התביעה וטענות הצדדים

1. התובע, יליד 1975, שוחט במקצועו, עותר לחייב את הנתבעות בנזקי גוף שנגרמו לו, שעה שנפגע בעת משחק כדורגל, באולם הספורט המופעל/מנוהל ע"י הנתבעת 2 (להלן: "חברת המתנסים") ובבעלות נתבעת 1 (להלן: "עירית עכו").

2. לטענת התובע, ביום 1.9.05, בשעות הערב, השתתף במשחק כדורגל באולם הספורט, במסגרת קבוצת חברים איתה נהג לשחק מדי שבוע. תפקידו היה שוער.

לטענתו, במהלך המשחק החליק והחל לאבד את שיווי משקלו. כדי למנוע את הנפילה, תפס בידיו את השער, ברם השער לא היה מקובע לרצפה ולכן לא רק שלא מנע את נפילתו, אלא אף פגע בו לאחר שהתובע נפל על הרצפה. כתוצאה מהארוע נחבל התובע ברגלו הימנית.

התובע טוען, כי לאחר נפילתו ראה כי המקום בו נפל היה רטוב אותה שעה ורטיבות זו היא שגרמה, ככל הנראה, להחלקתו.

3. התובע פונה לטיפול רפואי בבית-חולים "גליל מערבי" בנהריה. הוא נבדק ואובחן שבר בקרסול ימין, הוא עבר ניתוח שחזור פתוח וקיבוע השבר והוכנסו לרגל מוט פלטינה ושבעה ברגים הנמצאים ברגל עד היום.

התובע אושפז בסך הכל 16 יום: מיום התאונה 1.9.05 ועד 16.9.05.

לטענתו, בעקבות התאונה הושבת מעבודתו למשך 3 חודשים, לאחריהם שב לעבודה כשוחט באופן חלקי, זאת הואיל ורופא תעסוקתי אסר עליו עמידה או הליכה ממושכת. מאוחר יותר אף פוטר מעבודתו מפני שלא יכול היה לעבוד במשרה מלאה, ורק בשלב מאוחר יותר נקלט שנית בעבודה חלקית.

4. התובע טוען כי הנתבעות אחראיות להתרחשות התאונה, בהיותן המחזיקות של האולם והציוד, לרבות השער. רשלנותן מתבטאת בכך שלא תחזקו את אולם הספורט באופן ראוי, לא קיבעו את השער לרצפת אולם הספורט, לא הזהירו את התובע מפני העובדה שהשער אינו מקובע לרצפה, לא מנעו יצירת רטיבות ברצפת האולם, לא סיפקו ציוד מספיק לשם נקיון האולם ותחזוקתו ונהגו בדרך שבעלים ו/או מחזיק במקרקעין סביר וזהיר לא היה נוהג.

5. התובע הגיש תצהיר בו חוזר על אופן התרחשות התאונה. בסעיף 9 לתצהירו (ת/4) הוא מעיד כי החל לרוץ לעבר הכדור כדי למנוע כניסתו לשער, לפתע החליק ואיבד את שיווי המשקל וכדי למנוע את הנפילה, תפס בשער כדי לייצב את עצמו ובסופו של דבר נפל והשער נפל עליו ופגע בו. הוא טוען בתצהירו כי עד התאונה לא ידע שהשער לא מקובע לרצפה.

6. מטעם התובע הוגשו גם תצהירי חבריו לקבוצת הכדורגל: מר משה נחמני (ת/1) ומר אייל טובלי (ת/2).

מתצהיריהם עולה כי הקבוצה מנתה כ-15-20 איש שמשחקים מדי יום חמישי בערב, החברים שילמו עבור אותו שימוש לחברת המתנסים, ומר טובלי החזיק את המפתח לאולם הספורט לצורך שימוש הקבוצה.

שני העדים מעידים בתצהיריהם כי הם זוכרים שראו את התובע בשער, ולפתע ראו אותו מחליק ומאבד את שיווי המשקל. על פי תצהיריהם, כדי למנוע את הנפילה ניסה התובע לתפוס את השער ולהאחז בו, ברם הואיל והשער לא היה מקובע לרצפה, הוא לא הצליח למנוע את ההחלקה והתובע נפל והשער עליו. כשניגשו לעברו, שמו לב שיש רטיבות על הרצפה. לטענתם, לא קיבלו כל הוראה לנקות את האולם ו/או ציוד לשם נקיון.

