10 יולי 2016

כולם ע"י ב"כ: עו"ד יאיר ארן

לפנינו תביעתו של מר אברהם זילברמן (להלן – התובע), כנגד הנתבעות 1-4, הן חברות משפחתיות, שלטענתו הועסק בהן כעובד בנוסף להיותו בעל מניות בחלקן, וכן תביעתו להרמת מסך ההתאגדות של החברות כאמור כלפי הנתבעים 5-7 וחיובם של נתבעים אלו ביחד עם הנתבעות 1-4 בחובות שלטענתו חבות כלפיו הנתבעות 1-4 לנוכח טענתו לקיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לביניהן (יחסים המוכחשים על ידי הנתבעים).

במסגרת תביעתו שבנדון עותר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום הפרשי שכר; פיצויי פיטורים; דמי הודעה מוקדמת; פדיון חופשה; דמי הבראה; פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה; דמי מחלה; השתתפות באחזקת רכב ופיצויי הלנה.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

1. כפי שמעיד עליהם שמם של התובע והנתבעים שבכותרת, עסקינן בענייננו בתביעה בין בני משפחה אחת, אשר הקימו והפעילו חברות בבעלות משפחתית, שברבות הימים קרסו ועמן קרס לדאבון הלב, גם הקשר המשפחתי.

2. התובע הוא אחיו הצעיר של הנתבע 5, יעקב זילברמן (אשר ייקרא להלן – יעקב).

הנתבע 6, תומר זילברמן (אשר ייקרא להלן – תומר), והנתבעת 7, שירלי זילברמן (אשר תיקרא להלן – שירלי), הם ילדיו של יעקב.

3. התובע ויעקב החלו את דרכם העסקית המשותפת, עוד בהיותם בחורים צעירים ורווקים שהתגוררו בבית אימם. בשנת 1974 הקימו התובע ויעקב את הנתבעת 1 – חברת "יאנג אלום – חברה לתעשיות אלומיניום לבניין בע"מ" (להלן תיקרא – יאנג אלום).

החברות

4. להלן השתלשלות העניינים הנוגעות להקמת החברות הנתבעות ופרטי החברות.

"יאנג אלום"

"יאנג אלום" היא חברה לייצור אלומיניום לבניין, אשר כאמור הוקמה על ידי התובע ויעקב בשנת 1974 והחלה את פעילותה בשנת 1974 או 1975.

התובע החזיק ב-40% ממניות "יאנג אלום", ויעקב החזיק ב-60% ממניותיה. יעקב נרשם כדירקטור והתובע הוגדר גם כמנכ"ל.

בשנת 1998 חדלה "יאנג אלום" מלפעול, עקבות קריסת (לקוח עיקרי שלה) - עמותת "אור חדש לבנייה", שהוצא כנגדה צו לפירוק בשנת 1995, תוך שהיא מותירה אחריה חוב של מיליוני שקלים ל"יאנג אלום". חוב זה הוביל בסופו של דבר, להפסקת פעילותה של "יאנג אלום", הגם שהיא מעולם לא פורקה. על פי רישומי רשם החברות, החברה רשומה כחברה פעילה.

"צעיר לנצח"

הנתבעת 2 – חברת "יאנג אלום אלומיניום צעיר לנצח בע"מ" (להלן תיקרא – צעיר לנצח), אף היא חברה שעסקה בתחום האלומיניום, כפוף למחלוקת בין הצדדים האם כטענת התובע חברה זו עסקה באותו תחום של אלומיניום לבניין כמו "יאנג אלום", או שמא כטענת הנתבעים חברה זו עסקה בהרכבת אלומיניום לווילות פרטיות בלבד, ולא בייצור אלומיניום לבניין.

"צעיר לנצח" הוקמה על ידי תומר ויעקב ותאריך רישומה הוא 8.9.98.

בעלי המניות ב"צעיר לנצח" היו בתחילה תומר ושירלי ומאוחר יותר הועברו המניות ליעקב.

"צעיר לנצח" פעלה עד שנת 2000 (לטענת התובע: עד שנת 2003), שאז חדלה מכל פעילות, לנוכח מיעוט הכנסות.

לציין כי על פי אישור רואה חשבון, ביום 31.12.03 הפסיקה "צעיר לנצח" את פעילותה ולא נותר לה כל רכוש.

גם "צעיר לנצח" מעולם לא פורקה.

ווין דור

בשנת 2001 הקימו התובע ויעקב את הנתבעת 3, חברת "ווין-דור – המרכז הארצי לחלונות דלתות ובניה בע"מ" (להלן תיקרא – ווין דור), ותאריך רישומה הוא 1.11.00. "ווין דור" היא חברה לייצור אלומיניום לבניין.

בתחילת הדרך, היו התובע ויעקב בעלי המניות בחלקים שווים ב"ווין דור" ודירקטורים.

מאוחר יותר בשנת 2007, הועברו המניות לתומר לתקופה של מספר חודשים, ולאחר מכן הועברו המניות בחזרה, בחלוקה שווה לתובע וליעקב. כמו כן ביום 1.7.03 נרשם תומר כדירקטור בחברה במקום התובע ויעקב.

בחודש 5/10 הועברו מניותיו של יעקב ב"ווין דור" לתובע, והחל ממועד זה התובע היה לבעל מניות יחיד ב"ווין דור" (כפוף למחלוקת בין הצדדים בשאלה האם כטענת התובע ההעברה בוצעה שלא על דעתו או שמא כטענת יעקב ההעברה בוצעה לבקשתו של התובע).

מכל מקום, ביום 22.9.11 הוצא צו פירוק ל"ווין דור", וההליכים כנגדה בתביעה זו, עוכבו.

"סיסטם"

הנתבעת 4, חברת יאנג בילדינג סיסטם בע"מ (להלן תיקרא – סיסטם), הוקמה בחודש יוני 2006 על ידי תומר, ועיסוקה על פי טענת הנתבעים הוא ביבוא והתקנת דלתות, כפוף לטענת התובע כי גם חברה זו עסקה בייצור אלומיניום.

תומר היה בעל המניות היחיד ב"סיסטם", כאשר לטענת יעקב בסוף שנת 2008 תחילת שנת 2009 הועברו מניות "סיסטם" אליו.

מכל מקום, ביום 14.9.10 הוצא צו פירוק ל"סיסטם", וההליכים כנגדה בתביעה זו, עוכבו.

הנתבעים

5. יעקב הוא בוגר בי"ס מקצועי ברומניה בו רכש ידע בבניה, במכונות, ובענף הברזל והתעשייה וחיזוק מבנים.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 12.9.10 הוצא צו כינוס כנגד יעקב, וביום 12.5.13 הוא הוכרז כפושט רגל. אי לכך ההליכים בתביעה זו כלפיו עוכבו.

תומר בנו של יעקב, אחיה של שירלי ואחיינו של התובע, עבד ב"ווין דור" מספר חודשים ולאחר מכן פנה ללימודים אקדמאיים. לאחר כשנה הפסיק את לימודיו ופתח בית אוכל בתל-אביב, אך מאחר ועסק זה לא צלח, שב לאחר כשנה לעבודתו ב"ווין דור". במשך זמן מסוים כאמור תומר היה בעל מניות ב"ווין דור". מכל מקום, בחודש 6/06 הקים תומר את "סיסטם".

שירלי בתו של יעקב, אחותו של תומר ואחייניתו של התובע, ילידת 1978, הוסמכה כעורכת דין בשנת 2008, ושימשה, בין השאר, כיועצת משפטית/עו"ד של התובע ואשתו, ושל יעקב ותומר. כמו כן היא היתה רשומה בשלב כלשהו ברשם החברות כבעלת מניות ב"צעיר לנצח" הגם שלדבריה העבירה את המניות לתומר בתחילת שנת 2000.

יצוין עוד, כי לאחר שביתם של הוריה עבר לכינוס נכסים במסגרת תביעה למימוש המשכנתא שהגיש הבנק, רכשה שירלי את ביתם של הוריה, במסגרת הליך בבית המשפט המחוזי.

6. במהלך תקופת פעילותה הפעילו התובע ויעקב את חברת "יאנג אלום" ביחד, ואשר לשנים האחרונות, הרי שכעולה מטופסי 106 שהגיש התובע, נרשם כי שולמו לו משכורות מהחברות הנתבעות, גם אם לא בהכרח ברצף, בתקופות שלהלן:

"יאנג אלום" – בתקופה מחודש ינואר 1995 עד חודש דצמבר 1998 ועד בכלל.

"צעיר לנצח" – בתקופה מחודש מיולי 1999 עד חודש חודש דצמבר 2000 ועד בכלל.

"ווין דור" – בתקופה מחודש מרץ 2001 עד חודש חודש יוני 2007 ועד בכלל.

"סיסטם" – בתקופה מחודש יולי 2007 עד חודש חודש נובמבר 2009 ועד בכלל.

7. לטענת התובע המוכחשת על ידי הנתבעים, ביום 13.12.09 הוא נפגע בתאונת דרכים, אשר כתוצאה ממנה, סבל מכאבי גב חמורים, ונאלץ לשהות בחופשת מחלה ממושכת.

לטענתו, עוד במהלך חופשת המחלה הוא הגיע אל מקום עבודתו הנטען בחברת "סיסטם", וגילה להפתעתו כי המקום סגור בשער ברזל ונראה נטוש, בבירור שערך התברר לו לטענתו שתומר העביר את החברה למקום אחר, על רקע פניות ותביעות רבות של נושים כנגד החברה.

בכך לטענת התובע, המוכחשת מכל וכל על ידי הנתבעים, באה לקיצה, תקופת העסקתו הממושכת כעובד החברות שבכותרת.

8. לנוכח טענתו לתקופת עבודה רצופה כעובד החברות דלעיל, עתר התובע כאמור לחיוב הנתבעים, בתשלומים הבאים:

(א) פיצויי פיטורים בסך 276,500 ₪.

עבור 35 שנות עבודה, מחושבים לפי משכורת קובעת של 7,900 ₪.

(ב) הודעה מוקדמת בסך 7,991 ₪.

(ג) פדיון חופשה בסך 27,968 ₪.

עבור 77 ימי חופשה, לפי 84 ימי חופשה ב-3 השנים האחרונות

לעבודתו, בניכוי 7 ימים שנוצלו.

(ד) דמי הבראה בסך 5,440 ₪.

עבור שתי שנות עבודה אחרונות.

(ה) הפרשי שכר בסכום כולל של 245,850 ₪.

בגין הפרשי שכר לשנים 2004-2009.

(ה) הפרשי הפרשות וניכויים לפנסיה בסכום כולל של 11,134 ₪.

בגין אי ביצוע הפרשות ואי העברת ניכויים

לקרן פנסיה בשנים 2008-2009.

(ה) השלמת דמי מחלה בסכום כולל של 9,300 ₪.

בגין השלמת דמי מחלה לתקופה שמיום

13.12.09 ועד ליום 12.3.10.

(ו) השתתפות בהוצאות אחזקת רכב בסכום כולל של 17,615 ₪.

בגין אחזקת רכב לשנת 2009 לפי הפירוט:

דלק – 10,800 ₪,

מוסך – 3,434 ₪,

ביטוח מקיף וחובה – 3,381 ₪.

עיקרי המחלוקות

מעבר לסעדים לגופם, המוכחשים מכל וכל על ידי הנתבעים, נחלקו ביניהם הצדדים בענייננו, גם על כל נדבך ונדבך שבבסיס תביעתו של התובע, כמבואר להלן:

9. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הקשר בין החברות שונות, האם כטענת התובע הנתבעות 1-4 הינן אשכול חברות משפחתית, המנוהלת על ידי נתבעים 5-7 תוך הברחת נכסים מחברה לחברה באופן המקים לו רצף העסקה משנת 1974 ועד 2010, כטענת התובע, או שמא כטענת הנתבעים, המדובר בחברות שונות הנמצאות בבעלות שונה, ללא כל קשר כלכלי ביניהן, מה גם שבכל מקרה לא קיים כל רצף "העסקה" כנטען על ידי התובע.

10. מבלי לגרוע מהמחלוקת דלעיל ובנוסף לה חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה, האם כטענת התובע התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעות 1-4 או שמא כטענת הנתבעים התובע פעל בכלל החברות כבעל מניות ובעל שליטה, וכלל לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעות 1-4, או מי מהן.

11. בכפוף לתשובה חיובית לשאלות דלעיל, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה האם התובע הועסק ברציפות בנתבעות 1-4, כטענת התובע, או שמא כטענת הנתבעים (בכפוף להכחשתם את עצם קיומם של יחסי עובד ומעביד), ממילא התובע התקשר לסירוגין עם הנתבעות 1-4, ולא היתה רציפות בין ההתקשרות עם החברות השונות, ואף לא קיימת רציפות, בתוך תקופת הפעילות של כל חברה.

12. בכפוף לתשובות חיוביות לשאלות דלעיל, חלוקים הצדדים ביניהם כאמור בשאלת זכאותו של התובע לכל אחת מהזכויות הנתבעות על ידו, לגופה.

13. בכפוף לתשובות חיוביות לשאלות דלעיל ולפסיקת זכויות לתובע, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה, האם כטענת התובע המוכחשת על ידי הנתבעים, ניתן במקרה זה להרים את מסך ההתאגדות מעל נתבעות 1-4, כלפי הנתבעים 5-7 תוך חיובם בחובות אותן חברות כלפי התובע, ככל שייפסקו.

דיון והכרעה

14. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע, ומטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של יעקב, תומר ושירלי.

התובע והמצהירים מטעם הנתבעים, נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם, בפנינו.

משהוגדרו הפלוגתאות שבין הצדדים נפנה להלן לדון בהן, ותחילה למחלוקת בשאלה האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעות 1-4, או מי מהן, שאלה שיש לה גם נפקות לגבי סמכותו של בית הדין לדון בתביעה.

האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע, לנתבעות 1-4 או מי מהן

15. לטענת התובע, הלכה למעשה הנתבעות 1-4, היו בשליטה מוחלטת של יעקב אחיו, ואילו בעלותו שלו על המניות, ככל שהיתה, היתה רק בעלות פורמאלית. לדבריו, בפועל לא היתה לו כל זכות החלטה או חתימה אצל מי מהחברות והוא שימש כעובד החברות, וליתר דיוק כעובד זוטר.

לטענתו כאמור, במשך כל השנים הוא הועסק הלכה למעשה באותה חברה, אשר שינתה את כסותה המשפטית, ובהתאם לכך שונה שם החברה המעסיקה בתלוש השכר שהוצא לו, וזאת על אף שכולן עסקו באותה פעילות בענף הבנייה והאלומיניום ועשו כן מאותו מקום.

עוד טוען התובע, כי כאשר התעורר הצורך, הנתבעים רתמו אותו לצרכיהם והוא היה זה שנדרש לעמוד מול נושים וספקים ולטעון כי כרגע אין באפשרות החברה לשלם. לדבריו, הנתבעים ניצלו את הקרבה המשפחתית ביניהם על מנת לעשוק אותו, וגזלו ממנו אף את זכויותיו הבסיסיות.

מוסיף התובע וטוען כי אי הכרה בכך שהתקיימו במקרה זה יחסי עובד ומעביד ואי הכרה בכך שמדובר ברצף העסקה, תעמיד אותו מול שוקת שבורה, ותאפשר למי שנהנה מעבודתו להתחמק מכל אחריות.

16. מנגד לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות על הסף בהעדר יחסי עובד ומעביד ו/או יריבות בין התובע לבין מי מהנתבעים.

לטענתם התובע היה בעל מניות ודירקטור בנתבעות 1-3 ואת כל פעולותיו בחברות אלו ביצע כבעל מניות ו/או בעל שליטה בחברות.

לטענתם, ממכלול הראיות שהובאו לגבי התנהלות התובע, ובכלל זאת היותו ערב באופן אישי לחברות, העובדה שהוגשו נגדו תביעות באופן אישי על ידי לקוחות החברות והוא אף חויב במקרים אחדים כבעל חברה, העובדה שניהל מו"מ מול נושים ועוד, ברי כי התובע לא היה עובד בחברה ולא כל שכן עובד זוטר.

מכל מקום, לטענתם, לא ניתן להפריד בין פעילותו של התובע בנתבעות 1-3 כדירקטור או בעל מניות, לבין פעילותו כעובד של החברה; לא היתה מערכת יחסים מקבילה ברת הפרדה בין תפקידו של התובע כבעל מניות לבין תפקידו כעובד; וכך גם, לטענתם, התמורה שקיבל התובע לא הוכחה כפונקציה של עבודתו; הסכומים ששולמו לתובע באמצעות תלושי שכר של נתבעת 3 שולמו לתובע כדיבידנד מתוקף היותו בעל מניות ואינם שכר עבודה.

הנתבעים מבקשים להפנות את בית הדין לכך שכיום יעקב הוא פושט רגל, ואילו התובע מתגורר בדירה מפוארת על מגרש גדול; והוא מפעיל עסק לאלומיניום (הרשום על שם אשתו) בשם "חברת פרופילים אלומיניום לבניין", המתהדר במוניטין של 35 שנה. לטענתם, חברה זו היא המשכה של "ווין דור".

17. האפשרות שבעל חברה ייחשב גם כעובד של החברה, נדונה לא אחת בפסיקה. בע"ע (ארצי) 242/09 ויוריטה בע"מ - יוסף רז (פסה"ד מיום 31.5.12) עמד בית הדין הארצי על המבחנים שנקבעו לשם אבחנה זו, כדלקמן:

"הכלל הוא שאין מניעה שבעל מניות בחברה ישמש במקביל גם כעובד שלה, למעשה בימינו אנו כבר מדובר ב"חזון נפרץ במציאות הכלכלית הישראלית". יחד עם זאת נקבע בעניין בלה ורי כי "יחסים מקבילים כגון אלה אינם הכלל, וקיומם מחייב אפשרות הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים". לפיכך, במקרה זה השאלה אותה יש לבחון היא האם בין המשיב למערערת התקיימו יחסי עובד – מעביד במקביל להיותו של המשיב בעל מניות במערערת. נקבע כי הנטל להוכיח שהתקיימו יחסים מקבילים כאמור מוטל על הטוען לקיומם של אותם יחסים."

בהמשך דבריו ציין בית הדין הארצי כי:

"ההבחנה וההפרדה בין 'כובעיו' השונים של האדם - כעובד וכבעל מניות (או דירקטור), אינה פשוטה כלל ועיקר.

...

בפסיקה נקבעו מספר מבחנים לבחינת השאלה, האם בין בעל מניות (או דירקטור) לבין חברה שוררים יחסי עובד – מעביד, וביניהם בין היתר, היכולת להבחין בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד" לבין פעילותו כבעל מניות (או דירקטור); האוטנטיות של ההתקשרות הנוספת; האוטנטיות של תשלום השכר, ובכלל זה הפרופורציה בינו לבין התפקיד המבוצע; מכלול התנהגות הצדדים וכוונתם."

בהקשר זה אף הפנה בית הדין הארצי לדבריו של בית המשפט העליון בע"א 85/86 ישראל וצביה דננברג נ' שרה ואליעזר וולף, פ"ד מב(3) 465 שם נקבע:

"הגבול בין חבר בתאגיד, העובד בתאגיד בתוקף היותו חבר (או 'בעל שליטה') לבין חבר העובד בתאגיד כ'עובד' והכנסתו היא 'משכורת', הינו לעיתים דק וגמיש, ומבחנים שונים משמשים כאמצעי עזר לסייע לשופט להכריע בעניין. כך ישאל עצמו בית המשפט, בין היתר: מה הייתה כוונת הצדדים, כאשר חתמו על הסכם העבודה? האם החבר-העובד סר למרות ה'מעביד'? האם שכרו עומד בפרופורציה לתפקידו ולערך הריאלי של עבודתו בשוק העבודה?...

נקודת המוצא היא, כי חבר בתאגיד -ובעיקר חבר הממלא תפקיד של מנהל - אינו בגדר "עובד", ויש צורך בנסיבות ובראיות מיוחדות כדי לבסס טענה הפוכה."

בבג"צ 4295/95 אהרון דב קמחי נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד נב(5) 773 הפנה בית המשפט העליון לפרשת דננברג לעיל והוסיף:

"שאלת המבחן בכגון דא היא, כלום ניתן להבחין בין מעמדו של הדירקטור כאורגן של החברה לבין מעמדו כעובד. משמע, לא אפשרות ההבחנה בין "תפקידים" שונים היא הנותנת, אלא אפשרות ההבחנה בין שתי מערכות יחסים מקבילות המתקיימות בינו לבין החברה."

18. זאת ועוד, בעב"ל (ארצי) 20182/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף צבי גרוסקופף, פד"ע ל"ד, עמ' 97 אליו הפנו הנתבעים, דן בית הדין הארצי באופן מקיף בהבחנה בין בעל מניות לעובד באותה חברה.

אמנם הדיון באותה פרשה התנהל בהקשר לתביעת בעל מניות בחברה נגד המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי אבטלה, אולם הקביעות בו רלוונטיות גם לענייננו.

וכך קובע בית הדין הארצי:

"הכלל הוא, כי קיימת חזקה לפיה אדם הוא "עובד" חברה כאשר הוא מבצע עבורה עבודה תמורת "שכר", מוגדר על-ידי החברה כ"עובד" שלה ושולמו עבורו דמי ביטוח כ"עובד".

המשפט מכיר בחברה בע"מ כאישיות משפטית נפרדת ואף מכיר בפיקציה של ניהול עסק באמצעות אישיות משפטית, החברה בע"מ. משכך, עלינו ליתן לעובדות אלה משקל, שכן רישום החברה עשוי לכונן הפרדה בין החברה לבין בעל החברה ומנהלה, דבר היכול להוביל להגדרתו כ"עובד". כמו כן, רישום החברה כאישיות משפטית נפרדת גורר הפרדה בין האדם כבעל מניות בחברה לבין האדם כמבצע עבודה עבור החברה. על-כן, אין לשלול את האפשרות, כי בעל המניות והשליטה בחברה יהיה גם "עובד" של החברה. על כך אמר בית-דין זה:

"...היחסים בין שניים - בין תאגיד לבין פרט - יכולים להתקיים במקביל בשני מישורים: יחסים העולים מחברות או ממעמד בתאגיד, ויחסים חוזיים שהם יחסי עובד-מעביד. כך יכול ויתקיים יחסי עובד-מעביד בין פרט לבין חברה, במקביל להיות אותו פרט בעל מניות או 'מנהל' בה...

יחסים מקבילים כגון אלה אינם הכלל, וקיומם מחייב אפשרות הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים. במיוחד אמורים הדברים ב'מנהל' בחברה שטוענים כי הינו גם 'עובד' החברה, מאחר ובמקרה זה יש ליישב ניגוד לכאורה: בר-המרות והנתון למרות, באותו אדם. מכוח קיומו הנפרד והעצמאי של התאגיד - כפילות זאת של יחסים אפשרית, אך תמיד יש לבחון אם היא מעוגנת בעובדות." (דב"ע לד/60-3 עזבון בלה - "ליאורווי" בע"מ, פד"ע ו' 10, 13)"

19. הנה כי כן, לכלל לפיו מי שמבצע עבודה עבור החברה הינו עובד של החברה, נקבעו חריגים, המיועדים למנוע ניצול לרעה של הפיקציה המשפטית הקרויה חברה בע"מ, ולהבחין בין מי שלובש כובע אחד של "בעל החברה" לבין אדם המבצע עבודה בכמה כובעים. אחד מהחריגים עוסק בדירקטורים, בעלי מניות ובעלי שליטה בחברה, המבקשים להכיר בהם כ"עובדים" של החברה.נ

20. נפנה אפוא לבחון האם בענייננו הוכח שתובע היה גם עובד של החברה במקביל להיותו בעל מניות בנתבעות, ודוק בחינה זו, יש לערוך ביחס לכל חברה בנפרד, בהינתן שאין הכרח כי בכל אחת מהחברות היה לתובע אותו מעמד והוא מילא את אותם תפקידים, בפרט כך שעה שבחברת "יאנג אלום" וחברת "ווין דור", היה התובע בעל מניות ובעל שליטה, ואילו בחברת "צעיר לנצח" ו"סיסטם" לא היו לתובע מניות.

אי לכך נפנה להלן למבחן הראשון ביחס לכל חברה וחברה.

האם ניתן להפריד בין תפקידו של התובע כ"עובד" בחברה, לבין פעילותו כבעל מניות?

21. לעניין זה נקבע כאמור כי יש לבחון האם ניתן להפריד בין עיסוקו של התובע כדירקטור, בעל מניות או קרוב משפחה, לבין עיסוקו כעובד בחברה, כאשר הנטל להוכיח זאת הוא על כתפי התובע.

כן יש לבחון במסגרת מבחן זה, האם אלמלא ביצע התובע את העבודה שביצע, היה צורך להעסיק עובד אחר לביצועה, האם היה זה מקום העבודה היחיד של התובע, והאם קיים חוזה עבודה.

"יאנג אלום"

22. לא היה חולק בין הצדדים כי התובע היה בעלים של 40% ממניות "יאנג אלום". התובע גם היה ערב לחובות "יאנג אלום" מול בנק לאומי ואף שילם בגין ערבות זו קרוב ל-200,000 ₪ (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 13-22), וכן היה בעל זכות חתימה בלעדית מול בנק לאומי.

23. אשר לפעילותו של התובע ב"יאנג אלום", הרי שבחקירתו הנגדית לפנינו העיד התובע כי בעשר השנים הראשונות לפעילות החברה הוא הסיע עובדים ועבד בעבודת כפיים בהרכבת מוצרי אלומיניום (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש' 9-11).

עוד העיד התובע שאמנם היתה לו זכות חתימה על המחאות של החברה (אבל לא על חוזים), הוא הזמין חומרים והכין הצעות מחיר, ונסע להביא סחורה מספקים (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 10-12). לדבריו, הוא ראיין עובדים, אך מעולם לא קבע את שכרם (ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש' 31-32).

שירלי העידה לעומת זאת, כי התובע התעסק בכל מה שקשור להנהלת חשבונות, ואף קיבל ופיטר עובדים:

"התובע התעסק בכל מה שנוגע לתחום הנהלת החשבונות אם זה מבחינת לרשום משכורות, לקבל עובדים, לפטר עובדים, בצעיר לנצח ובשאר החברות. כשאני קוראת מתוך כרטסת הנהלת החשבונות אין לי שום ספק שהיא מדויקת להפליא כי רק התובע התעסק בזה ולא אף אחד אחר" (ראה עדותה: בעמ' 31 לפרוטוקול ש': 19-22).

יעקב העיד בתצהירו, כי ב"יאנג אלום" היה התובע אחראי על העסקת עובדים, התנהלות מול הספקים, חתימה על חוזים, ולמעשה – כל דבר שתפקידו כמנכ"ל משותף ובעל מניות אפשר לו לעשות.

24. לעומת זאת טען התובע, כי תפקידו כבעל מניות היה פיקציה שיזם יעקב. לטענתו בתצהירו כמו גם בחקירתו הנגדית לפנינו, יעקב השתמש בו כדי שיעמוד מול נושים:

"ש. אני מפנה אותך לסעיף 12 לתצהירך ושואל האם אתה מתכוון לומר שהיית בעלים במשותף עם יעקב ביאנג אלום ובווין דור כפיקציה כדי להטעות נושים?

ת. כן. הוא היה משתמש בי להטעות את הלקוחות שחייבים להם כספים.

לשאלת בית הדין - לאיזה לקוחות היינו חייבים כספים אני עונה: שהתכוונתי לספקים ונושים.

