ע"י ב"כ עו"ד ש. סמאר

בלב המחלוקת בתיק זה שתי שאלות: האחת, החזקה והשימוש בחצר. השניה, המעבר לבית התובעים.

רקע עובדתי

1. התובעים והנתבעים הם שכנים המתגוררים ברובע הארמני בעיר העתיקה בירושלים. הן הבית בו מתגוררים התובעים והן הבית בו מתגוררים הנתבעים הינם בבעלות הפטריארכיה הארמנית של ירושלים (להלן – "הפטריארכיה") והצדדים מתגוררים בבתים אלו מכח הסכמי דיירות מוגנת עם הפטריארכיה. התובעים מכח הסכם משנת 1983 בין הפטריארכיה לבין בעלה של התובעת 1 הוא אביו של התובע 2, אשר התגורר בדירה ביחד עם אמו עוד קודם לנישואיו בשנת 1971. הנתבעים מתגוררים בדירתם החל מתחילת שנות השבעים.

בצמוד לבית התובעים ולבית הנתבעים מצויה חצר, היא החצר שבמחלוקת.

2. במתחם בו מצויים בית התובעים ובית הנתבעים ואשר כולו בבעלות הפטריארכיה, יש בתים נוספים. בשנת 2003 התקשרו הנתבעים בהסכם דיירות מוגנת בנוגע לאחד מבתים אלו לאחר שרכשו את הזכויות ממי שהחזיק בו עד אז, גרו גולייאן. לאחר רכישת הזכויות, הרחיבו הנתבעים את הבית אותו רכשו.

ההרחבה בוצעה לטענת התובעים על שטח ששימש כמעבר לביתם.

החצר

טענות הצדדים

3. לטענת התובעים בשנות השמונים החליט הנתבע לשים חיץ בין שטח החצר הנמצא סמוך לביתו לבין שטח החצר הנמצא בסמוך לבית התובעים ובנה גדר המכוסה כיום בירק. הנתבע אף פתח שער בגדר על מנת ליצור כניסה לדירתו, בנוסף על שתי כניסות אחרות מוסדרות. לטענת התובעים כך עשה הנתבע ללא קבלת הסכמתם או הסכמת הפטריארכיה. אף על פי כן הבליגו התובעים על מעשים אלו. ואולם, לאחר רכישת דירת גוליין, החלו הנתבעים בניסיונות השתלטות על חלק החצר הסמוך לבית התובעים תוך תליית כביסה בחלק זה של החצר והנחת עציצים, שבירת עציצי התובעים והנחת סולם. כל זאת בטענה כי לדירת גוליין שייך חדר שירותים קטן המצוי בחלק הצפוני של החצר ואשר מהווה חלק בלתי נפרד מדירת התובעים. התובעים עותרים למתן צו האוסר על הנתבעים להיכנס לשטח מול דירת התובעים והוצאת חפציהם משם או לחילופין הורדת הגדר שהפרידה בין שני חלקי החצר. עוד עותרים התובעים לסעד הצהרתי ולפיו הם זכאים להמשיך ולהחזיק בשטח.

לטענת הנתבעים הגדר בין שני חלקי החצר הוקמה לפני שנות השמונים וקיימת טרם כניסתם של הנתבעים למתחם המגורים. לטענתם מחצית החצר משמשת אותם מזה 40 שנה והמחצית השניה הייתה בשימושו של גוליין ממנו רכשו הנתבעים את הזכויות בשנת 2003. לטענת הנתבעים בשנת 2009 החלו התובעים להפריע לנתבעים לעשות שימוש במחצית זו תוך קריעת חבלי כביסה ששימשו את הנתבעים וניסיון להרוס אדניות שהיו בחצר. מוסיפים וטוענים הנתבעים כי לדירת התובעים צמוד שטח פתוח אחר המשמש אותם. לטענת הנתבעים הסעד של צו מניעה לו עותרים התובעים נועד למעשה לשנות מהמצב הקיים שכן התובעים מעולם לא החזיקו בחצרות נשוא התביעה והנזק העלול להיגרם לנתבעים מקבלת הצו – שלילת המרחב הפתוח, עולה לאין שעור על הנזק לתובעים מאי קבלת הצו.

