לפני: כב' השופטת אורלי סלע – נשיאה

נציג ציבור (עובדים) – מר יהודה דדון

נציג ציבור (מעבידים) – מר לאון מיוני

פסק דין

1. מר שמשון ציוני (להלן – התובע) הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 5.10.09.

2. משדחה הנתבע את תביעת התובע בנימוק – "על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי תאונת עבודה היא תאונה שאירעה לעובד תוך כדי העבודה ועקב העבודה אצל מעבידו או מטעמו. על פי המסמכים שבידנו לא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לאוטם שהתפתח בתאריך 5.10.09. האוטם התפתח כתוצאה ממחלה טבעית. השפעת העבודה, אפילו אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים", הגיש הוא תביעה לבית הדין.

3. מטעם התביעה העידו התובע ומר שמואל שליט, ומטעם הנתבע העיד מר יאיר וקסמן.

יצויין כי, בהסכמת הצדדים, עדויות ההגנה נשמעו לפני עדויות התביעה, לאחר שעד התביעה מר שליט לא התייצב לדיון ההוכחות שנקבע ולאחר שב"כ הנתבע ביקשה שלא לדחות את עדותו של מר וקסמן שהתייצב לדיון.

4. מתצהירו של התובע עולות העובדות כלהלן –

א. התובע עובד בתעשייה האווירית משך 33 השנים האחרונות בחטיבת כלי טיס אזרחיים וידוע כעובד מסור ונאמן למקום עבודתו אשר התמיד במקום עבודתו פרק זמן ניכר לשביעות רצון הממונים עליו.

ב. לאחר פרק זמן של כ – 30 שנים, בהם עבד במפעל התעשייה האווירית בבאר שבע, החליט התובע כי בשלה העת לעבור למרכז הארץ וביקש לעבור למפעל התעשייה האווירית בעיר לוד.

ג. הבקשה שהגיש התובע, כנהוג במקום העבודה, התקבלה והוא הועבר, בחודש דצמבר 2006, למפעל בלוד.

ד. התחלת עבודתו של התובע במפעל בלוד היתה מבטיחה. התובע היה מרוצה מאוד ממקום העבודה וכך גם מנהליו החדשים, הוא התאקלם במקום העבודה החדש ואף שקל לרכוש דירה באזור המרכז, במטרה לעבור עם משפחתו למרכז הארץ.

ה. תכניותיו של התובע קיבלו תפנית חדשה עת התבשר כי אימו, שהינה בת 80 ומתגוררת בגפה בבאר שבע, אובחנה כחולה במחלת האלצהיימר חשוכת המרפא.

ו. התובע לקח על עצמו את הטיפול באמו, רכש עבורה תרופות, הסיע אותה לרופאים שונים ועזר לה בקניית מצרכים.

ז. לאור מצבה של אמו, הבין התובע כי אין מנוס אלא לחזור חזרה לבאר שבע. ועל כן גנז את תכניותיו לרכוש דירה במרכז הארץ וביקש מן הממונים עליו לחזור בחזרה לעבוד במפעל בבאר שבע.

ח. התובע הגיש, בחודש יוני 2008 או בסמוך לכך, בקשה להעברה.

במקביל, ועל מנת לזרז את ההליכים לשוב ולעבוד במפעל בבאר שבע, פנה התובע לחברי הוועד הארצי ואנשים שונים אחרים על מנת שיסייעו לו בבקשת ההעברה, אולם על אף כל ניסיונותיו דבר לא אירע ולא התקבלה תשובה חיובית או שלילית ממקום עבודתו.

ט. ביום 1.10.09, טרם יציאתו של התובע לחופשת סוכות, החליט התובע כי הגיעו מים עד נפש ופנה לשיחה עם מר שמואל שליט, מנהלו הישיר במקום העבודה (להלן – שליט), במטרה לראות היכן הדברים עומדים.

י. בשיחה עם שליט הבהיר התובע לשליט כי מצבה של אמו מתדרדר וכי אין ביכולתו להמתין עוד לתשובות והוא מבקש לקבלן כאן ועכשיו.

