1. האישום הראשון בכתב האישום ייחס לנאשם 1 אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. זאת, בגין אי-קיום צו הריסה וצו איסור שימוש שהוצאו ב-ת.פ. (צפת) 406/94 בקשר לסגירת מרפסת בשטח של כ-30 מ"ר בבניה מחלונות אלומיניום וזכוכית וגג מעץ (להלן: האישום הראשון) במקרקעין שהיו ידועים כחלקות 16,17,18,19, והיום כחלקות 26,27,28 בגוש 13943 ביישוב ראש פינה. האישום השני ייחס לנאשמים 1 ו-2 בניית תוספת מבלוקים בטון וגג בשטח של כ-120 מ"ר ללא היתר בניה, עבירות על סעיפים 145(א)(2) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה (להלן: האישום השני). ביום 3.9.2012 הודו הנאשמים בכל עובדות כתב האישום ובו ביום הורשעו בעבירות המיוחסות להם; ביום 28.1.2013 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר לעניין העונש; ב"כ המאשימה הבהירה כי ההסדר מתבסס על טענת הנאשמים לפיה הוגשו תכניות למינהל וכי סוכם, כי ככל שיוגשו תכניות בהתאם, המאשימה תבקש לאמץ את ההסדר. בדיון ביום 22.4.2013 חזרו בהם הנאשמים מהסכמתם להסדר וביקשו לקבוע מועד לטיעונים לעונש. בפתח הדיון שנועד לטיעונים לעונש ביום 21.5.2015 טען הסנגור "יש סיכוי טוב שנחזור להסדר שהצגנו בעבר". ב"כ המאשימה ביקש לשמוע מהנאשמים שהם מאשרים בצורה גמורה שההסדר מקובל עליהם וככל שתוצג התכנית זה ההסדר ובלעדיו אין. בהעדר הצהרה כזו וכאשר לא הוצגה בדיון כל אסמכתא המוכיחה שתכנית כאמור הוגשה, בחלוף למעלה משנתיים מאז שהצדדים הציגו הסדר המותנה בהגשת התכנית, קבעתי בהחלטה כי בתיק זה, המתנהל משנת 2010, שבו דיון הטיעונים לעונש נקבע כ-6 חודשים לפני כן, אין מקום לדחיות נוספות, ונשמעו הטיעונים לעונש.

2. בטיעוניו לעונש עמד בא כוח המאשימה על כך שלא זו בלבד שהנאשם 1 נמנע מלבצע את צו ההריסה שציווה עליו להרוס את המרפסת הסגורה בשטח של כ-30 מ"ר, אלא הוא הוסיף חטא על פשע והקים יחד עם הנאשם 2, ללא היתר, תוספת בניה חדשה מבלוקים ומבטון בהיקף של 120 מ"ר לצורך ניהול עסק של מועדון סנוקר.

לפיכך עותרת המאשימה לעונשים כדלקמן:

בעניינו של נאשם 1, בגין הפרת הצווים השיפוטיים, קנס כספי שלא יפחת מסך של 25,000 ₪ והתחייבות בסך 30,000 ₪, ובגין עבירת הבניה קנס נוסף בסך 100,000 ₪, כפל אגרת בניה, צו הריסה וצו איסור שימוש.

בעניינו של נאשם 2 אשר מיוחסת לו עבירת הבניה בלבד - קנס כספי בסך 100,000 ₪, כפל אגרת בניה, התחייבות בסך 50,000 ₪ וצו הריסה