לשאלת בית הדין - כיצד השתמש בי יעקב כדי להטעות את הנושים אני משיב: הוא היה שולח אותי לישיבות, פגישות, להרגיע אותם ולומר שכרגע אין לנו כסף, לתת להם שיקים דחויים ולהתחנן לקבל סחורה על המקום על מנת לסיים את אותה העבודה שחייבים לקבל את הפרזולים לעבודות האלומיניום או לנסוע לזגג ולשבת איתו ולהסביר לו שהמצב כרגע קשה ושימתין כמה זמן. זו הכוונה" (ראה עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 18-26).

לא נעלמה מעינינו האמביוולנטיות ביחסו של יעקב לתובע, עת מחד התייחס אליו כבעל מניות ושותף, ומאידך, טען כי התנהלותו של התובע היתה חסרת אחריות.

כך גם העיד יעקב לפנינו (ראה: בעמ' 38 לפרוטוקול ש' 10-17), כי פעל מתוך דאגתו לאחיו ורחמיו עליו עת היה מלין על כך כל "שאין לו מה לאכול", ונוכח צוואתה של אמו לדאוג לאחיו שהוא לא הכי בסדר, ואף הרבה להמר.

25. הנה כי כן, מחד לפנינו בעל מניות, שהוא גם בעל זכויות חתימה שאף ערב לחובות החברה ומשלם סכום משמעותי בשל ערבות זו. מנגד לפנינו מערכת יחסים משפחתית מורכבת ומרובת אמוציות, על רקע משקעים מהעבר וטענות הדדיות.

על כן, מעמדו האמיתי של התובע יבחן ויוכרע בהתאם למבחנים כפי שנקבעו כאמור, בפסיקה.

26. לעניין מבחנים אלו, התובע לא הצביע על אבחנה בין שתי מערכות יחסים מקבילות, היינו מחד עבודתו כעובד, ומאידך תפקידיו כבעל מניות. התובע עצמו לא טען, לא שכן שלא הוכיח, כי התקבלה החלטת דירקטוריון, או החלטת כל פורום אחר על מסגרת עבודתו כעובד בחברה. התובע גם לא טען ולא הוכיח, מסגרת כל שהיא להיקף עבודתו כעובד, לא הציג כל ראיה להצביע על מסגרת עבודה בתפקיד מוגדר, דו"ח נוכחות, יומן פגישות, תכתובות מייל או כל ממצא אחר. התובע העיד כי הוא יכול להביא עדים שהוא עבד ברצף ארבעים שנה (ראה עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול ש' 2), אולם לא הביא אף עד ולא ראשית ראיה, לסדר יום, או למסגרת כל שהיא שיש בה כדי ללמד על היותו עובד מן השורה.

על האמור נוסיף, כי בין התובע ובין החברה אף לא נכרת חוזה העסקה בכתב, ממנו ניתן ללמוד על האופן בו הוגדר תפקידו בחברה וכיצד ראה התובע את מעמדו בחברה.

ככלל אין בנסיבה זו כשלעצמה כדי להטות את הכף, אך בענייננו, לאור מכלול הנסיבות, והספק באשר להפרדה בין מעמדו של התובע כבעל מניות ומנהל לבין מעמדו כעובד החברה, העדרו של חוזה כאמור, מצטרף לנסיבות המטות את הכף לעבר מסקנתנו כי לא הוכחה מערכת יחסי עובד ומעביד במקביל היות התובע בעלים של החברה.

גם אם אין לשלול את האפשרות שהתובע ביצע עבודות בחברה שאלמלא ביצען היה צורך לשכור אחר לביצוען, יש לזכור כי בסוגיה זו נקבע שהנטל להוכיח קיומם של יחסי עובד מעביד הוא על התובע, ועד כה התובע לא עמד בנטל לבסס את קיומן של שתי מערכות יחסים נפרדות כאמור.

מבחן נוסף שנקבע בפסיקה נוגע להיות האדם בו מדובר נתון למרותו של אחר, ובהקשר זה, התובע לא הוכיח את מרותו של יעקב עליו בביצוע תפקידיו.

לא נעלם מעינינו כי התובע הפנה לטופסי 106 שהופקו לו בעת עבודתו ב"יאנג אלום", אלא שבכך בלבד, אין כדי להטות את הכף, בפרט ובהתחשב בכך שכפי שיבואר להלן בהמשך, טפסים אלה אינם משקפים בהכרח תמורה כנגד את עבודתו של התובע.

27. על התובע כבעל מניות בחברה, המבקש שיכירו בו בדיעבד כמי ששימש גם כעובד בחברה שבבעלותו, מוטל להראות שניתן להפריד בין עיסוקו כבעל מניות ומנהל של העסק, לבין עיסוקו כעובד בחברה, ולא שוכנענו כי התובע הרים נטל זה.

"צעיר לנצח"

28. אין חולק בין הצדדים כי התובע לא היה בעל מניות ב"צעיר לנצח" ואף לא היתה לו זכות חתימה.

שירלי העידה שהתובע היה מנכ"ל ב"צעיר לנצח" (ראה עדותה: בעמ' 32 לפרוטוקול ש' 2-4), וכך גם העיד יעקב (ראה עדותו: בעמ' 35 לפרוטוקול ש' 16), כאשר בתצהירו טען שהתובע היה מנכ"ל במשותף.

בסיכומיהם טענו הנתבעים כי התובע היה דירקטור ב"צעיר לנצח", אך בדו"ח רשם החברות (מעודכן ליום 23.12.10) לא היה זכר לכך.

29. לא נעלם מעינינו כי התובע לא ידע לפרט מה בדיוק עשה ב"צעיר לנצח", וכאשר נשאל על פרטים שונים בעניינה של "צעיר לנצח", לא ידע להשיב. כך כאשר נשאל על המעבר מ"יאנג אלום" ל"צעיר לנצח", העיד, באופן תמוה יש לומר:

"ש. כמה זמן אחרי שבוצע אותו מעבר לטענתך, נודע לך עליו?

ת. בערך בשנת 2000, כעבור כשנתיים מביצוע המעבר, אני לא זוכר בדיוק מתי.

ש. אתה טוען שכל העסק עבר לחברה אחרת ולמקום אחר ואתה לא יודע על זה במשך שנתיים?

ת. נכון. הרבה דברים לא ידעתי.

לשאלת בית הדין - האם לא שמתי לב שהמפעל עבר למקום אחר אני משיב: כן שמתי לב. אבל הוא אמר לי שהמפעל בקשיים וחייבים הרבה כסף לספקים, אנחנו נחליף חברה על מנת לא לשלם שיחפשו את יאנג אלום הראשון.

ש. מתי הוא אמר לך את זה?

ת. האמת לא רשמתי. לא זוכר.

ש. האם הוא אמר לך את זה לפני המעבר של המפעל למקום החדש או אחרי שהמפעל עבר?

ת. אני לא זוכר.

ש. האם גם חברת צעיר לנצח העסיקה עשרות עובדים ועשתה פרויקטים של מאות יחידות דיור?

ת. חברת צעיר לנצח לא היה קיים בשנת 92" (ראה עדותו: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 9- 22).

על כך נוסיף, כי נראה שהתובע אף נכשל בלשונו ביחס לעבודתו הנטענת ב"צעיר לנצח", עת השיב:

"ש. הנתבעים טוענים שאתה התחלת לעבוד בצעיר לנצח רק ב- 7/99 וסיימת לעבוד ביאנג אלום בשנת 1998. מה תגובתך?

ת. לא נכון. אף פעם לא התחלתי לעבוד בצעיר לנצח , סליחה אני מתקן, מעולם לא הפסקתי לעבוד כי אוטומטי עברתי מחברה לחברה מיד עם החלפת השם או החלפת מקום העבודה. מה שכן, בגלל שלא שולמו לי משכורות זה לא נרשם בתוך המחשב של החברה, גם לא ניתן לביטוח לאומי הוראות להוריד לי תשלומים עבור ביטוח לאומי, הצטרכתי לשלם באופן עצמאי, אוכל להביא עדים שמעולם לא עזבתי את מקום העבודה במשך 40 שנה" (ראה: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 30 עד עמ' 14 ש': 2).

30. עם זאת, על אף האמור, הנתבעים הודו שבהתאם לטופסי 106 שהופקו לתובע, הוא עבד ב"צעיר לנצח" בחודשים 7-9/1999; 11-12/1999; 1-8/2000 ו-12/2000, אלא שלטענתם לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים בתקופה זו שכן התובע שימש בכובעו כמנכ"ל או דירקטור.

כאמור, לא הוכח שהתובע שימש כדירקטור בתקופה זו, כך שנותרה לפנינו הודאת הנתבעים שבתקופה כאמור לעיל שימש התובע במנכ"ל ב"צעיר לנצח", היינו עובד בכיר ב"צעיר לנצח".

31. אי לכך, וגם אם בדוחק, אנו קובעים שלמצער, בחודשים 7-9/1999; 11-12/1999; 1-8/2000 ו-12/2000, שימש התובע כעובד של חברת "צעיר לנצח".

"ווין דור"

32. התובע היה בעל 50% ממניות "ווין דור" ובנוסף לכך גם היה גם דירקטור בחברה.

מאוחר יותר ביום 20.10.10 ובנסיבות שיידונו להלן בהמשך הועברו מניותיו של יעקב ב"ווין דור" לתובע, כך שהוא הפך להיות בעל המניות היחיד ב"ווין דור" ודירקטור יחיד.

33. כמו לעניין פעילותו ב"יאנג אלום", הרי שגם לגבי פעילותו ב"ווין דור" לא עלה בידי התובע להצביע על אבחנה בין שתי מערכות יחסים מקבילות, היינו מחד עבודתו כעובד, ומאידך תפקידיו כבעל מניות; לא הוכח שהתקבלה החלטת פורום מוסמך על מסגרת עבודתו כעובד "ווין דור"; לא הוכחה מסגרת עבודה בתפקיד מוגדר; לא הוצג חוזה עבודה; ולא הוכח שהתובע היה נתון למרותו של אחר. ההיפך הוא הנכון. במשך תקופת עבודתו ב"ווין דור" נהג התובע אף בצורה מובהקת יותר כבעלי החברה, ובכלל זה, ייצג את "ווין דור" בתביעות משפטיות כבעלים של החברה. כך בת"א 22729-06 אלבז ואח' נ' זילברמן ואח' (פסק הדין מיום 30.7.12), נתבעו התובע, יעקב, חברת "ווין דור" וחברת "סיסטם". יעקב נמחק מכתב התביעה הואיל והיה בהליכי פש"ר, "סיסטם" נמחקה מהתביעה עקב היותה בהליכי פירוק, ובסופו של יום, הצדדים באותו מקרה הסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך פשרה. במסגרת פשרה זו חויב התובע באופן אישי בגין חוב של "ווין דור" בסך של 9,000 ₪. כך גם ביום 16.6.11 ניתן פס"ד כנגד ווין דור בת"א (חי') 31167-11-09 מ. ס. י. שווק זכוכית ומראות בע"מ נ' ווין-דור - המרכז הארצי לחלונות דלתות ובניה בע"מ, וזאת על פי הסכמתו של התובע, שראה עצמו מוסמך להתחייב בשם החברה.

ייצוג "ווין דור" בתביעות משפטיות כמו גם נטילה של חיוב אישי של "ווין דור" על עצמו, ממחישה ומחדדת את מעמדו של התובע כבעלים של החברה, כאשר מנגד לא התביע התובע על מסגרת עבודה כעובד.

על כך נוסיף שבניגוד לנטען על ידי התובע תחילה, הוא לא הוכיח שהגיש הוכחת חוב למפרק "ווין דור" כעובד החברה, דבר שיותר מכל מלמד על האופן בו התובע עצמו ראה את מעמדו ב"ווין דור".

34. העולה מכל האמור לעיל, הוא שב"ווין דור" כמו ב"יאנג אלום", התובע לא הוכיח שניתן להפריד בין עיסוקו כבעל החברה לבין עיסוקו הנטען כעובד בחברה, ועל כן אין בידינו לקבוע שהתובע עמד בנטל המוטל עליו לבסס את התקיימותו של מבחן זה.

"סיסטם"

35. כאמור, ב"סיסטם" התובע לא היה בעל מניות ולא היה לו מעמד פורמאלי.

התובע לא הביא ראיות לתפקידים שמילא ב"סיסטם", אם כי לדבריו, "ווין דור" ו"סיסטם" עבדו במקביל ובאותו מקום ואף הוא עבד במקביל ב"ווין דור" וב"סיסטם" (ראה עדותו: בעמ' 20 לפרוטוקול ש' 7-10 וש' 14-15), והנתבעים לא סתרו טענה זו.

כמו כן צורפו ע"י התובע תלושי שכר וטופסי 106 (אשר יידונו להלן בהמשך), ביחס לתקופת עבודתו הנטענת ב"סיסטם".

זאת ועוד, במובחן מעניין "ווין דור" לעיל, הרי שלמצער ובכל הנוגע ל"סיסטם", הגיש התובע לתיק בית הדין ביום 13.9.12 הודעה בצרוף תצהיר, בהם הוא מצהיר כי הגיש תביעת חוב למפרק "סיסטם", נסיבה שתומכת בכך שלמצער, התובע עצמו ראה את עצמו כעובד של "סיסטם".

לנוכח האמור לעיל במצטבר, אנו קובעים שלמצער, נראה כי התובע היה עובד של חברת "סיסטם".

36. משאלו קביעותינו ביחס למבחן הראשון, נפנה להלן למבחן השני, היינו האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של התובע כ"עובד"?

האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של התובע כ"עובד"?

37. במסגרת מבחן זה נשאלת השאלה האם התשלום המכונה 'משכורת' אכן היה בעל אופי של שכר עבודה בתמורה לביצוע עבודה, והאם הוא שולם לבעל המניות ב"כובעו" כעובד, ולא ב"כובעו" כבעל מניות ולמעשה המדובר בתשלומים מסוג החזר השקעות בחברה, גילום רווחים ודיבידנדים.

על כך שמדובר בשכר תמורת עבודה, יעידו מאפיינים כגון שכר שהינו קבוע פחות או יותר, המתעדכן על פי תוספות היוקר, כאשר תנודות חדות ובלתי מוסברות בשכר יחלישו את הטענה כי מדובר היה בשכר עבודה.