7. התובע תמך את מצבו הרפואי בחוות-דעת של ד"ר משה דניאל, שקבע כי התובע סובל מקושי בירידה ועליית מדרגות, וקושי בהליכה או עמידה ממושכת - כל זאת עקב חוסר יציבות של קרסול ימין. הוא העמיד את נכותו בשיעור 10% לפי תקנה 48(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי.

8. התובע טוען, כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית ונכון יהיה להעמידה על שיעור 20%. על פי תצהירו, שכרו הממוצע עובר לתאונה עמד על 9,228 ₪ ונגרם לו, כאמור, הפסד בגין 3 חודשי אי כושר מלאים. בנוסף ולאחר שחזר לעבודה, עבד במשרה חלקית באופן ששכרו צנח לסך 8,410 ₪. על פי תצהירו, עקב מגבלותיו לאחר התאונה היה מרותק למיטה למשך כחודשיים ונזקק לשרותי מטפל.

עוד מצהיר התובע, כי נזקק להוצאות בגין טיפולים ונסיעות ויזקק להם גם בעתיד.

9. הנתבעות כופרות בנסיבות. לטענתן, התובע לא החליק ממקור רטיבות כלשהו, שכן הרחבה בה שיחק הייתה מקורה וללא חדירת מים. הן אף מציינות, כי הארוע התרחש בחודש ספטמבר, שעה שמדובר בקיץ ולא היה כל גשם בחודשים שקדמו לארוע.

לטענתן, פגיעתו ארעה כחלק מהסיכון הרגיל במהלך משחק כדורגל, שעה שהחליק או מעד מסיבה לא ידועה. עוד הן טוענות, כי אם הייתה רטיבות כלשהי, דבר המוכחש, הרי היא נובעת מזיעה של השחקנים או ממים ששתו והכניסו לאולם - הם ולא אחרים - ברם בכל מקרה לא מדובר ברטיבות שמקורה חיצוני. הן אף מפנות לטופס האשפוז ולגרסת התובע למומחה מטעמו, שם אין זכר לגרסה לפיה החליק כתוצאה ממים.

10. הנתבעות טוענות, כי השערים לא היו מקובעים ולא צריכים היו להיות מקובעים לפי כל דין בזמנים הרלבנטיים לתביעה. מדובר באולם ספורט המשמש את בית-הספר בשעות הבוקר ואת המתנ"ס בשעות אחר הצהריים והערב. הואיל ושימושיו ורסטיליים, היינו כוללים פעילות על המגרש מסוגים שונים, לרבות אתלטיקה, כדורסל וכדורגל, הרי שמלכתחילה לא קובעו השערים במכוון והונחו בצד, באופן שכאשר ביקשו לשחק כדורגל, צריך היה להעמיד את השערים במקום.

הנתבעות טוענות, כי קבוצת הכדורגל התכנסה מדי שבוע והכירה היטב את האולם, ולכן אין שחר לטענת התובע וחבריו, לפיה לא ידעו שהשער איננו מקובע.

11. לטענת הנתבעות, גרסת התובע אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים, שכן ככל שיצא מרחבת השער והחל לרוץ לעבר הכדור כדי למנוע כניסתו לשער, לא יכול היה לאחוז בשער, שהיה מאחוריו, והמסקנה היא כי התובע עיקם את רגלו, מעד, נפל ונחבל בקרסול במסגרת הסיכונים הרגילים של משחק כדורגל.

12. הנתבעות מבקשות לקבוע שאין אחריות, ולחילופין כי מדובר באשם מכריע של התובע שהיה מודע לכל הסיכונים, אשם בשיעור 100%.

13. ככל שתקבע אחריות, מבקשות הנתבעות לגלגל כל אחת את האחריות לפתחה של הנתבעת השניה. עירית עכו טוענת כי מפעילת האולם היא חברת המתנסים, היא זו שהתקשרה עם התובע וחבריו וגבתה מהם כסף.

חברת המתנסים טוענת כי היא משמשת ידה הארוכה של העיריה, המבקשת לאפשר לציבור להנות ממתקני הספורט בשעות הפנאי, וכי הכסף שגבתה מיועד כל כולו לעריכת ביטוח לפי חוק הספורט, כאשר אין לה כל רווח לעצמה. זאת ועוד, העובדים המופקדים על נקיון האולם ותחזוקתו, הם עובדי העיריה.