3. בטיעוניו לעונש טען הסנגור כי הצו השיפוטי הוצא (ליתר דיוק הצווים השיפוטיים הוצאו) בשנת 1995 ואילו כתב האישום על הפרתו על ידי הנאשם 1 הוגש רק בשנת 2010, ואין לחייב את הנאשם 1 בגין הסחבת אצל המאשימה. כאשר נשאל האם הסחבת הנטענת מנע מהנאשם לבצע את ההריסה, תשובתו היתה "בית המשפט יתן לי דוגמא אחת של נאשם שמבצע" צו הריסה. כן טען כי הנאשמים מנסים להסדיר את המבנה במקום להרוס אותו. הסנגור טען כי אין המדובר בעסק פעיל כי אם במקום שומם אשר אינו מניב שום הכנסה, אך באותה נשימה טען טענה הסותרת טענה זו באופן חזיתי, לפיה כל פרנסתו של הנאשם 2 היא ב"כמה שקלים בודדים" שנכנסים למקום בחודש (פרוטוקול 21.5.2015 ע' 16). לעניין מצבם הכלכלי של הנאשמים נטען כי הנאשם 1 הוא אב ואיש משפחה, שכיר אשר משכורתו עומדת על סך 5,500 ₪ וכי הנאשם 2 אף הוא אב ואיש משפחה, אשר גר בדירה בטבריה בדמי שכירות והכנסתו היחידה היא מהעסק המתנהל במקרקעין מושא כתב האישום. על כל אלה הוסיף הנאשם 2 כי הינו אב לשתי תינוקות וכי מצבו הבריאותי קשה. כאשר נשאל אם יש מסמכים על כך השיב שיוכל להמציא; נקבע מועד להגשת מסמכים כאלה (פרוטוקול 21.5.2015 ע' 17 ש' 6-7), אך לא הוגש דבר.

הסנגור טען כי סכומי הקנסות להם עותר התובע הם גבוהים באופן חריג; הוא הפנה לסכום הקנסות שנקבע במסגרת ההסדר שהצדדים הציגו בעבר לבית המשפט, וטען לפגיעה בציפיות הנאשמים כאשר התובעים מתחלפים ועותרים לסכומי קנסות שונים. כן ביקש הסנגור כי יוקצב זמן מרבי כדי לאפשר לנאשמים להסדיר את המצב התכנוני. נטען כי שמאי מטעם המנהל ביקר במקום וכי יש הפרשי שמאות, אך לא הוגש בענין זה דבר.

סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) מבנה את השיקולים שעל בית המשפט לשקול במסגרת גזירת דין.

1. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

1. עבירת הפרת צו שיפוטי בדיני תכנון ובניה פוגעת הן בערכים המוגנים בידי העבירה בדיני תכנון ובניה שבגינה הוצא הצו השיפוטי שהופר, הן בערכים הנפגעים מעצם הפרתו של צו שיפוטי.

א. הערכים הנפגעים בידי העבירה בדיני תכנון ובניה

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נגד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות של תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נגד ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נגד אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב. הערכים הנפגעים בידי הפרת הצו השיפוטי

הערכים הנפגעים בידי הפרת צו שיפוטי הם שלטון החוק ואמון הציבור ברשויות השלטון. "... משקלה האנטי-חברתי של עבירה שעניינה הפרת צו שיפוטי הינו גדול במיוחד, וככל שמוסיף העבריין לעמוד במריו ושלטון החוק נותר נפגע – חמורה העבירה שבעת מונים. לא בכדי קבע בית משפט זה לא אחת, כי העבירה הקבועה בסעיף 210 לחוק התכנון והבנייה היא מהחמורות שבדיני התכנון והבניה..." (רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נגד מלכיאל (23.6.2011)). ניתן לזהות, ברגע שבו נוצרת מציאות שבה אזרחים מרשים לעצמם לראות בצווים של בית המשפט המלצה בלבד ולהימנע מלקיימם, כתחילת הספירה לאחור עד סופה של מדינה דמוקרטית. הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון. "כאשר הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון, הוא מאבד את אמונו באמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים משותפים" (בג"ץ 6163/92 אייזנברג נגד שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 266 (1993)).

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

ההפרה בענייננו מהווה פגיעה בלתי מבוטלת באותם ערכים הנפגעים בידי הפרת צו שיפוטי. כמו כן, בניית תוספת בניה בהיקף של כ-120 מ"ר פוגעת באופן משמעותי בערכים החברתיים המפורטים לעיל בענין עבירות תכנון ובניה וזאת, ביתר שאת, מאחר והוצא כבר באותו יום צו שיפוטי להריסת רכיבי הבניה האחרים. התנהלות זו של הנאשמים מצביעה על עזות מצח של ממש וזלזול מופגן בשלטון החוק.

ג. מדיניות הענישה

מדיניות הענישה בענין בניה ללא היתר:

מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות על דיני התכנון והבניה מצויה במגמת הרתעה והחמרה, בשל כך שעבירות הבניה ללא היתר הפכו לחזון נפרץ. נוכח המגוון הרחב של מידות אשם ומידות נזק בעבירות תכנון ובניה, קיים קושי באיתור מדיניות הענישה הנוהגת (ראו תו"ב 47071-10-10 (רמ') מדינת ישראל - ועדה מקומית לתכנון ובניה שוהם נגד צוקרמן, פס' 63 (2.1.2014) (להלן: ענין צוקרמן)).