בהקשר למבחן זה, נקבע בפרשת גרוסקופף:

"...מכאן למאפיינים, על פיהם ניתן לקבוע אם תשלומים ששולמו לאדם היו בגדר "שכר":

(א) האם היה לתשלומים אופי של "שכר"?

האם התמורה שהוגדרה כ"שכר עבודה", היא אכן תמורה בעד עבודה? "עובד", מקבל, דרך כלל, שכר קבוע העולה עם העלאת תוספת היוקר במשק, אינפלציה והתפתחות העסק. מנגד, בעל חברה מקבל תשלומי החזר השקעות ודיבידנדים. גובה התמורה שהוגדרה כ"שכר עבודה" יכולה להצביע על תשלום "שכר" או על החזר השקעות ...

(ב) עירוב נכסים:

על פי מבחן זה יש לבדוק: האם קיים עירוב נכסים והכנסות בחברה, כך שלא ניתן לקבוע מהו "שכרו" של בעל החברה ... כלומר, האם בעל העסק מקפיד על הפרדה בין התשלומים שהחברה משלמת לו כבעל החברה לבין הכספים שהיא משלמת לו כ"עובד"? האם בעל העסק מפריד בין הגופים המשפטיים בחברה? ..."

38. התובע צירף לתצהירו תלושי שכר לשנים 2004-2009 שקיבל מהחברות השונות (נספחי טו/1-טו/62 לתצהירו).

מעיון בתלושי השכר של התובע, ניתן להיווכח כי קיימות תנודות משמעותיות בגובה שכרו, הן בין השכר ששולם בין שנה לשנה והן בשכר ששולם בתוך אותה שנת מס, לרבות אצל אותה חברה.

הואיל ואין כמו מראה עיניים, להלן יפורטו סכומי התלושים על פני רצף קלנדארי, תוך התייחסות לחברה הרלוונטית:

שנת 2004 (אצל "ווין דור")

שנת 2005 (אצל "ווין דור")

שנת 2006 (אצל "ווין דור") – צורפו רק 3 תלושים.

שנת 2007 (עד 6/07 – אצל "ווין דור", והחל מחודש 7/07 אצל "סיסטם")

שנת 2008 (אצל "סיסטם")

שנת 2009 (אצל "סיסטם")

יצוין כי בתלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע יש שני תלושי שכר לחודש 7/09 כאשר בתלוש אחד שכר היסוד הוא 7,991 ₪ ובתלוש אחר – 4,000 ₪, ואם בכך לא סגי, הרי שלתצהיר גילוי מסמכים של יעקב, צורפו שני תלושי שכר לחודש 6/09 כאשר בתלוש אחד שכר היסוד הוא 7,991 ₪ ובתלוש אחר – 4,000 ₪.

39. הנה כי כן, שכרו של התובע מתאפיין בתנודות לאורך הזמן לרבות בתוך אותה שנה ולרבות אצל אותה חברה, תנודות שעל פניהן אינן תומכות בהיות התשלום בגדר "שכר עבודה" המשולם לעובד כנגד עבודתו, אלא שלעניין זה טען התובע כי תלושי השכר אלו אינם משקפים את שכרו האמיתי (ומטעם זה אף תבע הפרשי שכר).

כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית לפנינו, לעניין גובה שכרו הנטען, השיב בצורה מבולבלת באלו המילים:

"ש. אני רואה שבינואר 2004 עד יוני 2004, אתה דורש 7,430 ₪ לחודש. למה אתה דורש את הסכום הזה?

ת. זה מה שקיבלתי. זה היה השכר בשנת 73. בחודש דצמבר היה 7,430 ₪.

ש. ולמה במרץ, אפריל 2005 אתה תובע 7,272 ש"ח?

ת. יעקב שילם לי כמה שהוא רצה, כל חודש.

ש. אז את הכסף הזה הוא שילם על מרץ , אפריל 2005?

ת. לא זה לא שולם. איפה ששולם כתוב ששולם.

ש. במאי 2005 אתה דורש 4,405 ₪ . איך הגעת לסכום הזה?

ת. הוא הנפיק לי את תלוש השכר ולא קיבלתי את השיק.

ש. אתה יכול להראות לי את התלוש הזה?

ת. זה אצלי במסמכים.

ש. אני רואה שבשנת 2005, חוץ מינואר, פברואר לא קיבלת בכלל שכר. זה נכון?

ת. זה נכון. רגע, שולם חלק וחלק לא שולם אז אני דרשתי את ההפרש.

ש. כמה שולם באוקטובר 2005?

ת. אני לא זוכר כמה שולם.

ש. איך ידעת ב- 2005 כמה קיבלת וכמה לדרוש?

ת. יש לי את השיק.

ש. איפה השיק?

ת. בבנק.

ש. מה היה השכר שלך בשנת 2008?

ת. כמה שהוא רצה לשלם" (ראה עדותו: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 20 עד עמ' 18 ש': 8).

40. הנה כי כן, בנוסף לתנודות הבלתי מוסברות בשכרו של התובע, עדותו של התובע מבולבלת ואינה תורמת כהוא זה להסיט את הערפל ביחס לחישוב שכרו הנטען כעובד.

מכל מקום, נזכיר שהתובע לא הציג כל אסמכתא לעניין קביעת שכרו, לא כל שכן כזו הכוללת קריטריונים מהם ניתן ללמוד כיצד נקבע השכר.

בסופו של יום כל שהונח לפנינו הוא אסופה של תלושים הכוללים סכומים שונים ללא כל הגיון תעסוקתי וללא כל הסבר למהותם, באופן המתיישב יותר עם המסקנה שמדובר במשיכת כספים מהחברה, בין אם כדיבידנד, רווחים, או התחשבנות בין בעלי החברה שהם גם בני משפחה.

41. על האמור לעיל נוסיף, כי בנוסף לתלושי השכר, צירף התובע לתצהירו גם טופסי 106 לשנים 2004-2008 (נספח טו לתצהיר התובע), וכן צירף לתצהיר גילוי המסמכים מטעמו טופסי 106 לשנים 1995- 2003.

להלן פירוט טופסי ה-106 לשנים 1995-2003 תוך התייחסות לחודשי העבודה הרשומים בהם ולמשכורת השנתית הממוצעת הנקובה בהם (כולל תשלומים בגין הוצאות טלפון, כלכלה, שווי רכב וכו'):

שנת 1995 - (אצל "יאנג אלום"), תשלומים במשך כל השנה. תשלום חודשי ממוצע:

7,390 ₪ לחודש.

שנת 1996 - (אצל "יאנג אלום"), תשלומים במשך כל השנה. תשלום חודשי ממוצע:

10,490 ₪ לחודש.

שנת 1997 - (אצל "יאנג אלום"), קיים תשלום בחודשים 1-4/97 ו-12/97 בלבד, תשלום חודשי ממוצע: 10,490 ₪ לחודש.

שנת 1998 - (אצל "יאנג אלום"), קיים תשלום בחודשים 1/98 ובחודשים 10-12/98 בלבד, תשלום חודשי ממוצע: 8,607 ₪ לחודש.

שנת 1999 - (אצל "צעיר לנצח"), קיים תשלום בחודשים 7-9/99 ו-11-12/99 בלבד, תשלום חודשי ממוצע: 4,988 ₪ לחודש.

שנת 2000 - (אצל "צעיר לנצח"), קיים תשלום בחודשים 1-8/00 ו-12/00, תשלום חודשי ממוצע: 3,084 ₪ לחודש.

שנת 2001 - (אצל "ווין דור"), קיים תשלום בחודשים 3/01, 5-6/01 ו-8-12/01, תשלום חודשי ממוצע: 3,905 ₪ לחודש.

שנת 2002 - (אצל "ווין דור"), כל השנה, תשלום חודשי ממוצע: 4,071 ₪ לחודש.

שנת 2003 - (אצל "ווין דור"), כל השנה למעט 1/03, תשלום חודשי ממוצע: 3,209 ₪ לחודש.

42. הנה כי כן, גם מתוך טופסי 106 לשנים 1995-2003 שמשקפים תשלומים שנתיים, קשה להצביע על הגיון תעסוקתי או עקביות מסוימים, עת התשלומים עולים ויורדים, אינם מתייחסים בהכרח לכל שנת העבודה ואין קורלציה בין התשלומים לתובע בחברות בהם שימש כבעלים לבין חברת "צעיר לנצח" שבה כאמור לא היה רשום כבעלים.

43. התהיות כאמור, אינן מתמצות בסכומים הנקובים בתלושי השכר ובטופסי 106 שנסקרו לעיל, כי אם גם בין מסמכים אלו לבין עצמם.

כך למשל, בטופס 106 לשנת 2005 שצורף לתצהיר התובע התשלום החודשי הממוצע עמד על 5,079 ₪, ואילו בטופס שצורף לתצהיר גילוי המסמכים של התובע הסכום עמד על 5,301 ₪. כך גם אין התאמה בין החודשים בהם לכאורה שולמו התשלומים עת בטופס אחד צוין כי התובע עבד בחודש 12/05 ובשני צוין שלא עבד, כך גם שני הטפסים נחתמו בחותמות שונות של "ווין דור" עת על האחד חתמה בחותמת בעברית ועל השני בחותמת באנגלית. גם לגבי שנת 2009 בטופס 106 נרשם כי התובע לא עבד בחודש 12/09 ואילו בתלושי השכר שצורפו לשנה זו הוצא תלוש שכר לחודש 12/09.

עוד נציין כי על פי תלושי השכר לשנת 2004, שכר יסוד ברוטו ממוצע, גבוה מהתשלום הממוצע החודשי בטופס 106, נסיבה שאינה הגיונית שכן התשלום הממוצע החודשי כולל גם הוצאות, ואמור להיות גבוה יותר מאשר ממוצע שכר היסוד ברוטו, בלבד.

גם אם ניתן למצוא הסבר כלשהו לכל אחת מאי ההתאמות כאמור, ברי כי הצטרפותן לתמונה הכוללת המצטיירת מתלושי השכר וטפסי ה- 106, אינה תורמת לביסוס האפשרות כי מדובר בתשלומי שכר עבודה לעובד כנגד עבודתו.

44. על כל האמור לעיל עד כה נוסיף כי התובע לא הציג דפי חשבון בנק (מלבד צילום של מספר המחאות), על מנת להראות שהסכומים שננקבו בתלושי השכר ובטופסי 106, לפי העניין, אכן שולמו לו בפועל, ולא רק נרשמו.

מכל מקום, משלא הציג התובע כל ראיה להיקף ומסגרת עבודתו הנטענת, אין גם כל אפשרות לקבוע שיש פרופורציה בין עבודתו הנטענת לשכר שנטען כי שולם לו, אם שולם.

45. בנוסף לכך שלא שוכנענו שהסכומים שננקבו בתלושי השכר ובטופסי 106 משקפים שכר עבודה ששולם, אם שולם כנגד עבודה, הרי שיש עירוב נכסים בין התשלומים הרשומים לתובע כעובד לבין היותו בעל מניות בחלק מן החברות.

לעניין זה הציגו הנתבעים אישור של רואה החשבון של החברה, לפיו התובע חב ל"יאנג אלום" סך של 325,506 ₪, וחייב ל"ווין דור" סך של 80,405 ₪.

התובע לא התייחס למסמך זה לא הציג כל הסבר לאמור בו ולא כל שכן שלא סתר את תוכנו.

חובותיו אלו של התובע למצער ב"יאנג אלום" וב"ווין דור" שם היה בעלים, בהצטרפם לכך שאין כל ראיה לתשלום שכר עבודה בפועל, מצביעים על עירוב נכסים ועל כך שלא היתה הפרדה בין התשלומים ששולמו לתובע כבעל מניות באותן חברות, לבין התשלומים שנרשמו על שמו כעובד.

כך גם, הגשת חשבוניות ל"ווין דור" בגין תיקוני רכב של אשתו של התובע (נספח יז לתצהיר התובע ועדותו: בעמ' 19 לפרוטוקול ש': 12-15), מלמדים על כך שהתובע נהג ב"ווין דור" כמנהג בעלים שלא הפריד בין הכנסותיו לבין הוצאותיו הפרטיות, לא כל שכן שלא הבחין בין עבודתו הנטענת כעובד למעמדו כבעלים של החברה.

46. סיכומם של דברים.

אשר לחברות "יאנג אלום" ו-"ווין דור", בהם שימש התובע כבעלים ודירקטור, לא עלה בידי התובע להצביע על קיומן של שתי מערכות יחסים מקבילות, היינו מחד עבודתו כעובד, ומאידך תפקידיו כבעל מניות. יתרה מכך, התשלומים שנרשמו על שמו, אצל שתי החברות כאמור בתלושי השכר ובטופסי 106, אך מחזקים את המסקנה שאין כל קשר בינם לבין תשלום שכר עבודה לעובד.

אי לכך, לא הוכח לפנינו שבמקביל להיותו של התובע בעל מניות בשתי החברות הללו, התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין "יאנג אלום" או בין התובע לבין "ווין דור".

אשר ל"צעיר לנצח" - כאמור ועל יסוד הצהרת הנתבעים קבענו שבחודשים 7-9/1999; 11-12/1999; 1-8/2000 ו-12/2000, שימש התובע כעובד של חברת "צעיר לנצח". לא צורפו תלושי שכר לתקופה זו, אך למצער מתוך טופסי 106 לשנים 1999 ו-2000 שצורפו ניתן להיווכח כי התשלום הממוצע שנרשם כי שולם לתובע בשנת 99' עמד על סך ממוצע של 4,988 ₪ לחודש, ובשנת 2000 עמד על שכר ממוצע של 3,084 ₪ לחודש, שיעורים שנכון לאותו מועד, יכולים להתאים לשכר המשולם לעובד, גם אם לא נמצא הסבר לירידה בשכר הממוצע.