במצב דברים זה, ככל שתושת אחריות, הרי יש להשיתה על הבעלים של האולם ועל מי שתחזק אותו בפועל.

14. עירית עכו תמכה את טענותיה בתצהירה של מנהלת רשות הספורט בעיריה, הגב' לידיה צוקרמן חתואל (נ/12).

15. אשר למצב הרפואי, הנתבעות לא הגישו חוות דעת מטעמן ולמעשה הגיעו להסכמה דיונית, לפיה שיעור הנכות הרפואית יעמוד על 10% כפי שנקבע ע"י המומחה מטעם התובע.

דיון והכרעה

16. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וראיותיהם, דין התביעה להדחות.

כפי שיוסבר להלן, התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי מי מהנתבעות התרשל ביחס אליו ו/או הפר חובה חקוקה שגרמה לו לנזק.

17. גרסתו של התובע היא, כאמור, כי עמד בשער ויצא בריצה לעבר הכדור, החליק וניסה להתלות על השער, ברם השער, שלא היה מקובע, לא מנע את הנפילה ואף נפל עליו לאחר שהתובע כבר נפל. התובע לא יכול היה לומר מהי אותה רטיבות נטענת, ברם אין חולק כי לא מדובר ברטיבות שהגיעה ממקור חיצוני. האפשרויות שנותרו, אפוא, ביחס להמצאות רטיבות כלשהי, עשויות לנבוע מאחת משתי אפשרויות: או זיעה של מי מהשחקנים, לרבות זיעתו של התובע עצמו, או שתיית מים ע"י מי מהשחקנים במהלך המשחק שגרמה לטפטוף על הרצפה. כל אלו כאמור ספקולציות, הואיל והתובע לא הוכיח מהי אותה רטיבות.

כך או כך, מדובר ברטיבות שלכל היותר וככל שהייתה קיימת, נוצרה ע"י התובע ו/או מי מחבריו, ולא ע"י ליקוי או אחזקה לא תקינה של אולם הספורט.

במצב דברים זה, התובע כשל בהרמת הנטל להוכיח כי מי מהנתבעות התרשלה בשל קיום רטיבות באולם שנוצרה על ידה או שהייתה צריכה להמנע על ידה.

18. אשר לשער, התובע טען, כאמור, כי הנתבעות או מי מהן הפרו חובתן לקבע את השער לקרקע, הן באופן קבוע והן באופן זמני בכל משחק ומשחק. משהתבקש התובע בהחלטתי מיום 28.2.12 להבהיר מהו המקור החוקי לחובה לקבע את השערים לרצפה, הגיש הודעה לפיה לא יכול להצביע על חוק או תקנה או הוראה ספציפיים המחייבים קיבוע השערים, ברם לדעתו חלה החובה בשל העובדה כי הִתקלות שחקנים בשער היא פעולה צפויה ולכן שעה שהשער אינו מעוגן לרצפה, הוא עלול ליפול ולגרום נזק. עוד הוא טוען, כי הצבת שער באולם ללא קיבועו, במיוחד כשבגוף השער יש תשתית לקיבועו, כפי שהיה בענייננו, מהווה הפרת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כאחת. לטענתו, בשער שהיה במגרש קיימת בפועל תשתית לעיגונו ולקיבועו לרצפה. הואיל ואלו פני הדברים בפועל, והואיל והנתבעות התעלמו מהתשתית והותירו את התובע חשוף לסיכון, יש להטיל עליהן אחריות.

אין בידי לקבל עמדתו זו של התובע, הן משפטית והן עובדתית.

באופן עובדתי, הוגשו תמונות של השערים באולם (ת/3) ומהן עולה בבירור כי אין כל תשתית לעיגון השערים ברצפה. כל מה שניתן לראות בשערים זה עמודים שבתחתיתם זווית לייצוב העמודים על הקרקע, ברם לא ניתן לראות מקום להכנסת ברגים או עיגון לתוך הרצפה. הוזמה, אפוא, הטענה העובדתית בדבר תשתית שהייתה בפועל בעמודים לקיבועם לקרקע.