מעיון בפסיקה בענין מדיניות הענישה בעבירות של הפרת צו שיפוטי עולה התמונה כדלקמן:

א. ב-ע"פ (חי') 9665-06-10 זיאדנה נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה גבעות אלונים (26.6.2010) , הנאשם שם, אשר הורשע בגין הפרת צו שיפוטי אשר הורה לו להרוס קונטיינר בשטח של כ-30 מ"ר אותו הניח בסטייה מהיתר באדמה חקלאית ובו השתמש לצורך רחיצת מכוניות ומכירת אביזרי רכב, וכן בגין הפרת צו שיפוטי אשר הורה לו להימנע משימוש בקונטיינר, ערער על חומרת העונש שנגזר עליו: מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים; קנס כספי בסך 25,000 וחתימה על התחייבות בסך 15,000 ₪. הערעור נדחה, תוך שבית המשפט המחוזי קבע כי "לטעמי העונש אף מקל. הלכה היא כי בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה על בית המשפט לגזור עונש שכולל רכיב של מאסר בפעול. בית המשפט קמא לא עשה כן, ככל הנראה גם מהטעם שהנאשם לא היה מי[ו]צג ע"י עו"ד בדיון בפניו. בפועל הקל בית המשפט קמא עם המערער במידה המרבית האפשרית בשים לב לחומר[ת] העבירה...".

ב. ב-תו"ב (עכו) 43308-05-12 ועדה מקומית לתכנון ובנייה גבעות אלונים נגד שיח' (27.11.2013) נדונה עבירה של אי קיום צו שיפוטי אשר הורה לנאשם להרוס מרפסת שסגר בשטח של 32 מ"ר ובניית חדר מדרגות בשטח של 12 מ"ר ללא היתר ובסטייה מייעוד המקרקעין. על הנאשם, שהודה במיוחס לו, הוטל מאסר על תנאי לתקופה של חודשיים למשך שנתיים, הושתו קנס בסך 6,000 ₪ והתחייבות בסך 5,000 ₪ (בנוסף להפעלת התחייבות קודמת).

ג. בתו"ב (עכו) 49636-05-13 ועדה מקומית לתכנון גבעות אלונים נגד אבו שאח (13.7.2015) הורשע נאשם על פי הודאתו בעבירה של אי קיום צו בית משפט אשר הורה לו להרוס תוספת לבניין בשטח של 30 מ"ר במשך כ-28 חודשים וכן בעבירת שימוש ללא היתר. על הנאשם הושתו, תוך התחשבות במאמציו להסדיר את המבנה ומצבו האישי והכלכלי, מאסר על תנאי לתקופה של חודש למשך שנתיים, קנס בסך 5,000 ₪, התחייבות בסך 8,000 ₪.

בענייננו, בשונה מענין שיח' וענין אבו שאח, הוכח שהשימוש במבנה הוא למטרה מסחרית.

מדיניות הענישה בענין בניה שלא כדין:

א. כאשר מדובר בבנייה בלתי חוקית בהיקף של עד 100 מ"ר ובדרגת אשם בינונית, מדיניות הענישה הנוהגת היא קנס הנע בין 3,000- 15,000 ₪ לכל נאשם (ראו ענין צוקרמן).

ב. ב-חע"מ (ב"ש) 497/05 מ.י.ו.מ. לתכנון ובניה שמעונים נ' מנפטת הנגב בע"מ (13.7.2011), הושת על הנאשם 5, אשר הורשע בגין בנית תוספת בניה בהיקף של כ-120 מ"ר וכן סככה בהיקף 32 מ"ר ובגין שימוש בהם, ללא היתר וכמי שבעצמו ביצע את הבניה והשימוש, לצרכי רווח וכאשר הוזהר מראש שלא לבנות מאומה ללא היתר – ובו תוך התחשבות בכך שירד מנכסיו ויצא או ייצא מהמבנה מושא כתב האישום – קנס בסך 48,000 ₪ וחתימה על התחייבות בסך 70,000 ₪ להימנע מעבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה במשך שלוש שנים.