שליט השיב לתובע כי מסיבות שאינן תלויות בו, התובע לא יועבר כעת ואף הוסיף ואמר כי הוא לא רואה את העברתו של התובע באופק.

יא. התובע קיבל את הבשורה בצורה קשה, חמתו בערה בו והוא היה כעוס ונרגז. עיקר כעסו של התובע היה על המערכת ומנהל כח האדם, שכן חש נבגד כאשר, לאחר 33 שנים של עבודה מסורה בהן נתן את כל כולו למקום העבודה, בקשתו נדחית.

התובע זעם מאוד ופנה לביתו כשהוא טרוד במחשבות על עתידו ועל מעשיו העתידיים שכן לא יכול היה להפקיר את אימו.

יב. התובע החליט לשוחח פעם נוספת עם שליט ולנקוט בגישה אחרת – לפנות בטון תקיף ומאיים ולהבהיר כי אם לא תאושר העברתו, יוציא ימי מחלה, יעדר מעבודתו ואף ישקול את המשך העסקתו בתעשייה האווירית.

יג. ביום 6.10.09 היה התובע אמור להגיע למקום עבודתו, בחופשת הסוכות, על מנת להשתתף בטקס גלילת מטוס שבתחום אחריותו. התובע תכנן, ביום זה, לפנות לשליט לאחר הטקס ולקיים עימו את השיחה הקשה אודות המשך עבודתו בארגון וכן לציין בפניו כי אם לא תאושר בקשתו יעדר מעבודתו בין אם בדרך של הוצאת ימי מחלה ובין אם בהתפטרות.

יד. המחשבות על השיחה הקשה טרדו את מנוחתו של התובע וככל שהתקרב מועד השיחה הצפויה, חש לחוץ יותר ויותר. התובע ניסה להפיג את המתח וההתרגשות בכל דרך, אך זו אחזה בו יותר ויותר ככל שהתקרב המועד לפגישה. ביום ב', 5.10.09, חש התובע את המתח גואה בקרבו והוא יצא לעבוד בגינה על מנת להפיג את המתח ולהירגע, אולם ההתרגשות היתה קשה לו ומחשבותיו נסבו אך ורק סביב השיחה הצפויה. התובע החל להרגיש כאבים ולחצים באזור החזה.

טו. משכאביו של התובע לא פסקו, הזמין ניידת מגן דוד אדום לביתו ומשם פונה לבית החולים סורוקה, שם אובחן כמי שסובל מאוטם שריר הלב.

5. עיון בחומר הרפואי מעלה כי בסיכום האשפוז בבית החולים סורוקה (נ/5) נכתב: "בבוקר קבלתו פעם ראשונה בחייו לאחר עבודה בגינה חש בכאב בחזה לוחץ נמשך עד הגיעו לחדר הצינתורים." כן נכתב בסיכום האשפוז "מחלות עבר: יל"ד ידוע כ- 20 שנה, מטופל ב ACEI". דבר האירועים החריגים בעבודתו של התובע לא אוזכר באילו מן המסמכים הרפואיים וכל שנכתב היה כי התובע עבד בגינה שעה שהחל האוטם.

6. כאשר נשאל התובע, בחקירתו הנגדית, מדוע בבית החולים (נ/5) היה חשוב לו לציין שהשקה את הגינה טרם האוטם השיב– "אני לא הייתי במצב שיכולתי לדבר. אשתי אמרה את זה" ולשאלה מדוע אשתו לא סיפרה על האירועים בעבודה השיב "כי לא סיפרתי גם לה".

התובע ציין, בחקירתו הנגדית, כי לא שיתף אף אחד ממשפחתו על האירוע בעבודה "לא ראיתי צורך לשתף אף אחד. התמודדתי עם זה בלי לשתף אף אחד". וכאשר נשאל מדוע לא סיפר לאשתו על הלחץ שחש, השיב – "לא ראיתי צורך לדבר עם אשתי. לא חשבתי לדבר על זה עם אף אחד".