התובע לא הרים, אפוא, את הנטל להוכיח כי הייתה אפשרות לעגן את השערים וכי מאן דהו התרשל באי עיגונם, חרף האפשרות לעגנם. הוא אף לא הרים את הנטל, כאמור, להוכיח שהייתה קיימת במועדים הרלבנטיים לתביעה הוראה המחייבת עיגון, בין זמני או בין קבוע. מהראיות שהובאו בפניי, אף עולה כי השערים לא עוגנו באותה עת, לא רק בשל העובדה שלא הייתה חובה לעשות כן, אלא גם ובעיקר בשל העובדה שהאולם נוצל לצרכים שונים, לרבות כדורסל, ולכן לא היה מקום ליצור עיגון קבוע.

19. אציין אף כי גרסתו של התובע לפיה עמד לפני השער וביקש לצאת מהרחבה על מנת לתפוס כדור, לא מתיישבת עם גרסה לפיה נאחז בשער לצורך תמיכה, הואיל ובעת היציאה מהשער, הרי התרחק ממנו, ולכן קשה להבין כיצד נאחז בשער שהיה מאחוריו. הואיל ואין חולק כי הארוע החל בעת שהתובע החליק, הרי שהגיוני יותר שבמהלך ההחלקה אולי נפל לאחור ופגע בשלב כלשהו בשער, ברם מכל מקום השער לא אמור היה לתפקד כמעקה שימנע החלקה או נפילה שקשורה לעצם המשחק או אפילו לרטיבות הנובעת מזיעה.

20. עיון בטופס סיכום האשפוז מבית-החולים בנהריה מיום 16.9.05, מעלה כי לדברי התובע ביום קבלתו: "נפל בזמן משחק כדורגל" וכך גם בגרסתו למומחה מטעמו לפיה "נחבל במהלך משחק כדורגל". בשתי גרסאות אלה אין אזכור של החלקה בשל רטיבות או מכשול אחר דוגמת שער.

21. בסופו של יום, לא הוכח באופן עובדתי כל מפגע שגרם לנפילתו של התובע. מעידתו ארעה כחלק מהסיכון הרגיל והטבעי הכרוך במשחק הכדורגל.

22. הפסיקה קובעת כי פעילות ספורטיבית בכלל ומשחקי כדורגל בפרט, הינה פעילות הטומנת בחובה סיכונים מסוימים שאינם מטילים בהכרח אחריות על מאן דהו להתממשות אותם סיכונים.

פסק הדין המרכזי בעניין זה, הוא ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד ל"ז(1) 113, 126 שם נאמר:

"בקביעה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיזית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי). 'אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש' (השופט ויתקון בע"א 333/56 בעמ' 622).

חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך, הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על כן, מי שמשתמש במתקן ספורט – אם כמשתתף ואם כצופה – עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. 'מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור'..." (ההדגשות שלי – א.ד.).

בע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה, פ"ד לה(2), 764, 773 נאמר:

"בענייננו מדובר במשחק כדורגל, ואשר כשלעצמו – גם כאשר הוא מתנהל על פי הכללים – כרוך בסיכונים מסוימים, או מתיחות חורגת מהרגיל, תתכן, באופן סביר, האפשרות ששחקן אחד ידחף את השני בעת המשחק, שני שחקנים יתקלו זה בזה, שחקן יפול ללא כל דחיפה תוך כדי ריצה וכדומה".

ב-ת.א 12760/07 דינה ג'נדר נ' המכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן (ניתן ביום 02/05/12) נקבע:

"כאשר עוסקים בספורט יש סיכוי לא מבוטל להיפגע מסיכונים הכרוכים והשלובים באותה פעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות אין בגינם אחריות. מי שלוקח חלק בספורט כזה מקבל את הסכנות הטמונות בו במידה שהן ברורות ונחוצות (ראה: ע"א (תל-אביב-יפו) 2027/00 - מרכז הספורט קנדה נ' גם חנה, תק-מח 2002(4), 778 ,עמ' 780)".

ב-ע"פ 119/93, ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 1 נפסק:

"... פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסיבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי, ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל כן, איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו, ובין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה 'סיכון סביר', אדם שהולך לשחק כדורגל, צופה או צריך לצפות שהוא עלול, כתוצאה נלווית למשחק, להפצע בנפילה, בהתנגשות בשחקן אחר, במכת כדור וכולי".