דיון והכרעה

4. בין הצדדים מחלוקת האם הגדר המחלקת את שני חלקי החצר הונחה במקום על ידי הנתבעים כפי טענת התובעים, או שהייתה במקום עוד לפני שרכשו הנתבעים את דירתם כפי טענת האחרונים. לגרסת הנתבעים עת רכשו את דירתם בשנת 1970 לערך הייתה כבר הגדר במקומה. לגירסת התובעים הונחה הגדר בשנות השמונים על ידי הנתבעים עצמם בניסיון לחלק את השימוש בחצר בין התובעים לנתבעים.

למעשה אף לא אחד מהמצהירים מטעם התובעים יכול היה להעיד בעניין זה מכלי ראשון. השכנה, הגב' ארמינה אנטריאסיאן, העידה כי עברה להתגורר במקום רק בשנת 1994, לאחר שלגרסאות שני הצדדים היתה כבר הגדר קיימת (ר' עמ' 7, שורת 28-27). הכומר פקארד, מנהל הנכסים בפטריארכיה, אשר נכנס לתפקידו בשנת 1997, אישר בחקירתו כי אינו יודע מאיזו שנה הגדר קיימת (ר' עמ' 18, שורות 25-18). אף התובע 2 אשר מציין בתצהירו כי בשנות השמונים בנו הנתבעים את הגדר במטרה לחלק את החצר, העיד בחקירתו כי הינו יליד 1982 ולעדותו נבנתה הגדר "מחדש" בשנת 1988. עם זאת, כשנשאל איך הוא יכול לזכור זאת בשים לב לגילו הצעיר בעת הרלוונטית, השיב כי "יש את התמונות" (ר' עמ' 28, שורות 8-5). קרי, אף הוא לא העיד מידיעתו האישית.

מנגד, המצהיר מטעם הנתבעים דווקא, מר נסרי עמאר, העיד כי כשהיה מגיע למקום בתקופה שלפני מגורי הנתבעים במקום "לא הייתי רואה גדר" (ר' עמ' 38, שורות 28-27). עדויותיהם של הנתבעים עצמם בעניין זה, לא עוררו אמון.

כך או אחרת. אינני סבורה כי מחלוקת זו היא בעלת חשיבות מאחר ושני הצדדים מסכימים על העיקר. דהיינו, כי אותו חלק של החצר המצוי מצידה של הגדר בסמוך לבית הנתבעים ואשר כונה במהלך הדיונים B, היה בשימושם הבלעדי של הנתבעים במהלך השנים. כך לעדויות הנתבעים עצמם (ר' עמ' 57, שורות 7-3; עמ' 45, שורות 29-28; עמ' 47, שורות 6-3), וכך אף אישר התובע בעדותו (ר' עמ' 28, שורות 10-9).

5. המחלוקת היא למי זכות החזקה והשימוש בחלק החצר המצוי מצידה השני של הגדר, בצמוד לבית התובעים ואשר כונה במהלך הדיונים A.

בהסכמי הדיירות המוגנת אשר נחתמו בין הפטריארכיה לבין התובעים והנתבעים, אין אזכור לגינות אלא רק למבנים עצמם (ר' סעיפים 4-3 לתצהירו של הכומר פקארד על נספחיהם; נספח א' לתצהיר התובעים; נספח 6 לתצהיר הנתבעים; עדותה של הנתבעת בעמ' 45, שורות 30-25). עמדת הפטריארכיה כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו של הכומר פקארד מנהל הנכסים של הפטריארכיה, היא כי מדובר בשטחים ציבוריים (ר' עמ' 24, שורות 5-3; עמ' 25, שורות 15-9). כל השטחים, לרבות שטח B אשר בשימושם הבלעדי של הנתבעים (ר' סעיף 3 לתצהיר הכומר פקארד). עם זאת, גם לעדותו של הכומר פקארד בפועל, עושים הדיירים השונים שימוש בשטחים הציבוריים כגינות (ר' עמ' 25, שורות 6-1).

6. לטענת הנתבעים מי שעשה במהלך השנים שימוש בחלק זה של החצר הוא אותו גוליאן ממנו רכשו הנתבעים את הזכויות בשנת 2003 ומכח רכישה זו זכאים הם לעשות שימוש בחלק זה של החצר (ר' בהקשר זה עדותו של הנתבע בעמ' 57, שורות 10-9).