7. התובע נשאל למי בתעשייה האווירית פנה על מנת לקדם את הבקשה להעברה למפעל בבאר שבע והשיב – "קודם כל במסלול הרגיל, לממונים ולמנהל כח אדם מספר פעמים. במקביל לוועד העובדים" כן ציין, בחקירתו הנגדית, כי – "לכח אדם ולבוס שלי פורמלית פניתי פעמיים ופעם אחת לא פורמלית ולוועד העובדים עשרות פניות ומכתבים". התובע אף אישר, בחקירתו הנגדית, כי נפגש עם מנכ"ל כח אדם בלוד מספר פעמים כיוון שבקשתו להעברה לא אושרה "השיבו שהמצב ברמת"א לא כל כך טוב ואין אפשרות להעביר אותי".

8. כאשר נתבקש התובע להבהיר מה קרה ב - 1.10.09 שהחליט לדבר עם שליט, השיב – "הרגשתי שכבר עברה תקופה ארוכה והחלטתי לדבר איתו בצורה חד משמעית ואז ביקשתי ממנו לדעת איפה עומדת הבקשה שלי" וזאת למרות שהתובע אישר כי שליט אינו אחראי על הנושא.

9. זאת ועוד, התובע צירף לתצהירו מיילים שונים ששלח בקשר עם הבקשה להעברתו למפעל בבאר שבע, אולם אף לא אחד מן המיילים הללו היה מכותב לשליט. כאשר נשאל לפשר הדבר השיב – "שמוליק (שליט – א.ס.) היה יחסית ראש תחום חדש. כל הפעילות נעשתה עם אנשים אחרים לפני כן" וכאשר הקשתה ב"כ הנתבע ושאלה מדוע בכל זאת פנה אליו ביום 1.10.09 לקבל תמונת מצב, השיב – "כי הוא היה ראש התחום וראש התחום הקודם כבר לא היה שם". כן העיד כי – "הציפיות שלי היו בעצם מהמערכת ולא ממנו. הוא היה צינור להעביר לי אותם" ולשאלה – אם כך, מדוע היה עליו לדבר עם שליט שוב ביום 6.10.09 לאחר שקיבל ממנו תשובה שלילית, השיב – "כמו שציינתי, היה לנו טקס כפי שפירטתי בתצהיר. אני כמנהל ספקים הייתי צריך להיות נוכח בטקס. זה היה היום שהייתי צריך להיפגש עם שמוליק שליט כי זה היה חול המועד סוכות ובשאר הימים היינו בחופש".

10. בהודעתו לחוקר הנתבע (נ/3) נשאל התובע מדוע הוא מייחס את אירוע האוטם לעבודתו והשיב – "כי כל הזמן היו לי מחשבות, כעסים ואכזבות מההעברות ובעיקר מההנהלה ועל היחס שקיבלתי מהם, אני הייתי בקשר טלפוני ומדי פעם הייתי נכנס לשיחה עם מנהל כ"א חטיבתי בלוד, בשם וקסמן יאיר, לא היה לי ריב או ויכוח. כל השיחות היו מנומסות ואף פעם לא עלו על טונים לא צעקות, לא קללות ולא כלום, זה לא בלקסיקון שלי, לא היה משהו חריג ביחס שלהם או בהתנהגות שלהם, לא היה משהו אישי ולא עשו לי דווקא, והראיה היא שדווקא אחרי ההתקף העבירו אותי לבאר שבע" (ההדגשה הוספה – א.ס.).

11. מתצהירו של מר שמואל שליט עולות העובדות כלהלן –

א. שליט שימש כמנהלו של התובע בתעשייה האווירית בלוד.

ב. לפני חופשת סוכות, ביום 1.10.09, פנה אליו התובע והבהיר לו כי הוא צריך לקבל תשובה אחת ולתמיד באשר להעברתו חזרה למפעל בבאר שבע.

ג. שליט הבהיר לתובע כי התשובה לבקשתו שלילית ואף הוסיף כי לדעתו העברה שכזו לא נראית באופק.

ד. שליט הצטער עבור התובע אך לא היה ביכולתו לעשות דבר שכן הוא אינו מחליט באשר להעברת עובדים.