ב-ע"א 4493/05, אייל ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ, (ניתן ביום 7/3/07) שדן בפציעה במהלך מרוץ אופנועים נקבע:

"... העיסוק בפעילות המסוכנת עלול להוביל, בהסתברות ממשית, לנזקים בלתי מבוטלים אשר לא ניתן יהיה להטיל בגינם אחריות נזיקית במסגרת עוולת הרשלנות, שהרי במבט כולל מדובר בפעילות סבירה ואף רצויה".

וראה גם ת.א (נת) 9015/98 אבוטבול אלי נ' מועצה מקומית פרדס-חנה כרכור פס"ד של כב' השופטת שריר (שלום נתניה) הסוקרת את הפסיקה בעניין זה, הנוטה לקבוע כי בפעילויות ספורט מדובר בהסתכנות מרצון שאין להטיל אחריות בגינה על הבעלים או מחזיק המקום, אלא אם כן מוכחת התרשלות ספציפית שניתן להצביע עליה.

23. וכך בענייננו, כפי שכתבתי לעיל, התובע לא הוכיח שהיה מפגע חיצוני שגרם לנפילתו. ככל שהייתה רטיבות הרי שזו נגרמה ע"י התובע וחבריו, והטענה לפיה לא קיבלו הדרכה בדבר נקיון ותחזוקה אינה במקומה בנסיבות העניין, בה עסקינן באנשים בגירים ואחראיים המקבלים את מפתחות האולם מדי שבוע כדי לשחק. התובע הכיר היטב את האולם, הואיל ונהג לשחק עם חבריו מדי יום חמישי באותו מקום, ולכן אין גם לקבל את טענתו לפיה לא ידע שהשערים אינם מקובעים.

כאמור, לא הוכח כי הייתה חובה לקבע את השערים וכי החובה הופרה, ובכל מקרה, התאונה הרי ארעה בשל המעידה או ההחלקה ולא בשל השער שלא היה מקובע.

בשים לב לכל הפסיקה המצוטטת לעיל בשילוב העובדה כי לא הוכחה התרשלות של מחזיקי האולם או בעליו, יש לקבוע שמדובר בסיכון רגיל שהתממש ושאין להטיל בגינו אחריות על הנתבעים. לפיכך, דין התביעה להדחות.

24. משאלו פני הדברים, אין צורך להזקק לקביעות בשאלת גובה הנזק.

בעניין זה רק אעיר, כי במהלך שמיעת התיק הוברר כי התמונה שניסה לצייר התובע, לפיה כתוצאה מהתאונה נפגעה הכנסתו בצורה קשה, אינה מדויקת, בלשון המעטה. התובע לא גילה לבית-המשפט כי בנוסף לעבודתו כשוחט התפרנס גם ממשלח יד של שומר כשרות במקומות רבים, באופן שלמעשה פרנסתו כמעט ולא נפגעה בפועל. הוא אף הסתיר לכל אורך הדרך, לרבות במסגרת תצהיר תשובות לשאלון, כל עיסוק נוסף והכנסה נוספת, בין לפני התאונה ובין לאחריה (ראה תשובות לשאלות 16,18 ו-30 לשאלון שנשלח לו ע"י עירית עכו - נ/9), ודבר זה נחשף רק בחקירה נגדית.

הוא אף הסתיר תקופות שבהן היה רשום כתלמיד ישיבה, וראה דוח רציפות בעבודה (נ/5) שממנו עולות תקופות רישום של 4 חודשים בשנת 2009, 8 חודשים בשנת 2010 ו-6 חודשים בשנת 2011.

התובע אף הסתיר פגיעות קודמות ואת העובדה כי ביום הארוע בכלל שהה באי כושר מעבודה בשל תאונה קודמת, דבר המעלה ספק אם בכלל אי הכושר לאחר התאונה ראוי לפיצוי.

הואיל ואין צורך להכריע בגובה הנזק בשל הדחייה בשאלת האחריות, לא אכבד ואכנס למספרים, ברם הדברים הובאו על מנת ללמד על מהימנותו של התובע והאופן הזהיר שבו יש לקבל את מכלול עדותו.

25. בשים לב לאמור, אין גם צורך להחליט בשאלה מי מהנתבעות אחראית לתחזוקת האולם, שכן כאמור, לא הוכח בכל דרך שהאולם תוחזק בצורה לא נאותה.

26. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. התובע ישא בשכ"ט עו"ד של כל אחת מהנתבעות, בנפרד, בסך כולל של 10,000 ₪ (סך הכל ביחד 20,000 ₪).

ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ג, 27 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.