וועדת עררים (ת-א) לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957

1. החלטה על איחוד הדיון בעררים

בהתאם לתקנה 12א לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר) תשל"ד- 1973 החלטתנו לאחד את הדיון בעררים שלהלן:

ו"ע 30978-03-10 עזבון המנוח בן ציון אברהם נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה

ו"ע 3691-09-12 עזבון המנוח אהרון כהן נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה

ו"ע 9718-08-12 יורשי המנוח לזר חנה נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה.

בשלושת העררים ביקשו התובעים, יוצאי בולגריה, הכרה כנכים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן החוק או חוק הרדיפות) בגין צווי גירוש שבוצעו כנגדם בבולגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. התביעות נדחו ע"י המשיבה לאחר שהתובעים הלכו לעולמם. העררים שבפנינו הוגשו ע"י יורשי המנוחים והם מעלים אותן שאלות משפטיות כפי שיבואר להלן.

2. העובדות ועיקרי ההליכים שקדמו לעררים

בן ציון אברהם ז"ל (ו"ע 30978-03-10)

א. נולד בשנת 1931 בעיר דופניצה בבולגריה. עלה לישראל ב- 1948 ונפטר ביום 24.7.2005. בתביעה שהגיש למשיבה ולקרן סעיף 2 סיפר כי ב- 1939 נשלח ע"י אמו לבית יתומים בסופיה ובתקופת הרדיפות חי בגטו בסופיה בתנאים קשים שכללו הגבלת חופש תנועה – עוצר. בהמשך, בשנת 1943, בעת גירוש יהודי סופיה מהעיר, גורש גם הוא חזרה לעיר הולדתו דופניצה.

ב. תביעת המנוח למשיבה הוגשה ב- 1999. ב- 2002 התבקש להשלימה ובסופו של דבר תביעתו נדחתה. התובע נפטר כאמור ב- 2005 ובנובמבר 2006 נשלחה ליורשיו החלטה מנומקת הדוחה את התביעה מן הטעם שהמנוח לא הוכיח טענתו כי גורש מסופיה לדופניצה.

ג. לאחר מות העורר נעשו פניות נוספות למשיבה: עו"ד פרנקו, בא כוח היורשים באותו שלב, שלח ביום 22.12.05 בקשה למשיבה לשנות החלטתה בעקבות ההלכה החדשה בסוגיית הגירוש שנקבעה בדיון נוסף – דנ"א 11196/03 יוסף גרנות ואח' נ' הרשות המוסמכת (להלן הלכת גרנות). מספר שנים לאחר מכן – פברואר 2009 – פנתה האלמנה למשיבה באמצעות עו"ד ובר בבקשה חוזרת לקבלת התביעה. בקשה זו נתמכה בשני תצהירים: של ניצול ששהה עם המנוח בבית היתומים ואחות המנוח אשר אף העידה בפנינו. התצהירים ניתנו בשנים 2009 ו- 2010.

ד. בפנייה נוספת התבקשה המשיבה להכיר בזכאות העורר לתגמולים גם מכוח הלכת העוצר בהסתמך על פס"ד הרשקו - ו"ע 1733/07 חיים הרשקו ואח' נ' הרשות המוסמכת (להלן פס"ד הרשקו).

ה. המשיבה הגיבה בסירוב לפניות הנ"ל אולם רק בתשובה האחרונה ליורשים מאוגוסט 2010, ביססה החלטתה על הוראת סעיף 23 לחוק הרדיפות לפיה הזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה. בתשובותיה הקודמות התייחסה המשיבה לבקשות לגופן וזאת תוך ידיעה כי העורר אינו עוד בין החיים.

ו. בערר שבפנינו נטען כי העורר היה זכאי להכרה כנכה לפי חוק הרדיפות בגין שתי עילות נרדפות: עוצר וגירוש וזאת מיום הגשת התביעה ועד מועד פטירתו וכי יש להכיר בזכויות אלמנתו לתגמולים בהתאם לחוק.

כהן מרים אלמנת אהרון כהן ז"ל (ו"ע 3691-08-12)

א. העוררת היא אלמנת המנוח כהן אהרון אשר הגיש באפריל 1999 תביעה לתגמול בגין גירושו מסופיה לרזגראד. אהרון נפטר ב- 29.7.2003 בטרם החליטה מהמשיבה בתביעתו.