אין בידי לקבל טענה זו.

לגירסת הנתבעים השתמש גוליאן במהלך השנים בשטח A כמקום לתליית כביסה (ר' סעיף 12 לתצהיר הנתבע). ואולם, מהעדויות עולה כי גוליאן לא התגורר במתחם מזה שנים רבות, אלא ברבת עמון והיה מגיע לעיתים נדירות ביותר לביקורים בארץ.

הגב' ארמינה אנטריאסיאן העידה כי כשהגיעה להתגורר במקום בשנת 1994 גוליאן כבר לא התגורר במקום והגיע מאז כל שנתיים-שלוש לימים ספורים (ר' עמ' 10, שורה 27 – עמ' 11, שורה 2). גם הכומר פקארד כשנשאל בעניין זה העיד כי הדירה היתה למעשה נטושה וכי גוליאן היה מגיע מדי כמה שנים על מנת שלא לאבד את תעודת הזהות שלו (ר' עמ' 21, שורה 29 – עמ' 22, שורה 3). גם העד נסרי עמאר העיד מטעם הנתבעים כי גוליאן התגורר בירדן. אמנם העיד כי נהג לבוא 7-6 פעמים בשנה ואז לתלות כביסה בשטח A (ר' עמ' 36, שורה 3; עמ' 34, שורות 2-1), ואולם עדותו לא היתה משכנעת והוא עצמו אף העיד על עצמו כי אינו זוכר הרבה דברים. מעדיפה אני בעניין זה את עדותם של הגב' אנטריאסיאן שעדותה היתה מהימנה עלי (בין היתר מהטעם שעדותה לא תמכה תמיד בגירסת התובעים) ושל הכומר לפיהם היתה הדירה נטושה לכל המאוחר בשנת 1994, זמן רב עוד בטרם רכשו הנתבעים את הזכויות בדירה.

7. טענה נוספת שהעלו הנתבעים היא כי חדר שירותים הנמצא בקצה הצפוני של החצר המכונה A והמצוי בצמוד לדירת התובעים היה שייך לדירת גוליאן ואף מכאן עולה כי למעשה שטח A בהחזקת דירה זו.

גם טענה זו אין בידי לקבל. נכון אמנם כי מלכתחילה עת רכש גוליאן את הזכויות בדירתו היה אכן מבנה השירותים של הדירה מצוי בקצה הצפוני של חצר A בצמוד לדירת התובעים, כאשר הכניסה אליו היתה משטח A (ר' עדותה של ארמינה אנטריאסיאן בעמ' 11, שורות 6-5; עמ' 12, שורות 7-2). עם זאת, מציאות זו השתנתה במהלך השנים. ראשית, כאמור מזה שנים רבות אין גוליאן מתגורר במתחם. שנית, כעולה מעדותה של השכנה ארמינה אנטריאסיאן, גוליאן בנה לעצמו חלף אותם שירותים מבנה בצמוד לדירתו (עמ' 11, שורות 15-5). כך גם עולה מעדותו של הכומר פקארד (ר' עמ' 22, שורות 5-4). עדויותיהם של השכנה ארמינה ושל הכומר פקארד היו נאמנות עלי בעניין זה. אין גם מחלוקת כי מזה זמן מהווים השירותים האמורים המצויים בחלק הצפוני של חצר A חלק בלתי נפרד מדירת התובעים (ר' עדותה של ארמינה בעמ' 11, שורה 31 – עמ' 12, שורה 1; נספח ז' לתצהיר התובעים. ר' גם עדותו של התובע בעמ' 29, שורות 16-15). כך גם על פי תשריט הפטריארכיה. שלישית, בהסכם עצמו שנערך בין הפטריארכיה לבין הנתבעים בשנת 2003, לרבות התשריט הנלווה לו לא מופיע מבנה השירותים שהיה מצוי בחלקה הצפוני של חצר A כחלק מדירת גוליאן המסומנת C2 בתשריט (ר' בהקשר זה את עדותו של הכומר פקארד בעמ' 22, שורות 30-6).