ה. ניכר היה שהבשורה קשה מאוד לתובע. הוא היה נסער, נרגז עד מאוד ואף אמר לשליט כי הוא מרגיש נבגד על ידי המערכת ששירת נאמנה שנים ארוכות. כאשר שליט נפרד מן התובע לשלום, ניכר היה שהתובע כועס כעס עצום ורב.

ו. הפעם הבאה בה היה אמור שליט להיפגש עם התובע היתה ביום 6.10.09, בטקס גלילת מטוס G250. התובע היה אמור להיפגש עם שליט ולשוחח עימו, אלא שיום לפני הטקס התברר שהתובע לקה באוטם שריר הלב.

12. במסגרת חקירתו הנגדית נשאל שליט כמה זמן שימש כמנהלו של התובע והשיב שכשנה וחצי, מסוף אוקטובר 2008 עד פברואר 2010. ולשאלה מתי הגיש התובע בקשה להעברה מלוד לבאר שבע השיב שעוד לפני שהיה המנהל שלו.

13. לשאלת ב"כ הנתבע הבהיר שליט, שהסיבה בגינה ביקש התובע לעבור לעבוד מלוד לבאר שבע היתה המצב הבריאותי של אמו והרצון לעבוד קרוב ולסעוד אותה. וכאשר נשאל שליט האם שיחות כמו זו שניהל עם התובע ביום 1.10.09 אירעו לעיתים תכופות, השיב – "לא זוכר. היה תהליך של בקשה שהוא ביקש ממני לעזור לו וניסיתי לעזור מול ההנהלה ולא הצלחנו" וכאשר נתבקש לאשר שהתשובה שנתן לתובע באותו יום לא היתה חדשה השיב – "כנראה שכן. לדעתי היתה לו ציפיה מהתשובה שלי כי זה היה לאחר מספר שיחות שהיו לי עם כח אדם והוא כנראה קיווה לתשובה חיובית".

עוד נשאל שליט, בחקירתו הנגדית, גם אודות יכולתו להשפיע על בקשות העברה מסוג זה וציין כי התובע ידע כי הוא לא קובע לגבי ההעברות, כי הוא בסה"כ מנהל ישיר וידוע שהחלטות כאלה הן לא בדרג של מנהל ישיר אלא בדרג של החלטות הנהלה.

בסיום חקירתו הנגדית, נשאל שליט כיצד הסתיימה השיחה עם התובע ביום 1.10.09 ותשובתו – "הוא היה מאוד כועס ומאוד נרגז. אני מכיר אותו כבן אדם יחסית שליו ושקול ובאותו יום הוא מאוד מאוד התעצבן ונראה מיואש" ובסוף השיחה התובע אמר שזה לא סוף הסיפור מבחינתו. ולשאלה האם השיחה ביום 1.10.09 היוותה מבחינתו סוף פסוק השיב – "מבחינת מה שאני יכול לעשות כן".

14. מעדותו של מר יאיר וקסמן (להלן – וקסמן) עולות העובדות כלהלן –

א. וקסמן משמש כראש מנהל משאבי אנוש בחטיבת כלי טייס אזרחיים בתעשייה האווירית.

ב. בשנים 2008 – 2009 התובע עבד בחטיבה עליה היה ממונה וקסמן.

ג. התובע פנה אל וקסמן מספר פעמים במהלך פברואר-מרץ 2010, לאחר האוטם שעבר, וביקש לחזור לעבוד בבאר שבע.

ד. לאחר שהתובע עירב בעניין את נציג ארגון העובדים, סוכם שהוא יעבור לעבוד בבאר שבע באופן זמני בשל המגבלה הרפואית שהיתה לו לאחר האוטם. העברתו של התובע לבאר שבע נעשתה באופן חריג שכן במפעל בבאר שבע המצב העסקי אינו טוב. מעבר לזה, התעשייה האווירית לא ששה לעשות שינויים כאלה כיוון שישנו מערך הסעות מסודר מטעם התעשייה האווירית ממילא.