יצוין כי בענייננו, הואשם והורשע הנאשם 2 בעבירת בניה בלבד (ולא בעבירת שימוש; הנאשם 1 הואשם והורשע בעבירת הפרת צו אי-שימוש, קרי – בגין שימוש, אך זאת בקשר למרפסת הסגורה בהיקף 30 מ"ר)

ג. ב-תוב (חד') 23534-07-09 ועדה מקומית לתכנון עירון נגד עסלי (13.3.2011) הושת קנס בסך 6,500 ₪ בגין בנייה ושימוש בתוספת למבנה בהיקף של 104 מ"ר ללא היתר, הנאשם חויב לחתום על התחייבות כספית בשיעור של 7,500 ₪, הוצא צו הריסה ואיסור שימוש במבנה והנאשם חויב באגרת בניה בסך 2,879 ₪.

ד ב-תוב (קריות) 27316-08-10 הועדה המקומית לתכנון ובניה חבל אשר נגד דמתי (1.3.2011) הושת קנס בסך 9,000 ₪ והנאשמת חויבה לחתום על התחייבות כספית בסך 20,000 ₪ וזאת בגין תוספת בניה בהיקף של 112 מ"ר.

בענייננו, אמנם הנאשמים לא הואשמו בעבירת שימוש בקשר למבנה בהיקף כ-120 מ"ר, אלא רק בעבירת בניה, אולם, בשונה מנסיבות ענין עסלי וענין דמתי, בענייננו הוכח שהבניה היתה למטרת רווח.

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – . הנאשם 1 לא טען כי לא הבין את משמעות צווי ההריסה ואיסור השימוש שהוצאו נגדו. בענין הבניה, ברי, בכל הנוגע לנאשם 1, כי בניה לאחר שניתן צו הריסה נעשית תוך תכנון מוקדם, אף מהטיעונים לעונש עולה כי הנאשמים מודעים היטב כי לכך שהם ביצעו את הבניה בלא היתר, שכן לגרסתם מאז שנת 1967 ועד היום מנסים הם להסדיר בעלותם על הקרקע.

2. חלקם היחסי של הנאשמים ומידת השפעתו של אחר עליהם – , לא נטען לעניין זה, מעבר ליחוס העבירות השונות לכל אחד מהנאשמים בכתב האישום.

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

5. הסיבות שהביאו את הנאשמים לבצע את העבירה – נטען ע"י הנאשם 2 כי את התוספת בנה בתקופה שהיה חייב לעשות כן , אך לא פרט מדוע היה חייב לעשות כן ואף הוסיף כי אין לו דרך להשיג רשיון (פרוטוקול 21.5.2015, ע' 17).

6. יכולתם של הנאשמים להבין – לא נטען לעניין זה.

7. יכולתם של הנאשמים להימנע מהמעשה – לא נטען לעניין זה.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטית.

9. קרבה לסייג לאחריות – הנאשמים לא טענו לענין זה.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעוררות.

11. ניצול לרעה של כוחם של הנאשמים, של מעמדם או של יחסיהם – לא מתעורר.

12. מצבם הכלכלי של הנאשמים (לענין קנס) – נאשם 1 טען כי הינו בעל משפחה עובד שכיר המשתכר בסך 5,500 ₪ בחודש וגר בשכירות בעיר טבריה. הנאשם מס' 2 טען כי הינו אב לשתי תינוקות אשר הכנסתו היחידה הינה מהעסק מושא כתב האישום, אשר כנטען מכניס הכנסה מעטה. הנאשמים לא הגישו כל אסמכתא להוכחת דבר מבין הטענות הנ"ל (הנאשם 2 אף נמנע, לאחר שטען שיש לו מסמכים על מצב בריאותי גרוע מאד ולאחר שהורשה להגישם, מלהגישם), ובנסיבות אלה אין מקום להפחתת מתחם העונש ההולם עקב מצב כלכלי דחוק.

ה. מתחם העונש ההולם:

הנאשם 2 (עבירת בניה בלבד): הנני קובע כי מתחם העונש ההולם בקשר לנאשם 2, אשר בנה בנסיבות המפורטות לעיל את המבנה בהיקף 120 מ"ר ללא היתר לשם הפעלת עסק מסחרי של מועדון סנוקר, מתבטא, ברכיב הקנס, בקנס בסך הנע בין 17,000 – 27,000 ₪.