העולה מכל האמור הוא כי אין לגזור מעובדת קיומם ההיסטורי של שירותים בחלק הצפוני של חצר A מסקנה ולפיה חצר A היא בשימושה של דירה C2.

8. לטענת הנתבעים מבנה המתחם בו מצויות הדירות הוא כזה שלכל אחת מהדירות המצויות במתחם צמוד שטח פתוח ובו מקום לתליית כביסה. לטענתם בעוד שהשטח הצמוד לדירתם הוא החצר B ולדירת התובעים צמוד שטח גדול המצוי בגב הדירה ומסומן E (בנספח 2 לתצהירי הנתבעים), השטח הצמוד לדירה C2 הוא שטח החצר A כאשר בהיעדרו, תיוותר דירה זו ללא חצר צמודה ומקום לתליית כביסה.

אכן במתחם בו מצויות הדירות מצויים שטחים פתוחים, חלקם בגב הדירות, חלקם בין הדירות (ר' התשריט, נספח 1 לתצהירי הנתבעים). בשטחים פתוחים אלו נעשה בפועל שימוש על ידי הדיירים. עוד נכון כי בגב דירת התובעים מצוי שטח פתוח כזה, אשר מהראיות עולה כי ככל הנראה נעשה בו שימוש על ידי התובעים (ר' עדותה של ארמינה בעמ' 9, שורות 13-12).

עם זאת, שטחים פתוחים אלו מעולם לא היו חלק מההסכמים עם בעלת השטח היא הפטריארכיה, אשר השכירה את הדירות עצמן ללא שטחים פתוחים ועמדתה העקרונית היא כי שטחים אלו פתוחים לכל. מיקום הדירות במתחם הוא המכתיב את היקף השטחים הפתוחים הצמודים אליהם והמציאות שנוצרה בשטח של שימוש בשטחים הפתוחים על ידי הדיירים השונים, אין בה אלא כדי לשקף הסכמות שבהתנהגות שנתהוו במהלך השנים בין הדיירים.

ממציאות זו הקיימת בשטח אין לגזור, כפי שמבקש ב"כ הנתבעים, את המסקנה ולפיה יש לכל דירה את הזכות לשטח הפתוח שלה וכי יש לדירה C2, דירתו של גוליאן בעבר, את הזכות לשטח A.

9. מי החזיק אפוא בשטח A עד להתגלות המחלוקת בין הצדדים? מעדיפה אני בעניין זה את גירסת התובעים ולפיה הם שהחזיקו בחלק זה של החצר.

ראשית, כאמור החצר A ו-B היתה מחולקת לשתיים כאשר חלק B של החצר היה בשימושה הבלעדי של משפחת הנתבעים. כך עולה גם מעדויות הנתבעים (ר' עמ' 57, שורות 7-4; עמ' 61, שורות 13-12). הנתבעים אינם טוענים כי גם חלק A היה בשימושם עד שנת 2003 אלא שלטענתם היה חלק זה בשימושו של גוליאן. ואולם כמפורט לעיל, טענה זו דינה להידחות.

שנית, הכניסה לדירת התובעים נמצאת בשטח A . כך עולה מהתשריט אשר צורף לתצהיר הנתבעים עצמם, הן זה שצורף כנספח 1 והן זה שצורף כנספח 2. מדובר בתשריט שכעולה מעדותו של הכומר פקארד הוכן על ידי הפטריארכיה (ר' עמ' 22, שורות 13-10). חלק החצר המסומן A מסומן בצבע אפור וניתן לראות בבירור כי הכניסה לדירת התובעים מצויה בחצר, גם אם בקטע המאונך למרבית שטחה של חצר. אפילו לא היתה הכניסה האמורה לדירת התובעים מתוך שטחה של החצר עצמה, ניתן לראות מהתשריט ואף מתמונה שצורפה על ידי הנתבעים כנספח 8 לתצהיריהם, כי היא ממש צמודה אליו.

10. לטענת ב"כ הנתבעים הכניסה לדירת התובעים איננה משטח חצר A ולמעשה לדירת התובעים כניסה נוספת משטח החצר המצויה בחלק האחורי של דירתם.

לטענת ב"כ התובעים מהחצר האחורית כלל לא ניתן להיכנס לבית התובעים אלא רק לצאת אליה מהדירה וזאת לאור הפרשי הגבהים בין מפלס הכביש לבין החצר והדירה.