ה. התובע העלה בקשה דומה להעברה למפעל בבאר שבע בשל מצבה הרפואי של אמו שגרה בבאר שבע. שתי הבקשות להעברה טופלו כ"חבילה אחת".

ו. התובע נפגש עם וקסמן ושוחח עימו בטלפון בקשר עם בקשתו לעבור לעבוד במפעל בבאר שבע בשל מצבה של אימו.

15. בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל וקסמן האם התובע פנה בבקשה להעברה למפעל בבאר שבע לפני אירוע האוטם, השיב – "אולי גם בטלפון או משהו כזה אבל זה היה בעקבות התקף הלב שהיה לו ושבגללו הוא נעדר ארבעה, חמישה חודשים מהעבודה." וכאשר הקשה ב"כ התובע ושאל האם התובע לא פנה אליו לפני כן, השיב – "יכול להיות שכן בעניין האמא".

ב"כ התובע הציג לפני וקסמן מייל פנימי ששלח התובע לוקסמן ביום 21.9.08 (ת/1), ממנו עולה כי התובע פנה בבקשת העברה למפעל בבאר שבע כבר במועד זה. משעומת וקסמן עם המייל ונשאל האם הזמין את התובע לשיחה לאחר שקיבל את המייל ת/1, השיב – "אני מניח שכן. כך אני נוהג בדרך כלל" ולשאלה כמה זמן לוקח עד שמקבלים תשובה בבקשה למעבר השיב – "תלוי איך מגישים את הבקשה. אם הבקשה היתה בטופס פורמלי ויש לנו כזה טופס, היה מקבל תשובה בתוך מספר ימים. במקרה שלו זה לא נעשה כך, אלא באמצעות שיחות ושיחות נוספות, כך שהיה דו שיח מתמשך". וכאשר נתבקש וקסמן לאשר כי עד ליום 5.10.09 לא ניתנה לתובע כל תשובה, לטוב או לרע, לגבי בקשתו להעברה, השיב – "למיטב זכרוני, הוא הבין שהוא לא יכול לעבור לרמת"א בגין הסיבה הזאת" ואת דבריו הוא מבסס על בסיס "זה שהוא נשאר לעבוד אצלנו והיו לי שיחות עם הממונה שלו שכבר לא עובד בתעשייה האווירית".

דיון והכרעה –

16. התובע טוען שיש לראות באוטם שריר הלב שפקד אותו ביום 5.10.09, כתאונת עבודה ועל כן, יש לבחון אם אכן מדובר בתאונת עבודה במקרה דנן.

"תאונת עבודה" מוגדרת בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן - החוק) כתאונה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו של המבוטח.

המבחן הנהוג להיותו של אוטם שריר הלב "תאונה בעבודה", הינו מבחן "האירוע החריג" או "המאמץ המיוחד". ביסודו של מבחן "המאמץ המיוחד" – "הכרה בעובדה המקובלת בעולם הרפואה, שלהוציא מקרים נדירים ביותר, אוטם שריר הלב אינו פוקד אלא את מי שמקנן בקרבו, באורח סמוי או גלוי, תהליך תחלואתי המהווה בסיס ורקע לבוא האוטם... בעיני הרופא מהווה האוטם את אחד השלבים, מהחריפים שבהם, בהתפתחות המחלה והופעתו צפויה במועד זה או אחר, בכל שעות היום והלילה, בכל מצב, בעת פעולה ואף שינה. עם זאת ידוע, על סמך מחקרים רבים, שאירוע חריג יכול לגרום או לתרום לבואו של אוטם. הכוונה למאמץ פיזי בלתי רגיל ולמתח נפשי (התרגזות או התרגשות יוצאת דופן UNUSUAL STRAIN OR STRESS). אם אותו אירוע חריג קורה במהלך העבודה ובו זמנית, או בסמוך לו, מופיע האוטם - מקובלת הדעה שקיים קשר סיבתי בין האירוע ובוא האוטם". (דב"ע מו/0-139 דן יצחק – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 411; בג"צ 1063/91 משה פפו נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מה (4) 267; דב"ע שן/0-91 זהר פרץ – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) עתירה לבג"ץ נדחתה; דב"ע נב/0-248 המוסד לביטוח לאומי - דליק ווליניץ (לא פורסם) עתירה לבג"צ נדחתה; בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה ועובדיה, פ"ד נג(2) 529; עב"ל 318/96 איאן מיקלס – המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 385).