הנאשם 1 (עבירות הפרת צווים שיפוטיים ועבירת בניה): הנני קובע כי מתחם העונש ההולם בקשר לנאשם 1, אשר לא רק בנה בנסיבות המפורטות לעיל את המבנה בהיקף 120 מ"ר ללא היתר אלא אף הפר צו הריסה שיפוטי וצו מניעת שימוש שיפוטי בקשר למבנה נוסף בהיקף של כ-30 מ"ר במשך כ-10 שנים (תקופת ההפרה שלפני יולי 2005 התיישנה), הכל לשם הפעלת עסק מסחרי של מועדון סנוקר מתבטא, ברכיבי המאסר והקנס, ב- 1-6 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 45,000 – 85,000 ₪.

אעיר, כי הפסיקה שנסקרה לעיל בענין עבירות לצורך מסחרי עוסק, כמו בענייננו, בענישה בנסיבות שבהן לא הוגשו ראיות בענין היקף הרווחים שהרוויח הנאשם בפועל מעבירתו. הנאשמים בענייננו לא רק טענו לרווחים נמוכים בעלמא וללא הגשת מסמכים המוכיחים את הרווחים בפועל מהעסק; כפי שכבר צוין, הנאשמים טענו בעת ובעונה אחת כי העסק עומד "שומם" וכי פרנסתו היחידה של הנאשם 2 היא מהעסק.

אוסיף ואדחה את טענת הסנגור לפיה, אין לחייב את הנאשם 1 בגין מלוא תקופת הפרת הצווים השיפוטיים (קרי- אותה תקופה שלא התיישנה) כי המאשימה המתינה זמן רב עד שהגישה כתב אישום לגבי ההפרה. אדם אשר נצטווה על ידי בית המשפט בצו לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה להרוס מבנה ולהימנע משימוש בו – ואשר חדל (או פועל) בניגוד לצו – עובר עבירה של הפרת צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק זה. מדובר בעבירה נמשכת. העבירה מתחילה ביום הראשון של ההפרה, והמשך ההפרה לאחר מכן אינו מאבד את אופיו כעבירה פלילית כי המאשימה טרם העמידו אותו לדין על כך. צו שיפוטי אינו בגדר המלצה, ואינו הופך להמלצה אך כי המאשימה טרם הגיש בגין הפרתו כתב אישום.

עוד אדחה את טענת הסניגור בענין הסתמכות הנאשמים על סכומי הקנסות בהסדר הטיעון שהוצג. כפי שכבר צוין, הנאשמים דחו את הסדר הטיעון שגיבשו הצדדים. הנאשמים טענו בפתח דיון הטיעונים לעונש כי הם בוחנים לחזור ולקבל את ההסדר, אשר הותנה בהגשת תכנית. אך זאת, כאשר הם התייצבו עם סנגורם לדיון זה, שנקבע כחצי שנה מראש, כאשר גם כשנתיים לאחר הצגת ההסדר המותנה אין בידם כל אסמכתא על הגשת תכנית. קשה להשתחרר מהרושם שלא מדובר היה אלא בניסיון לדחות את קץ. אולם, כך או אחרת, בהעדר הסדר, אין יסוד לציפייה לענישה לפי ההסדר שלא נכרת, והדין בענייננו אינו נגזר בהתאם להסדר שלא נכרת, אלא – לפי דיני הבניית הענישה בחוק העונשין.

2. גזירת העונש של הנאשמים:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשמים – ראו לעיל בענין המצב הכלכלי.

2. פגיעת העונש במשפחות הנאשמים – ראו לעיל בענין המצב הכלכלי.

3. נזק שנגרם לנאשמים מביצוע העבירה ומההרשעה – אין נתונים.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשמים נטלו אחריות על המעשה, בכך שהודו, אך כל טענות הנאשמים בדבר הגשת תוכניות לא נתמכו בראיה כלשהי וזאת חרף ההזדמנויות הרבות שניתנו להם. ראו בהקשר זה את טענתו המתחמקת של הסנגור, בתגובה לטענה בענין הגשת תכנית, לפיה "שילמנו את האגרה, שילמנו תכניות", כבר בדיון ביום 22.4.2013 (ע' 8 ש' 14-15) והעדר הגשת אסמכתא על הגשת תכנית גם כשנתיים לאחר מכן.

