בפני כבוד השופט אורי גולדקורן

המאשימה

הועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל

ע"י ב"כ עו"ד רותם ברנד

נגד

הנאשם

אברהם סויסה, ת"ז 067708461

ע"י ב"כ עו"ד שרגא בלזר

הכרעת הדין

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום בו הואשם בשימוש ו/או בניה במקרקעין הטעונים היתר ללא קבלת היתר - עבירה לפי סעיפים 145(א)(3) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). בפרק העובדות שבכתב האישום נאמר כי בתאריכים 29.1.2007, 24.6.2007 ו-17.11.2009 נמצא כי הנאשם ביצע בחלקה 24 בגוש 13854 בחצור הגלילית בלא היתר את העבודות והשימושים הבאים:

* חפירה בקרקע שייעודה שטח ציבורי פתוח בשטח של כ-20 מ"ר;

* בניית קורות בטון בשטח שסומן באות A בתשריט הסכמתי שצורף לכתב האישום (להלן: תשריט סויסה);

* יציקת רצפת בטון למטרת חנייה בקרקע שייעודה שטח ציבורי פתוח בשטח שסומן באות B בתשריט סויסה;

* שימוש בשטח שסומן בתשריט סויסה באות B לחניה.

2. בישיבה ביום 20.9.2011 כפר הסניגור, בשם הנאשם, בעובדות כתב האישום. ביום 12.2.2012 דחיתי את טענת הגנה מן הצדק שנטענה על-ידי הנאשם, והתבססה על קיום הסכמה של המועצה המקומית למעשיו של הנאשם ועל אכיפה בררנית ואי אכיפת הדין על שכנתו של הנאשם, אשר בנתה קיר שחסם את הגישה לדירתו. בהחלטתי קבעתי, בין היתר, כי אין בסיס לטענת האפליה, מאחר והמאשימה הגישה כתב אישום נגד השכנה. כן ציינתי כי בירור תוכן ההסכמה שקיבל, לטענתו, הנאשם מהמועצה המקומית, תנאיה וסמכות המועצה המקומית ליתן הסכמה לבניה בהתעלם מהאישורים המחויבים על-פי דין - מקומו בשלב ההוכחות. בסעיף 7 לאותה החלטה ציינתי:

"יתכן ולנאשם טענות טובות שיביאו, בסופו של יום, לזיכויו. אולם אין מדובר בפגם בעל עוצמה המצביע על כך שניהול ההליך הפלילי נגד הנאשם עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

3. בתאריכים 16.1.2013 ו-21.11.2013 התקיימו ישיבות ההוכחות ובאי-כוח הצדדים השמיעו סיכומיהם. בסופו של יום החלטתי לזכות את הנאשם.

התמצאות בשטח - החניה והקיר החוסם

4. טענתו המרכזית של הנאשם היא כי בניית החניה נעשתה כדי לאפשר כניסה הולמת לדירתו, לאחר שזו נחסמה על-ידי קיר שבנתה השכנה. עוד טען כי המועצה המקומית ידעה על המחסום שנבנה והסכימה לבניית החניה על-ידו.

5. מיקום החניה שנבנתה על-ידי הנאשם, מיקום דירתו, מיקום דירת השכנה ומיקום קיר האבן והבלוקים שנבנה על-ידי השכנה וחסם את הגישה לדירת הנאשם משתקפים בשלושת השרטוטים שהוצגו כראיות:

(א) תשריט סויסה (ת/2).

(ב) תשריט שצורף לכתב האישום שהמאשימה הגישה נגד השכנה (להלן: תשריט יוספי) (ת/22).

(ג) שרטוט המפקח משה ביטון (להלן: המפקח) (ת/21) שנערך על-ידו בעת חקירתו הנגדית.

6. משלושת השרטוטים הללו ומתמונות נ/3 - נ/6 עולה כי שני המקומות היחידים העשויים לשמש כניסה לדירת הנאשם הינם מצפון (מכיוון השביל האחורי) ומדרום (מכיוון הכביש הראשי):

* הכניסה מכיוון הכביש הראשי - לטענת הנאשם, כניסה זו לדירתו נחסמה על-ידי קיר שבנתה השכנה. הקיר נראה בתמונה נ/3, בשרטוט המפקח ובתשריט יוספי.