הקביעה אם היה "אירוע חריג" בעבודתו של מבוטח אשר לקה באוטם שריר הלב, היא קביעה עובדתית - משפטית, הנשענת על חומר הראיות שלפני הערכאה הדיונית (דב"ע נה/0-150 מיכאל שביט – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט' 268).

קיומו או אי-קיומו של "אירוע חריג" נקבע על פי התשתית העובדתית וקביעה משפטית לגבי משמעותן של העובדות המוכחות (עב"ל 214/98 גרגורי איבניצר - המוסד, (לא פורסם)). בית הדין בוחן את מכלול העובדות, על בסיס סובייקטיבי הנוגע למבוטח ואת משקלם של האירועים ביום בו אירע האוטם, מול עבודתו הרגילה והשגרתית של המבוטח (עב"ל 205/98 יעקב קליג' - המוסד (לא פורסם)).

כבר נפסק, כי על אף שקביעת חריגות הדחק הנפשי שבו נמצא המבוטח צריכה להיבחן סובייקטיבית, הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של דחק נפשי בלתי רגיל (עב"ל 458/99 פלבסקי מאיר – המוסד לביטוח לאומי; עב"ל 1302/00 מיכאל אסולין – המוסד לביטוח לאומי).

17. לאור האמור, השאלה העומדת לפתחנו הינה האם הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודה בסמוך לאירוע הלבבי בו לקה התובע. נוכח העדויות שהובאו לפנינו ונוכח הרישומים הרפואיים, שוכנענו כי התובע לא הוכיח קיומו של אירוע חריג ומשכך יש לדחות את התביעה מבלי להיזקק למומחה רפואי ונפרט –

א. אירוע האוטם התרחש ביום 5.10.09 בביתו של התובע לאחר שעבד בגינה. בהגיעו לחדר המיון התובע בחר לציין עובדה זו ולא את המתח שחווה, לטענתו, בעקבות השיחה ביום 1.10.09 עם שליט או השיחה הצפויה למחרת.

ב. ההלכה הפסוקה קובעת, כי יש ליתן משקל לרישומים הרפואיים שבסמוך לאחר האירוע. עיון במסמכים הרפואיים שצורפו לתיק בית הדין (נ/3) מעלה כי במסמכים הרפואיים לא הוזכר דבר אודות האירועים בעבודתו של התובע, אלא להיפך – קיים אזכור של אירוע עבודה בגינה.

בעב"ל 507/07 עפרוני - המוסד לביטוח לאומי (מיום 25.3.08), נפסק:

"בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת הארוע בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד הארוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון המתאים למצבו. אולם, מעיון בחומר הרפואי בתיקו של המערער עולה, כי דבר הארוע הנטען לא נזכר, ולו ברמז, באף לא אחד מן המסמכים הרפואיים שנרשמו לאחר האוטם, אלא נרשם כי התקבל בשל כאבים בחזה, הא ותו לא. דבר הארוע אף לא נזכר בדו"ח העובדת הסוציאלית מיום 15.12.2002, וזאת למרות שהמערער נשאל על המצב בעבודתו, וענה כי הוא עובד בעבודה רווית מתח. יש לייחס משקל רב להעדר הרישום במסמכים הרפואיים בבוא בית הדין להכריע, האם התקיים ארוע חריג בעבודתו של המערער כפי הנטען, אם לאו. "

גם בעב"ל 195/06 קאסם מוחמד כעבייה - המוסד לביטוח לאומי התייחסה השופטת וירט-ליבנה לעניין משקל האנמנזה והביאה בחשבון את הנתון של העדר דיווח על חבלה בחדר המיון וברישומי רופא המשפחה בסמוך לאירוע, להבדיל מרישומים מאוחרים ומתעודות שניתנו לאחר מכן.