אינני סבורה כי למחלוקת זו חשיבות לענייננו מאחר ומהעדויות עולה כי הכניסה משטח החצר A היא הכניסה הראשית לדירת התובעים וזאת דרך הכניסה הראשית למתחם כולו (ר' עדותה של ארמינה בעמ' 8, שורות 18-17). עם זאת יצויין שגם במחלוקת האם קיימת כניסה נוספת לדירת התובעים מחלק החצר האחורית סבורה אני כי הדין עם התובעים.

החצר האחורית הצמודה בחלקה לדירת התובעים צמודה בהמשכה גם לדירות נוספות של דיירים נוספים המתגוררים במתחם וביניהם הנתבעים עצמם שבבעלותם דירה נוספת (ר' סעיפים 3-7 לתצהיר הנתבעת). הנתבע עצמו העיד כי בשל הפרשי המפלסים הוא נכנס לאותה דירה משטח החצר האחורית, הצמודה לחצר האחורית של התובעים לאחר שהוא מניח סולם במקום (ר' עמ' 62, שורה 21 – עמ' 63, שורה 12). גם השכנה ארמינה העידה כי בשל הפרשי הגבהים מדובר ביציאה מהדירות לחצר אך לא בכניסה חיצונית למתחם (ר' עמ' 8, שורות 12-3; עמ' 17, שורות 33-30). די בכך כדי לדחות את טענת הנתבעים בעניין זה.

אמנם ב"כ הנתבעים הצביע על תמונה של החצר האחורית של דירת התובעים בה ניתן לראות אופנוע בסמוך לבית ויש בה לטענתו כדי ללמד כי קיימת כניסה מהחצר האחורית שהיא נטולת הפרשי גבהים. בעניין זה העיד התובע כי עבודות שבוצעו גרמו לכך שהאופנוע נתקע במקום (עמ' 29, שורה 3). מכל מקום, גם אם קיים מעבר כלשהו, שטיבו לא הוכח, לא ברור כי אכן מהווה כניסה מעשית לדירת התובעים.

11. שלישית, גירסת התובעים בדבר השימוש בחצר A נתמכת גם באמור בתצהירה של השכנה ארמינה אשר עדותה היתה נאמנה עלי ואשר גירסתה שבתצהיר (ר' סעיף 3) לא נסתרה בחקירתה הנגדית.

סבורה אני איפוא כי התובעים הם שהחזיקו בחלק החצר A עובר להתגלות המחלוקת בין הצדדים.

12. אכן השטחים הפתוחים כולם הם בבעלות הפטריארכיה ולא שייכים לצדדים עצמם. עם זאת, כל עוד טוענים הנתבעים כי הם זכאים לשמוש בלעדי בחלק החצר B בשל הגדר המונחת במקום, בין שהם עצמם הניחו אותה בשנות השמונים ובין שהיתה קיימת במקום עוד לפני רכישת הדירה על ידם, טענתם היא למעשה כי השימוש בחצר חולק בהסכמה. אמנם לטענתם ההסכמה היא כי גוליאן יעשה שימוש בחלק A של החצר ולאחריו הם, ואולם טענה זו כאמור נדחתה.

כל עוד עומדים הנתבעים על זכותם לעשות שימוש בלעדי בחלק מהחצר (B) מכח הסכמה, אין הם זכאים למנוע מאחרים לעשות שימוש בלעדי בחלק האחר של החצר מכח אותה הסכמה עצמה. ההחזקה היחסית ראויה להגנה (ר' הוראות סעיפים 19-17 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969) גם אם אין למי מהצדדים את הזכות להחזיק כלפי הבעלים. בפרט הדברים אמורים כאשר עמדת הבעלים תומכת בעמדת התובעים בעניין זה (ר' עדותו של הכומר בעמ' 23, שורה 31 - עמ' 24, שורה 20). כשנשאל הכומר פקארד "הפטריארכיה תסכים שבית המשפט יצהיר שהתובעים הם בעלי החזקה ויכולים להשתמש לבד בשטח A?" הוא אף השיב "זו היום עמדת הפטריארכיה" (ר' עדותו בעמ' 24, שורות 27-25).

13. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו כי האב פקארד אמנם מנהל הנכסים של הפטריארכיה אבל הוא לא הגוף שמחייב את הפטריארכיה, דבריו אינם שקולים לעמדת הפטריארכיה ויש להתבסס רק על המסמכים שבכתב כדי לגזור את עמדת הפטריארכיה.

המסמכים הרלוונטיים הם שני מכתבים מהשנים 2009 ו-2010 אשר נשלחו האחד לתובעים והשני לנתבעים.

במכתב הראשון משנת 2009 אשר מופנה לתובעים (נספח ה' לתצהיר הכומר) נאמר כי כל השטח של החצרות הוא רכוש הפטריארכיה ולא מיועד לשימוש הדיירים. בנוגע למבנה השירותים שבקצה הצפוני של החצר שהיה בעבר בשימוש גוליאן, מצויין במכתב כי הוא מזה זמן רב בשימוש התובעים ומעולם לא היה חלק מההסכם החתום משנת 2003 בין הנתבעים לבין הפטריארכיה.

במכתב השני משנת 2010 המופנה לנתבעים (נספח ב' לתצהיר הכומר) מודיע האב פקארד בתפקידו כמנהל הנכסים של הפטריארכיה כי בעקבות הסכסוך בין הצדדים בנוגע לחצר קיבלה מועצת הסינוד הקדוש של הפטריארכיה את ההחלטות הבאות:

"1.The whole open yards located within the Armenian Garden…in general, and south of the house you reside in, in particular, are the property of the Armenian Patriarchate, and were never intended for the use of the tenants residing in the neighborhood.

2. None of your contracts with the Armenian Patriarchate mentions any rights of use of any open yard.

3. Likewise we did not find any written consent to allow you the use of the open court yard (highlighted as "B" on the sketch attached) and/or any open yards in the neighborhood.

4. You have no right of use of the open yard (highlighted as "A" on the sketch attached) and which has always been the area in front of the main entrance to Mrs. Balekjian's family".

בדיון העיד הכומר פקארד כי המכתב הראשון משנת 2009 יצא בעקבות הסכסוך בין הצדדים בנוגע לשירותים ואילו המכתב השני משנת 2010 נשלח בעקבות הסכסוך על החצר. על פי עדותו שני המכתבים כוללים הצהרה עקרונית של הפטריארכיה ולפיה השטחים הפתוחים לא מיועדים לשימוש הדיירים. לעדותו המכתב משנת 2010 כוללת הצהרה נוספת בסעיף 4 האוסרת על הנתבע את השימוש בחלק החצר A שהיה תמיד השטח מול הכניסה הראשית של התובעים (ר' עמ' 24, שורה 29 – עמ' 25, שורה 21).

לטענת ב"כ הנתבעים אין לקבל את פרשנותו של הכומר פקארד לאמור במסמכים ויש להתבסס רק על האמור בהם כדי ללמוד על עמדת הפטריארכיה.

לעניין טענה זו יצויין ראשית כי הכומר פקארד כמנהל הנכסים של הפטריארכיה חתום על שני המסמכים. שנית, הנתבעים לא ביקשו לזמן גורם אחר מטעם הפטריארכיה אשר יעיד כי עמדת הפטריארכיה בנוגע לחצר שבמחלוקת היא אחרת. שלישית ועיקר. המכתב משנת 2010 מדבר בעד עצמו. אכן עמדת הפטריארכיה העקרונית היא כי השטחים הפתוחים הם רכושה, לא יועדו לשימוש הדיירים ואינם כלולים בחוזים עימם. כל השטחים, לרבות שטח B בו מחזיקים הנתבעים באופן בלעדי. עם זאת, להבדיל מסעיפים 3-1 למכתב העוסקים במישור הפורמאלי של הזכויות נאסר בסעיף 4 על הנתבעים לעשות שימוש בחלק החצר A.

14. העולה מכל האמור הוא כי התובעים זכאים למתן צו האוסר על הנתבעים ו/או מי מטעמם לעשות כל שימוש בחלק החצר A ואני מורה בהתאם. מאחר וגם מעדויות התובעים עולה כי הנתבעים נהגו עוד לפני התגלות המחלוקת בין הצדדים לעבור לעיתים דרך שטח A לשם כניסה לדירתם (ר' סעיף 5 לתצהיר התובעים), כפוף צו המניעה שניתן בזאת לכך שהנתבעים יהיו רשאים לעבור בחצר A לשם כניסה לדירתם דרך הפתח שבגדר, ולשם כך בלבד.