* הכניסה מהשביל האחורי - ניתן להיכנס אל דירת הנאשם דרך מדרגות ושביל העובר בסמוך לכניסה לדירת השכנה (תמונות נ/4 - נ/6 ושרטוט המפקח). בחקירתו הנגדית הודה הנאשם כי ניתן להיכנס לדירתו "מאחורנית דרך השכנים. זה 500 מטר לעשות סיבוב" (עמ' 30).

ניתוח ההתרחשויות בשנים 2003 - 2013

7. נקדים את המאוחר ונאמר כבר עתה כי במאי 2013 קיבלה המועצה המקומית (ולא הנאשם) היתר לחניה אותה בנה הנאשם, ואשר בנייתה שלא כדין היא העומדת בלב כתב האישום. על אשר התרחש בעשור שקדם למתן ההיתר ניתן ללמוד מהמסמכים שהוגשו כראיות על-ידי שני הצדדים במהלך ישיבות ההוכחות. ניתן לחלק עשור זה לארבע תקופות, בהן חלו התפתחויות מעניינות במערך היחסים המשולש: המועצה המקומית (והמאשימה) – הנאשם – והשכנה שושנה יוספי (להלן: שושנה).

התקופה הראשונה (2003 – 2006): הסכמת המועצה המקומית לבניית מדרגות כניסה לדירת הנאשם מכיוון השביל האחורי

8. על שהתרחש בשנים 2003 - 2006 ניתן ללמוד מראיות בכתב שהוצגו על-ידי ההגנה:

9.7.2003 - מכתב מהנדס המועצה המקומית אל הנאשם (נ/12), שכותרתו: "הסדרת כניסה לביתך", בו נאמר (ההדגשה הוספה - א"ג):

"בהמשך לסיור משותף בביתך, הגעתי למסקנה שהערתך ותלונתך מוצדקים. הריני לאשר לך לבצע פתיחה בגדר המעקה מצד צפון ולהתקין מהלך מדרגות דוגמת הקיים במבנה 647 בגו"ח 13854/26. חובה עליך לתקן המפגעים במהלך העבודה ולהתאים מצב חדש לישן ולפנות הפסולת והעודפים למקום מאושר".

31.10.2006 - כתב התחייבות שהוצא על-ידי אגף תשתיות בינוי ופיתוח במועצה המקומית (נ/11), בחתימת הנאשם, ובו התחייבות לעשות את כל הסידורים המתחייבים כדי למנוע גרימת נזק שהוא עקב עבודות בניה או פיתוח סביבתי "כולל: מדרכה, קיר תמך, צנרת ומדשאה".

9. מהמסמכים הללו עולה כי עוד בשנת 2003 התריע הנאשם בפני המועצה המקומית על קשיי הנגישות לדירתו, וטענתו זו נמצאה מוצדקת. אין במכתב משנת 2003 ובהתחייבות משנת 2006 כדי להעיד על הסכמה של המועצה המקומית לכך שהנאשם יבנה חניה בסמוך לכביש הראשי. מהמכתב משנת 2003 עולה כי הפתרון שנראה מתאים, לדעת המועצה המקומית, הינו יצירת גרם מדרגות נוסף, אשר יוביל לפתח דירתו של הנאשם, מצד צפון, מהשביל האחורי. ניתן לראות זאת כהסכמה של המועצה המקומית לכך שכניסה אל דירת הנאשם מהשביל האחורי דרך גרם המדרגות המוביל אל מול דלת הכניסה לדירת השכנה (כפי שמשתקף בתמונה ת/4) אינה כניסה מתאימה.

התקופה השניה (29.1.2007 – 26.8.2007): מהתחלת בניית החניה על-ידי הנאשם עד שמפקח הועדה "גילה" כי שושנה בנתה קיר חוסם

10. על שהתרחש במהלך שנת 2007 העידו המסמכים הבאים:

29.1.2007 - דו"ח (ת/1) של המפקח מביקורו ברחוב הירדן 647/5, דרך הבנים 605/14 בחצור הגלילית, ובו דיווח על עבודות חפירה ובניית קורות בטון, כמסומן בתשריט סויסה (ת/2) וכמשתקף בתמונות שצילם המפקח (ת/3 - ת/16). בחקירתו הנגדית הודה למעשה הנאשם בביצוע החפירה (עמ' 31).

29.1.2007 - צו מינהלי להפסקת בניה (ת/18)

30.1.2007 - מכתב (ת/20(א)) ששלחה המאשימה אל הנאשם, ובו זומן להגיע למשרדיה ליום 6.2.2007.