אשר ל"סיסטם" – כאמור לעיל, בדומה ל"צעיר לנצח", התובע לא היה בעלים ב"סיסטם". הגם שהתובע לא הביא ראיות לתפקידים שמילא ב"סיסטם", הרי שטענתו כי עבד במקביל ב"ווין דור" וב"סיסטם", לא נסתרה על ידי הנתבעים. כך גם ובמובחן מעניין "ווין דור" לעיל, הרי שלמצער ובכל הנוגע ל"סיסטם", הגיש התובע תביעה כעובד, למפרק "סיסטם".

יצוין, כי תלושי שכרו של התובע לתקופת עבודתו הנטענת ב"סיסטם", אף הם לוקים בתנודות לא מוסברות, אלא שלעניין זה, ולמצער ביחס לתקופה שלגביה לא הופקו תלושי שכר מ"ווין דור", לא ניתן לומר שהנטל הועבר אל התובע להראות כי למרות שהופקו לו תלושי שכר מ"סיסטם" (חברה שהוא איננו בעלים בה), המדובר בתמורה ששולמה לו כבעלים של חברת "ווין דור".

אי לכך, וחרף הספקות שהבענו לעיל בדבר האותנטיות של הרישומים בתלושי השכר ועצם תשלומם, בהעדר ראיה כי אותם רישומים בתלושי השכר התייחסו לתמורה המגיעה לתובע כבעלים של "ווין דור", נכונים אנו לקבוע כי למצער התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין "סיסטם" בחודשים 7/07 עד 3/10.

47. אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל בפרק זה, אנו קובעים כי לא התקיימו יחסי עובד בין התובע לבין "יאנג אלום" או בין התובע לבין "ווין דור".

יחד עם זאת וגם אם בדוחק, הוכח להנחת דעתנו שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין "צעיר לנצח", בחודשים 7-9/1999; 11/99-8/00; ו-12/2000, והתקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין "סיסטם" בחודשים 7/07 עד 3/10.

48. משאלו הם פני הדברים, תביעתו של התובע כנגד "יאנג אלום" "ווין דור" – נדחית בהעדר יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

עד כאן קביעותינו בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין מי מהנתבעות, ומכאן נפנה לטענת התובע לקיומה של רציפות העסקה במשך כל תקופת עבודתו.

רציפות עבודתו של התובע

49. לטענת התובע בסיכומיו הוא עבד ברציפות 35 שנה, החל משנת 1974 ועד לשנת 2009, אצל אותו מעביד למעשה, תחת כסות משפטית אחרת בכל פעם.

לטענתו, גם ברוב תלושי השכר שהופקו לו מצוין מועד תחילת עבודתו כיום 1.1.75.

עוד טוען התובע כי הנתבעים מנסים לנתק את פעילותה של "סיסטם" מפעילות שאר החברות הנתבעות, על מנת להתנער מאחריותם כלפי התובע ובמטרה למנוע ממנו את תשלום זכויותיו הסוציאליות.

לטענתו "סיסטם" שילמה את שכרם של העובדים גם ב"ווין דור" וגם ב"סיסטם", וכך גם "ווין דור" שילמה את שכרם של העובדים גם ב"יאנג אלום" וגם ב"צעיר לנצח".

50. מנגד לטענת הנתבעים, ובכפוף לטענתם כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעות, טוענים הנתבעים כי גם אם יוכח שהתקיימו יחסים כאמור עם חלק מהנתבעות הרי שלא ניתן לדבר על רציפות העסקה, שכן לטענתם, מדובר בחברות שונות, העוסקות בתחומים שונים ומצויות בשליטה שונה, כאשר גם לשיטת התובע קיים פער של מעל 3 חודשים בין תקופת העסקה נטענת אחת לאחרת.

מוסיפים הנתבעים וטוענים כי למצער, "יאנג אלום" חדלה לפעול כבר בשנת 1998, ואף לשיטת התובע הוא החל את עבודתו הנטענת ב"צעיר לנצח" רק בחודש 7/99, ועל כן חל נתק בין עבודתו בשתי החברות, כאשר ממילא חלה התיישנות מוחלטת על כל זכויותיו בגין תקופת עבודתו ב"יאנג אלום", ובכל הנוגע ל"סיסטם", טוענים הנתבעים כי אין כל קשר בין "סיסטם", שהינה חברה ליבוא דלתות מסין, לבין "ווין דור", מה גם שהתובע כלל לא עבד ב"סיסטם".

51. משקבענו כאמור כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין "יאנג אלום" או בין התובע לבין "ווין דור", אין זאת אלא שכבר מטעם זה דין טענתו של התובע לרציפות זכויות בעבודה החל משנת 1975, להידחות.

לכל היותר וכפי שקבענו לעיל, התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין החברות "צעיר לנצח" ו"סיסטם", במועדים כדלקמן:

בחודשים 7-9/1999;

בחודשים 11/99-8/00;

בחודש 12/2000;

ובחודשים 7/07 עד 3/10.

52. זאת ועוד, משזו קביעתנו בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד, אין זאת אלא שאף טענות התובע לגבי היות הנתבעות 1-4 בגדר אשכול חברות המוחזקות בבעלות משפחתית של הנתבעים 5-7, אין בה כדי לסייע, ולו מן הטעם שאף אם כך היה (ואיננו קובעים שכך), הרי שרק בחלק מן התקופות, ואף זאת כפי שהוכח בדוחק, התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין מי מהנתבעות.

53. אי לכך, נפנה להלן לדון בתביעותיו הפרטניות של התובע, וזאת בשים לב לקביעותינו לעיל לגבי המועדים בהם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין מי מהנתבעות.

התביעה לתשלום הפרשי שכר

54. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב נתבעות 1-4, ביחד ולחוד בתשלום הסכום הכולל של 245,850 ₪, וזאת כהפרשי שכר לשנים 2004-2009. לטענתו, במהלך תקופה זו לא שולם לו שכר כלל בחלק מהחודשים, ובאחרים שולם לו שכר חלקי בלבד.

התובע ערך טבלה בה הוא מפרט הסכומים שיש לטענתו לשלם לו/להשלים לו, לפי העניין, בכל אחד מהחודשים הנתבעים, כדלקמן:

(*) שולמה ביולי

55. מנגד לטענת הנתבעים, התובע לא הרים ולא החל להרים את הנטל להסביר ממה נובעים הפרשי השכר כנתבע על ידו. לא זו אף זו, מעבר לכך שאין זה סביר שהתובע ימחל על סכומים המגיעים לו במשך תקופה כה ממושכת, המדובר בהפרשים הנתבעים מ"ווין דור" ומ"סיסטם", כאשר ב"ווין דור" היה התובע בעלים של החברה.

מכל מקום מדגישים הנתבעים, כי כאמור, התובע נשאר חייב ל"ווין דור" סך של 80,405 ₪, חוב אשר עומד בסתירה לטענת התובע שלא קיבל את מלוא שכרו.

56. משקבענו כאמור לעיל, כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין "יאנג אלום" או בין התובע לבין "ווין דור", אין זאת אלא שהחלק הרלוונטי לתביעה להפרשי שכר הוא החלק המתייחס לתקופת העבודה ב"צעיר לנצח" וב"סיסטם", במועדים כדלקמן:

בחודשים 7-9/1999;

בחודשים 11/99-8/00;

בחודש 12/2000;

ובחודשים 7/07 עד 3/10.

אי לכך, החלק הרלוונטי לתביעה זו להפרשי שכר מתוך הטבלה שצירף התובע הוא החלק כמפורט להלן:

57. ולגופם של דברים.

מעבר להצגת הטבלה, התובע לא נתן כל הסבר כיצד חושבו הסכומים או הפרשי השכר כנתבע על ידו בחלק זה לכתב התביעה.

על פני הדברים אף קשה למצוא התאמה בין הסכומים הנתבעים לבין הסכומים שהופיעו בתלושי השכר לתקופה זו, או בטופסי 106.

כך גם וכפי שציינו לעיל, כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית לפנינו, לעניין גובה שכרו הנטען, השיב בצורה מבולבלת (ראה עדותו: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 20 עד עמ' 18 ש': 8), שלא רק שאינה מסייעת לדעת מה לשיטתו היה השכר המגיע לו, אלא ובעיקר שאינה מאפשרת לדעת מהם הפרשי השכר המגיעים לו לשיטתו.

כאמור, התובע אף לא הציג כל הסכם בדבר גובה השכר המגיע לו, ותלושי השכר שהוצגו לתקופה זו, אינם מתיישבים עם הסכומים הנתבעים כהפרשי שכר.

58. זאת ועוד, התובע לא המציא דפי בנק רציפים מהם ניתן היה ללמוד על הסכומים שהועברו אליו בפועל ולהשוותם, למצער, לתלושי השכר שהופקו. כל שהוצג היו המחאות ספורות שאינן תואמות את תלושי השכר, ואינן מאפשרות לקבל תמונה על הסכומים ששולמו לתובע בפועל, אם וככל ששולמו, במועדים הרלוונטיים.

לא למותר לציין עוד, כי שתיקה ממושכת לאורך זמן בקשר עם זכות חוזית שנטען כי הוסכמה בין הצדדים, מלמדת על כך שהתנהלות הצדדים בפועל, הפכה להסכם מכללא ביחסי הצדדים.

59. משאלו הם פני הדברים, בהעדר כל הסבר להפרשי השכר הנטענים ובהעדר כל ראיה לקיומם של הפרשי שכר כנטען, אין בידינו לקבוע כי התובע הרים או אף החל להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו ברכיב זה.

אי לכך, התביעה להפרשי שכר - נדחית.

התביעה לתשלום פדיון חופשה

60. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעות 1-4, ביחד ולחוד, בתשלום הסך הכולל של 27,968 ₪ עבור 77 ימי חופשה בשלוש ה שנים האחרונות לעבודתו, לפי החישוב שלהלן:

7,991 ₪ X 77 ימים = 27,968

22 ימים

לטענת התובע בשלוש השנים האחרונות לעבודתו, הוא צבר 84 ימי חופשה, מהם ניצל שבעה ימים בלבד, ומכאן שהוא זכאי להפרש בגין פדיון 77 ימי חופשה.

61. מנגד לטענת הנתבעים, התובע מנסה ליהנות מכפל תשלומים, עת מחד הגיש תביעות חוב למפרק של "סיסטם" בגין דמי חופשה ובמקביל הוא תובע דמי חופשה במסגרת הליך זה. עוד טוענים הנתבעים כי התובע קיבל את כל ימי חופשתו מ"ווין דור", ולכל היותר הוא נסמך על טעות ברישום בתלושי השכר. מכל מקום, לשיטתם התובע כלל לא עבד ב"סיסטם", ועל כן לא מגיעים לא דמי חופשה מחברה זו.

62. לאור קביעותינו לעיל, לפיהן יחסי עובד ומעביד התקיימו בין התובע לבין "צעיר לנצח" ו"סיסטם", בלבד, אין זאת אלא שהמועדים הרלוונטיים לרכיב זה לכתב התביעה, הם החודשים 7/07 עד 3/10, בהם קבענו כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין "סיסטם".

יתרה מכך, משקבענו כאמור כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין "יאנג אלום" או בין התובע לבין "ווין דור", אין זאת אלא שלא קיימת רציפות זכויות בעבודה בין תום תקופת העבודה ב"צעיר לנצח" (בשנת 2000) לבין תחילת העבודה ב"סיסטם" (7/2007).

מכאן שבבואנו לחשב את ויתקו של התובע לעניין הזכאות לימי חופשה מ"סיסטם", יש לחשבה לפי תקופת עבודה שהחל בחודש 7/2007.

63. אשר לטענת הנתבעים לפיה התובע עותר לכפל זכויות, הואיל והגיש תביעה להוכחת חוב ברכיב זה למפרק בגין תקופת העבודה ב"סיסטם", נקדים ונאמר שהואיל וההליכים כנגד "סיסטם" עוכבו, ממילא אין לנו סמכות לפסוק סכומים כנגד "סיסטם".

הדיון ברכיבי תביעה אלו רלוונטי לשם קביעת זכויותיו של התובע ב"סיסטם" לעניין העתירה להרמת מסך ההתאגדות של "סיסטם".

מכל מקום, גם אם יורם מסך ההתאגדות מעל "סיסטם", הרי שמבחינת הזכאות, התובע לא יהיה זכאי לכפל תשלום בגין רכיב זה, וכל סכום שייפסק, אם ייפסק, במסגרת הליך זה, יבוא על חשבון כל סכום שקיבל, אם קיבל, התובע מקופת הפירוק של "סיסטם", ולא בנוסף לו.

64. ולגופה של התביעה, כאמור קבענו שיש לחשב את ויתקו של התובע לעניין הזכאות לימי חופשה, לפי תקופת עבודה שתחילתה בחודש 7/2007.

אי לכך התוצאה היא שבגין שלוש שנות העבודה האחרונות, עבורן תבע התובע חופשה, זכאי היה התובע לנצל, מכח חוק, 42 ימי חופשה קלנדאריים (14 יום קלנדאריים לשנה X 3 שנים), שהם 30 ימי חופשה בפועל לעובד במתכונת עבודה של 5 ימי עבודה לשבוע, ו- 36 ימי חופשה בפועל לעובד במתכונת עבודה של 6 ימי עבודה לשבוע.

התובע לא דק פורתא באשר למתכונת העבודה בה הועסק לדבריו, אך מתוך תחשיבו דלעיל שבו חילק את מספר ימי החופשה במספר 22, ניתן להסיק כי הוא הועסק במתכונת עבודה של 5 ימי עבודה לשבוע, כך שבגין שלוש שנות העבודה האחרונות, עבורן תבע התובע פדיון חופשה, זכאי היה התובע לנצל, מכח חוק, 30 ימי חופשה בפועל.

65. לטענת התובע כאמור, במהלך שלוש שנות עבודתו האחרונות, הוא ניצל 7 ימי חופשה בפועל, ומכאן שבגין שלוש שנות העבודה האחרונות, נותרה לזכותו יתרה של 23 ימי חופשה בפועל.