לא ראיתי בנסיבות העניין מקום למתן פסק דין המצהיר על זכותם של התובעים להמשיך ולהחזיק בשטח A באופן בלעדי. ככל שתכלית ההצהרה היא למתן פסק דין שכוחו יפה מעבר לנתבעים עצמם ו/או מי מטעמם אין לכך מקום, ודאי לא ללא צרוף הפטריארכיה אשר היא בעלת השטח כצד להליך. ככל שתכלית ההצהרה היא למתן פסק דין שכוחו יפה כלפי הנתבעים בלבד ו/או מי מטעמם נראה כי הצהרה זו מתייתרת לאור צו המניעה שניתן והאוסר על הנתבעים ו/או מי מטעמם לעשות שימוש בשטח A.

לאור צו המניעה שניתן המסיים למעשה את המחלוקת בנוגע לחצר A , נראה כי גם הצווים הנוספים שנתבקשו בכתב התביעה של מניעת פגיעה בתובעים וברכושם התייתרו, מה גם שקיים ספק בשאלת סמכותו העניינית של בית משפט השלום לתיתם.

לא ראיתי מקום לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש.

שביל הכניסה לדירת התובעים

טענות הצדדים

15. לטענת התובעים ההרחבה של דירת גוליין אותה ביצעו הנתבעים בשנת 2003, ללא היתר או הרשאה מהבעלים, צמצמה עד מאוד את דרך המעבר לדירתם מהכניסה הראשית למתחם, מה שמקשה עד מאוד על הכניסה החופשית לבית ומהווה מטרד מתמשך ויומיומי. בעניין זה עותרים התובעים למתן צו עשה המורה על הריסת כל הבניה הלא חוקית כמו גם להצהרה בדבר קיומה של זיקת הנאה לדרך ההגעה לבית התובעים וכי אסור לשנותה.

לטענת הנתבעים הבניה שבוצעה בשנת 2003, בוצעה בהסכמת הבעלים, בכלל הרחיבה את המעבר, ומכל מקום לא הוכח בנסיבות העניין קיומו של מטרד והצווים המתבקשים כלל אינם בסמכותו של בית משפט השלום.

דיון והכרעה

16. מהעדויות עולה כי הבניה בוצעה על דעת הבעלים, היא הפטריארכיה. אמנם הכומר פקארד שהעיד מטעם התובעים, העיד כי בניגוד לגירסת הנתבעים התשריט אשר על פיו נבנתה התוספת לא היה תשריט של הפטריארכיה כי אם של הנתבעים עצמם (ר' עמ' 23, שורות 13-10). הכומר פקארד גם לא אישר בעדותו את גירסת הנתבעים כי התשריט כבר הוכן בתקופת גוליאן (עמ' 23, שורות 1-5). עם זאת, הכומר אישר בעדותו כי הפטריארכיה נתנה את אישורה לבניה בהתאם לתשריט שהוגש (ר' עמ' 23, שורות 9, 15-14). הכומר פקארד גם העיד כי היה במקום בעת הבניה (ר' עמ' 23, שורות 16-17). גם הקבלן מטעם הנתבעים שביצע את התוספת העיד כי נציגי הכנסיה וביניהם הכומר פקארד ביקרו במקום בעת בניית התוספת (ר' עדותו של הקבלן, חסאן נסר א-דין בעמ' 55, שורות 3-7).

מדובר אפוא בבניה אשר בוצעה בשטח ציבורי השייך לפטריארכיה ובהסכמתה.

17. ההרחבה של דירה C2 בוצעה משני צידיו של מבנה השרותים של דירת גוליאן. מצד אחד של חדר השירותים הייתה גדר נמוכה אשר נהרסה ובמקומה נבנה קיר המהווה חלק מחדר. בחלקו השני של חדר השירותים היה עץ לימון אשר התייבש בדרך לא ברורה (ר' עדותו של הנתבע בעניין זה בעמ' 60, שורות 6-1) ובמקומו מצוי כעת חדר שנוצר באמצעות הארכת הקיר של מבנה השירותים ליצירת קיר של חדר נוסף (ר' 7 לתצהירי הנתבעים).