30.1.2007 – מכתב "סיכום פגישה מזדמנת עם מר אברהם סויסה" (נ/10), שנכתב על-ידי דודו אברהם, יושב ראש הועדה המקומית לתכנון ובניה. במכתב צוין, בין השאר (ההדגשות הוספו - א"ג):

"הנ"ל ציין שלפני כשלוש שנים פנה מספר פעמים למועצה ולוועדה וביקש לטפל בכך ששכנה שלו בנתה חניה וקיר שמונעים גישה לבית שברשותו, בית אשר הוא אינו מתגורר בו וברצונו למכור/להשכיר אותו. הוא הציג בפני פסק דין מתאריך 11.05.04 שלדבריו הפסק דין הינו לגבי הבית שלגבי החניה שלו הוצא צו הפסקת עבודה לאחרונה. לדברי מר סויסה מהנדס המועצה אישר לו לבנות את החניה.

לאחר בדיקה עם משה ביטון ושיחה נוספת עם מר סויסה הודעתי למר סויסה ש:

1. אסור לו לבנות ללא היתר בניה.

2. אם ברצונו להשלים את החניה עליו לבקש היתר בניה.

3. הועדה תבדוק אם ניתן לאשר היתר בניה לחניה המבוקשת.

4. הועדה תבצע סיור בשטח תוך שבוע מהיום".

24.6.2007 - דו"ח (ת/17) של המפקח בביקורו בדרך הבנים 17/88 בחצור הגלילית, ובו דיווח על יציקת רצפת בטון בשטח המסומן באות D בתשריט סויסה. בחקירתו הנגדית הודה הנאשם בביצוע היציקה (עמ' 31).

15.7.2007 - מכתב באת-כוח הנאשם (נ/9) אל מהנדס הועדה המקומית, שכותרתו: "הריסת קיר בלתי חוקי החוסם דירה ברח' הירדן 647/7 חצור הגלילית, סימוכין: מכתבך מיום 27/6/07", ובו דרישה להסרת הקיר החוסם את הכניסה לדירת הנאשם. למכתב צורף העתק מכתבו (נטול התאריך) של הנאשם אל ראש המועצה וצוין כי העתקו נשלח אל יושב ראש הועדה המקומית. באותו מכתב, מוצג נ/7, צוין כי הקיר שבנתה השכנה חוסם את הכניסה לדירתו, כי פניותיו אל מהנדס המועצה להריסת הקיר לא נענו על אף שהובטח לו כי הקיר ייהרס, וכי "לפני חודשיים" התיר לו מזכיר המועצה לבנות כניסה חדשה לדירתו באמצעות חניה.

29.7.2007 - מכתב מהנדס המועצה המקומית (ת/24) אל באת-כוח הנאשם, בתשובה למכתבה מיום 15.7.2009, בו צוין, בין היתר, כי "הקיר החוצץ קיים מלפני שנים רבות".

26.8.2007 - תאריך זה צוין בכתב האישום נגד שושנה (שהוגש בשנת 2009 - ראו להלן) כמועד בו המפקח גילה את קיומו של קיר האבן והבלוקים שהיא בנתה.

בעדותו ביום 16.1.2013 אישר המפקח כי הקיר אכן חוסם את הגישה לדירת הנאשם:

"... הוא רוצה להגיע אליו הביתה והקיר חוסם לו את כניסה להגיע הביתה" (עמ' 10); "יש כמה כניסות. מהכניסה הזאת הוא לא יכול להיכנס. יש כניסה מאחורי הבית שאפשר להיכנס" (עמ' 12).

11. מהמתואר לעיל עולה כי על אף שבתחילת שנת 2007 שמע יושב ראש הועדה המקומית לתכנון ובניה מפי הנאשם כי מהנדס המועצה אישר את בניית החניה, הוא לא בירר את אמיתות המידע עם המהנדס, אלא הסתפק בעריכת בירור עם המפקח, בטרם נועד בשנית עם הנאשם ואסר עליו להשלים את בניית החניה ללא היתר. כך אף לא נבדק המידע שנמסר על-ידי באת-כוח הנאשם במכתבה ביולי 2007 אל המהנדס, ולפיו מזכיר המועצה אישר זאת "לפני חודשיים".

עוד עולה מהראיות שבכתב כי אמנם בינואר 2007 שמע הנאשם מפורשות על איסור המשך בניית החניה (קרי, ריצוף שטח החניה בבטון) ללא היתר, אולם טענתו אודות אישור מזכיר המועצה במאי 2007 (כנזכר במכתב באת-כוח הנאשם) נותרה לא מבוררת.