לגבי תקופה זו, לא הוצג לפנינו פנקס חופשה, כך שלא ניתן לאמת את ניצול החופשה בתלושי השכר, ככל שהיה כזה, ואף לא הוכח ניצול חופשה בפועל, מעבר לנטען על ידי התובע.

אי לכך כל שנותר לפנינו הוא הודאת התובע לגבי ניצול של 7 ימי חופשה בפועל בלבד, וכפועל יוצא מכך, אנו קובעים שנותרה לזכות התובע יתרה של 23 ימי חופשה בפועל שלא נוצלו, נכון למועד סיום עבודתו של התובע ב"סיסטם".

66. כעולה לכאורה מתלושי השכר שהוצגו לפנינו, שכרו הממוצע של התובע לשנת העבודה האחרונה (2009) עמד על 6,025 ₪.

בהעדר ראיה לסתור, אין לנו אלא את השכר כעולה לכאורה מתלושי השכר שהוצגו לפנינו, ועל כן התוצאה היא שבגין שלוש שנות העבודה האחרונות ב"סיסטם", זכאי היה התובע לפדיון חופשה שלא נוצלה בסך 6,299 ₪, לפי החישוב שלהלן:

6,025 ₪ X 23 ימי חופשה בפועל = 6,299 ₪.

22 ימי עבודה בפועל בחודש

אי לכך אנו קובעים שהתובע היה זכאי לפדיון חופשה שלא נוצלה בסך 6,299 ₪, בגין שלוש שנות העבודה האחרונות ב"סיסטם".

התביעה לתשלום דמי הבראה

67. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעות 1-4, ביחד ולחוד, בתשלום הסך של 5,440 ₪ לשתי שנות העבודה האחרונות, לפי החישוב שלהלן:

340 ₪ - שווי יום הבראה X 16 ימי הבראה לשנתיים = 5,440 ₪.

לטענת התובע, הנתבעים מעולם שילמו לו דמי הבראה, והואיל ולאחר סיום עבודתו הוא זכאי לפדיון דמי הבראה בגין שתי שנות העבודה האחרונות בלבד, מוגשת תביעה זו תוך חישוב מספר ימי ההבראה לאור וויתקו של התובע בנתבעים.

מנגד, הנתבעים חזרו על טענותיהם לפיהן לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, התובע לא הועסק ב"סיסטם", וממילא הגיש תביעת חוב למפרק בגין רכיב זה. עם זאת, לא טענו הנתבעים לחלופין, כי הוכח ששולמו לתובע דמי הבראה.

68. אשר לטענת הנתבעים לפיה התובע עותר לכפל זכויות, הואיל והגיש תביעה להוכחת חוב ברכיב זה למפרק, אין לנו אלא להפנות לדברינו בסעיף 63 לעיל, והאמור בו נכון גם לעניין רכיב זה.

ולגופה של התביעה ברכיב זה, בהתאם לוויתקו של התובע, כפי שקבענו לעיל הוא היה זכאי בגין כל אחת משתי שנות עבודתו האחרונות ל-6 ימי הבראה.

בשנת 2009, תחילת שנת 2010 שווי יום הבראה עמד על 340 ₪, ועל כן התוצאה היא שבגין שתי שנות העבודה האחרונות ב"סיסטם", זכאי היה התובע לדמי הבראה בסך 4,080 ₪, לפי החישוב שלהלן:

12 ימים X 340 ₪ - תעריף ליום הבראה = 4,080 ₪.

אי לכך אנו קובעים שהתובע היה זכאי לדמי הבראה בסך 4,080 ₪, בגין שתי שנות העבודה האחרונות ב"סיסטם".

התביעה לתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה והשבת ניכויים משכר שלא הועברו לקרן הפנסיה

69. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעות 1-4, ביחד ולחוד, בתשלום הסכום הכולל של 11,134 ₪ כפיצוי על אי ביצוע הפרשת מעסיק לקרן פנסיה, בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק לעניין פנסיית חובה (להלן – צו ההרחבה) והשבת ניכויים משכרו שלא הועברו לחברת הביטוח, בגין התקופה שהחל מיום 1.1.08 ואילך, לפי הפירוט שלהלן:

סך של 4,794 ₪ - בגין חלק המעסיק שלא הופרש מיום 1.1.08 עד למועד סיום עבודתו.

סך של 2,125 ₪ - ניכויים משכרו שלא הועברו בשנת 2008 לחברת הביטוח.

סך של 4,215 ₪ - ניכויים משכרו שלא הועברו בשנת 2009 לחברת הביטוח.

לטענת התובע, הסכומים שהופקדו על שמו בקופות גמל ובביטוח מנהלים, אינם מכסים את הסכומים להם היה זכאי על פי הוראות צו ההרחבה, ואף לא הועברו לקופות הגמל וביטוח המנהלים מלוא הסכומים שנוכו משכרו.

70. מנגד לטענת הנתבעים, לנוכח תביעת החוב שהגיש התובע לביטוח הלאומי המדובר בתביעה לסעד כפול, מה גם שמשניתן צו פירוק ל"ווין דור" ו"סיסטם", הרי שרק לקופות הגמל יש זכות תביעה אל המפרק בגין אי הפרשה לפנסיה.

עוד טוענים הנתבעים, כי התובע היה בעל מניות ב"ווין דור", והוא החליט, כמה להפריש לאן ומתי, ועל כן, לטענתם, להוכחת תביעתו זו היה על התובע להביא לעדות גורם מוסמך מהנהלת חשבונות של "ווין דור", וזאת לא נעשה.

71. אשר לטענת הנתבעים לפיה התובע עותר לכפל זכויות, אין לנו אלא להפנות לדברינו לעיל.

אשר לטענה לפיה רק חברת הביטוח יכולה לפנות בתביעה מסוג זה למפרק, הרי שהדברים רלוונטיים לנסיבות בהן מבוקש להעביר את התשלומים לקופת ביטוח המנהלים ולא לענייננו עת מדובר בתשלום בעין בגין סכומים שהיה על המעביד להעביר והשבת סכומים שנוכו ולא הועברו.

מכל מקום ולהסרת כל ספק מובהר כי גם אם יורם מסך ההתאגדות מעל "סיסטם", הרי שמבחינת הזכאות, התובע לא יהיה זכאי לכפל תשלום בגין התשלומים נשוא רכיב תביעה זה, כך שכל סכום שייפסק, אם ייפסק, במסגרת הליך זה, יבוא על חשבון כל סכום שהועבר, אם הועבר לקופת הגמל או ביטוח המנהלים בתקופה נשוא רכיב התביעה שבנדון, ולא בנוסף לו.

72. ולגופה של התביעה ברכיב זה.

מעיון בתלושי השכר שהופקו לתובע מ"סיסטם", עולה לכאורה כי בשנת 2008 עמדו סך משכורותיו של התובע על 70,312 ₪, ובשנת 2009 על סך 72,300 ₪.

בהעדר ראיה לסתור, אין לנו אלא את השכר כעולה לכאורה מתלושי השכר שהוצגו לפנינו, ועל כן התוצאה היא שבמהלך שנת 2008 השתכר התובע סכום כולל של 70,312 ₪, ובמהלך שנת 2009 השתכר התובע סכום כולל של 72,300 ₪.

בהתאם להוראות צו ההרחבה, שווי הפרשות המעביד בגין תגמולים ופיצויים לשנת 2008 עמד על השווי הכולל של 1.667% מהשכר, ובשנת 2009 עמד על השווי הכולל של 3.34% מהשכר.

משאלו הם פני הדברים, נפנה להלן לבחון את תביעותיו של התובע ביחס לכל אחת מהשנים נשוא תביעתו ברכיב זה:

שנת 2008

לאור המבואר לעיל, חלק המעביד לפנסיה בגין שנה זו עמד על 1,172 ₪ לפי החישוב:

70,312 X 1.667% = 1,172 ₪.

כמו כן, כעולה לכאורה מתלושי השכר של התובע בשנה זו נוכה ממנו (בחודשים 8-12/08)

הסכום הכולל של 2,375 ₪, כניכוי לחברת כלל.

בהעדר ראיה לסתור, אין לנו אלא את הניכויים כעולה לכאורה מתלושי השכר שהוצגו לפנינו, ועל כן התוצאה היא שבמהלך שנת 2008 נוכה מן התובע הסכום הכולל של 2,375 ₪ כניכוי לחברת כלל.

זאת ועוד, משלא הוצגו לפנינו דוחות חברת הביטוח להראות כי בשנה זו הופקדו כספים על שמו של התובע בחברת כלל, התוצאה היא שבגין שנה זו זכאי היה התובע לפיצוי בגין אי הפקדת חלק המעסיק בסכום כולל של 1,172 ₪, וכן היה זכאי להשבת חלק העובד שנוכה משכרו ולא הועבר לחברת הביטוח בסכום כולל של 2,375 ₪.

שנת 2009

לאור המבואר לעיל, חלק המעביד לפנסיה בגין שנה זו עמד על 2,415 ₪ לפי החישוב:

72,300 X 3.34%= 2,415 ₪.

כמו כן, כעולה לכאורה מתלושי השכר של התובע, בשנה זו נוכה ממנו (בחודשים 1-9/09), הסכום הכולל של 4,275 ₪ כניכוי לחברת כלל.

בהעדר ראיה לסתור, אין לנו אלא את הניכויים כעולה לכאורה מתלושי השכר שהוצגו לפנינו, ועל כן התוצאה היא שבמהלך שנת 2009 נוכה מן התובע הסכום הכולל של 4,275 ₪ כניכוי לחברת כלל.

לעניין שנה זו, צירף התובע לתצהירו (נספח טז' לתצהיר) דו"ח של חברת "כלל ביטוח" לפיו הופקד לחשבון התובע בשנה זו הסך של 475 ₪ חלק עובד, והסך של 1,074 ₪ בגין חלק המעסיק לתגמולים ופיצויים.

אי לכך התוצאה היא שבגין שנה זו זכאי היה התובע לפיצוי בגין אי הפקדת חלק המעסיק בסכום כולל של 1,341 ₪ (1,074 ₪ - 2,415 ₪), וכן היה זכאי להשבת חלק העובד שנוכה משכרו ולא הועבר לחברת הביטוח בסכום כולל של 3,800 ₪ (475 ₪ - 4,275 ₪).

73. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שהתובע היה זכאי לפיצוי בגין אי הפקדת חלק המעסיק לשנים 2008-2009 בסכום כולל של 2,513 ₪, וכן היה זכאי להשבת חלק העובד שנוכה משכרו ולא הועבר לחברת הביטוח בשנים 2008-2009 בסכום כולל של 6,175 ₪.

התביעה לתשלום דמי מחלה

74. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב נתבעות 1-4, ביחד ולחוד בתשלום הסך של 9,300 ₪, בגין השלמת דמי מחלה לתקופה שמיום 13.12.09 ועד ליום 12.3.10.

לטענת התובע, המוסד לביטוח לאומי שילם לו דמי מחלה בסך 8,900 ₪, וזאת לטענתו בהתאם לתלושי השכר שהופקו לו. לדבריו המוסד לביטוח לאומי, משפה נפגעי עבודה בשיעור של 75% מהשכר.

יתרה מכך, לטענתו, תלושי השכר אינם משקפים את שכרו האמיתי, ועל כן הוא לא קיבל את מלוא דמי המחלה להם היה זכאי. לשיטתו, הוא היה זכאי לסך של 18,200 ₪ מאת המוסד לביטוח לאומי, ועל כן לטענתו על הנתבעות להשלים את תשלום הפרש דמי המחלה בסך של 9,300 ₪.

75. מנגד לטענת הנתבעים, התובע לא צירף כל ראיה או הסבר להראות כיצד נקבע שכרו הנטען ומדוע היה צורך לעדכנו.

עוד טוענים הנתבעים לספק באשר לעצם קיומה של תאונת עבודה כנ טען על ידי התובע. לטענתם על מסמכי תאונת העבודה חתום יעקב במקום "סיסטם", ואין זה סביר שהתובע לא יקבל שכר חמישה חודשים, ימשיך לעבוד ובסופם ייפגע בתאונת עבודה. לדבריהם, התובע היה עסוק באותה תקופה בהקמת חברה חדשה ועל כן עזב את "סיסטם" ו"המציא תאונה", על מנת לגבות זכויות מהמוסד לביטוח לאומי.

מוסיפים הנתבעים וטוענים כי התובע אף לא נתן תשובה ברורה כמה זמן שהה בימי מחלה.

76. נקדים ונאמר כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים לפיה התובע "המציא" את התרחשות התאונה.

לעניין זה צירף התובע, לתצהירו טופס מידע על התאונה מאת משטרת ישראל (נספח יב' לתצהיר). בנוסף, צירף התובע לתצהירו מסמכים רפואיים המתייחסים לתאונה ואישורי מחלה לתקופה מיום 14.12.09 ועד ליום 12.3.10 (נספח יד לתצהירו). כך גם צירף התובע לתצהירו טופס תביעה למוסד לביטוח לאומי – בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (נספח יג' לתצהיר).

דא עקא, הואיל ועניינה של תביעה זו הוא לתשלום הפרשי שכר מעבר לדמי הפגיעה שנטען כי שולמו, והואיל וכאמור לעיל קבענו שהתובע לא הוכיח את זכאותו להפרשי שכר מעבר לשכר שנקוב בתלושי השכר שהוצגו, אין זאת אלא שהתובע אף לא הוכיח את זכאותו להפרשי דמי פגיעה, בגינם מבוקש פיצוי ברכיב זה.

אשר על כן, התוצאה היא כי תביעתו של התובע ברכיב זה, נדחית.

התביעה לתשלום אחזקת רכב

77. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעות, ביחד ולחוד, בתשלום הסך של 17,615 ₪, בגין החזר הוצאות רכב לשנת 2009, לפי הפרוט שלהלן:

דלק – 10,800 ₪,

מוסך – 3,434 ₪,

ביטוח מקיף וחובה – 3,381 ₪.