ב. בינואר 2011 פנתה מרים אלמנתו למשיבה בבקשה לקבלת התגמולים שהגיעו לבעלה עד ליום פטירתו וקבלת התגמולים המגיעים לה לפי החוק כאלמנתו. בתגובה, התבקשה האלמנה להשלים את התביעה ע"י המצאת מסמכים להוכחת הנרדפות וזאת כשהמשיבה מודעת לעובדת פטירתו של התובע.

ג. בסופו של דבר, המשיבה דחתה את התביעה בנימוק שהתובע לא השלים את התביעה בחייו, לא היה זכאי לתגמולים טרם מותו ומשכך אף יורשיו אינם זכאים לתגמולים.

לזר אלי ולזר שרה יורשי לזר חנה ז"ל (ו"ע 9718-08-12)

א. התובעת המנוחה הגישה בדצמבר 1997 תביעה למשיבה להכרה כנכה לפי חוק הרדיפות בגין גירושה מסופיה לשומן ולפרדינגד. היא נפטרה ביום 10.7.2000 בטרם החליטה המשיבה לדחות תביעתה.

ב. לאחר הגשת התביעה, בשנים 1999 ו- 2000, ביקשה המשיבה להשלים את התביעה אך הדבר לא נעשה (ראה סעיף 1 לסיכומי המשיבה).

ג. בשנת 2010 פנו היורשים/העוררים למשיבה ונדחו מן הטעם שהמנוחה לא השלימה תביעתה בחייה ומשלא קמה לה זכאות לתגמולים בעודה בחיים, אף יורשיה אינם זכאים לתגמולים – ראה מכתב המשיבה מיום 4.7.12.

3. נקדים ונציין כי לאחר סיום הדיון בעררים דחינו מתן ההחלטות בהם עד למתן פסקי דין בערעורים שדנו בשאלת זכויות יורשים של מנוחים יוצאי לוב שהלכו לעולמם לאחר שתביעותיהם למשיבה נדחו, לבוא בנעלי המנוחים לצורך הגשת עררים/ערעורים על החלטות המשיבה וקבלת התגמולים שהגיעו, לטענתם, לתובעים שנפטרו. ברקע ההליכים בערכאות הערעור עמד המפנה שחל בגישת הפסיקה להחלת "עילת הפחד" על יהודי לוב בתקופת הרדיפות. לשאלות משפטיות שעלו בהקשר לזכויות היורשים, השלכה ישירה על עררים רבים התלויים ועומדים בפנינו בעניינם של יורשי מנוחים יוצאי לוב ויורשים של נרדפים ממדינות אחרות. פסק הדין הראשון שניתן בשאלה עקרונית זו ב- 2.8.12 הוא של ביהמ"ש המחוזי בת-א: רע"א 7767-08-11 הרשות המוסמכת נ' עזבון זנזורי, על פסה"ד הוגש ערעור לבית המשפט העליון והמתנו לפסיקתו שניתנה ב- 24.2.14 – רע"א 7136 + 8725/12 גיל זנזורי ואח' נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה (להלן הלכת זנזורי). לאור ההלכה שנקבעה בביהמ"ש העליון והאופן בו נותחה ויושמה בשני פסקי דין שניתנו לאחרונה בביהמ"ש המחוזי בת-א: ע"ו 18799-12-10 יורשי המנוחה מכלוף יולנדה נ' הרשות המוסמכת (להלן פס"ד מכלוף) ו- ע"ו 41918-07-10 שרה שלום נ' הרשות המוסמכת (להלן פס"ד שלום), באנו למסקנה כי על פי המצב המשפטי דהיום, דין העררים להידחות.

ידוע לנו כי העוררים הגישו בקשה לדיון נוסף – דנ"א 2597/14 ותגובת המשיבה לבקשה אמורה להינתן בימים אלה. התנהלות המשיבה בעבר מלמדת כי אם תשתנה ההלכה בעתיד תהיה לה השלכה גם על עררים שההליכים לגביהם הסתיימו.

4. תמצית טענות העוררים

הטענות יפורטו מבלי לייחסן לעורר זה או אחר שכן הן רלוונטיות לשלושתם.

א. יש לאבחן מצבם המשפטי של יהודי לוב אשר נדונה בפרשת זנזורי ממצבם של העוררים יוצאי בולגריה; עילת הגירוש של יהודי סופיה לערים אחרות הוכרה בפס"ד גרנות שניתן ב- 9.10.05 ובהסתמך על פס"ד בעניין אבירם מרסל ואח' נ' הרשות המוסמכת – ו"ע ת-א 108/07, הזכות לתגמולים בעילת הגירוש הוכרה רטרואקטיבית מיום הגשת התביעות שכן העילה היתה קיימת כבר במועד הגשתן. זאת ועוד, נטען כי בין העוררים בגרנות היו גם עיזבונות שהוכרו כזכאים לקבל תגמולים ממועד הגשת התביעה ועד ליום פטירת התובע. נטען כי האבחנה בין שתי קבוצות הניצולים היא בכך שלגבי יוצאי לוב ההחלטה המנהלית שהתקבלה באפריל 2010 היא שיצרה את עילת הנרדפות ולכן הזכאות לתגמולים קמה ממועד זה.