12. כמתואר לעיל, בעקבות מכתב בא-כוח הנאשם מיום 15.7.2007 נשלח המפקח לשטח לעמוד על המצב שיצר הקיר שבנתה השכנה וחסם את הגישה אל דירת הנאשם מכיוון הכביש הראשי.

התקופה השלישית (ספטמבר 2007 - אוקטובר 2009): אי נקיטת צעדים נגד השכנה ונגד הנאשם

13. במשך למעלה משנתיים לא נקטה המאשימה צעדים כלשהם נגד הנאשם ונגד השכנה, והסתפקה בבירורים. כך עולה מהמוצגים הבאים:

9.9.2007 - מכתב המפקח אל באת-כוח הנאשם (נ/1), שכותרתו: "הריסת קיר בלתי חוקי החוסם דירה 647/7 חצור הגלילית. סימוכין: מכתבך מיום 15/7/07", בו צוין כי המכתב התקבל בוועדה לתכנון ובניה ומטופל בידי יחידת הפיקוח.

30.10.2007 - מכתב המפקח (נ/8), בהמשך למכתבו מיום 9.9.2007, ובו נשאל הנאשם באיזה קיר מדובר. על רקע האמור בכתב האישום שהוגש נגד שושנה, ולפיו ביום 26.8.2007 גילה המפקח את דבר הקמת הקיר, מכתב זה (מיום 30.10.2007) נראה תמוה.

17.11.2009 - מכתב המפקח (ת/19) אל נציג היועץ המשפטי של המאשימה, שכותרתו "עבירה על-פי חוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965", ובו דיווח על הביקורים שנערכו במקום, לרבות הביקור האחרון מאותו יום (17.11.2009), בו התגלה כי "קיים שימוש בחניה בכך שחונה עגלת גרר".

בחקירתו הנגדית, כשעומת המפקח עם הטענה כי הגורר (עגלת הגרר) לא שייכת לנאשם, השיב:

"יכול להיות. לא בררתי" (עמ' 11).

14. מהמתואר לעיל עולה כי על אף שכבר ביוני 2007 ידעה המאשימה כי הנאשם ריצף בבטון את החניה, היא נמנעה במשך למעלה משנתיים לנקוט הליך כלשהו לגביו. כך אף לא ננקטו צעדים נגד שושנה עקב הקיר שבנתה ללא היתר. המאשימה הותירה את הסטטוס-קוו בעינו: מצד אחד ניצב הקיר שחסם את הגישה מהכביש הראשי אל דירת הנאשם ומצד שני נותרה במקומה החניה שנבנתה על-ידי הנאשם ללא היתר. בעיניים הסובייקטיביות של הנאשם הוא רשאי היה להניח כי שכנע את בעלי התפקידים במועצה המקומית בדבר הסכמה של מהנדס המועצה והמזכיר לבניית החניה.

התקופה הרביעית (דצמבר 2009 - מאי 2013): הגשת שני כתבי אישום, אי ביצוע הריסת הקיר ומתן היתר לנאשם

15. ביום 3.12.2009 עשתה המאשימה מעשה. היא הגישה כתב אישום (ת/22) בתיק עמק 9068-12-09 בבית משפט השלום בצפת נגד שושנה ויצחק יוספי (להלן: יוספי). בכתב האישום הואשמו יוספי בשימוש ו/או בניה במקרקעין ללא קבלת היתר כדין. בפרק העובדות שבכתב האישום נאמר כי ביום 26.8.2007 התגלה כי בחלק מחלקה 3 בגוש 13854 ברחוב הירדן 647/7 בחצור הגלילית בנו יוספי קיר אבן ובלוקים באורך 4 מטרים ובגובה 1 מטר בגבול עם הנכס הצמוד לבית הנאשמת שושנה, כמסומן באות A בתשריט שצורף לכתב האישום, הוא תשריט יוספי שנזכר לעיל.

(יוער כי בחקירתו הנגדית, בעמ' 13 לפרוטוקול, אישר המפקח כי על אף ששושנה בנתה אף היא ללא היתר חניה בסמוך לחניה שנבנתה על-ידי הנאשם, היא לא הועמדה לדין על כך).