לטענת התובע בשנים קודמות שולמו לו הוצאות רכב, הואיל והעמיד את רכבו לרשות העבודה. לדבריו, הוא נשא בהוצאות בגין הרכב, לרבות ביטוח מקיף, טסט, טיפולים, והנסיעות שנעשו עבור העבודה.

78. מנגד לטענת הנתבעים, התובע אינו זכאי לתשלום בגין אחזקת רכב, מאחר ולא הציג כל מקור לזכאותו זו. כן טוענים הנתבעים כי הרכב בגינו התובע עותר לתשלום הוצאות לא שימש מעולם לצורכי עבודה. לטענתם התובע עצמו העיד כי החשבוניות שצרף לתצהירו הן בגין הרכב של אשתו, ואף העיד כי יעקב קנה לו רכב. לדבריהם, בכל מקרה, אין כל הגיון בטענת התובע לפיה מחד שילם מכיסו את הוצאות הרכב ומאידך לא שולם לו שכרו.

79. התובע צירף לתצהירו (נספח יז לתצהיר) חשבוניות בדבר הוצאות שונות עבור רכב מאזדה המופנות ל"ווין דור".

בנוסף צירף התובע חשבוניות בגין הוצאות דלק וחניה. בעדותו לפנינו העיד כי הרכב בגינו הוצאו ההוצאות הוא רכב של אשתו וכי לו עצמו לא היה רכב (ראה עדותו: בעמ' 19 לפרוטוקול ש' 11-16).

80. עם זאת, התובע לא הצביע על כל מקור הסכמי המזכה אותו בהחזר הוצאות רכב, ובאילו הוצאות. העובדה שמקצת מהחשבוניות הופנו ל"ווין דור", מעבר לכך שהיא אינה רלוונטית לדיוננו זה, הרי שאין בה בכדי להצביע על הסכמה כאמור, בפרט כך, שעה שהתובע עצמו העיד שמדובר בהוצאות עבור רכב של אשתו, ומעבר לטענתו של התובע כי כך היה, לא הוכח שהרכב שימש לטובת החברות או מי מהן.

זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר של התובע ב"סיסטם" עולה כי בחודשים 3-6/08 נרשמה בתלושי השכר שהופקו לו זקיפת הטבה בגין שווי רכב קב' 5, בסך 3,680 ₪. לאחר מועד זה, בדומה לשנת 2009 אין ציון בתלושי השכר לזקיפת הטבה כאמור.

מעבר לכך, שזקיפת הטבה מלמדת על כך שדווקא הועמד לרשות התובע רכב על חשבון המעסיק, דבר שאינו מתיישב עם הטענה כי שולמו לתובע הוצאות בגין אחזקת רכב, הרי שחוסר האחידות בתשלום או בזקיפת הטבה בגין אחזקת רכב, אינה מאפשרת להסיק על נוהג או על הסכמה כלשהי בין הצדדים, לתשלום הוצאות רכב ובאילו תנאים.

81. משאלו הם פני הדברים, אין זאת אלא שהתובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו זו, ועל כן התביעה להחזר הוצאות רכב, נדחית.

התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת

82. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב החברות כולן ביחד ולחוד, בתשלום הסך של 276,500 ₪ בגין פיצויי פיטורים עבור 35 שנות עבודתו, לפי החישוב שלהלן:

7,900 ₪ x 35 שנה – 276,500 ₪.

כמו כן עתר לחיוב החברות כולן ביחד ולחוד בתשלום חלף הודעה מוקדמת בסך 7,991 ₪ עקב פיטורים לאלתר ללא הודעה מוקדמת.

לטענת התובע ביום 13.12.09 הוא נפגע בתאונת דרכים, אשר כתוצאה ממנה הוא נאלץ לשהות בחופשת מחלה עד למועד הגשת התביעה.

עוד טען התובע בכתב תביעתו, כי במהלך חופשת המחלה כאמור, הוא הגיע למקום עבודתו ב"סיסטם" ומצא את המקום סגור בשער ברזל ונטוש. לטענתו, לאחר מכן הובהר לו כי המפעל עבר למקום אחר, מבלי ליידע אותו, ועל כן לטענתו, יש לראותו כמי שפוטר מעבודתו ב"סיסטם".

בתצהירו ציין התובע כי החברה סגרה את שעריה במפתיע בחודש אפריל 2010. בסיכומיו, זנח התובע את הטענה בדבר מועד סגירת השערים של "סיסטם" וטען כמו בכתב התביעה כי "יום אחד" הגיע למקום עבודתו ב"סיסטם" ומצא את השערים סגורים.

כך או כך, התובע לא נקב במועד סיום עבודתו, אלא הסתפק בטענה שעבד כ- 35 שנה, וכאמור ערך את חישוביו לעניין פיצויי פיטורים על פי תקופת עבודה של 35 שנה.

83. מנגד, לטענת הנתבעים התובע אינו זכאי כלל לתשלום פיצויי פיטורים כנתבע על ידו, בהעדר יחסי עבודה ובהעדר רציפות בעבודה.

מטעמי זהירות, מוסיפים הנתבעים וטוענים כי טענתו של התובע כאילו נאמר לו "אין מפעל יותר, לך הביתה" לא גובתה בכל ראיה; התובע לא נתן הסבר ואף לא גיבה בכל ראיה את מועד סיום עבודתו הנטען ב"סיסטם", עת מחד, צירף אישור מחלה עד ליום 12.3.10, ומנגד, החזיק בכל מניות החברה עד לחודש 5/10.

מכל מקום, טוענים הנתבעים כי התובע לא פוטר אלא עזב ביוזמתו, ולאחר התאונה לא פנה עוד אל מי מהנתבעים.

84. כאמור, התובע צירף לתצהירו אישורי מחלה לתקופה מיום 14.12.09 ועד ליום 12.3.10 (נספח יד לתצהירו). עוד העיד התובע לפנינו, כי רצה לשוב לעבוד ב"סיסטם" לאחר תום תקופת אי הכושר ששולמה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי:

"ש. מתי נודע לך שיאנג סיסטם העבירה את הכתובת שלה למקום אחר?

ת. באתי כעבור 3 חודשים, באתי למפעל לבקר את החברה והם אמרו לי אנחנו עוברים למקום אחר המפעל עובר למקום אחר. אז נודע לי.

ש. למה לא חזרת לעבודה לאחר חופשת מחלה?

ת. כי הדלתות היו סגורות

ש. מתי רצית לחזור והדלתות היו סגורות?

ת. כשנגמר לי החופש מחלה. בשנת 2010, כמובן. בחודש שלוש, משהו כזה. התקשרתי ליעקב והוא לא ענה לי אפילו. שאלתי את החברה איפה אתם, אמרו לי עברנו לנשר. באתי לנשר ויעקב אמר לי אין מפעל יותר, לך הביתה" (ראה: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 5-13).

עדותו זו של התובע עומדת בסתירה לטענותיו בכתב התביעה ובתצהירו, שכן עולה ממנה כי תחילה התובע בא לבקר במפעל ובביקורו נודע לו על המעבר למקום אחר, זאת בניגוד לאמור בתצהירו לפיו מצא את המקום סגור ונטוש. כך גם עולה מעדות זו שהתובע ידע להיכן עברה "סיסטם" ואף הגיע למקום, פגש את יעקב שלדבריו היה זה שאמר לו ללכת הביתה. דבריו אלו בעדותו אף סותרים את טענתו לפיה לא חזר לעבוד מכיוון שהדלתות היו סגורות.

85. הנטל הוא על התובע להוכיח את פיטוריו הנטענים מעבודתו. לנוכח הסתירות המהותיות בגרסתו בנוגע לאקט הפיטורים הנטען, אין אנו נותנים אמון בגרסתו של התובע בעניין זה.

דבריו אלו של התובע בעדותו לפנינו בהצטרפם לדבריו בכתב התביעה ובתצהירו תומכים בכך שהתובע אכן שהה באי כושר עבודה בעקבות התאונה, אך הרושם המצטייר הוא שלא היתה לו כל כוונה לחזור לעבודה, והוא חיפש אמתלה כדי לזכות בפיצויי פיטורים.

86. בסיכומו של דבר, אין בידינו לקבוע כי התובע הרים את הנטל להראות כי פוטר מעבודתו כנטען על ידו, ועל כן אין לנו אלא לדחות את תביעתו זו לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

העתירה לתשלום פיצויי הלנה

87. במסגרת תביעתו שבנדון עתר התובע באופן גורף לחיוב הנתבעים בפיצויי הלנת שכר. בהקשר לכך טען התובע, שעל אף שתלושי שכרו הוצאו במועד, הרי שתשלום השכר בפועל בוצע מאוחר יותר, אם בכלל, בניגוד לחוק הגנת השכר.

אי לכך, עתר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויי הלנת שכר, מבלי שכימת את התביעה ומבלי שנקב בתקופת התביעה.

88. תביעה להלנת שכר בגין תשלומו באיחור, היא מסוג התביעות המחייבות כימות ופירוט. בענייננו, מעבר לכך שרכיב זה לא כומת ולא פורט, הוא אף לא הוכח, התובע לא הוכיח ולא החל להוכיח, מתי, אם בכלל, שולם שכרו באיחור, מה משך האיחור והאם נעשה הדבר באופן קבוע.

משאלו הם פני הדברים, אין בידינו להיענות לעתירה זו של התובע, והיא נדחית.

סיכום ביניים

89. עד כאן קביעותינו, לפיהן לכל היותר, התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין החברות "צעיר לנצח" ו"סיסטם", וקביעותינו לפיהן בגין תקופת העבודה ב"סיסטם" היה התובע זכאי לתשלומים הבאים:

א. פדיון חופשה בסך 6,299 ₪.

ב. דמי הבראה בסך 4,080 ₪.

ג. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לפנסיה

לשנים 2008-9 בסכום כולל של 2,513 ₪.

ד. השבת ניכויי חלק העובד לפנסיה

בשנים 2008-9 בסכום כולל של 6,175 ₪.

משאלו קביעותינו, נפנה להלן לדון בעתירתו של התובע להרמת מסך ההתאגדות מעל החברות, תוך חיוב הנתבעים 5-7 בחובותיהן כלפיו.

העתירה להרמת מסך ההתאגדות

90. לעניין זה, עתר התובע להרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעות 1-4, ולחיוב הנתבעים 5-7 בחיוביהן כלפיו.

לטענתו כאמור, הנתבעות 1-4 הינן חברות בבעלות משפחתית אשר עיסוקן זהה. לדבריו יש חשיבות רבה לכך שמדובר באשכול חברות משפחתי אשר מאחוריו מסתתרים בני המשפחה ובפרט יעקב. לטענתו, יעקב פתח וסגר חברות תוך העברת נכסים ובעלויות מחברה אחת לשניה. כך, לטענתו, יעקב מכר על הנייר את ביתו לשירלי, על אף שבפועל הוא ממשיך להתגורר בו. כך, גם לטענתו, יעקב העביר את נכסי "ווין דור" ל"סיסטם" המצויה, לדבריו, בבעלותו של תומר.

עוד טוען התובע כי תומר ושירלי מציגים עצמם כעושי דברו של אביהם, על אף שבפועל תומר נהג מנהג בעלים בחברות.

מוסיף התובע וטוען כי יעקב פעל לפירוקה של "ווין דור" ועשה מהלכים שונים על מנת שהנושים של "ווין דור" לא יגיעו אליו, עת העביר, לטענתו, את חלקו במניות על שם התובע, ללא ידיעתו, וכך גם העביר את כתובתה של "ווין דור" לכתובת ביתו הפרטי.

זאת ועוד, מוסיף התובע וטוען, כי טענתו של יעקב לפיה העברת המניות על שמו של התובע, נועדה על מנת שתהיה אפשרות להמשיך ולגבות כספים מחייבים, אינה עולה בקנה אחד עם טענתו, לפיה התובע ביקש לפרק את "ווין דור".

לטענת התובע הנתבעים 5-7 עשו שימוש לרעה בעיקרון האישיות הנפרדת, עת ניהלו את ענייני הנתבעות 1-4 בשיטת המימון הדק באופן שנטלו סיכון בלתי סביר באשר ליכולתן של נתבעות 1-4 לפרוע את חובותיהן. לדבריו, הנתבעים 5-7 נטלו את כספי התקבולים של נתבעות 1-4, הבריחו נכסים, הבריחו מכונות ורוקנו את החברות מתוכן הישר לכיסם הפרטי והותירו את נתבעות 1-4 ככלי ריק שאינו יכול לשלם את זכויותיו של התובע.

לדבריו, כבר נקבע כי יצירת יריבות אישית בין עובד לבין בעלי מניות בחברה אפשרית בנסיבות מיוחדות בהן הוכח כי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה שימשה כעלה תאנה לפעילות שיש ספק בכשירותה.

עוד טוען התובע כי נתבעים 5-7 ערבבו בין נכסיהם הפרטיים לנכסי הנתבעות.

91. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, טוען התובע כי בנסיבות אלה יש להרים את מסך ההתאגדות מעל נתבעות 1-4 ולחייב את הנתבעים 5-7 בתשלום זכויותיו.

לדבריו, הואיל ויעקב הוכרז כפושט רגל, ו"ווין דור" ו"סיסטם" פורקו, הרי שככל שלא יקבע כי כל החברות הן כסות משפטית אחת, הוא יעמוד בפני "שוקת שבורה".

92. מנגד לטענת הנתבעים, אין כל הצדקה לחריגה מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, במקרה זה.

לטענתם, הם הוכיחו שמדובר בחברות נפרדות והתובע לא הביא כל ראיה לעירוב נכסים.

עוד טוענים הנתבעים כי התובע לא הוכיח שיעקב עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברות, ו/או הקים את החברות למטרה פסולה, ו/או עירב בין נכסיו האישיים לבין נכסי החברות ו/או עשה מעשי תרמית.

לטענתם, "יאנג אלום" נסגרה עקב כשלון פרויקט "אור חדש", "צעיר לנצח" הוקמה למטרה ברורה להרכבת אלומיניום בווילות פרטיות, "ווין דור" הוקמה על ידי התובע ויעקב, ו"סיסטם" הוקמה על ידי תומר לשם ייבוא דלתות מסין.