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – ראו לעיל בענין העדר ראיות בענין הגשת תכנית.

6. שיתוף הפעולה של הנאשמים (שיקול לקולא) – הנאשמים שיתפו פעולה וחסכו משאבים לתביעה ולבית המשפט בכך שהודו.

7. התנהגות חיובית – אין נתונים.

8. נסיבות חיים קשות – ראו לעיל בענין הטענות לגבי מצב כלכלי ומצב בריאותי קשה של הנאשם 2, אשר נטענו בעלמא.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – ראו לעיל בענין טענות הנאשם 1 בקשר לזמן הרב שחלף בין הוצאת הציווי השיפוטי לבין הגשת כתב האישום. מדובר בעבירה חמורה שהיא עבירה נמשכת, שאותו ביצע הנאשם 1 במודע.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – בענין חלוף הזמן בין הוצאת הציווי השיפוטי לבין הגשת כתב האישום בגינו, ראו לעיל. לא נטען לגבי מועד ביצוע הבניה. כתב אישום הוגש בשנת 2010, הנאשמים הורשעו בשנת 2012, והטיעונים לעונש התקיימו בשנת 2015. דחיות בתיק כוללות, לצד דחיה לבקשת המאשימה ומטעמי בית המשפט, 2 דיונים בהם לא התייצבו הנאשמים; דחיית הדיון עקב החלפת סנגורים; ודחיות נוכח מגעים בקשר להסדר טיעון.

11. עבר פלילי או העדרו – הנאשם 1 הורשע בתיק במסגרתו הוצא הציווי מושא תיק זה. לא נטען כי לנאשם 2 עבר פלילי.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג. נסיבות נוספות – אין נתונים.

לאור כל האמור לעיל, אני משית על הנאשמים 1 ו-2 עונשים כדלקמן:

הנאשם 1

1. שלושה חודשי מאסר על-תנאי. התנאי הוא שהנאשם 1 לא יעבור עבירה על פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 במשך שלוש שנים.

2. קנס בסך 65,000 ₪ או 180 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-13 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.1.2016. אי ביצוע תשלום כלשהו במלואו ובמועדו יעמיד את יתרת הקנס לפרעון מיידי.

3. הנאשם 1 יתחם על התחייבות בסך 65,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 במשך שלוש שנים. אם לא יחתום תוך 7 ימים, ייאסר למשך 90 יום או עד שיחתם, לפי המוקדם.

4. בגין חלקו היחסי של הנאשם 1 בביצוע עבירת הבניה באישום השני, תשלום כפל אגרה בסך 3470.40 ₪, בקיזוז מחצית הסכומים ששולמו עד היום, אם שולמו, בגין אגרה בקשר למבנה מושא האישום השני.

הנאשם 2

5. קנס בסך 22,000 ₪ או 90 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-11 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.1.2016. אי ביצוע תשלום כלשהו במלואו ובמועדו יביא להעמדת יתרת הקנס לפרעון מיידי.

6. הנאשם 2 יחתום על התחייבות בסך 22,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 במשך שלוש שנים. אם לא יחתום תוך 7 ימים, יאסר למשך 90 יום או עד שיחתום, לפי המוקדם.

7. בגין חלקו היחסי של הנאשם 2 בעבירת הבניה באישום השני, תשלום כפל אגרה בסך 3470.40 ₪, בקיזוז מחצית הסכומים ששולמו עד היום, אם שולמו, בגין אגרה בקשר למבנה מושא האישום השני.

שני הנאשמים

8. מוצא בזה צו המורה לכל אחד מהנאשמים להרוס את המבנה מושא האישום השני עד יום 1.11.2016, אלא אם יחזיקו עד אותו מועד בהיתר בניה כדין לגביו.

9. מוצא בזה צו האוסר על כל אחד מהנאשמים להשתמש, בעצמם או באמצעות אחר, במבנה מושא האישום השני, וזאת הם החל מיום 14.2.2016, ועד אשר יחזיקו בהיתר בניה כדין לגביו.

10. הערות בדבר הצווים הנזכרים בסעיפים 8 ו-9 לעיל יירשמו בפנקסי המקרקעין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום,ט"ז חשון תשע"ו, 29 אוקטובר 2015, במעמד הצדדים.