ביום 10.3.2010 נמחק יצחק יוספי מכתב האישום, ועם שושנה הושג הסדר טיעון, במסגרתו היא הודתה בעובדות כתב האישום, הורשעה ונגזר דינה. אף כי הסדר הטיעון כלל צו הריסה דחוי לשנה, אלא אם עד למועד זה יינתן היתר כדין לבניה של הקיר - לא מצאתי כי בהעתק גזר הדין שצורף למוצג נ/22 ניתן צו הריסה.

16. בחקירתו הנגדית אישר המפקח כי הקיר לא נהרס, אף כי טען שניתן צו להריסתו (עמ' 12-11). ארבעה חודשים לאחר גזר הדין נגד שושנה, הוגש כתב האישום הנוכחי נגד הנאשם, וכעבור פחות משלוש שנים, ביום 22.5.2013, ניתן למועצה המקומית היתר לחניה שבנה הנאשם (נ/2).

טעות במצב הדברים

17. המאשימה הוכיחה את עובדות כתב האישום. אף הסניגור הודה בסיכומיו כי "הודינו בגדול בעובדות", אולם טען לקיומה של טעות כנה וסבירה מצד הנאשם בהבנת החוק. טעות זו נבעה, כך גרס, מהאישור שקיבל מבעלי תפקיד במועצה המקומית, לאחר שחזר והתריע על העדר גישה ישירה אל דירתו מכיוון הכביש הראשי.

18. הסייגים לאחריות הפלילית, הקבועים בפרק ה1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), באים להסיג את אחריותו הפלילית של אדם אשר ביצע לכאורה מעשה המהווה עבירה, אלא שהמעשה בוצע בנסיבות שיש בהן כדי לנטרל את הפסול הגלום במעשה. הסייגים מבטאים איזון עדין ביותר בין האינטרס הציבורי של השלטת שלטון החוק והאינטרס הפרטי במניעת פגיעה שלא כדין (ע"פ 6392/07 מדינת ישראל נ' שמואל יחזקאל (פורסם בנבו, 30.4.2008).

סעיף 34יח(א) לחוק העונשין קובע סייג לאחריות פלילית, לפיו העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו מצב הדברים היה לאמיתו כפי שדימה אותו. לכאורה, הנאשם הוא שנושא בנטל של סתירת החזקה הקבועה בסעיף 34ה לחוק, לפיה חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית, מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, אולם - לאור סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין - במקום שנותר ספק סביר אם התקיים הסייג – יהנה הנאשם מן הספק והסייג יחול.

הפסיקה הבהירה כי בניגוד לדין שקדם לתיקון מס' 39 של חוק העונשין, אשר קבע חלק כללי וחלק מקדמי חדש בחוק, ובכלל זה הגדיר את הסייגים לאחריות פלילית, אין בסייג זה דרישה שהטעות, כשמדובר בעבירה של מחשבה פלילית (להבדיל מעבירות רשלנות ואחריות קפידה), תהא "כנה וסבירה", אלא די שתהא "כנה" בלבד. השאלה אם נאשם טעה טעות כנה הינה שאלה עובדתית מובהקת.

19. לאור מסכת הראיות שנפרשה במהלך ישיבות ההוכחות השתכנעתי כי אכן הנאשם סבר כי בידיו הסכמה של הרשות המוסמכת לתת היתר כדין לבניית החניה. בכך טעה, שהרי אין די בהסכמות בעל-פה של מהנדס המועצה המקומית או מזכיר המועצה להשלמת החניה כדי להוות היתר כדין. טעותו הייתה טעות בעובדה, שכן - בניגוד להבנתו את דברי בעלי שיחו - לא היה בידיו היתר כדין. אף אם לא הייתה סבירה, הייתה זאת טעות כנה. לאור זאת, מתקיים במקרה הנוכחי הסייג של האחריות הפלילית - של טעות במצב הדברים. על אף שהנאשם ביצע את מעשה העבירה, פליליות מעשהו נשללת לאור קיומו של הסייג לאחריות זו, על פי סעיף 34יח לחוק העונשין.

