפואיים אסמכתא לכך שהתובע אכן הגיע חסר הכרה, כך שטענתו כי לא ממנו באו הדברים איננה מתבקשת כלל ועיקר. מכל מקום, תיעוד הדברים כפי שנרשם בזמן אמת, בין אם מפי התובע ובין אם מפי נהג האמבולנס שהביאו למקום, או מפי אדם אחר שמסר את המידע, מקשה עד מאוד על גרסת התובע, כי נפגע בהיותו בין ציבור עוברי אורח תמימים.
2. זאת ועוד, בכתב התביעה טען התובע כי האירועים נשוא התובענה ארעו בשעה 16:00 או בסמוך לכך (סעיף 8א לכתב התביעה). בתצהיר עדותו, לעומת זאת, גרס כי האירועים התרחשו בשעה 15:10 או בסמוך לאחר מכן. כאשר הועמד על סתירה זו, טען ראשית שלא הוא ניסח את כתב התביעה, אלא עורך הדין, ובהמשך טען: "בזמן האירוע היה שעון קיץ. יכול מאוד להיות שבגלל השעון הזה, היה מדובר ב-15:00 או בסמוך לכך, וחשבתי שמדובר בשעה 16:00 לפי שעון חורף". בהמשך, אחר שהובהר לו שהתביעה הוגשה בקיץ, הבהיר שכוונתו הייתה למועד עריכת כתב התביעה, בו היה קיץ, שעה שהאירוע התרחש בחודש דצמבר, בחורף (פרו', ע' 26 משורה 11 עד לע' 27 שורה 27). הסבר זה, בכל הכבוד, איננו מתקבל על הדעת. תביעה המוגשת בקיץ איננה נוקבת בשעות אירועים מן החורף, תוך "תרגומם" לשעות שעון קיץ. כאשר אדם נוקב בשעת אירוע, הוא נוקב במונחי הזמן של יום האירוע, ולא מתאים את השעה הנקובה לשינויים בין שעון קיץ לשעון חורף. הסבר בלתי סביר זה שהציע התובע פוגם באמינותו ומצביע על נכונות לומר בפני בית המשפט דברים שאינם אמת.
3. דוחה אני אפוא את טענתו של התובע, כי נפגע מירי כדורי גומי ביום 22.12.00 בסמוך לשעה 15:10 ב"רחבת השבטים" שבעיר העתיקה, שעה שהכדורים נורו בידי שוטרים שהגיעו למקום בריצה, ללא התפרעויות ואי סדר ברמה כלשהי במקום.
4. אשר לטענת התובע בדבר מחדלי הנתבעת, אשר לא העידה את השוטרים שהיו מעורבים בעניין – אינני סבורה כי יש לבוא בטרוניה כנגד הנתבעת על כי לא העידה מטעמה שוטרים שהוי מעורבים באירוע. בתצהירים שמטעם התובע ניתנה גרסה מדויקת באשר למועד האירוע ונסיבותיו: נטען כי האירוע ארע בשעה 15:10 או בסמוך לכך, ללא כל הפרות סדר שקדמו לו. יומן המבצעים איננו מלמד על כל אירוע שכזה, ובתצהירו מבקש התובע למצוא חיזוק לדבריו בדבר העדר הפרות סדר במקום, במה שאמור – וליתר דיוק במה שאינו אמור – ביומן המבצעים של המשטרה בכל ההנוגע לשעה הנטענת עתה כשעת האירוע – 15:0 או בסמוך לכך (סעיף 4 ה' לתצהיר, עמ' 4 שם). פועל יוצא מגרסת המשטרה העולה מיומן האירועים כי דבר לא ארע בשעה זו במקום הנטען, הוא שאין כל אדם שיכול להעיד על האירוע שלגרסתה כלל לא היה. מכל מקום, בהעדר תיעוד ביומן המבצעים, מתקשה אני לחשוב על אדם שיכול להעיד, לאחר 12 שנה, על אירוע נטען שאין לו זכר ביומן, כך שגם בהיבט זה אינני רואה מקום לטרוניה כנגד הנתבעת באשר לאי העדת שוטרים שפעלו בשטח באותו יום.

בנוסף, אף אין לבוא בטרונייה כלפי הנתבעת על כי לא הציגה גרסה חלופית לגרסת התובע ופירטה כיצד, לשיטתה, נפגע מירי כדור גומי. ראשית, גרסת התובע מטבעה, כשהיא אל מול יומן המבצעים כאמור לעיל, מקשה על מתן גרסה נגדית. שנית, כעשר שנים חלפו מיום שנפצע התובע ועד שהוגשה התביעה, ובחלוף הזמן, הקושי של הנתבעת לשחזר את אשר ארע, מובן.