לדבריהם העובדה שיעקב היה הבעלים והמנהל של "ווין דור" ו"סיסטם" והן שכנו באותו בניין, אין בה כדי להטיל על יעקב אחריות אישית. התובע לא הוכיח שהקמת החברות השונות נעשתה לשם תרמית.

בנוסף טוענים הנתבעים כי בוצעו תשלומי שכר לעובדי "ווין דור" באמצעות "סיסטם", אולם נסיבה זו לכשעצמה, אינה עילה להרמת מסך.

יתרה מזאת, טוענים הנתבעים כי התובע לא הביא אף לא בדל ראיה לכך שהוא או מי מהעובדים, טען כנגד אי תשלום שכרו בזמן אמת. התובע גם לא המציא ראיה על תלונות של ספקים או לקוחות. התובע לא הציג נתונים על ערוב נכסיו הפרטיים של יעקב עם נכסי החברות, או על ניהול בחוסר תום לב, תוך נטילת סיכון בלתי סביר לפירעון חובות, והתובע גם לא עומד מול שוקת שבורה, לנוכח תביעות החוב שהגיש למוסד לביטוח לאומי.

אשר להרמת המסך כלפי תומר, טוענים הנתבעים כי לא הוכחה רציפות בין החברות, ולתומר לא היתה כל מעורבות ניהולית ב"ווין דור". לטענתם הניסיון לקשור את תומר לאחריות על ניהול החברות נובעת מחששו של התובע שהרמת מסך כנגד יעקב לא תועיל לו לקבל את סעדיו, לנוכח העובדה שיעקב הוא פושט רגל.

מוסיפים הנתבעים וטוענים כי "סיסטם" אכן היתה חברה של תומר, אולם התובע לא הועסק בה אף לא יום אחד. הנתבעים עומדים על טענתם כי רק בשל טעות "טיפשית" של יעקב לתובע שכר מ"ווין דור" באמצעות "סיסטם". לטענתם, התובע ויעקב הם היחידים שעמדו מאחורי "ווין דור" ולתומר אין כל מעורבות בחברה זו. לדבריהם אין לתומר לא נושים, לא חובות ולא זכויות הקושרים אותו לסכסוך נושא תביעה זו.

באשר להרמת המסך כלפי שירלי טוענים הנתבעים כי אין כלל יריבות בינה לבין התובע. לטענתם שירלי נרשמה כבעלת מניות למשך זמן קצר לאחר הקמת "צעיר לנצח", אך מן הטעם שבאותה עת לא ניתן היה להקים חברת יחיד, וזאת בעת היותה בת עשרים בלבד. לאחר מכן מניותיה הועברו לאביה, והיא הועסקה ב"צעיר לנצח" מספר חודשים בתפקידי פקידות ולאחר מכן עברה לגור באילת. היא לא השקיעה בחברה, לא קיבלה הטבות מן החברה ולא השתתפה בניהולה. לאחר הסמכתה כעורכת דין נתנה יעוץ משפטי לתובע ולאשתו, לאביה ולאחיה.

לטענת הנתבעים תומר ושירלי לא רק שלא הפיקו טובת הנאה מהחברות, אלא אף "סיסטם", שהיתה חברה של תומר קרסה גם היא כתוצאה מהתנהלותו של אביו. לטענתם עדיין יש מרחק רב בין נסיבות אלה לבין ייחוס של מרמה וטובת הנאה לתומר או לשירלי.

מכל מקום טוענים הנתבעים כי מגמת הפסיקה היא לצמצם את אחריותם של בעלי מניות פאסיביים. על כן, לטענתם, יש לדחות על הסף את התביעה כנגד שירלי.

לחילופין, טוענים הנתבעים כי לנוכח העובדה שמדובר בחברות של שני אחים, אשר עקב התנהלות ראוותנית וניהול כושל שלווה בהחלטות שגויות של שניהם, נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, דרישת התובע לראות רק בו כעובד החברות היא מקוממת. לטענתם, הואיל והתובע עצמו היה שותף מלא להתנהלות זו, צודק וראוי כי אם וככל שיורם מסך ההתאגדות של מי מהחברות, הוא יורם גם כלפי התובע עצמו. לדבריהם, אחריותו של התובע כלפי נתבעות 1-3 זהה לגמרי לאחריותו של יעקב, בפרט כך שעה שהתובע הוא זה שהמשיך את פעילותה של "ווין דור" בהקמת חברת פרופילים אלומיניום לבניין, תחת שמה של אשתו שבמקצועה היא ספרית.

93. בפתח דיוננו בעתירה זו מן הראוי להזכיר כי כאמור קבענו שלכל היותר, התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין החברות "צעיר לנצח" ו"סיסטם", כאשר לאור המבואר לעיל מצאנו כי התובע היה זכאי לזכויות מאת "סיסטם" בלבד.

אי לכך, דיון זה בהרמת מסך ההתאגדות יכול להיות רלוונטי לעניינה של סיסטם בלבד.

94. ולגופם של דברים, סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, קובע את האפשרות להרים את מסך ההתאגדות מעל החברה וייחוס חובותיה לבעלי המניות, באלו המילים:

"(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).

(ד) בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה".

95. אשר למיוחד למערכת יחסי עבודה, נשוא דיוננו - הרי שבדונו בסוגיית הרמת מסך במסגרת יחסי עבודה, איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה, לבין עובדיה, וקבע כי מבין מגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד, וכי מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד [ראה: ע"ע 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג [88], 34; ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ ואח' (פסה"ד מיום 17.12.2002)].

עמד על כך בית הדין הארצי לעבודה, בעניין יהודית זילברשטיין לעיל, באלו המילים:

"לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך..."

על הלכה זו חזר בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1192/02 חב' סברס שירותי קייטרינג בע"מ – ריאד עבדל רחמן, עבודה ארצי, כרך לג [63], 38 וכן בע"ע 1137/02 יולס אדיר – החברה לפתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג [94], 35, ויפים לעניינו דברים שנפסקו בע"ע 1192/02 חב' סברס לעיל, כדלקמן:

"המערערים 2 - 3 הפעילו עסק של מסעדה באמצעות חברה. החברה לא שילמה את מלוא הזכויות המגיעות לעובדים. לימים מחליט היזם ובעל המניות להפסיק את פעילות החברה והעובד נותר מול שוקת שבורה, בלא יכולת להיפרע מן החברה. בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

96. הנה כי כן, במובחן מהדיון בסוגית הרמת מסך ההתאגדות בדין הכללי, במסגרת משפט העבודה הושם הדגש על אחריותו המוגברת וחובות האמון המיוחדות שחב בעל החברה כלפי עובדיו, ועל התוצאה הנובעת מהפרתן, היינו הותרת העובד בפני "שוקת שבורה" עת החברה חדלה מכל פעילות ואינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי העובד מבלי שהובטח כי העובד יוכל להיפרע את זכויותיו.

כפעל יוצא מן ההכרה במעמדם המיוחד של יחסי עובד ומעביד וחובות האמון המיוחדות הנגזרות מהם, הורחבו הנסיבות בהן הורם המסך מעל פעילות החברה בתביעות של עובדים למימוש זכויותיהם.

כך, בע"ע 1137/02 יולס אדיר לעיל, נקבע כי אי העברת ניכויי העובד לקופת גמל, הינה עילה להרמת מסך, ובלשונו של בית הדין הארצי:

"...בכך המעסיק נוהג כלפי עובדיו בחוסר תום לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו ביחסיו עימהם. זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה – עובדיה, המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות אחרות להרמת המסך. מכאן, שעילת התביעה של העובד כלפי החברה המעסיקה עומדת לו, במקרה זה, גם כלפי המשיב מס' 2" [שם, בסעיף 23לפסה"ד].

וכן ראה באותו עניין ע"ע 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990)בע"מ נ' דליה ברגר (פסה"ד מיום 14/10/09) בו נפסק:

"צדק בית הדין האזורי בהצביעו על כך שעל פי הפסיקה, אי העברת ניכויים משכר העובדליעדם, מהווה עילה מספקת להרמת מסך [ראו לעניין זה ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (לא פורסם,19.1.03)]. משכך, ולו מטעם זה בלבד, התקיימו במקרה הנדון נסיבות המצדיקות את הרמת מסךההתאגדות כלפי אלי ויעקב" (ההדגשה הוספה– א.ר.ק.).

כך, גם הפסקת פעילותה של חברה בלא שהובטחו זכויותיהם של העובדים, מהווה עילה להרמת מסך, כפי שנפסק בע"ע 1192/02 חב' סברס לעיל:

"המערערים 2 - 3 הפעילו עסק של מסעדה באמצעות חברה. החברה לא שילמה את מלוא הזכויות המגיעות לעובדים. לימים מחליט היזם ובעל המניות להפסיק את פעילות החברה והעובד נותר מול שוקת שבורה, בלא יכולת להיפרע מן החברה. בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

זאת ועוד, מן הראוי לשים לב כי על פי ההלכה הפסוקה, אין צורך בהצטברות כל העילות המוכרות מדיני החברות או מן הנסיבות שנקבעו על ידי בית הדין הארצי, על מנת שבית הדין לעבודה ירים את מסך ההתאגדות, ודי בחלק מהן, ודוק אף בהתקיימותה של אחת מהן [ראה: ע"ע1201/00 - יהודית זילברשטיין; ע"ע 1137/02 יולס אדיר לעיל; ע"ע 1170/00 פרידמן לעיל].

97. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.

גם אם עיתוי הקמת החברות השונות וזהות בעליהן, עשויה להצביע על חוסר תום לב מצד בעליהן ובכלל זה התובע עצמו בנוגע לחובות של החברות 1-3 כלפי נושיהן (ואיננו קובעים שכך), הרי שבדוננו בהרמת מסך ההתאגדות במישור יחסי העבודה, הדיון בענייננו מתמצה בהרמת מסך ההתאגדות של "סיסטם", שבה שימש התובע כעובד והיא נותרה חייבת לו כספים.

על אף טענותיו הרבות של התובע באופן גורף כלפי כלל החברות, הרי שהתובע לא הוכיח הברחת נכסים מ"סיסטם", לא כל שכן העברתם לנתבעים 5-7. כך גם התובע לא הוכיח כי החברה נוהלה במימון דק או כי בוצעו בה מעשי תרמית.

יחד עם זאת, הוכח למצער כי "סיסטם" ניכתה סכומים משכר התובע ולא העבירה אותם לחברת הביטוח, וכי "סיסטם" חדלה מפעילות מבלי שהובטח תשלום פדיון חופשה והבראה לתובע.

כפי שבואר לעיל, בדוננו בסוגית הרמת מסך ההתאגדות במישור יחסי העבודה, אין צורך בהצטברות כל העילות המוכרות מדיני החברות על מנת שבית הדין לעבודה ירים את מסך ההתאגדות, ודי בחלק מהן, ודוק אף בהתקיימותה של אחת מהן כדי לעשות כן.

משאלו הם פני הדברים, ומשהוכח כי למצער "סיסטם" ניכתה סכומים משכר התובע ולא העבירה אותם לחברת הביטוח, ומשהוכח כי למצער חדלה מפעילות מבלי שהובטח תשלום פדיון חופשה והבראה לתובע, אנו מורים על הרמת מסך ההתאגדות של "סיסטם" כלפי בעלי מניותיה.

98. אשר לבעלי המניות של סיסטם, הרי שלא היה חולק כי תומר הקים את "סיסטם" והיה בעל מניות יחיד ומנהל, בה.

בעדותו לפנינו העיד יעקב כי בסוף 2008, תחילת 2009 תומר העביר לו את הבעלות על המניות של "סיסטם" וכי עוד קודם להעברת המניות הוא היה דירקטור ב"סיסטם" (ראה עדותו: בעמ' 38 לפרוטוקול ש' 1-8).

לא הובאו לפנינו ראיות לגבי העברת המניות כאמור ומועדן, אך גם אם כך, ברי כי תומר היה בעל המניות ב"סיסטם" במהלך חלק מן התקופה נשוא החיובים כאמור, ועל כן אנו מורים על הרמת מסך ההתאגדות וחיובו של תומר בחובות "סיסטם" כלפי התובע.

אשר ליעקב, הואיל וההליכים כנגד יעקב עוכבו, הרי שאף אם היו מובאות לפנינו ראיות לגבי העברת המניות אליו ומועד ההעברה, לא היה בכך כדי לסייע.

99. סוף דבר –

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, תביעתו של התובע כנגד "יאנג אלום" ו-"ווין דור" – נדחית בהעדר יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

תביעותיו של התובע כנגד "צעיר לנצח" ו-"סיסטם" לתשלום הפרשי שכר; פיצויי פיטורים; דמי הודעה מוקדמת; דמי מחלה; השתתפות באחזקת רכב ופיצויי הלנה - נדחות.

תביעותיו של התובע כנגד "סיסטם" לפדיון חופשה; דמי הבראה; פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה; והשבת ניכויים משכרו, מתקבלות באופן חלקי, ומכח הרמת מסך ההתאגדות של "סיסטם", אנו מחייבים את הנתבע 6 – תומר זילברמן, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. פדיון חופשה בסך 6,299 ₪.

ב. דמי הבראה בסך 4,080 ₪.

ג. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לפנסיה

לשנים 2008-9 בסכום כולל של 2,513 ₪.

ד. השבת ניכויי חלק העובד לפנסיה

בשנים 2008-9 בסכום כולל של 6,175 ₪.

הסכומים כאמור לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31/12/09 ועד לתשלום המלא בפועל.

כאמור בסעיף 63 לעיל, מובהר כי הסכומים שפסקנו לעיל, יבואו על חשבון כל סכום שקיבל, אם קיבל, התובע מקופת הפירוק של "סיסטם" בגין רכיבים אלו, ולא בנוסף להם.

בהתחשב בחלק המזערי מתוך התביעה שהתקבל – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ו, (10 יולי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.