ב. לעניין ההכרה הרטרואקטיבית נטען, בין היתר, כי אילו נדחו תביעות המנוחים עוד בחייהם והיו עוררים בעצמם על החלטות הרשות, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה העררים היו מתקבלים. נאמר כבר עתה כי החלטות המשיבה ניתנו אמנם לאחר שהתובעים הלכו לעולמם, אולם הטענה כי אילו ניתנו עובר למותם ערריהם היו מתקבלים, אינה עולה בקנה אחד עם המצב המשפטי שהיה נכון בעת פטירתם; חנה לזר נפטרה בשנת 2000 ופסה"ד של הוועדה בראשות השופט לנדמן ז"ל לפיו גירוש בלתי חמוש (כפי שכונה בפסיקה) הוכר כשלילת חירות ניתן במרץ 2001 ועד למועד זה תביעות דומות נדחו. במועד פטירתו של אהרון כהן ב-29.3.03, עמד בתוקף פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי (ע"א 1978/01 ת"א הרשות המוסמכת נ' הבדלה שבת), אשר הפך את החלטת וועדת העררים, על פסה"ד המחוזי הוגש ערעור ומינואר 2002 ועד נובמבר 2003 נמנעה וועדת העררים לדון בעררים עד למתן פסה"ד בעליון. פסה"ד ניתן בנובמבר 2003 והותיר על כנו את פסה"ד המחוזי- רע"א 1496/02 פרנקו בלה נ' הרשות המוסמכת, פ"ד נח(1) 450 (לפני הדיון הנוסף ששינה את ההלכה) וממועד זה כל העררים נדחו. לגבי בן ציון שנפטר ביולי 2005, במועד פטירתו עמדה בעינה פסיקת ביהמ"ש העליון לפיה גירוש בלתי חמוש אינו בגדר שלילת חירות וזאת עד לשינוי ההלכה באוקטובר 2005 בדיון הנוסף בעניין גרנות - ראה פס"ד אבירם מרסל.

העולה מן האמור הוא כי אילו הגישו העוררים המנוחים עררים בחייהם, העררים היו נדחים.

ג. טענה נוספת של העוררים היא כי המשיבה נהגה להכיר בנסיבות דומות בזכאות יורשים לקבלת תגמולים שהגיעו לתובעים לפני מותם, ובהתאם לגישה זו ביקשה מהיורשים במקרים שבפנינו להגיש מסמכים לצורך השלמת התביעות בידיעה שהתובעים אינם בין החיים. בסיכומי העוררים הובאו מקרים בהם אפשרה המשיבה ליורשים להשלים את התביעות והן התקבלו. הטענה כלפי המשיבה היא כי מדובר בשינוי מדיניות בלתי מוצדק מצדה ובהיותה רשות ציבורית היא מנועה מלנהוג באופן שרירותי ומפלה כלפי העוררים.

ד. ובאשר לזכות היורשים לבוא בנעלי המנוחים בהגשת העררים: נטען כי התביעות הוגשו ע"י הניצולים בחייהם ועד לפטירתם לא נתקבלה בהם החלטה. הן נותרו תלויות ועומדות ועל כן היורשים יכולים להמשיך בהליכים עד למיצויים. טענה זו תומכים העוררים בדברי ביהמ"ש המחוזי בעניין זנזורי (בעת כתיבת הסיכומים טרם ניתן פסה"ד בביהמ"ש העליון).

5. תמצית טיעוני המשיבה: המשיבה, בהסתמכה על פס"ד זנזורי שניתן בביהמ"ש המחוזי, טענה במרבית העררים התלויים ועומדים שהוגשו ע"י יורשים כי יש לדחותם על הסף מן הטעם של היות הזכות לתגמולים לפי חוק הרדיפות זכות אישית שנועדה לניצולים משיקולים סוציאליים וביטוי לכך נמצא בהוראת סעיף 23 לחוק: "הזכות לתגמולים לפי חוק זה אינה עוברת בירושה". לאחר מתן פסה"ד בערעור בביהמ"ש העליון, הגישה המשיבה תוספת לסיכומיה בעררים השונים וחזרה על הטענה כי יישום הלכת זנזורי מחייב דחיית העררים על הסף, שכן זכויותיהם של המנוחים לפי חוק הרדיפות לא התגבשו בחייהם וכפועל יוצא אינן יכולות לעבור בירושה. נוכח הדיון המקיף בשאלת זכויות היורשים בהלכת זנזורי ובפסיקה של ביהמ"ש המחוזי בהמשך, לא ראינו צורך לפרט טענות המשיבה מעבר לכך.