הלכה למעשה, דומה כי ניסיון ליתן תשובה לשאלה זו מן החומר שלפניי, לא ייצלח. אם תמצי לומר כי התובע נפגע מירי כדורי גומי במקום אחר, ולא ב"רחבת השבטים", הרי שאין הדבר עולה בקנה אחד עם הרישום מבית החולים סנט ג'ון, כי התובע נפגע מירי כדורי גומי לאחר התנגשויות באזור מסגד אלאקצה (מסמך שצורף לאחר נספח י"ב 4 לתצהירים); אם תמצי לומר כי התובע נפגע מכדורי גומי בזמן אחר, הרי שהדבר מתנגש התנגשות מצח עם טענתו וטענת המצהירים מטעמו, כי שעת האירוע הייתה 15:10, דבר שמתיישב עם המסמך האמור מבית החולים סנט ג'ון; אם תמצי לומר כי התובע נפגע מכדורי גומי בסמוך לשעה 15:10, במקום הקרוב למתחם הר הבית, ללא שארעו במקום כל התנגשויות, אזי אין הדבר מתיישב עם יומן המבצעים, המעיד על היעדר אירועים כלשהם באזור בשעה בה טוען התובע בתצהיריו כי ארעה הפציעה (סמוך לשעה 15:10), ועם הרישום מבית החולים סנט ג'ון, כי התובע הגיע לבית החולים לאחר שנפצע בעינו מפגיעת כדור גומי לאחר התנגשויות, באזור מסגד אלאקצה.

כך או אחרת, אחר ששמעתי את העדים ובחנתי את מכלול הראיות, מוצאת אני כי יש לדחות את גרסת התובע, על פיה מקורה של פגיעתו בעינו מכדור גומי ביום 22.12.00, הינה ירי שוטרים שנעשה ב"רחבת השבטים" שבעיר העתיקה, ללא כל הפרת סדר באזור.

לשלמות התמונה, אתייחס לטענות נוספות של הצדדים, למעלה מן הצורך.

1. אינני מקבלת את טענת הנתבעת, כי לא הוכח שהתובע נפצע מכדור גומי. במסמכים הרפואיים מבית החולים סנט ג'ון, נרשם בזמן אמת, כי התובע נפצע מפגיעת כדור גומי (נספח י"ג 1 לתצהיר התובע, וכן מסמכים נוספים מבית החולים סנט ג'ון שצורפו בסופו של נספח י"ב 4 לתצהיר זה). סבורה אני, כי לצורך הוכחת מקור הפגיעה לא מתחייבת הסתמכות בלעדית על חוות דעת רפואית, וניתן להוכיח את מקור הפגיעה בדרכים שונות. מסמך מבית החולים שנערך בזמן אמת, המציין כי מקור הפגיעה הוא כדור גומי, נראה בעיניי ראיה מספקת לכך. יצוין, כי מומחה בית המשפט לא התבקש לחוות דעתו ולא חיווה דעתו באשר לחפץ שגרם לפגיעה בעינו של התובע. אינני רואה בכך שהמומחה לא הזכיר באופן פוזיטיבי בחוות דעתו כי מקור הפגיעה הוא כדור גומי, משום שלילת האמור במסמכים הרפואיים מזמן אמת.
2. אשר לשיעור הנכות התפקודית שנגרמה לתובע כתוצאה מן הפציעה – אינני סבורה כי הוכחו הנסיבות המצדיקות סטייה מן הכלל, שעל פיו שיעור הנכות התפקודית זהה לשיעור הנכות הרפואית. מומחה בית המשפט העמיד נכות זו על 30%, ואני מאמצת את קביעתו. בהתאם לכך, זהו גם שיעור הנכות התפקודית שנגרם לתובע מכוח הפציעה, אחר שלא הובאו נסיבות המצדיקות סטייה מן הכלל. טענת התובע, כי אין הוא עובדמאז הפגיעה ועד היום, איננה מלמדת על כי אין ביכולתו לעבוד. אמנם, התובע הכשיר עצמו במסגרת לימודיו בבית ספר תיכון לעיסוק בחשמלאות רכב, אך גם אם תתקבל טענתו כי במצבו איננו יכול לעסוק בתחום זה, הרי שבשים לב לגילו הצעיר, יכול היה לבחור לו תחום עיסוק חליפי ולהתמחות בו, תחת הימנעות מעיסוק כלשהו, כפי שטוען הוא שהתנהל מאז ועד היום.
3. אשר לבסיס השכר לצורך הערכת היקף הנזקים – מדובר באדם שנפגע בהיותו קטין, ואף אם למד במגמת חשמלאות רכב, לא הובאו ראיות מספיקות לסטות מן הכלל, שעל פיו יש לייחס לו בסיס שכר בהתאם לשכר הממוצע במשק. זאת, הן משום שלא ברור שהיה עוסק בחשמלאות רכב דווקא, והן משום שלא הובאו ראיות מספיקות לכך ששכרו של אדם העוסק בתחום זה מגיע לכפל השכר הממוצע במשק, כטענת התובע, או עולה (או נופל) מהשכר הממוצע במשק. כמו כן, אין לקבל את טענת הנתבעת, הנעדרת ביסוס עובדתי, כי בסיס השכר המתאים הינו שכר מינימום. ככלל, בסיס השכר המתאים בנסיבות שבהן ניזוק הוא קטין הוא השכר הממוצע במשק, ולא מצאתי כי בנסיבות שבפניי קיים טעם לסטות מן הכלל.
4. מכל מקום, אחר שדחיתי את גרסתו העובדתית של התובע בדבר הנסיבות בהן נפצע, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עו"ד בסך 75,000 ₪.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"ג, 28 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.