הארכת הקיר לעבר המתחם בו היה מצוי עץ הלימון ויצירת קירות של חדרים משני צידיו של מבנה השירותים של דירת גוליאן, יתכן ויצרו תחושת צמצום במעבר שהיה קיים קודם לכן ושכלל משני צידיו של חדר השירותים גדר נמוכה ועץ לימון. יתכן כי לכך כוונו הן השכנה ארמינה והן הכומר פקארד אשר מסרו בעדויותיהם כי למעשה המעבר צומצם (ר' עדותה של ארמינה בעמ' 12, שורות 21-14; עדותו של הכומר פקארד בעמ' 23, שורה 19). מנגד, לא ברור כי רוחבו של המעבר אכן צומצם בעקבות בניית הקירות משני צידיו של מבנה השירותים (ר' עדות הקבלן חסאן נסר א-דין בעמ' 53, שורות 31-32). יתכן כי לכך כיוון הכומר פקארד כשהעיד כי לצרכים פרקטיים של העברת חפצים למעשה לא צומצם שטח המעבר (ר' עמ' 23, שורות 23-22. ר' גם עדות ארמינה בעמ' 13, שורות 9-6).

לנוכח האמור אינני סבורה כי הוכחו בנסיבות העניין היסודות המקימים את עילת המטרד שכן לא הוכח כי נגרמה הפרעה של ממש לשימושם הסביר של התובעים במקרקעין המוחזקים על ידם או להנאתם הסבירה מהם כנדרש על פי סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

18. זאת ועוד. הגם שככל הנראה התנגדו התובעים לביצוע הבניה מלכתחילה, למעשה השלימו איתה והסכימו לה. בעדותו מציין הכומר פקארד כי "היה סכסוך בעניין בניית התוספת כי גם הקטין את המעבר אל הדירה של התובע, אבל בסופו של דבר הבאנו את שני הצדדים להבנה שבתור משפחות שהם שכנים שיקבלו את הדבר הזה". ולשאלה "מה יקבלו" השיב "את המציאות של התוספת שהיא לא כ"כ מקטינה את המעבר ושהם יכולים להעביר ריהוט ומקררים וכו'". וכשנשאל "והתובעים הסכימו?" השיב "המציאות התקבלה" (ר' עמ' 23, שורות 25-19).

עדותו ולפיה למעשה השלימו והסכימו התובעים גם אם בדיעבד עם הנעשה, נתמכת גם במועד הגשת התביעה. העבודות בוצעו באוגוסט 2003 ואילו התביעה בעניין זה הוגשה ביולי 2010 ולמעשה רק בעקבות הסכסוך שפרץ בקשר לחצר. התובעים לא פעלו במהלך השנים כנגד הבניה ועדותו של התובע כי היה אותה עת בקשיים עקב פטירת אביו וחוב ארנונה שנותר, אין בה כדי להסביר את ההתנהלות לאורך תקופה כה ארוכה (ר' עמ' 30, שורות 14-4).

19. העולה מן האמור הוא כי מדובר בעבודות שבוצעו בהסכמת הפטריארכיה, בשטח של הפטריארכיה, שלא הוכח כי גרמו להפרעה ממשית לתובעים וכי התובעים ככל הנראה השלימו איתן. בנסיבות אלו לא עומדת לתובעים כל עילה כנגד הנתבעים, ודאי לא לצו עשה שיורה על הריסת הבנוי כאשר מדובר בסעד שביושר הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט.

התביעה בעניין זה נדחית.

20. לנוכח המפורט בסעיף 14 לעיל, ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים ו/או מי מטעמם לעשות כל שימוש בחלק החצר A כפי שסומנה בנספחים (1) ו(2) לתצהירי הנתבעים. הנתבעים יהיו רשאים לעבור בחלק החצר A לשם כניסה לדירתם דרך הפתח שבגדר, ולשם כך בלבד.

הנתבעים ישלמו לתובעים את הוצאות האגרות ששולמו בתיק כשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו וכן שכ"ט עו"ד בסך

של 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ה, 17 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.