הגנה מן הצדק

20. מעבר לדרוש אוסיף כי טענת הגנה מן הצדק, המבוססת על התנהלות המאשימה והמועצה המקומית לאורך השנים, לו הייתה נטענת, עשויה אף הייתה להוביל לביטול כתב האישום. ודוק: אין כוונתי לטענת ההגנה מן הצדק אשר נטענה בתחילת ההליך ובה נטען לאפליה ולהסכמה שניתנה לנאשם על-ידי בעלי תפקיד. בשלב בו הועלתה הטענה המקדמית לראשונה, טרם הובאו הראיות ולא היה מקום לקביעה כלשהי אודות קיום הסכמה או אודות אופן התנהלות המועצה המקומית והמאשימה. אולם במהלך המשפט התבררו העובדות שהתרחשו לאורך השנים. עובדות אלו הציגו מציאות מורכבת - המועצה המקומית הכירה בכך כי דרכי הגישה לדירת הנאשם חסומות (מכיוון הכביש הראשי) וקשות למעבר (מהשביל האחורי), הנאשם טעה טעות כנה בסברו כי קיבל היתר, המועצה המקומית נמנעה במשך כשנתיים מנקיטת צעדים נגד הנאשם ונגד השכנה, ובסופו של יום ניתנה גושפנקא רשמית לסטטוס קוו ששרר לאורך השנים - הקיר נותר על כנו ולחניה ניתנה לגליזציה. במציאות המורכבת שנוצרה לא היה זה צודק להגיש כתב אישום נגד הנאשם כל עוד לא נהרס הקיר החוסם שבנתה השכנה.

"על הדין להביא תוצאה צודקת" - כתבה השופטת דורנר בדנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני פ"ד נ(4) 661, 713 (1996)). ישגב נקדימון, בספרו "הגנה מן הצדק" (מהדורה שניה, 2009) העלה קווים לדמותו של ה"צדק" שאליו מכוונות קרניה של הטענה המקדמית שבסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. לאחר שהביא מדברי מלומדים, סיכם את הפרק השביעי, שכותרתו: על ה"צדק" שב"הגנה מן הצדק", בזו הלשון (בעמ' 194 - 195):

"על הרשות התובעת לתת דעתה שעה שהיא מחליטה להגיש אישום, גם לשיקול הצדק כשיקול ענייני. במקרים של אי צדק בולט, עליה ליתן לשיקול זה משקל מכריע . . . כפי שראינו, בדונו בטענת "הגנה מן הצדק" מאזן השופט בין הקטגוריות המתנגשות. הוא מעמת את האינטרסים המצדדים בהמשך ההליך הפלילי ללא כל שינוי עם האינטרסים המתנגדים לכך. במקום שהשופט מוצא כי תוצאתו של האיזון האמור מצביעה על קיומה של סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, הוא רשאי לבטל את האישום שהוגש כנגד הנאשם".

הנשיא ברק, בספרו פרשנות במשפט (כרך שני: פרשנות בחקיקה, תשנ"ג, בעמ' 709 – 701) מנה שלושה תפקידים למושג צדק בפרשנות שיפוטית:

"ראשית, זהו אחד הערכים, מבין מכלול הערכים, אשר אותם נועד דבר החקיקה להגשים. שנית, זהו קריטריון להערכה על פיו נבחנת פעולתם של כללי הפרשנות. אם הפרשן מגיע, באמצעות כללי הפרשנות, לפתרון שנראה לו בלתי צודק, עליו לחזור על עקבותיו ולבדוק, שמא טעה בהפעלתם של כללי הפרשנות. שלישית, זהו "ערך שיורי", שראוי לו לפרשן להפעילו, אם לאחר הפעלת כל הכללים והעקרונות, טרם הגיע לפתרון הבעיה הפרשנית הניצבת בפניו"

השופט יצחק זמיר, במאמרו "שיקול הצדק בהחלטות מנהליות" (משפט וממשל ז תשס"ה בעמ' 630), הרחיב את היריעה השיפוטית המחייבת מתן משקל לשיקולי צדק:

"כך לגבי תפקידו של השופט כפרשן. בדומה לכך גם לגבי תפקידו של השופט כיוצר הלכות ואף לגבי תפקידו כמיישם דינים. אפשר לומר, באופן כללי, כי השופט מונחה במילוי תפקידיו גם על ידי שיקולי הצדק. לא פעם הוא אף אומר זאת במפורש".

אולם, כאמור לעיל, לא נטענה הטענה של הגנה מן הצדק בתום פרשת ההוכחות, והדברים האמורים הינם בבחינת אמרת אגב.

התוצאה

21. מאחר ובמקרה הנוכחי מתקיימת ההגנה של טעות במצב הדברים, נשללת פליליות מעשיו של הנאשם. לפיכך, הנני מזכה אותו מביצוע העבירה נשוא כתב האישום.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ד, 06 ינואר 2014, במעמד באי כוח הצדדים.

חתימה

ניתן היום, ב' אדר ב תשע"ד, 04 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.