דיון

6. בית המשפט העליון עמד בפרשת זנזורי על מאפייני הזכות לתגמולים לאור תכלית החוק ופרשנותו בפסיקה: "התכלית המונחת בבסיסו של חוק נכי רדיפות הנאצים היא תכלית סוציאלית מובהקת, ולא נזיקית או קניינית"..."תכלית זו נלמדת גם מהוראות החוק, הקובע, בין היתר: כי תשלום תגמולים לפיו מותנה בהוכחת חיים מצד הנכה אחת לשישה חודשים (סעיף 6א לחוק; וכי הזכות לתגמול אינה ניתנת להעברה או לשעבוד ואף אין להטיל עליה עיקול, אלא במקרים חריגים...(סעיף 11{א} לחוק)" (סעיף 22 לפסה"ד). "דבר היותה של הזכות לתגמולים מכוח החוק זכות סוציאלית אישית וייחודית לניצול נלמד במובהק גם מהוראת סעיף 23 לחוק הקובע כי זכות זו אינה עוברת בירושה." (סעיף 25 לפסה"ד).

וכן:" מטרת החוק, על ההסדרים הקבועים בו, היא איפוא להבטיח את קיומו של הנכה בהווה ולא לפצותו – כל שכן את יורשיו – על מלוא נזקיו מיום פגיעתו. מטעם זה אף משולמים התגמולים כקצבאות חודשיות ממועד הגשת התביעה, ולא כתשלום אחד, כדרכם של פיצויים לפי דיני הנזיקין." (סעיף 23 לפסה"ד).

7. הלכת זנזורי קובעת כי צביונו הסוציאלי של החוק ומגמת הפסיקה לפרשו באופן רחב מתוך ראיית טובתם של הניצולים, מלמדים כי החוק לא נועד להבטיח תגמולים ליורשים. וביחס לזכות התגמולים בה עוסק סעיף 23 "הוכרה בפסיקתו של בית משפט זה ההבחנה בין זכות מופשטת לפיצויים לבין זכות לפיצויים אשר הוכרה ונתגבשה, באופן שהפכה למעשה לחוב קונקרטי...סעיף 23 חל על הראשונה ואילו רק השנייה – זכות לפיצויים שהתגבשה עוד בחיי הניצול – עוברת בירושה" (סעיף 30 לפסה"ד).

לאור עקרונות אלה "ההלכה הנוהגת במקרה בו לא הגיש ניצול עוד בחייו ערר על החלטת הוועדה לדחות את תביעתו, לא הוכרה זכותו לתגמולים בחייו ולפיכך פקעה הזכות, וככלל ניתן לומר כי היא אינה ניתנת עוד להעברה בירושה." (סעיף 32 לפסה"ד).

8. לאחר קביעת הכלל לפיו זכות לתגמולים שלא הוכרה ולא נתגבשה בחיי הניצול פוקעת עם פטירתו, דן ביהמ"ש בשני חריגים לכלל "אשר אפשר ומצדיקים כי לאחר פטירת הניצול תוכר זכותו לתגמולים כאילו התגבשה עובר למותו", החריגים יפורטו להלן, אולם נציין כבר עתה כי ביהמ"ש המחוזי בבואו ליישם את ההלכה שנקבעה בזנזורי סבר כי כב' השופט דנציגר התייחס לחריגים באמרת אגב מבלי להכריע בשאלת תחולתם ועל כן אינם מהווים חלק מההלכה שנפסקה בזנזורי – ראה פסקי הדין מכלוף יולנדה ודעת הרוב בפס"ד שרה שלום. החריגים בהם מדובר: 1) דחיית התביעה המקורית נבעה מטעות המשיבה אשר היתה אמורה להכיר בזכות לתגמולים כבר בעת הגשת התביעה; 2) כאשר במועד פטירת הניצול היה קיים בעניינו הליך תלוי ועומד שטרם הוכרע.

על אף גישת ביהמ"ש המחוזי לפיה החריגים אינם מחייבים, הוא ראה לנכון, בשני המקרים, לבחון התקיימותם במערערים ואף אנו נלך בדרך זו בבחינת הטענות שהעלו העוררים בפנינו.