ג. זאת ועוד, התובע טען, בתצהירו, כי לאחר השיחה עם שליט ביום 1.10.09 "חמתי בערה בי להשחית והייתי כועס ונרגז עד מאוד.. חשתי נבגד..." כן תיאר התובע בתצהירו כי תכנן לשוחח עם שליט ביום 6.10.09 וכי "המחשבות על השיחה זו הקשו עליי. ככל שהתקרב מועד השיחה הייתי לחוץ יותר ויותר מהשיחה הקשה הצפויה...ההתרגשות אחזה בי יותר ויותר ככל שהתקרב המועד..."

התובע תיאר, בתצהירו, תחושה נפשית קשה אולם הודה, בחקירתו הנגדית, כי לא שיתף את רעייתו בתחושותיו הקשות כיוון שלא ראה צורך לדבר עם אשתו על כך. תמוה בעינינו, שאדם יבחר שלא לשתף את הקרובים לו באירוע כה דרמטי וחריג בעבודתו אשר עלול להשפיע, כך לטענת התובע, על עתידו בחברה בה הוא מועסק מזה 33 שנים.

העובדה שהתובע בחר שלא לשתף את רעייתו במתחים שחש בעקבות השיחה עם שליט ביום 1.10.09 והשיחה הצפויה ביום 6.10.09 מעידה, לטעמנו, על כך שהתובע לא ראה בשיחות אלה אירוע דרמטי וחריג.

ד. מן העדויות שהובאו לפנינו נותר הרושם כי התובע הגיש את הבקשה להעברה למפעל בבאר שבע כשנה וחצי לפני אירוע האוטם מושא פסק הדין וכי במהלך אותה תקופה פנה, מספר פעמים, לשליט, לוקסמן ולוועד ואף קיבל מספר פעמים תשובות שליליות באשר לבקשת ההעברה שלו.

לא הוכח מפי התובע מדוע דווקא השיחה ביום 1.10.09 עם מנהלו הישיר, היוותה אירוע חריג, בייחוד שעה שמן העדויות עולה כי בקשתו של התובע להעברה למפעל בבאר שבע סורבה מספר פעמים קודם לכן, מה גם שהתובע ושליט אישרו לפנינו כי שליט כלל אינו גורם משפיע בשאלת העברת התובע למפעל בבאר שבע.

ה. יתרה מזאת התובע טען, בתצהירו, שתכנן לדבר עם שליט ביום 6.10.09 וכי שליט ידע על השיחה הצפויה, אולם מחקירתו הנגדית של שליט עולה כי שליט כלל לא היה מודע לכך שהתובע מתעתד לשוחח עימו ביום 6.10.09 וכי מבחינתו, הפגישה ביום 1.10.09 היוותה "סוף פסוק".

ו. בית הדין פסק, לא אחת, כי מתח או לחץ מתמשך בעבודה אינו נחשב כאירוע חריג שיביא להכרה באירוע לבבי כתאונת עבודה. מן העדויות שהובאו לפנינו נראה כי לכל היותר, חווה התובע לחץ מתמשך בכל הנוגע לבקשת ההעברה ואין המדובר באירוע חריג.

18. הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה לקיומו של אירוע חריג מוטל על כתפיו של התובע. משמעות החובה הינה, שעל התובע להוכיח ובסבירות העולה על 50% את גירסתו לדחק נפשי בלתי רגיל הנגרם לו בעטיו של מאורע בעבודתו (עב"ל (ארצי) 502/09 משה סידה - המוסד לביטוח לאומי, (2010)).

5129371 התובע לא עמד בנטל המוטל על שכמו להוכיח קיומו של אירוע חריג במהלך עבודתו ועל כן, אין מנוס אלא לדחות את תביעתו.

19. סוף דבר – משקבענו עובדתית שלא היה אירוע חריג כלשהוא בזמן או בסמוך להופעת האוטם, התביעה נדחית.

20. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כב' אדר תשע"ג, ( 04 מרץ 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר יהודה דדון אורלי סלע מר לאון מיוני

נציג ציבור (עובדים) נשיאה נציג ציבור (מעבידים)