גזר דין

1. ביום 14.7.2010 הוגש כתב אישום נגד הנאשם, ובו שני אישומים: על פי עובדות האישום הראשון, ביום 22.1.2009 התגלה כי הנאשם לא קיים את צו ההריסה שניתן ביום 17.2.2005 בבית משפט השלום בצפת, במסגרת גזר דין בתיק עמק 20169/04, ועל פיו הוא הצטווה להרוס תוך ששה חודשים ממועד גזר הדין מבנה למגורים בשטח 25 מ"ר, מבנה מבלוקים בכניסה לבית מגורים בשטח 10 מ"ר, מחסן מפח בשטח 30 מ"ר, ומיכל סולר בנפח 2,000 ליטר, בחלק מחלקה 3 בגוש 14151 (להלן: המבנים), שהוקמו והוצבו על ידו ללא קבלת היתר כדין. בגין עובדות אלו, הוא הואשם בעבירה של אי קיום צו בית המשפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ח – 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

על פי עובדות האישום השני, ביום 22.1.2009 התגלה כי הנאשם ביצע תוספת בניה דו קומתית מבלוקים ומבטון בחזית מבנה מגורים, בשטח של 80 מ"ר (להלן: המבנים הנוספים) ללא קבלת היתר בנייה כדין. כן התגלה כי הנאשם עשה שימוש במבנים ובמבנים הנוספים. בגין עובדות אלו, הוא הואשם בבניה ושימוש במקרקעין ללא היתר כדין, לפי סעיפים 145(א)(2), 145(א)(3) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה.

2. בישיבה ביום 27.9.2011 הודיע הנאשם כי איננו יודע קרוא וכתוב ואיננו יודע על מה מדבר כתב האישום. בתחילת הישיבה ביום 28.1.2013 הודה הנאשם כי לא ביצע את צו ההריסה, אך כשנשאל לגבי האישום השני אמר: "לגבי האישום השני שבית משפט מסביר לי - אני שואל איפה זה". לאחר שהוריתי על קיום ישיבת הוכחות ואיפשרתי הפסקה של הישיבה, שבו הצדדים לאולם בית המשפט והנאשם אמר:

"לאחר שמפקח הבניה ישב איתי בהפסקה והסביר לי על מה מדובר אני אומר שאני הבנתי את תוכנו של כתב האישום ואת העובדות שכלולות בו. אני מודה בעובדות כתב האישום. לפני ההפסקה ולפני שהוסבר לי לא שמתי לב לדברים ועכשיו אני מבין. בניתי לפני שהוצאתי היתר".

מאחר ובשלב זה השתכנעתי מדברי הנאשם כי הוא הבין את תוכן כתב האישום ואת משמעות חזרתו מכפירתו, וכי הודייתו הינה כנה ואמיתית, הרשעתי אותו בביצוע העבירות נשוא כתב האישום.

3. בטיעוניה לעונש ציינה באת כוח המאשימה בטרם הוגש כתב האישום הנוכחי, הכולל אישום בעבירה של אי קיום צו בית המשפט, הואשם הנאשם והורשע במסגרת תיק עמק 20157/06 בביצוע אותה עבירה ובגין אותן עובדות, של אי קיום צו ההריסה נשוא תיק עמק 20169/04. כשיקול לקולא ביקשה באת כוח המאשימה להביא בחשבון כי בינתיים הנאשם קיים את צו ההריסה, ואף פעל להכשרת המבנים הנוספים, וביום 13.10.2010 הוא קיבל היתר.

4. העקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין). בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שהוא ביצע בהתאם לעקרון ההלימה. קביעת המתחם תעשה לאור חמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי קנס – מצבו הכלכלי של הנאשם (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

5. כאשר מדובר בעבירה על חוק התכנון והבניה, הערך החברתי הנפגע הינו שלטון החוק והסדר הציבורי. במקרה הנוכחי פגע הנאשם בערך זה בכך שבמשך שנים ארוכות לא קיים את צו בית המשפט ואף בנה מבנים נוספים ללא היתר כדין. מדיניות הענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה, כפי שנקבעה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון, הינה מדיניות של הרתעה של הנאשם הספציפי ושל עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. נפסק כי על בתי המשפט לתת יד למאבק בעבירות אלו, שהפכו לחזון נפרץ, ולהחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס. באשר לעבירה של אי קיום צו בית המשפט – שעונשה המירבי הוא שנת מאסר וקנס לכל יום בו מתמשכת העבירה, בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין – דגלו בתי המשפט בגישה של החמרה מיוחדת. ראו, למשל, ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה פ"ד לו(1) 723, 724-725; רע"פ 8701/08 וונש נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה לודים (ניתן ביום 3.6.09); רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 17.5.06); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 22.5.05). על בית המשפט ליישם מדיניות זו, בתוך מסגרת הענישה שנקבעה בסעיפי חוק התכנון והבניה, בהם הורשע הנאשם, הקובעים עונשים של קנס ומאסר.

באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש להביא בחשבון כי הנאשם הבין בסופו של דבר כי מעשיו מנוגדים לחוק, שהרי בדיעבד הוא פעל להשגת ההיתר ואף ביצע את צו ההריסה. דבריו אודות קושי כלכלי נותרו כאמירה ללא ראיות בצידה.

על בסיס פרמטרים אלו הנני קובע כי מתחם העונש ההולם בגין ביצוע העבירות בהן הורשע הנאשם נע בין קנס בסך 12,000 ₪ לבין קנס בסך 25,000 ₪.

6. בגזירת העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם העונש יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין). במקרה הנוכחי יש לזקוף לזכות הנאשם את מאמציו לקבל היתר כדין, את ביצוע צו ההריסה, אם כי באיחור רב, ואת הודאתו בביצוע המעשים שהצמיחו את העבירות. לאור התנהגותו זו, אין נדרשת החמרה לצורך הרתעתו האישית. במקרה הנוכחי אף לא התקיימו נסיבות שיש בהן כדי להצדיק חריגה ממתחם העונש ההולם שנקבע לעיל.

7. לאור זאת, הנני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

(א) קנס בסך 12,000 ₪ או חודשיים מאסר תחתיו. הקנס ישולם בעשרים וארבעה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.6.2013 ובכל 15 לכל חודש קלנדרי שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

(ב) הנאשם יחתום על התחייבות בסך 5,000 ₪ למשך שנתיים להימנע מביצוע עבירות לפי חוק התכנון והבניה ותקנותיו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, י"ב אייר תשע"ג, 22 אפריל 2013 במעמד הנאשם וב"כ המאשימה.

סמן