9. בענייננו אין חולק כי במועד פטירת התובעים הניצולים לא הוכרה נרדפותם ע"פ חוק הרדיפות ולא נתגבשה זכותם לתגמולים, ומשכך לאור הלכת זנזורי הזכות לתגמולים פקעה עם מותם ואינה ניתנת להורשה. נותר איפוא לבחון האם מתקיימים בעוררים החריגים המאפשרים לסטות מהעיקרון שנקבע.

10. השאלה הראשונה היא האם דחיית התביעות נבעה מטעות המשיבה אשר היתה צריכה להכיר בזכות התובעים לקבלת תגמולים כבר בעת הגשת התביעות בשנים 1997 ו- 1999. טענת העוררים היא כי בעקבות ההלכה שנקבעה בדנ"א גרנות לפיה גירוש בלתי חמוש מהווה שלילת חירות ומקים עילת נרדפות, ובהסתמך על ההחלטה בפס"ד מרסל לפיה התגמולים ישולמו רטרואקטיבית מיום הגשת התביעות, עילת הנרדפות היתה קיימת כבר בעת הגשת התביעות ודחייתן נבעה מטעות המשיבה. לטענה זו יש להשיב כי בעת פטירת התובעים גירוש בלתי חמוש לא הוכר בפסיקה כעילת נרדפות – ראו פירוט הפסיקה בסעיף 4ב' לעיל. יש לאבחן בין עצם ההכרה בזכות וגיבושה לבין קביעת מועד תחילת תשלום התגמולים מקום שהזכות הוכרה ונתגבשה. נדגיש כי המשיבה דחתה את תביעות המנוחים על יסוד פסיקה חד משמעית של ערכאות הערעור – ביהמ"ש המחוזי והעליון ואין לייחס לה כל טעות. זאת ועוד ומעבר לנדרש, נצטט מדברי כב' השופט ורדי בפס"ד מכלוף יולנדה: בהנחה שיש מקום להכיר בחריג "יש לפרשו באופן שיחול רק במקרה של טעות מהותית, יסודית וברורה ולא טעות ביישום או טעות בשיקול דעת במקרה ספציפי זה או אחר” (סעיף 16 לפסה"ד).

11. החריג השני עניינו קיומו של הליך תלוי ועומד שטרם הוכרע במועד פטירת הניצול. גם חריג זה אינו חל על המקרים שבפנינו. כזכור, שלושת התובעים נפטרו לאחר הגשת התביעות ועל אף זאת המשיבה דנה בהן לגופן ודחתה אותן. ביהמ"ש המחוזי בשני פסקי הדין בעניין יולנדה מחלוף ושרה שלום קבע שיש להגביל את זכות היורשים בניהול "הליך תלוי ועומד" בו החלו התובעים הניצולים, "רק לגבי הליך שנפתח ע"י הניצול בחייו" (סעיף 14 לפס"ד מכלוף יולנדה). ביהמ"ש שם דחה את הטענה כי די בהליך שנפתח בחיי הניצול כדי להמשיך בו בכל הערכאות באומרו כי גישה זו "אינה עולה בקנה אחד עם הרצינאל של פסה"ד בעניין זנזורי ועם הקביעה לגבי מהותה של הזכות כזכות אישית וסוציאלית שאינה עוברת בירושה...".

12. ונסיים בהתייחסות קצרה לטענת האפלייה השרירותית של העוררים לעומת יורשים רבים אחרים להם הסכימה המשיבה לשלם את התגמולים שהגיעו לתובעים שנפטרו. הטענה הועלתה בדיון בביהמ"ש המחוזי בפרשת זנזורי וקבע: "גם אם היו לכאורה מקרים בעבר בהם הוכרה תביעת עיזבון ע"י הרשות, אין בכך כדי לגרוע מכוחה של הרשות לשנות את מדיניותה ו/או לתקנה משיקולים ענייניים וסבירים, ואין הדבר מקנה זכות או צפייה מוקנית לקבלת הטבות כספיות החורגות מן הדין או הפסיקה ו/או להצמיח טענת אפליה ביחס לאלה שזכו בהטבות תוך חריגה משורת הדין." (סעיף 12 לפסה"ד) דברי ביהמ"ש שרירים וקיימים גם בענייננו.

13. סוף דבר, אנו דוחים את שלושת העררים.

מזכירות הוועדה תשלח את פסה"ד לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום מיום קבלת פסה"ד בשאלה משפטית בלבד.

ניתן היום, ה' תשרי תשע"ה, 29 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.